בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

"בינו שנות דור ודור"

"בינו שנות דור ודור" בעניין התיקון לחטאי דור המבול ודור הפלגה שהוא על-ידי הלימוד בתורה שבכתב וההעמקה בתורה שבעל-פה - תלמוד בבלי.

undefined

הרב אליהו ממן

תשע"א
49 דק' קריאה
[א]
דור המבול ודור הפלגה -
"דורות ... המכעיסים ובאין"
אמרו חז"ל (אבות פ"ה, מ"ב): "עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִין עַד שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַמַּבּוּל. עֲשָׂרָה דוֹרוֹת מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה אֶרֶךְ אַפַּיִם לְפָנָיו, שֶׁכָּל הַדּוֹרוֹת הָיוּ מַכְעִיסִים וּבָאִין, עַד שֶׁבָּא אַבְרָהָם וְקִבֵּל [עָלָיו] שְׂכַר כֻּלָּם".
ובפרשתנו - פרשת נח, מצינו שתי מרידות כנגד הקב"ה, משני דורות - דור המבול ודור הפלגה, המרוחקים זה מזה עשרה דורות. המרידה הראשונה של דור המבול בימי נח נזכרה בתחילת הפרשה, ואילו המרידה השנייה של דור הפלגה בימי אברהם שהיה עשרה דורות אחרי נח נזכרה בסוף הפרשה.
[ב]
"בינו שנות דור ודור" -
דור המבול ודור הפלגה
ובתחילת שירת האזינו נאמר (דברים ל"ב, ז'): "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור ...". המילה דור כפולה כיון שהיא מתייחסת לשני דורות המוזכרים בפסוק הבא (ח'): "בהנחל עליון גויים [דור המבול (רש"י)] בהפרידו בני אדם [דור הפלגה (רש"י)]". הרי נצטווינו מן התורה לזכור את דור המבול ואת דור הפלגה (כך כתב ה"שפת אמת" מגור זת"ע, נח תרל"ה ד"ה מצוה לזכור מעשה דור הפלגה), ומצוה זו כה חשובה עד שהיא פותחת את שירת האזינו - השירה העמוקה שבתוכה גלום כל סדר העולם מתחילתו ועד סופו (ועיי"ב בספר "הזיו לך").
ברצוננו להתבונן (לפי מיעוט ערכינו וכפי מה שקיבלנו: ממו"ר הגאון הגדול הרב משה שפירא שליט"א. וממש"כ אחד מתלמידיו בספרו "ממעמקים" בראשית - נח (עיי"ש עמ' 70 - 60). ובתוספת נופך מרובה] בקשר שבין חטא דור המבול לתורה שבכתב, ובעיקר בקשר שבין חטא דור הפלגה לתורה שבעל-פה.
[ג]
בדור הפלגה בחר הקב"ה בישראל לחלקו
והנה כאשר נתבונן נראה שיש הבדל גדול בין המהות של שתי המרידות הללו, כי בעוד שהמרידה של דור המבול הייתה בעיקר מצד תאוות החומר כי רדפו אחרי תאוות לבם, כפי שמעיד הכתוב (בראשית ו,' י"ב): "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ", הרי שהמרידה של דור הפלגה הייתה בעיקר מצד שנפלו ברשת היצר של דעות כוזבות וכפירה בה', ולכן בלבל הקב"ה את שפתם שלא יבינו איש את שפת רעהו והפיצם על פני כל הארץ, כדי שלא יוכלו להתאחד ביניהם בדעה אחת כנגד ה'.
לכן אנו רואים שיש גם כן הבדל גדול במהות העונש שהעניש הקב"ה את שני דורות הללו, כי במרידה הראשונה של דור המבול העניש אותם הקב"ה קשות, על ידי שהביא עליהם את מי המבול ומחה אותם מעל פני האדמה, אולם במרידה השנייה של דור הפלגה הביא עליהם הקב"ה עונש מסוג אחר לגמרי, שפיזר אותם על פני כל הארץ והכניסם תחת שליטת שבעים שרי מעלה, ובחר במקומם בישראל מבני שם להיות חלקו ונחלתו, כמבואר במדרש (תנחומא פרשת האזינו, אות ו') על הכתוב (דברים ל"ב, ו'): "'הלא הוא אביך קנך' - הוא שקנה אותך, כמו שמצינו בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ד): כשבא הקב"ה לבלבל דור הפלגה, אמר הקב"ה למלאכים שרי כל האומות, בואו ונטיל גורלות למי יעלו האומות אומה לכל אחד ואיזה יעלה לחלקו, הטילו גורלות ונפל ישראל לחלקו של הקב"ה, כשכתוב (שם ח'): 'בהנחל עליון גויים', וכן הוא אומר (שם ט'): 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו' ... וזהו: 'הלא הוא אביך קנך'".
לפי האמור יש לומר כי היות ששורש מרידתם היה משום שנלחמו בה' בדעות כוזבות, לכן דחה אותם מלהיות חלקו ונחלתו, ובמקומם בחר בישראל ללמדם דעת תורה ויראת ה', אולם עדיין צריך ביאור להבין ביתר עמקות (לפי מיעוט ערכינו וכפי מה שקיבלנו ממו"ר הגה"ח הרב פנחס פרידמן שליט"א. ובתוספת נופך מרובה), מה ראה הקב"ה על ככה לבחור בישראל דווקא אחרי שדור הפלגה מרדו בו ובנו את העיר ואת המגדל.
[ד]
"כשניתנה תורה לישראל ..."
שאלו האומות: "שמא מבול בא לעולם?"
נקדים להביא דברי חז"ל (זבחים קטז. ועי' בזוה"ק ח"ג רטז/ב): שכשניתנה תורה לישראל, היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: "ובהיכלו כולו אומר כבוד". נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו? שמא מבול בא לעולם? אמר להם: 'ה' למבול ישב וישב ה' מלך לעולם' (תהלים כ"ט, י') - כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו: מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא, שנאמר: 'כי הנה באש ה' נשפט'. אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. [אמרו לו:] ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמידה טובה יש לו בבית גנזיו, שהייתה גנוזה אצלו תתקע"ד (974) דורות קודם שנברא העולם וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן' (שם שם, י"א). מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום' (שם)".
[ה]
"היה ראוי להיות מתן תורה בדור המבול ... אלמלי זכו, רק שבחטאם
נתהפך שפע מי התורה למי המבול"
וביאר דבריהם ז"ל הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("רסיסי לילה" מ"ד) וזו לשונו: "וידוע מה שמובא בזוה"ק (ח"ג רטז/ב) שהיה ראוי להיות מתן תורה בדור המבול והיה אז גם כן משה רבינו ע"ה 'בשגם' בגימטריא 'משה' אלמלי זכו רק שבחטאם נתהפך שפע מי התורה למי המבול. וכן אמרו בזבחים (קטז.) שבשעת מתן תורה נתקבצו אומות העולם לבלעם ... [ושאלוהו:] 'שמא הקב"ה מביא מבול [לעולם]'? - שכפי עניינם היו חושבים שפע מי תורה הבא לעולם למי מבול".
[ו]
"כמו ששורש נפש משה ... נקרא משה...
כך בלעם ... כנגד הדעת דסיטרא אחרא"
והמשיך להאיר עינינו בהערה נפלאה (שם): "ולפי מה שאמרו בפרק חלק (סנהדרין קו:) שבלעם בן שלושים ושלוש נהרג והוא בשנת ארבעים ליציאת מצרים אם כן נולד שבע שנים אחר מתן תורה. וצריך לומר כמו ששורש נפש משה רבינו ע"ה נקרא משה כנ"ל שהיה בדור המבול וכן בתלמוד (שבת קא:): 'משה שפיר קאמרת' על איזה תלמיד חכם בדור שיש בו מחכמת משה רבינו ע"ה. כך בלעם הוא כנגד הדעת דסיטרא אחרא - ההתבוננות של אומות העולם בדעתן נקרא שנתקבצו לבלעם.
וכיוצא בזה מה שאמרו (סוטה יא.) שהיה מיועצי פרעה ולפי זה האריך ימים הרבה מאוד והרי אמרו (סנהדרין קו:): 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו' וגו' (תהלים נ"ה, כ"ד). וב'ספר הישר' כתב שיועץ פרעה היה בלעם אחר, זקינו של זה, אבל לשון חז"ל לא משמע כן. וכן מה שאמרו (סנהדרין קו.) על (במדבר כ"ד, כ"א): 'וירא את הקני' וגו' 'עִמי היית בעצה' וכו'. אבל הכוונה כמו שכתבתי ששורש הדעת דסיטרא אחרא נקרא בלעם בין שהייתה מלובשת באיזה נפש פרטי בין שהייתה בדעת פרעה בעצמו".
[ז]
"אם יש תורה אין צורך במבול"
ועתה הבה נראה דבריו הנפלאים של הגה"ק רבי אברהם יצחק הכהן קוק זת"ע ("שמועות ראי"ה" בראשית - פרשת נח שנת תר"ץ) בעניין: "מבול ותורה. כתיב (תהלים כ"ט, י"א): 'ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום'. ואמרו חז"ל ("ילקוט שמעוני" שמות פי"ח, יתרו, רמז רס"ח עיי"ש ובזבחים קטז.): בשעה שניתנה תורה בסיני, בקולות וברקים, פחדו העמים ואמרו כלום מבול חדש ה' מביא על העולם?! היה שם בלעם מחסידי אומות העולם, ואמר להם: 'ה' למבול ישב' (תהלים שם, י'), מבול לא יביא לעולם, אלא 'עוז לעמו ייתן'!!! ...
המבול כשהוא לעצמו היה בבחינת טהרה לארץ, מכיון שבחטא נכלל האדם וגם האדמה, שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ. לכן היו צריכים לטהרה, והיה במבול השחתה מצד אחד, וטהרה מצד שני, וכל זה היה מתוצאות החטא של עץ הדעת [ועיין בפירושו היקר של ה"כלי יקר" על ויקרא י"ח, כ"ה; ובפירוש הרמב"ן על בראשית ב', ט' (הביאו ה"כלי יקר" שם)], התורה באה לתקן את החטא של עץ הדעת, לכן אם יש תורה אין צורך במבול, יש בכוח התורה לעקור את החטא משורשו, ולטהר את האדם מהחטא. וזה שאמרו (תהלים שם): 'ה' למבול ישב ... ה' עוז לעמו ייתן', עכשיו לא יבוא תיקון העולם על-ידי מבול, אשר יש בו צד השחתה [אלא] עכשיו יבוא תיקון העולם על-ידי תורה, בלי כל השחתה. וזה שגומר הכתוב (שם): 'ה' יברך את עמו בשלום'. עכשיו יכול לבוא שלימות בעולם, עכשיו שיש תורה לא צריכים להשחתה לעקור את שורש החטא ולטהר על-ידי מבול, כי התורה בעצמה עוקרת את החטא ומטהרת את האדם. וכך אמרו חז"ל (סוטה כא.): 'עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה', מכיון שהתורה עוקרת את החטא, התורה מטהרת את האדם ומונעת ממנו את החטא, וזו השלימות, לכן נקראת התורה עוז, שכתוב (שם): 'ה' עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום'. כי על-ידי התורה מגיעים לשלימות".
[ח]
"שאין מחשבת עריות מתגברת
אלא בלב פנוי מן החכמה"
וכך כתב הרמב"ם (בספרו "היד החזקה" - סוף הלכות "איסורי ביאה", פכ"ב הי"ח - הכ"א): "אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות. אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות בכו וקיבלו מצוה זו בתרעומות ובכייה, שנאמר: 'בוכה למשפחותיו' - על עסקי משפחות.
ואמרו חכמים: גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמידתן, ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהן פרוצים בעריות וביאות אסורות. ועוד אמרו חכמים: 'רוב בגזל מיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע'.
לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם: היזהרו בי מפני בִתי, היזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.
וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמים גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אישה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה גדולה. מכל זאת אמרו: יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה ובחכמה הוא אומר (משלי ה', י"ט): 'איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'".
[ט]
מעשה דור הפלגה
בפרשתנו - פרשת נח, נאמר (בראשית י"א, א' - ט'): "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים: וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר: וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: וַיֵּרֶד ה' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם: וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת: הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר: עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה' עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ".
[י]
"נפשות דור הפלגה - ...
היו משורש תורה שבעל-פה"
נמשיך להתבונן במשנתו הטהורה של הגה"ק הנ"ל, וזו לשונו ("פרי צדיק" ח"ה, עמ' קכה): "ונפשות מדור הפלגה - מובא מהאריז"ל שהיו משורש תורה שבעל-פה".
[יא]
"וגלות בבל היה נגד דור הפלגה ...
ועל כן נתייסד שם תלמוד בבלי"
"וגלות בבל היה נגד דור הפלגה. כי הבקעה הייתה בארץ שנער. ועל זה [לשון הרע שבפה] הוא התיקון, תורה שבעל-פה, ועל כן נתייסד שם תלמוד בבלי" ("פרי צדיק" - שמות, פרשת משפטים, אות ד').

[יב]
"דור המבול ודור הפלגה - הם
שני דורות של גלות מצרים וגלות בבל"
"וזכר דור המבול ודור הפלגה הם שני דורות דגלות מצרים וגלות בבל ששניהם נגד אברהם ... ואלה הדורות של בני ישראל הן עצמן גילגולי אותן שני דורות: דור המבול (- נפשותיהם שנתגלגלו בבני דור המדבר) זכו לקבל התורה שהיה ראוי להיות בדור המבול (כמובא בזוה"ק ח"ג רטז/ב) ודור הפלגה - גלו למקומן (כמו שאמרו בפסחים פז.) לארץ שנער, ושם קבלו תורה שנית, קיימו מה שקבלו כבר [בימי מרדכי ואסתר (כמו שאמרו בשבת פח:)] וזכו לתורה שבעל-פה" ("ליקוטי מאמרים", אות י').
[יג]
"דור המבול ודור הפלגה -
הם כללות סתרי עריות, כי הם נגד
תורה שבכתב ותורה שבעל-פה"
"ולימודים אלו בפרשת נח, שבו נתפרש שתילת העולם והתפרדם למשפחותם ולשבעים אומות. ושני דורות של דור המבול ודור הפלגה הם כללות סתרי עריות, כי הם נגד תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, כי בדור המבול היה ראוי להיות מתן תורה [כמובא בזוה"ק (ח"ג רטז/ב) וכמו שאמרו ז"ל (חולין קלט:) על פסוק (בראשית ו', ג'): "'בשגם' - זה משה"] וכן עוונם בהוצאת זרע לבטלה 'ביסוד', כידוע בזוה"ק שכתב: 'ביסוד', וכמו שנתבאר במקום אחר שכתובת דברי תורה הוא תיקון לזה כי הכתב הוא גילוי טיפי חכמה שבמוח לפועל על-ידי זה מאסף טיפי מוחו שיצאו לבטלה, כי הכתב הוא להיות לזיכרון ושלא יהיה כדבר של בטלה ועל-ידי זה מתקבצים נידחי נפשות העשוקות גם כן כטעם 'ה' צילך'.
וכמו כשאדם עוסק בדברי תורה בדיבור הקב"ה יושב ועוסק כנגדו [כמו שאמרו ז"ל (תנדא"ר פי"ח], כך כשכותב דברי תורה הקב"ה כותבם גם כן, וכתיבת ה' יתברך היינו התהוות נפשות כמו דרך משל תורה שבכתב שאותיותיה הם שורש נפשות בני ישראל כנודע, וכן כל כתיבת תורה שבעל-פה שהוא התגלות הגנוז בתורה שבכתב כי כל הנפשות הוא מאותיות ועל-ידי מעשה האדם במצוות ועבירות נשתנה צירופם [כמו שכתב בפירוש הראב"ד לספר יצירה (ריש פ"ג) בפירוש שלושה ספרים של צדיקים גמורים וכו' עיי"ש], ועל-ידי אותם אותיות הנכתבים מידו של הקב"ה נוצרים נפשות, וזה טעם כתב: 'ביסוד' שבו הוא כוח ההולדה לנפשות חדשות והם אותם הנפשות שיצאו ממנו לבטלה.
[יד]
"אין אדם עומד על דברי תורה
אלא אם כן נכשל בהן"
ודור המבול הם עצמם דור המדבר ... ו'אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל' (כדרשת חז"ל גיטין מג.) דלכן קרא הכתוב דברי תורה: 'מכשלה' - 'והמכשלה הזאת' וגו' (ישעיה ג', ו') שגם ה'מכשלה' הוא דברי תורה מאחר ש'אין אדם עומד על דברי תורה' וכו', 'והמכשלה' דתורה שבכתב הם דור המבול ודתורה שבעל-פה הם דור הפלגה שהיה בארץ שנער ששם יסוד תורה שבעל-פה בימי אנשי כנסת הגדולה והשלמתו בתלמוד בבלי, שכוחם 'שפה אחת ודברים אחדים' בכוח הדיבור רק שהיה דברים חדים בלשון הרע על אלופו של עולם, ו'מרפא לשון' וגו' 'מאי תקנתיה' וכו' (ערכין טו:) בדיבור בדברי תורה שזהו יסוד תורה שבעל-פה, דמשה רבינו ע"ה שהוא יסוד תורה שבכתב נאמר בו: 'לא איש דברים אנכי'.
[טו]
"ברית הלשון וברית המעור
מכוונים זה נגד זה"
"וברית הלשון וברית המעור מכוונים זה נגד זה, בשניהם כוח הנבראים להוציא נבראים אחרים, ברית המעור בפועל ומעשה בגוף וברית הלשון בנפש - כטעם 'את הנפש אשר עשו בחרן' וכמו שאמרו (סנהדרין יט:): 'כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו', וגם הוא בפועל בריאת נפשות כמו שנאמר (מלאכי ג', ט"ז): 'אז נדברו וגו' ויכתב בספר זיכרון' וגו' שעל-ידי הדיבור בדברי תורה הקב"ה כותב בספר זיכרון, וכל זיכרון דה' יתברך הם נפשות של בני ישראל שהם לזכר עולם נצחי וכתיבתו הוא התולדה כנ"ל" ("ליקוטי אמרים" אות ח').


[טז]
"דור המבול - היו בפגם הברית
ודור הפלגה - היו בפגם הלשון"
"ובשני הפגמים האלו [תאווה ולשון הרע] מחטא אדם הראשון היה קִלקול דור המבול ודור הפלגה, כי דור המבול - היו בפגם הברית ודור הפלגה - היו בפגם הלשון, וכמו שאמרו (ב"ר, פל"ח): ''ודברים אחדים' - שאמרו דברים חדים' וכו'. והתיקון הכללי היה בגלות מצרים ובגלות בבל, כי מצרים ערות הארץ וזִרמת סוסים זִרמתם והם ישראל נִגדרו ובזה נתקן פגם הברית בכלל ישראל ...
[יז]
"ובמצרים שהיה הגלות הכללי כידוע
לכן נרמז שם שני התיקונים"
ובמצרים שהיה הגלות הכללי כידוע לכן נרמז שם שני התיקונים כמו שכתב האריז"ל דגזירת 'הבן הילוד היאורה תשליכהו' - הוא נגד תיקון נפשות דור המבול. 'וימררו את חייהם' וגו' 'בחומר ובלבנים' - נגד תיקון נפשות דור הפלגה" ("פרי צדיק" - שם).
[יח]
"שהיו ביניהם נפשות גדולות,
רק שהיו מעורבים טוב ורע ביחד"
"ובדור המבול ודור הפלגה היה מעורבב שם נפשות ישראל גם כן, שהרי מהן יצאו כל נפשות הגבוהות והקדושות. רק כיון שהיה מעורבב בין שבעים הקליפות [שנחלקו אחר כך לשבעים אומות] נתגבר הרע. וכן כתב האריז"ל שנפשות דור המבול - היו במצרים ונגזר עליהם: 'היאורה תשליכוהו', ונפשות דור הפלגה [שעיסוקם בלבנים בבנין המגדל] - היו גם כן במצרים ונגזר עליהם: 'העבודה בחומר ובלבנים'" ("פרי צדיק" - בראשית, פרשת בראשית, אות ז').
ומובא בכתבי האריז"ל שנפשות ישראל שהיו במצרים בעבודת הפרך ושקִבלו את התורה, הם היו הנפשות מדור המבול ומדור הפלגה, שהיו ביניהם נפשות גדולות, רק שהיו מעורבים טוב ורע ביחד כי מאכילת עץ הדעת נעשה הערבוב גם בנשמות וגם הנשמה הטהורה הייתה מעורבת עם הפחותה" ("פרי צדיק" - בראשית, פרשת בראשית, אות ז').
"כידוע דקודם מתן תורה, היו נפשות אומות העולם ובני ישראל כולם ממקום אחד. כי היה מעורב טוב ורע וזוהמת הנחש. ובמתן תורה שפסקה זוהמה מישראל ונבחרו לעם מיוחד - נפרדו גם בשורש נפשותם, וכמו שכתבו התוספות (ע"ז ה.) דאינם ממקום אחד ..." ("קדושת השבת" אות ז').
"עד שבא אברהם אבינו ע"ה וזכה להיות אב לנשמות ישראל, ואז נבדלו הנפשות הטהורות, נפשות ישראל לאוצר בפני עצמו, וכמו שאמרו בתוספות (שם) עד שיכלו כל הנשמות שבגוף - הם נשמות ישראל, שהם באוצר מיוחד בפני עצמו" (("פרי צדיק" שם).
[ועיין ב"פירוש החזקוני" על הפסוק: 'ואת הנפש אשר עשו בחרן' הנאמר על אברהם ושרה (כמבואר ברש"י בשם חז"ל עיי"ש) שהביא דברי התנד"א ש"כאן מתחיל מתן תורה" [היינו 2000 שנות תורה מתוך 6000 שנות העולם הזה (ע"ז ט.)],"והתרגום ראיה": "וית נפשתא דשעבידו לאורייתא בחרן"].
[יט]
"דור המבול ...
ורוב השלווה הביאם שימרדו ויחטאו"
"והנה מה שגרם לדור המבול להיות 'רבה רעת האדם בארץ' (בראשית ו', ה') היה מרוב טובת עולם הזה שהיה להם ולא היה עליהם 'עול מלכות שמים' ולא 'עול דרך ארץ'. כי לא נצרכו גם לעבוד בשדה וכמו שאמרו (ב"ר, פ"לד) דאחת לארבעים שנה היו זורעים. והיו רק אוכלים ושותים ופוחזים. ורוב השלווה הביאם שימרדו ויחטאו (וכמו שאמרו בסנהדרין קח.) ..." ("פרי צדיק" שם).
[כ]
"ארץ לא מטוהרה היא
ולא גֻשְׁמָהּ ביום זעם"
ה"כלי יקר" - הגה"ק רבי שלמה אפרים מלונטשיץ זת"ע, פירש הפסוק בפרשתינו (בראשית ח', כ"א): "'לא אוסיף עוד לקלל האדמה בעבור האדם'. וכן נאמר לאדם (בראשית ג', י"ז): 'ארורה האדמה בעבורך'. ומכאן ראיה שהאדמה הייתה סיבה אל חטא האדם, כי נתנה בו חומר גס ועב הנוטה ביותר אל החומריות, כמו שנאמר (ויקרא י"ח, כ"ה): 'ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה'.
וזה נאמר דווקא על שבע אומות אשר ישבו בארץ הקדושה לפנים, יען כי אף-על-פי שצבר הקב"ה עפרו מכל ארבע רוחות העולם ונמצא שכל הארצות יש להם חלק בחטא האדם, כי כולם נתנו בו חומר עב וגס, מכל מקום כל שאר הארצות קיבלו דינם ונִטהרו במי המבול, ששלושה טפחים של מחרישה נִתקלקלו (ב"ר ל"א, ז'), ובזה נתרכך חומר הארץ וניטל קשיותו, ומאז אין חומר הארץ רע כבתחילה, הן מצד העונש - שנִטהרה במי המבול, כדרך כל טבילה שהיא טהרה וסילוק הזוהמא והטומאה, הן מצד הטבע - שנתרככה כל הארץ במי המבול, ומאז אין חומר הארץ קשה כל כך כאשר הייתה לפנים.
אבל בארץ ישראל נאמר (יחזקאל כ"ב, כ"ד): 'ארץ לא מטוהרה היא, ולא גֻשְׁמָהּ ביום זעם'. מאחר שלא נִטהרה במי המבול. אם כן עוד טומאתה בה, וכשיושבי הארץ ההיא חוטאים יש לתלות החטא בארץ, לכך נאמר דווקא בארצות שבע אומות: 'ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה' וגו'.
כי בזה מיושב מה שיש להקשות: הרי הכתוב אומר (ויקרא י"ח, ג'): 'כמעשה ארץ מצרים' וגו', 'וכמעשה ארץ כנען' וגו' - הושוו זה לזה, ואם כן למה לא תקיא הארץ את יושבי ארץ מצרים כאשר קאה ארץ כנען את הגוי? אלא לפי שארץ מצרים גֻשְׁמָהּ ביום זעם, ואין לתלות עוד פשעם בארץ, אם כן למה תקיא? כי די בזה אם הגוי החוטא יקבלו עונשם על ארצם. אבל ארץ ישראל שלא גֻשְׁמָהּ, עדיין יש לתלות בארץ. לכך נאמר (דברים כ"ט, כ"א): 'וראו את מכות הארץ' וגו' (כמו שיתבאר במקומו בע"ה).
[כא]
"לא אוסיף עוד לקלל האדמה
בעבור האדם"
לכך נאמר אחר מבול זה: 'לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם', כי מכאן ולהלן אין לתלות פשע האדם בארץ, כי אם ביצרו הרע המושך כוחו מן הנחש ומן סמא"ל רוכבו. זהו שנתן טעם לדבר: 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו' - שעיקר חטאו יהיה תלוי ביצרו ולא בחומר הארץ.
והמופת על זה, כי בדור המבול כתיב (בראשית ו', ה'): 'וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום'. רצה לומר: הולך וגורע מיום ליום. וחטא זה תלוי ודאי בחומר הארץ, לא מצד כוח השכלי שבאדם, כי 'בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה' (איוב י"ב, י"ב), ואיך לא ינחם האדם על רעתו בבואו בשנים? אמנם אם החומר לבד סיבתו אתי שפיר, כי החומר מצד בהמיותו גם כי יזקין לא תסור ממנו איוולתו. אבל אחר המבול, שנטהר חומר הארץ, מאז אין לתלות החטא כי אם ביצר הרע המתגבר ביותר בימי נערותו, אבל כי יזקין יפקח עין שכלו ולא ישוב לכִסלה. לכך לא נאמר 'כל היום', כי אם 'מנעוריו' לבד. אמנם כי יבוא לשלוש עשרה שנה, ובא גם רעהו וחקרו, והוא היצר הטוב, והוא סיבת קיומם".
[כב]
"וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ"
וכתב עוד (ויקרא י"ח, כ"ה) "פירוש יקר" (כלשונו), וזו לשונו: "'וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ'. אם יושביה חטאו, הנה הארץ מה פשעה, שאמר: 'ואפקוד עונה עליה'?
ונראה, שכל זה נמשך מן חטא הקדום. כי אמר ה' (בראשית א', י"א): 'תוצא הארץ עץ פרי' - שיהיה טעם העץ כטעם הפרי. והיא לא עשתה כן. לפיכך, כשחטא האדם נפקדה גם היא על עוונה ונִתקללה (רש"י שם).
ויש להקשות: למה לא נִתקללה מיד?
אלא לפי שעיקר השינוי הוא: שרצה ה' שתיתן חומר זך ודק בכל הנמצאים, ודבר זה נוגע בכל הנמצאים אשר מן הארץ מוצאם; והיא לא עשתה כן, אלא נתנה חומר גס ועב בכולם. ודבר זה גרם שלא היה טעם העץ כטעם הפרי, כי היה החומר גס ועכור, וזה גרם גם אל האדם להיות לו תשוקה אל התאוות המוחשות ביותר. ואם היה חומרו זך ונקי, לא היה בא לכלל חטא. על כן לא נִתקללה האדמה עד שחטא האדם, כי אז היה הנזק ניכר ביותר; אבל ב'עץ עושה פרי' לא היה הנזק כל כך גדול.

[כג]
"ותקיא הארץ את יושביה"
והרמב"ן כתב בפרשת בראשית (ב', ט') שפרי עץ הדעת היה מוליד תאות המשגל, ולכן כיסו מערומיהם אחר שאכלו ממנו. על כן מצינו, שבכל מקום שחטא של גילוי עריות מצוי - אז הקב"ה פוקד עוון הארץ, כי היא גרמה לאדם הראשון שחטא בעץ הדעת, ועל-ידי זה היה לו נטייה גדולה אל העריות.
כי בדור המבול, שהיה הזנות מצוי שם, נאמר (בראשית ו', י"ג): 'והנני משחיתם את הארץ' - כמו 'עִם הארץ', כי גם שלשה טפחים של מחרישה נתקלקלו (רש"י שם); וזה היה לארץ על צד העונש לטהרה ברותחין. ומטעם זה נקראת ארץ ישראל - 'ארץ לא מטוהרה', לפי ש'לא גֻשְׁמָהּ ביום זעם', כמובא ביחזקאל (כ"ב, כ"ד). וכתיב (ויקרא כ"ו, ל"ב): 'והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה'. ומכאן ראיה, שבשעת הכעס גורם החטא שהארץ מקולקלת. וכמו שנאמר (דברים כ"ט, כ"א-כ"ב): 'וראו את מכות הארץ ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה, גופרית ומלח שריפה כל ארצה'. כי ברותחין קִלקלה, וברותחין נידונה (סנהדרין קח:), ב'שריפה כל ארצה'. וכן בדור המבול כתיב (בראשית ו', ה'): וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" - שנִתפעלה הארץ מרעת יושבי בה.
ומה שאמר: 'ואת תחלואיה אשר חילה ה' בה' - יאמר על דרך משל, שכל חולה דרכו להקיא מה שבקרבו. כך נאמר גם כאן בפרשת עריות: 'ותקיא הארץ את יושביה' - כי תהיה בדמיון החולה, המקיא מאכל אשר בקִרבו. ועל זה נאמר: 'ותטמא הארץ ואפקוד עוונה עליה'. וזה פירוש יקר".
[כד]
"דור המבול נמחו מן העולם
על-ידי שהיו שטופין בזנות"
ומובא במדרש (ו"ר כ"ג, ט', ועי' ב"ר כ"ו, ה'): "... דור המבול נמחו מן העולם על-ידי שהיו שטופין בזנות ... - שכתבו גומסיות ["פירוש: כתובות ("ערוך") והמוסף כתב פירוש בלשון יווני: [שטרות] נישואים" ("עץ יוסף")] לזכר ["פירוש: למשכב זכור" (שם)] ולנקבה!!!".
[כה]
"אותו טינוף נמאס ומכוער הוא מאוד בעיני המקום, בעיני כל בעל שכל"
וב"פרשת העריות" נאמר (ויקרא י"ח, כ"ב - ל'): "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אישה תּוֹעֵבָה הִוא: וּבְכָל בְּהֵמָה לֹא תיתן שְׁכָבְתְּךָ לְטָמְאָה בָהּ וְאישה לֹא תַעֲמֹד לִפְנֵי בְהֵמָה לְרִבְעָהּ תֶּבֶל הוּא: אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם: וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ: וּשְׁמַרְתֶּם אַתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכֲכֶם: כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשׂת מִקֶּרֶב עַמָּם: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת מֵחֻקּוֹת הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ לִפְנֵיכֶם וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".
וב"ספר חינוך" (מצוה ר"ט) כתב, כי המצוה היא מצות לא-תעשה, וזו לשונו: "שלא לבוא על הזכרים: ... שנאמר (ויקרא י"ח, כ"ב): "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה, תועבה היא" ... משורשי המצוה, לפי שהשם ברוך הוא חפץ ביישוב עולמו אשר ברא, ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצות עונה, מלבד שעניין אותו טינוף נמאס ומכוער הוא מאד בעיני המקום, בעיני כל בעל שכל, והאיש שנברא לעבוד בוראו לא ראוי להִתנוול במעשים מכוערים כאלו".
[כו]
"נשים המסוללות זו בזו - אסור!"
ובגמרא (יבמות עו. עיי"ש) התייחסו חז"ל אף לאותן: "נשים המסוללות [- "מתחככות משום תאות תשמיש" (רש"י שבת סה.)] ... - פריצותא בעלמא".
ומסביר שם המאירי (עיי"ש): "'נשים המסוללות זו בזו' - רצה לומר, שבאות זו על זו ... עניינם ... פריצות בעלמא. ולשון 'מסוללות' - כאדם שדורך במסילה ואינו בוקע בעפרה כלום".
וברמב"ם (בספרו "היד החזקה" - הלכות "איסורי ביאה" פ"ח, הכ"א) נפסק להלכה: "נשים המסוללות זו בזו - אסור!!! וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו, שנאמר (ויקרא י"ח, ג'): 'כמעשה ארץ מצרים ... לא תעשו'. אמרו חכמים (בספרא): מה היו עושים? איש נושא איש ואישה נושאת אישה ואישה נשאת לשני אנשים, אף-על-פי שמעשה זה אסור ... וראוי להכותן מכת מרדות, הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אִשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהיכנס לה ומלצאת היא אליהן".
וה"קרית ספר" על הרמב"ם כתב (שם): "נשים המסוללות זו בזו אסור וממעשה מצרים הוא שהוזהרנו עליו, שכתוב: 'כמעשה ארץ מצרים'. אישה הייתה נושאה אישה, ואין מלקין על זה שאין לו לאו מיוחד. ומכל מקום נראה דאיסורא הוי מדאוריתא, כיון דהוי בכלל מעשה מצרים, וכתיב: 'כמעשה ארץ מצרים לא תעשו' אלא דלעניין מלקות הא דלא לקי משום דלא מייחד ליה לאו בפני עצמו להא מילתא וכן משמע לשון הרב ז"ל".
וכך הביא ה"בן איש חי" - הגה"ק רבי יוסף חיים מבגדאד זת"ע בספרו "בניהו בן יהוידע" (שם), וזו לשונו: "ובטור (אבן העזר סי' כ') כתב: נשים המסוללות זו בזו - פירוש, מתחברות זו בזו דרך תשמיש - אסור, וזה 'מעשה ארץ מצרים' שהוזהרנו עליו, שנאמר: (ויקרא י"ח, ג'): 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו', ואמרו חז"ל (בספרא): 'מה היו עושים איש נושא איש ואישה נושאת אישה, ואישה נישאת לשני אנשים עיי"ש, וכן פסק ב'שולחן ערוך' (שם סעי' ב'), ונראה דאיכא איסורא (שיש איסור) בזה, משום: השחתת זרע, דכל כהאי גונא יצא הזרע שלהם חוצה, אך יש בה עוד איסור לאו, משום: 'מעשה ארץ מצרים לא תעשו', כי איסור השחתת הזרע אינו מפורש בתורה באיסור לאו, אלא רק למדו זה מן מיתת ער ועונן, ודוק".
[כז]
"כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ
וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִי"
וזו לשון הנביא צפניה (ג', י"א - י"ב): "בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גאוותך וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִי: וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם ה'".
ופירשו המפרשים (שם): "לא תבושי - לא תסבול בושה בעבור כל רוע העלילות והמעשים אשר פשעת בי מאז. אסיר מקרבך - ר"ל: עוד לא ימצא מי בך שישמח ויתפאר בגאותו ולכן לא תבוש עוד כי בעבור זה תלך העוון ואין לו. לגבהה עוד - להתגאות עוד. בהר קדשי - ר"ל: היושבת בהר קדשי היא ירושלים" (מצודות דוד). "כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך - כלומר: הגאים והעליזים והשמחים לדבר גאווה וגבהות" (רד"ק) - האנשים שהיה להם גאה וגאון ודרך רע" (אברבנל).
ודרשו חז"ל (סנהדרין צח.): "אין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח מישראל, שנאמר: 'כי אז אסיר מקרבך עליזי גאוותך'. וכתיב: 'והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'".
וזו לשון תפילת הרמח"ל זת"ע [תקט"ו תפילות לרמח"ל - תפילה תל"ז (ועיין בספר "אבן שלמה" לגר"א - י"א, ו')]: "בסיבת הערב-רב המעורבים בישראל אין הברכה שורה על ישראל. לעתיד לבוא כאשר יעביר ה' כל הסיגים מן העולם ... מיד ישוב וישרה על ישראל ויברכם: אל אחד יחיד ומיוחד הרי ערב-רב פסולת מעורב באוכל שהם ישראל, ובעבורם אין הברכה שורה על ישראל, שאתה טהור עיניים מראות ברע, וכתיב: 'לא יגורך ר"ע' (ראשי תיבות ערב-רב), הרי שמך הקדוש י-ה-ו-ה עומד לכלות כל גסי הרוח מישראל, שנאמר בהם (צפניה ג', י"א): 'ואסיר מקרבך עליזי גאוותך'".
[כח]
"בחטא פגם הברית המשפט להיות עבד"
"והנה ידוע שעיקר חטא דור המבול היה ביותר בעניין פגם הברית וכמו שנאמר (בראשית ו', י"ב): 'כי השחית כל בשר' וגו'. ואברהם ידע שזרעו יהיו מהנפשות מדור המבול שנכשלו בעוון פגם הברית, וארץ ישראל איננה סובלת אנשים חוטאים כאלה, וכמו שהזהירה תורה (ויקרא י"ח, ג'): 'כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו'. 'ולא תקיא הארץ אתכם' וגו' (ויקרא י"ח, כ"ח וכעין זה שם כ', כ"ב), ו'מעשה ארץ מצרים', היינו שהיו שטופים בזנות, וכמו שנאמר(יחזקאל כ"ג, כ'): 'אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם'. ועל כן כשאמר לו הקב"ה: 'אני ה' וגו', לתת לך את הארץ הזאת לרשתה' (בראשית ט"ו, ז') שאל: 'במה אדע כי אירשנה' (שם, שם, ח'). שאף שהאמין שבודאי יתן ה' הארץ לזרעו מכל מקום שאל 'במה אדע' שיתקיימו בה? באיזו כוח יתגברו שלא יכשלו עוד בעוון דור המבול? ולא תקיא הארץ אותם? ותהיה להם הארץ לירושה שאין לה הפסק? ועל זה השיבו השם יתברך: 'כי גר יהיה זרעך וגו', ועבדום ועינו אותם' (בראשית ט"ו, י"ג). ועל-ידי העבדות והעינוי יתבררו ויתלבנו מחטא דור המבול, כי בחטא פגם הברית המשפט להיות עבד, וכמו שמצינו בהשבטים שדנו את יוסף למוכרו לעבד. והוא היה שורש קדושת הברית אבל היה צריך לבירורים, כי הם חשדוהו להיפך, מפני שהוציא לעז עליהם שנושאים עיניהם בבנות הארץ. והם ידעו שנקיים מזה אמרו ש'במומו פוסל' ובודאי יש בו מחיסרון זה. וכמובא (ב"ר פ"ד, י"ז): 'אמרו: נלך ונתפוס דרכו של עולם, כנען שחטא - לא לעבד נתקלל?!'. וחטא כנען היה בפגם הברית שפגם חם (כמו שאמרו בסנהדרין ע. קח:) 'אף זה לכו ונמכרנו'. ונמכר למצרים שהיא מקום הזימה ושם נתברר על-ידי הניסיון שהוא נקי ומוגדר ונִגדרו כל ישראל בזכותו (כמו שאמרו ז"ל שיהש"ר פ"ד). ומצרים 'ערות הארץ' (בראשית מ"ב, פס' ט, י"ב) ולשם גלו לברר שהם נקיים בזה. וכשנתברר זה נגאלין, וכמו שכתוב (שיהש"ר שם) דנגאלו ממצרים על-ידי שהיו גדורים בעריות. ועל-ידי העבדות והעינוי תיקנו חטא דור המבול, וכמו שכתב האריז"ל שמנפשות דור המבול נגזר עליהם: 'היאורה תשליכוהו' (שמות א', כ"ב). ומשה רבינו הצילם כמו שאמרו (סוטה יב:): ''שש מאות אלף רגלי' וגו', אמר להם משה: בשבילי ניצלתם כולכם'. ומהנפשות שבדור הפלגה עבדו בהם בחומר ובלבנים.
[כט]
"מאותו הדור ומנפשותיהם
נשתלו נשמות ישראל מקבלי התורה"
ואחר שנתבררו במצרים ונגאלו וזכו לקבל התורה לא נצרכו עוד לעבדות ועינוי רק להיות עמלים בתורה ולהיות דרופתקי דאורייתא [עמלי תורה (ע"פ סנהדרין צט:)]. ובמקום עמלם בשיעבוד חומר ולבנים שסבלו ממה שהושלכו ליאור, זכו אחר-כך למים דאורייתא ולפילפול תורה שבעל-פה בקל וחומר וליבון הילכתא. ונגד המגדול, זכו לירושלים ובית-המקדש. ומה שעשו אז בדור הפלגה אחדות ושלום למרוד במקום, זכו אחר-כך כשנתבררו לפילפולה של תורה, שכתוב בה: 'את והב בסופה', שבשעת הפילפול נראים התלמידי חכמים כ'אויבים זה לזה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה' (קידושין ל:) אחר שנתברר[ה] להם ההלכה. וזהו שהאריך המדרש תנחומא בפרשה זו (אות ג' ועיין לקמן) בשבח ישראל והתורה, כי באמת מאותו הדור ומנפשותיהם נשתלו נשמות ישראל מקבלי התורה כאמור" ("פרי צדיק" שם).
[ל]
"שלוש אהבות יש: אהבת
הקב"ה והתורה וישראל וכולם חד"
"שלוש אהבות יש: אהבת הקב"ה והתורה וישראל וכולם חד כידוע בזוה"ק דהא בלא הא לא סגי (שזה בלא זה לא די). ואהבת ה' יתברך הוא השורש.
[לא]
"אהבת ישראל לבד בלא ה' יתברך - ... דור הפלגה שגם כן אהבו חברותא"
כי אהבת ישראל לבד בלא ה' יתברך, הוא אוהב צוותא וחברותא והוא דור הפלגה שגם כן אהבו חברותא [ושמעתי דעל זה תיקן בועז שאילת שלום בשם, שהוא אהב צוותא מאוד ופחד שמא הוא אהבת צוותא בזולת ה' יתברך, ולכך היה פתיחת צוותא שלו ושאילת שלום שלו בשם, לומר שרוצה רק צוותא לכבוד שמים].
[לב]
"דור המבול ... אהבו תורה ... מאוד ... רק בזולת ה' יתברך מזה נמשך זנות"
ואהבת תורה בלא ה' יתברך, היינו אהבת החכמה בלבד, זהו דור המבול שמובא (זוה"ק ח"ג רטז/ב) שהיה ראוי אז מתן תורה דהמה אהבו תורה וחכמה מאוד [וזה טעם 'בני הא-לוהים אל בנות האדם' (בראשית ו', ד'), דידוע נוקבא הוא החשק ודכורא המילוי. ומלאכים יש להם חכמה והשגה רק שאין להם יצר הרע ותשוקה כמובא במדרש הנעלם (זוה"ק ח"א קלח/א) דגם חשק לדברי תורה צריך יצר רע. ואדם יש לו חשק רק שאין לו השגה. ואז נתחברו. ואין כאן מקומו] רק בזולת ה' יתברך מזה נמשך זנות.
[לג]
"אהבת ה' יתברך ... נגד מידת הכתר ... וחכמה ובינה ... - התורה וישראל ...
והם כוחות נפש רוח נשמה"
ובני ישראל 'זרע אברהם אוהבי', כבר מלידה מבטן קבוע בהם אהבת ה' יתברך שהוא השורש נגד מידת הכתר שאינו בתפיסת אדם. וחכמה ובינה הם אהבת התורה וישראל, דבינה ליבא ושם עיקר אהבת חבירים, כמו שנאמר (משלי כ"ז י"ט): 'כן לב האדם לאדם' ... והם כוחות נפש רוח נשמה כי חיבור ישראל זה לזה הוא מצד הנפש. וחיבורו לתורה מצד הרוח. ולה' יתברך מצד הנשמה שמתחת כסא הכבוד, ולכן אמרו: 'נשמה שנתת בי טהורה' דשם אין שייך קִלקול כי הוא חלק א-לוה.
[לד]
"ואהבת ה' ...
אי אפשר לבני ישראל לעזוב"
ואהבת ה' יתברך אין ניזזת כלל ולכן אמרו (איכה רבתי ריש פתיחתא): 'הלואי אותי עזבו ואת תורתי' וכו' - דאותו כביכול אי אפשר לבני ישראל לעזוב כעניין 'בחימה שפוכה אמלוך עליכם'. כי גם אם מגדיל עבירות להכעיס, אין שורש אהבת ה' יתברך שהוא נגד מידת הכתר שהוא שורש הנעלם דמחשבה, שם לא ניתק כלל, דאף-על-פי שחטא - ישראל הוא (סנהדרין מד.). וחורבן ראשון היה על 'עוזבם [את] תורתי' (ירמיה ט', י"ב) אבל על-ידי אהבת התורה 'המאור שבה' וכו' - מביא לאהבת ה' יתברך הנעלמת שתבוא לידי גילוי. וחורבן שני היה על-ידי שנאת חינם דהיינו העדר אהבת ישראל.
[לה]
"כמה טִפשאי שאר אינשי דקיימי
מיקמי ספר תורה ולא מיקמי גברא רבא"
ובתנדא"ר (פי"ד): 'דרכן של בני אדם לומר: אהבת תורה קודמת וכו' ואני אומר: וכו''. והוא על דרך שאמרו (מכות כב:): 'כמה טִפשאי [שאר] אינשי דקיימי מיקמי ספר תורה ולא מיקמי גברא רבא [כמה שוטים הם שאר בני אדם שעומדים לכבוד ספר תורה, ואינם עומדים לכבוד אדם גדול בתורה]' - דאצל בני אדם ספר תורה חשובה כי כך הוא מצד בני אדם אהבת התורה צריך להקדים להכניס בלב. וכן היה מתן תורה ואחר כך כניסה לארץ. וכן העזיבה כזה הסדר. אך מצד ה' יתברך, ראשית תבואתה, היינו הפרי והתבואה שרצה להכניס בזריעת העולם, הם נפשות דישראל, והם כוללים כל התורה כולה. רק שאצלם הוא סתום והתורה הוא פירוש על זה. וכן מי שהגיע לשלימות. אהבת ישראל קודמת שהם העיקר ושורש התורה. ואחר כך הוא התורה לפרש ולהבין המעמקים הגנוזים בכל נפש פרטי מישראל" ("צדקת הצדיק" קצ"ו).
[לו]
"מגדל לעומת בית-המקדש שהוא
מקום שמשם יוצאת תורה לכל ישראל"
"בדור הפלגה, היה הזמן להתגלות התפשטות תורה שבעל-פה. ועיקר התפשטות תורה שבעל-פה היה בבל (כמו שאמרו בסוכה כ.). ועל כן, כשהרגישו בשנער מקום הראוי להתגלות התפשטות תורה שבעל-פה, עשו הם מגדל לעומת בית-המקדש שהוא מקום שמשם יוצאת תורה לכל ישראל (כמו שאמרו בסנהדרין פו:). ועשו הם ב'זה לעומת זה' מגדל להתפשטות הבליהם" ("פרי צדיק" - בראשית, פרשת נח, אות א').
[לז]
"דור הפלגה ... יתכן שהלכו
לחפש את הרוחניות בעיר ובמגדל"
ואלו הם דבריו הנפלאים של הגה"ק רבי אברהם יצחק הכהן קוק זת"ע (ב"שמועות ראי"ה" בראשית - פרשת נח שנת תר"ץ)) בעניין: "מעשה דור הפלגה. שאמרו: 'הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים' (בראשית י"א ,ד'), יתכן שהלכו לחפש את הרוחניות בעיר ובמגדל, בטבעיות לבד חפשו את הרוחניות ובזה חפצו לעשות להם שם על פני כל הארץ, בפחדם, 'פן נפוץ' (שם) - פן יפלו במעשה טבעיות גרידא. אבל גם כוונתם לחפש את הרוחניות הביא להם תועלת, ו'על כן קרא שמה בבל' (שם שם, ט'), ומבבל יצאה אחר כך תורה שבעל-פה, שהיא כולה רוחנית לשם שמים, וכך אמרו חז"ל (סנהדרין קז: עיי"ש): 'דור המבול - אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין'. דור הפלגה - לא נאבדו מן עולם הזה, רק נפוצו ועומדין בדין. חיפוש הרוחניות כשהוא לעצמו אף שהייתה מוגבלת במעשים טבעיים, הביא אותם לידי דרגה אחרת מאשר דור המבול".
[לח]
"על כן קרא שמה בבל"
נקדים עוד לבאר מה שבחרו דור הפלגה למרוד בה' דווקא בבבל, כמו שכתוב: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ". והנה כאן בכתוב מבואר בפירוש ששם העיר "בבל" הוא על שם העונש שהעניש הקב"ה את בני דור הפלגה: "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ", אך לפי זה צריך ביאור מה ששנינו בגמרא (סנהדרין כד.): "מאי בבל? ... בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד. 'במחשכים הושיבני כמתי עולם' - ... זה תלמודה של בבל".
ויש לתמוה: א) איך שאל השואל בגמרא: "מאי בבל", וכי לא ידע טעם מפורש בכתוב: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ". ב) מה ראו חז"ל על ככה להמציא טעם חדש ששם העיר "בבל" הוא על שם תלמוד בבלי, שבלולה ממקרא משנה ותלמוד, וכבר הרגיש בכך המהר"ל מפראג זת"ע ("חידושי אגדות" שם) וזה לשונו: "'מאי בבל' וכו'. מקשין: וכי סלקא דעתך שיהיה נקרא העיר בבל בדור הפלגה על שם תלמוד בבלי? ואין זה קשיא, כי נקרא בבל על שם שבלל שם שפת הכל, ומזה נוכל לדעת כי בבל מוכן להיות נבלל שם הכל, ומפני כך התורה לשם בלול מן מקרא משנה תלמוד על שם בלבול, כי זה המקום הוא ראוי להיות נבלל שם הכל".
אמנם דבריו העמוקים סתומים וחתומים וטעונים ביאור רחב, כי בהשקפה ראשונה אינו מובן מהו הקשר בין טעם הכתוב על השם בבל: "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ" לטעם הגמרא שהוא על שם תלמוד בבלי שהיא: "בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד".

[לט]
"אנת הוא רישא דדהבא"
ונראה לבאר כל זה על פי יסוד גדול שלמדנו ממשנתו הטהורה של רבינו האריז"ל זת"ע ("לקוטי תורה", תחילת פרשת כי תצא), בעניין ארבע הגליות שנזכרו בדברי חכמינו ז"ל: בבל, מדי יון, אדום, שכל הגליות הם בבחינת קומה שלימה מצד הקליפה, והנה הדברים בלשונו: "והנה גלות בבל הוא נגד הראש, לכן נאמר (דניאל ב', כ"ח): 'אנת הוא רישא דדהבא', מדי ופרס הוא נגד הזרועות שהם שתים, יון נגד הגוף שהוא אחד, ואדום וישמעאל נגד הירכיים שהם שתיים וארוכים".
נמצינו למדים מזה, כי גלות בבל הוא בבחינת הראש של הקליפה, יומתק לבאר בזה מה שכתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("פרי צדיק" פרשת שמות, אות י'): "שכל הגליות בכלל גלות בבל". לפי האמור נראה שכוונתו לדברי האריז"ל הנ"ל, כי גלות בבל היא בבחינת ראש הקליפה שכולל את כל הגוף, שהרי כל הפעולות של הגוף שורשן מהמוח שבראש, ששולח את רצונו לכל הגוף על פיו יצאו ועל פיו יבואו.
ויש לומר כי מטעם זה כאשר נתאספו בני דור הפלגה כדי למרוד בה' בבבל פתחו ואמרו: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים", כי ביקשו להגביר את כוח הראש של הקליפה שהיא בבחינת "רישא דדהבא". הנה כי כן מבואר היטב מדוע לא התעסקו כל כך בתאוות החומר כפי שעסקו דור המבול, אלא נכשלו בדעות כוזבות להילחם כנגד הקב"ה, כי זהו מהות קליפת בבל בהיותם בבחינת "ראש" הקליפה שמתעסקים בדעות כוזבות שבראש.
ועתה בא וראה כי מלכות בבל הייתה אכן שורש פורה ראש ולענה לכל הרעות, שהרי כבר בדור המבול שהביא הקב"ה מבול על העולם משום שהשחיתו את דרכם מפרש רש"י (בראשית ו' י"ז): "'מבול' - שבלה את הכל, שבלבל את הכל, שהוביל את הכל מן מן הגבוה לנמוך. וזהו לשון אונקלוס 'טופנא', שהציף את הכל והביאם לבבל שהיא עמוקה, לכך נקראת 'שנער' - שננערו שם כל מתי מבול". ומקור הדבר בגמרא (שבת קיג:): "למה נקרא שמה שנער? שכל מתי מבול ננערו לשם".
וצריך להבין מדוע סיבב הקב"ה שכל מתי דור המבול ינערו דווקא בבבל, כי היות שבבל הוא בבחינת ראש הקליפות, לכן כל מתי דור המבול שהשחיתו את דרכם, ננערו לבבל שהיא עמוקה מכולם בעומק הטומאה, והרי זה בבחינת מאמרם (ב"ק צב:): "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו".
גם אחרי דור המבול לא פסקה בבל את מעשיה הרעים, אחרי שנתמנה בה מלך רשע הלא הוא נימרוד שמרד בה', ככתוב (בראשית י', ח'): "וכוש ילד את נימרוד הוא החל להיות גיבור בארץ, הוא היה גיבור ציד לפני ה', על כן יאמר כנימרוד גיבור ציד לפני ה', ותהי ראשית ממלכתו בבל ..." ופירש רש"י: "להיות גיבור, להמריד כל העולם על הקב"ה בעצת דור הפלגה ... לפני ה', מתכוין להקניטו על פניו". ואכן בדור הפלגה מרדו הבבליים מרידה גדולה בה'.
[מ]
תלמוד בבלי - תורה שבראש מבטלת קליפת בבל
והנה מאחר שכבר נתבאר מדברי קהלת: "גם את זה לעומת זה עשה הא-לוהים" [ועיין מה שהביא ב"היכל הברכה" לגה"ק מהרי"א מקאמרנא זת"ע (פרשת בחוקותי דף רצה.) רמז נפלא בשם הגה"ק רבי משה לייב מסאסוב זת"ע: כי מילת "עזאזל" נוטריקון (ראשי תיבות) - ז'ה ל'עומת ז'ה ע'שה א'-לוהים". ועוד חזון למועד אי"ה לבאר הכוונה בזה], נמצא כי כדי לבטל את גלות בבל ראש של הקליפה צריך להגביר את בחינת הראש של הקדושה. ויש לומר כי מטעם זה סיבב הקב"ה שיסדו תלמוד בבלי בבבל, כי ביטול שורש הטומאה הוא על ידי העסק והיגיעה בתורה שבעל-פה, כמאמרם (קידושין ל:): "כך הקב"ה אמר להם לישראל, בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו".
וידוע מה שביאר הט"ז (או"ח סי' מ"ז, ס"ק א') הטעם שתקנו לברך: "לעסוק בדברי תורה", לרמז שצריך לעסוק בתורה דווקא בדרך "עסק" שהוא בפילפול ויגיעה. ויש לומר כי על כך רמז הקב"ה באמרו לישראל: "ואם אתם עוסקים בתורה" - "עוסקים" דייקא בדרך עמל ויגיעה, אין אתם נמסרים בידי היצר הרע.
וכאשר נתבונן עוד נראה, שעיקר השגת והבנת התורה הוא במוח שבראש אשר השכל שוכן שם, הנה כי כן מבואר היטב כי כדי להכניע קליפת בבל שהיא בבחינת ראש הקליפה, צריך לעסוק בתורה ביגיעת והבנת השכל שבראש, ועל ידי הראש של הקדושה זוכים להכניע זה לעומת זה את הראש של הקליפה. ויש לומר כי זהו הרמז בשם ישרא"ל שהיא אותיות ל"י רא"ש, לרמז שכלל ישראל הם בבחינת "ראש" הקדושה המבטלים את ראש הקליפה.
מעתה לא נפלאת היא ולא רחוקה לומר בדחילו ורחימו, כי מה שהביא הקב"ה מפלה על דור הפלגה שביקשו לבנות העיר והמגדל בבחינת "וראשו בשמים" - קליפת בבל שהיא "רישא דדהבא", לא היה אלא רק בזכות חלק התורה תלמוד בבלי שעתידים ישראל מזרעו של שם לגלות דווקא בבבל, והסתכל הקב"ה שעתידים ישראל לעמול בתלמוד בבלי במוח שבראשם, ובזכות זה הכניע את קליפת בבל ראש הקליפה.
[מא]
במקום החושך מסתתרים שביבי אור
רעיון זה שופך אור בהיר על מאמר החכם הנ"ל: "גם את זה לעומת זה עשה הא-לוהים", לימד אותנו החכם מכל אדם בזה כלל גדול, כי במקום שיש ניצוצי אור של קדושה שם מתגבר זה לעומת זה כוח הקליפה, וכן להיפך במקום שמתגבר כוח הקליפה דווקא שם טמון כוח עצום של קדושה, שהרי גם את זה לעומת זה עשה הא-לוהים.
וזהו שכתבו הספרים הקדושים ומהם הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("צדקת הצדיק" אות מ"ט) יסוד גדול בעבודת ה': "כל אחד ידע, שבמה שיצרו תוקפו ביותר, הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו, ובדברים שהרבה לפשוע בהם, ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר לבב".
הוא מביא ראיה לכך ממה שמצינו בגמרא (סנהדרין קג:) כי אחז מלך יהודה חתם וסתם את התורה, ומבואר במדרש (ב"ר מ"ב, ג') שנקרא אחז על שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות לסגרם, וביקש למנוע לימוד התורה מתינוקות של בית רבן באומרו: אם אין גדיים אין תיישים.
והנה אנו רואים כי דווקא אצל אחז שהייתה התגברות הקליפה בעניין הרבצת תורה, היה טמון אצלו ניצוצי קדושה בנו חזקיהו המלך, שהיה אחד ממרביצי התורה היותר גדולים בכל הדורות, כמבואר בגמרא (סנהדרין צד:) על חזקיהו המלך: "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה יידקר בחרב זו, בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ". הרי שבמקום שיש התגברות הקליפה טמון שם כוח הפוך מצד הקדושה.
ובכן דבר נפלא זה אנו רואים גם כאן בעליל, דווקא בבבל אשר שם התחילו בני דור הפלגה בבחינת ראש הקליפה למרוד בה', שם בתוך החושך של קליפת בבל היו טמונים ניצוצי אור של תלמוד בבלי, שהוא האור הגדול של תורה שבעל-פה, אשר מאות אלפי רבבי רבבות ישראל בכל הדורות עוסקים בה במוח שבראשם, ובזכות זה הכניע הקב"ה את קליפת בבל ויפץ אותם על פני כל הארץ.
וזהו שכתב הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("פרי צדיק" פרשת שמות, אות י'): "וגלות בבל הייתה הכנה לתורה שבעל-פה, כמו שאמרו (שבת קמה:): 'הבאים ישרש יעקב' וגו' - אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה, ועל זה אמר הכתוב: 'ומלאו פני תבל תנובה' - שמשם נתפשט תורה לכל העולם, וכן כל הגלויות הוא להתפשטות תורה שבעל-פה שכל הגלויות בכלל גלות בבל".
[מב]
צלמו של נבוכדנצר - גובהו ששים ורחבו שש
ועתה בא וראה כי על פי האמור יפתח לנו פתח להבין מה שידוע (הרבינו בחיי וה"אלשיך" הקדוש זת"ע ועוד) - שנבוכדנצר מלך בבל בנה בבקעת דורא צלם של זהב גובהו ששים אמה ורוחבו שש אמה, כמו שכתוב (דניאל ג', א'): "נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב, רומה אמין שתין, פתיה אמין שת, אקימה בבקעת דורא במדינת בבל". נקדים מה שכתב ב"שערי אורה" [השער העשירי (להמקובל הא-לוהי הגה"ק רבי יוסף גיקטלייא זת"ע] בעניין צלמו של נבוכדנצר: "ודע כי דור הפלגה תחילה הייתה ישיבתם בחיבור אחד, שנאמר: 'שפה אחת ודברים אחדים' ... וכשרצו לקצץ בנטיעות כתיב: 'ויהי בנוסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער', אותה הבקעה מקום התקלה מוכנת לפורענות, וראויה הייתה להיותה סיבה למרוד ביחידו של עולם, ואלמלא שנתפלגו ונתפזרו יכולים היו לקצץ בנטיעות הגן והעדן.
ואף-על-פי שלא נגמרה מחשבת דור הפלגה באותה בקעה, לאחר זמנם נתגלה פורענותם, הם אמרו ונעשה לנו שם, ובא נבוכדנצר אחר שהחריב ארצות ועקר מלכויות ופשט ידו בבית המקדש, וירא כי יכול לו, חזר להוציא לפועל המחשבה הרעה אשר יזמו דור הפלגה לעשות. וזהו סוד שאמר, נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב רומה אמין שתין פתיה אמין שת אקימה בבקעת דורא במדינת בבל.
וזהו וימצאו בקעה בארץ שנער על כן קרא שמה בבל, ואותו הרשע רצה לגמור כוונת דור הפלגה שלא יכלו לה, ומה עשה, ציוה לקבץ כל האומות להשתחוות לאותו צלם, ורצה לקיים בה מה שאמרו ונעשה לנו שם. ובאותו היום קיבץ כל עממיא אומיא ולשניא לחנוכת צלמא, והכניס בפיו כלי מכלי בית המקדש שהיה שם חקוק בו [הציץ], כדי לגמור מחשבת דור הפלגה.
והכרוז קורא למעלה (ירמיה נ"א, מ"ד): 'ופקדתי על בל בבבל והוצאתי את בלעו מפיו ולא ינהרו אליו עוד גויים', ובא דניאל וגזר לצאת בלעו של צלם מפיו ואז נפל הצלם ונשבר, 'על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה'' וגו'. המבין זה יבין סוד כל מה שנאמר בפרשת דור הפלגה ופרשת צלם נבוכדנצר, וידע היאך הדברים אחדים, וידע עד היכן הגיעה כוונתו של אותו הרשע באותו צלם".
לפי כל האמור יש לומר, כי נבוכדנצר בהיותו מלך בבל ראש הקליפה ידע בכוחות הטומאה, כי דור הפלגה שבנו את המגדל באותו מקום ונכשלו בכך, היה בכוח הקדושה של תלמוד בבלי שכלל ישראל עמלים עליו בשכל שבראש. והנה ידוע כי תורה שבעל-פה כלולה מששה סדרי משנה שיש בהם ששים מסכתות, לכן נתחכם אותו רשע לבנות צלם באותו מקום בבקעת דורא, אשר יכלול במידתו גובהו ששים אמה ורחבו שש אמה, כדי להתגבר בכוחות הטומאה על ששים מסכתות בששה סדרי משנה.
[מג]
נבוכדנצר הכניס את השם בפיו של הצלם בבחינת תורה שבעל-פה
בדרך זו במסילה נעלה לבאר מה שהבאנו בשם ה"שערי אורה" כי נבוכדנצר הכניס בפיו של הצלם הציץ שהיה כתוב עליו השם המפורש, עד שבא דניאל והוציא את השם מפיו של הצלם, ומקור הדבר במדרש (שיר השירים רבה ז', ט'), ונביא לשון המדרש (מתורגם מארמית ללשון קודש): "כמה היה נבוכדנצר מפתהו לדניאל ואומר לו: אין אתה משתחווה לצלם שיש בו ממש, בא וראה מהו יכול לעשות ומעצמך תשתחווה לו. מה עשה אותו רשע, נטל ציצו של כהן גדול [שהיה כתוב עליו שם המפורש] ונתנו לתוך פיו של הצלם, וכינס כל מיני זמרים שהיו משבחים לפניו, והיה אומר הצלם: 'אנוכי ה' א-לוהיך' [מחמת השם הקדוש שהיה בפיו].
כיון שראה דניאל כן, אמר לנבוכדנצר: אין אתה נותן לי רשות לעלות ולנשק את הצלם שלך על פיו, אמר לו נבוכדנצר: ולמה על פיו? השיב לו דניאל: משום שהוא מדבר כל כך יפה, מיד נתן לו רשות לנשקו, ויעל דניאל בסולם אל פיו של הצלם, והשביע את הציץ שבפיו ויאמר לו: בשר ודם אני ושלוחו של הקב"ה אני, אנא היזהר שלא יתחלל בך שם שמיים וגוזר אני עליך שתבוא אחרי, בא לנשקו והוציא בלעו מתוך פיו.
כאשר ירד נתכנסו שוב כל מיני זמרים, והיו משבחים לפני הצלם ולא היה עושה כלום, באותה שעה הפיל הרוח את הצלם, כיון שראו אומות העולם ניסים וגבורות שעשה הקב"ה עם חנניה וחבריו, לקחו את גילוליהם ושברו אותם, ועשו מהם פעמונים לתלות על כלביהם ועל חמוריהם, והיו מקשקשים ואומרים ראו למה היינו משתחווים, לקיים מה שנאמר (ישעיה מ"ו, א'): 'כרע בל, קרס נבו, היו עצביהם לחיה ולבהמה'".
לפי האמור יש לומר הביאור בזה, כי כאשר נתבונן שהכהן גדול בעצמו היה בבחינת הראש של כלל ישראל, נשכיל להבין כי כשלבש על מצחו את הציץ שהיה חקוק עליו השם המפורש, היה בכוחו לעורר בחינת ראש הקדושה המכניע קליפת בבל ראש הקליפה. לכן נתחכם נבוכדנצר לקחת את הציץ עם השם המפורש, והכניסו באחד מאיברי הראש בפיו של הצלם קליפת בבל, כדי שיקבל יניקה מראש הקדושה, והתחיל הצלם לדבר בפיו, וחשב לעורר בכך התנגדות מצד הטומאה לתורה שבעל-פה שהיא בדיבור ולא בכתיבה.
הנה כי כן כאשר ראה דניאל את המידות של הצלם שישים גובהו ושש רחבו שהן לעומת תורה שבעל-פה, וראה גם שהכניס נבוכדנצר את הציץ בפיו של הצלם שהתחיל לדבר, השכיל להבין מזה כי רצונו של נבוכדנצר להילחם כנגד הקדושה של תורה שבעל-פה, שבזכותה נכשלו דור הפלגה בבניית המגדל בבקעת דורא בבבל. לכן נתחכם דניאל שהייתה לו קדושה גדולה בפיו, מחמת עסקו בתורה שבעל-פה יומם ולילה, והשביע בקדושת הפה שלו את הצלם והוציא מפיו את השם הקדוש, ועל ידי זה נתבטלה הקליפה של הצלם שהיא בבחינת התנגדות לתורה שבעל-פה.
[מד]
שלוש כיתות כנגד חכמה בינה דעת
ונראה להרחיב בזה עוד על פי מה שמצינו בגמרא (סנהדרין קט.) כי בוני המגדל בדור הפלגה: "נחלקו לשלוש כיתות: אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודת כוכבים, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה, זו שאומרת נעלה ונשב שם - 'הפיצם ה'', וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה - נעשו קופים ורוחות ושידים ולילין, וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודת כוכבים - 'כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ... מגדל - שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים".
ויש לומר הביאור בזה, על פי הידוע כי המוח שבראש כלול מג' בחינות השכל: חכמה, בינה, דעת, ועל כך אנו מתפללים: "וחננו מאתך חכמה בינה ודעת". על כן מכיון שקליפת בבל היא בבחינת "ראש" הקליפה, הנה הם כוללים חכמה בינה ודעת מצד הקליפה, על כן נתחלקו דווקא לשלושה חלקים כנגד שלוש בחינות אלו מצד הקליפה, וגם נענשו בג' בחינות: "שליש נשרף, שליש נבלע, שליש קיים".
מעתה יאיר לנו להבין דברי חז"ל, אשר דיברו בקדושתם ובעומק חכמתם להשיב לשואל ששאל: "מאי בבל", והשיבו כי הוא רמז על תלמוד בבלי שהיא: "בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד", והתפלאנו מה ראו על ככה למצוא טעם חדש לשם בבל, אשר טעמו מפורש בכתוב: "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ".
אך לפי האמור יש לומר, כי כוונת השואל לא הייתה לשאול על דבר שמפורש בכתוב, אלא שאלתו הייתה יותר עמוקה: "מאי בבל", כלומר, באיזו זכות בלל הקב"ה את שפת כל הארץ והכניע את קליפת בבל שהיא ראש הקליפה, על כך השיבו לו בחכמתם שכל זה היה בזכות תלמוד בבלי שעתיד להתגלות בבבל, ועל שם כך נקרא שם העיר "בבל" רמז על תלמוד בבלי שהיא בלולה ממקרא משנה ותלמוד.
נמצא לפי זה כי טעם הכתוב על שם בבל: "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ", וטעמם של חז"ל על שם תלמוד בבלי שהיא: "בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד", עולים בקנה אחד כפתור ופרח, כי בזכות תלמוד בבלי שבלולה ממקרא משנה ותלמוד בלל הקב"ה את שפת קליפת בבל ראש הקליפה.
[מה]
מקרא משנה תלמוד - חכמה בינה דעת
ועתה בא וראה אבן יקרה מפז ומפנינים למהר"ל מפראג זת"ע (דרך חיים אבות פ"ה, מכ"א): "'בן חמש למקרא, בן עשר למשנה ... בן חמש עשרה לתלמוד' ... זכר שלושה דברים זה אחר זה מקרא, משנה, תלמוד, ואלו שלושה דברים הם השגות חלוקות, מקרא הוא השגה מה ואין ההשגה בשלימות ובבירור, אבל המשנה היא הידיעה בבירור, והתלמוד הוא להבין טעם הדבר שאינו במשנה כלל, ולפיכך אלו שלושה דברים הם מחולקים.
וכבר אמרנו כי מקרא משנה ותלמוד הם כנגד חכמה דעת בינה, כי המקרא יש בו חכמה, אבל המשנה היא הידיעה הגמורה להבין כל דבר כפי מה שהוא, בהבדל של כל אחד מן אחד עד שידע הדבר מבורר, כי זה עניין הדעת שידע להבדיל בין דבר לדבר וזה הוא עניין המשנה, והתלמוד הוא בינה שמוציא דבר מתוך דבר על ידי הפילפול כל זה נקרא תלמוד".
וכן כתב עוד המהר"ל בתוספת ביאור ("חידושי אגדות" ע"ז מט:) בביאור המאמר (שם): "לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד", וזה לשונו: "כי אלו שלושה דברים הם כנגד חכמה בינה ודעת, החכמה היא כנגד מקרא שאין זה רק התחלת חכמה, ודעת הוא כנגד משנה שיודע הדבר כמו שהוא וזהו נקרא ידיעה, ובינה כנגד התלמוד שהיא בינה יתירה להבין הדבר. ותחלה נתן השי"ת באדם החכמה ואחר כך הדעת ואחר כך הבינה, ולכך אמרו (אבות פ"ה): 'בן ה' למקרא ובן עשר למשנה ובן ט"ו לתלמוד'".
[מו]
"'במחשכים הושיבני' ... זה תלמודה של בבל"
נמצינו למדים מדבריו הקדושים, כי מקרא, משנה, תלמוד, הם בבחינת חכמה, בינה, דעת מצד הקדושה, הנה כי כן הרווחנו להבין ביתר שאת, איך ביטל הקב"ה את קליפת בבל בוני העיר והמגדל שנתחלקו לשלושה כנגד חכמה בינה דעת של ראש הקליפה, בזכות תלמוד בבלי שהיא בלולה ממקרא משנה ותלמוד שהם חכמה בינה ודעת שמצד הקדושה.
בדרך זו יאיר לנו להבין ביתר ביאור המאמר בגמרא: "מאי בבל" - באיזה זכות בלל הקב"ה את בבל ראש הקליפה הכלולה מחכמה בינה דעת, "אמר רבי יוחנן: בלולה במקרא, בלולה במשנה, בלולה בתלמוד", כלומר, בזכות תלמוד בבלי שכלולה ממקרא משנה תלמוד שהם חכמה בינה דעת מצד הקדושה.
והנה מוסיפה על כך הגמרא מיד אחר כך: "'במחשכים הושיבני כמתי עולם' - ... זה תלמודה של בבל". כלומר, מה שסיבב הקב"ה שיגלו ישראל מארץ ישראל דווקא לגלות בבל, שבהיותה ראש הקליפה הרי היא "במחשכים" שורש החושך, הטעם לכך הוא כדי שיגלו שם ישראל את התלמוד בבלי שבני ישראל עמלים עליה במוח שבראשם, ובזכות זה יצליחו להכניע את קליפת בבל ראש הקליפה.
כיון שבאנו לידי כך יתבאר לנו עומק דברי המהר"ל הנ"ל שהתפלא על שאלת הגמרא: "'מאי בבל' וכו'. מקשין: וכי סלקא דעתך שיהיה נקרא העיר בבל בדור הפלגה על שם תלמוד בבלי? ואין זה קשיא, כי נקרא בבל על שם שבלל שם שפת הכל, ומזה נוכל לדעת כי בבל מוכן להיות נבלל שם הכל, ומפני כך התורה לשם בלול מן מקרא משנה תלמוד על שם בלבול, כי זה המקום הוא ראוי להיות נבלל שם הכל".
לפי האמור ביאור דבריו הקדושים כאמור, כי אכן שם העיר נקרא "בבל" על שם שבלל הקב"ה שפת כל הארץ בדור הפלגה, אך כל זה בזכות תלמוד בבלי שבלולה ממקרא משנה ותלמוד, נמצא כי מקום זה שבלל הקב"ה שפת כל הארץ היה מוכן לתלמוד בבלי, כדי להכניע בזכותה את קליפת בבל.
על פי האמור נשכיל להבין מה ששנינו בגמרא (קידושין ל.): "מאי שכתוב: 'ושננתם לבניך', אל תקרי 'ושננתם' אלא ושילשתם - לעולם ישלש אדם שנותיו: שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד. מי יודע כמה חיי, לא צריכא ליומי". ופירש רש"י: "ליומי - ימי השבוע". כלומר, שיחלק ימי השבוע שני ימים במקרא, שני ימים במשנה ושני ימים בתלמוד.
אבל בתוספות (שם ד"ה לא) כתבו על כך: "ולא נהירא דא"כ אכתי הוה מצי למיפרך מי ידע כמה חיי. ונ"ל לפרש: בכל יום ויום עצמו ישלש, על כן תיקן בסדר רב עמרם גאון כמו שאנו נוהגים בכל יום קודם פסוקי דזמרה לומר מקרא ומשנה וגמרא, ורבינו תם פירש שאנו סומכין אהא דאמרינן בסנהדרין (כד.): בבל בלולה במקרא במשנה ובגמרא דגמרת בבל בלול מכולם". לפי האמור יש לומר כי מה שצריך ללמוד כל יום מקרא משנה תלמוד, הוא כדי לעורר בחינת ראש הקדושה הכלול מחכמה בינה ודעת להכניע בזה ראש הקליפה.
[מז]
"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה"
את הפסוק הפותח את פרשת תצוה (שמות כ"ז, כ'): "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד", ביאר ה"אור החיים" הקדוש - בדרך הרמז - על-פי המבואר בזוה"ק (זו"ח פר' בראשית טו/א) שהגאולה העתידה תהיה על ידי משה רבינו, אבל רק בתנאי שיעסקו ישראל בתורה שניתנה למשה בסיני, והנה לשון הזוה"ק מתורגם ללשון הקודש: "רבי יוסי בן חלפתא ישב לפני רבי יצחק. אמר לו: האם שמעת למה מתאחר יום שיתגלה המשיח בגלות זו? אמר לו: לא מתאחר אלא על ביטול תורה. שכך שמעתי מרב המנונא סבא, שלוש גלויות גלו ישראל, וחזרו בזכות שלושת האבות, וגלות רביעית בזכות משה יחזרו. בא ואראה לך שלא גלו ישראל אלא על ביטול תורה, שנאמר (ירמיה ט', י"ב): 'ויאמר השם: על עוזבם את תורתי' אמר הקב"ה: בגלויות הראשונות חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב. עכשיו הם חטאו בתורה שנתתי למשה. ונקראה על שמו, שנאמר (מלאכי ג', כ"ב): 'זכרו תורת משה עבדי'. כאשר ישבו ויתעסקו בתורה, בזכות משה אני גואלם. על כן נאמר בתורה (דברים ל"ג, ד'): 'תורה ציוה לנו משה' - כדי לשומרה ולעסוק בה. ואם לאו - 'מורשה קהילת יעקב'. מורשה זו עניות, כמו שנאמר (שמואל א ב', ז'): 'השם מוריש ומעשיר'. מלמד שלא באה עניות לביתו של יעקב, אלא על שלא התעסקו במצוות התורה". עד כאן דברי הזוה"ק.
לפי זה אומר ה"אור החיים" הקדוש: "ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות, אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה". וזהו רמז הכתוב: "ואתה תצוה את בני ישראל" - על דרך: 'כי מלאכיו יצוה' או על דרך אומרם ז"ל: 'אין צו אלא מלכות'. כי הוא ימלוך עלינו לעתיד. היינו, אתה משה עתיד להתחבר עם בני ישראל בגאולה העתידה ויהיה "תצוה" מלשון צוותא והתחברות.
אבל התנאי לכך הוא: "ויקחו אליך שמן זית זך" - שיעסקו בתורה שנמשלה לשמן המאיר לעולם זך בלי שמרים, דהיינו תורה לשמה ולא על-מנת לקנטר חס ושלום או להתגדל - לשם כבוד וכדומה, ואמר עוד: "כתית למאור" - שצריך לכתת גופם וכוחם, כמו שדרשו חז"ל (ברכות סג:) על הכתוב (במדבר י"ט, י"ד): "זאת התורה אדם כי ימות באהל" - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. עד כאן דבריו הקדושים.
ולכאורה קשה כי מכאן משמע שמשה רבינו יגאל את ישראל לעתיד לבוא, וכן מבואר בזוה"ק (משפטים קכ/א), כי משה רבינו שגאל את אבותינו הוא יגאל אותנו לעתיד לבוא, שכתוב (קהלת א', ט'): "מ'ה ש'היה ה'וא שיהיה" - ראשי תיבות: מש"ה. ואילו כל הכתובים מלאים מכך שמלך המשיח יהיה משבט יהודה - מזרעו של דוד המלך, כבר הרגיש בכך ה"אור החיים" הקדוש (בראשית מ"ט, י"א ד"ה יש) ותירץ כי מלך המשיח יהיה כלול משתי נשמות - מנשמת דוד ומנשמת משה [אד"ם ראשי תיבות: א'דם ד'וד מ'שיח - שלושה גילגולין (האריז"ל ב"ספר הליקוטים" - פר' אחרי ופר' האזינו; ובספרים הקדושיםאו)].
מעתה יאיר לנו להבין מה ששאל רבי יהושע בן לוי את מלך המשיח (סנהדרין צח. עיי"ש) שהוא נשמת משה רבינו שעתיד להיות מלך המשיח: "אימתי יבוא אדוני"? השיב לו מלך המשיח: "היום"! וכאשר לא הגיע, התלונן על כך שהמשיח שיקר לו לפני אליהו הנביא. השיב לו אליהו הנביא: כי משיח נתכוון לומר שיבוא 'היום - אם בקולו תשמעו' (תהלים צ"ה, ז') - אכן יכול הוא לבוא היום, אבל רק אם ישראל ישמעו בקול הקב"ה, אבל בלא זה - "אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".
על-כל-פנים מבואר בדבריו כי הגאולה עתידה תהיה בזכות עסק התורה, לפי האמור לעיל יש לומר הביאור בזה, כי בזכות העמל בתורה שבעל-פה בחכמה בינה ודעת שבראש אנו מכניעים את ראש הקליפה, וכאשר יופסק ראש הקליפה הרי זה בבחינת (שבת עה.): "פסיק רישא ולא ימות" בתמיה, כלומר, ברגע שנזכה להפריד את ראש הקליפה מן הגוף לא ישאר בהם שום חיים במהרה בימינו אמן.
[מח]
הנביא יחזקאל שמח כשגלו לבבל
כי ידע שתתגלה שם תורה שבעל-פה
הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין זת"ע ("פרי צדיק" חג הסוכות, אות י"ח), כתב חידוש גדול בשם מורו ורבו מאיז'בצא ה"מי השלוח" זת"ע, על השמחה הגדולה של יחזקאל הנביא כשגלו ישראל לגלות בבל, וזה לשונו: "כי שמעתי מאדמו"ר הקדוש זצללה"ה, שבעת שגלו לבבל כולם הלכו במר נפש ויחזקאל הלך בשמחה רבה, היינו מפני שיחזקאל הרגיש אור הקדושה, אשר יזריח הקב"ה לישראל בבבל, יותר מבהיותם יושבים על אדמתם, וכן היה שנתגלה ליחזקאל מה שלא נתגלה לשום נביא וחוזה.
כמובא בזוה"ק (פרשת שמות ב:) כד נחתו לבבל אתפתחו שמיא ושראת רוח קדשא על יחזקאל, וחמא מה דחמא ואמר לון לישראל, הא מאריכון הכא וכל חילי שמיא ורתיכא דאתי למידר ביניכון וכו', כיון דחמו ישראל כך חדו וכו' ולא חיישו על גלותיהון כלל, דהא ידעו דקודשא בריך הוא לא שביק לון ותמן שכינתא עמהון. [בתרגום ללשון קודש: "כאשר ירדו לבבל נפתחו השמים ושרתה רוח הקודש על יחזקאל, וראה מה שראה ואמר להם לישראל, הרי אדוניכם כאן וכל צבאות שמים ומרכבותיו שבאו לגור ביניכם ... כיון שראו ישראל כך שמחו ... ולא חששו על גלותם כלל, כי ידעו שהקב"ה לא עזב אותם ושם השכינה עימהם"].
ושם בבבל התחיל התפשטות הדברי תורה שבעל-פה, ואמרו רבותינו ז"ל (שהש"ר ד', ד'): הרבה צדיקים העמדתי בחורבנה יותר מישובה, והרבה גזירות גזרתי עלי וקיימתים יותר ממה שגזרת עלי, והכל היה מאנשי כנסת הגדולה שהיו בבבל, כי כל הגזירות והסייגים שלא נאמר מי עשאם, כולם הם מאנשי כנסת הגדולה שתיקנו לישראל לצורך קדושת ישראל ביתר שאת ויתר עוז ...
ומצינו בימי אחשורוש שהיו בגלות, וקבלו עליהם התורה שבעל-פה מרצונם מצד אהבת הקב"ה, כי כפיית ההר בסיני היה על תורה שבעל-פה (מדרש תנחומא פרשת נח, אות ג'), שלא רצו לקבל מרצונם כי צריכה יגיעה ולמאוס תענוג עולם הזה, ואומנם בגלות קבלו עליהם התורה שבעל-פה באהבה ובשמחה, ומצינו אחר כך שכל התורה שבעל-פה נתגלה להם בגלות בבל, ורב יהודה (כתובות קי:) אסר לגמרי לצאת מבבל לארץ ישראל, והגלות בעצמו גרם לישראל להתפשטות התורה הקדושה".
[מט]
גדר תורה שבעל-פה
נמצאנו למדים כי קיים קשר בין תלמודנו - אשר נקרא על שם ארץ בבל (תלמוד בבלי) לבין מעשה דור הפלגה.
והדברים נראים תמוהים, לכאורה מה הקשר בין התורה שבעל-פה שנתחדשה ונלמידה אלפי שנים אחרי אותו חטא - לארץ אשר בה נפלגו הלשונות?
כדי לעמוד על פשר הדבר עלינו להבין מקודם מה מייחד את אותו חלק של תורה הנקרא תורה שבעל-פה, ובמה הוא שונה מהתורה שבכתב.
מובא במדרש [תנחומא פרשת נח, אות ג' (המופיע גם במשנת ר"א פי"ג, עיי"ש)]: "תורה שבכתב - כללות ותורה שבעל-פה - פרטות, תורה שבעל-פה - הרבה ותורה שבכתב - מעט. ועל שבעל-פה נאמר: 'ארוכה מארץ מידה ורחבה מִנִי ים' (איוב י"א)".
ביאור המדרש הוא [וראה ספר "חיי עולם" (אבינר) עמ' 128 - 124, ועיין בספר "לילה כיום יאיר" ש"ה, פ"ט], שצורת הלימוד של תורה שבכתב היא לימוד מהכלל אל הפרט. עיקר הלימוד מתמקד בהבנת כלל העניינים, ומתוך הכלל נקל לעמוד על הפרטים המסתעפים ממנו. לעומת זאת צורת לימוד תורה שבעל-פה היא לימוד מהפרט אל הכלל וכדלהלן.
כאשר ישראל קיבלו את הלוחות הראשונים הם היו בדרגה שיכלו לתפוס את שורשן של המצוות, ומתוך אותה ידיעה עמוקה הגיעו להבנה בפרטי המצוות בנקל. אך לאחר שחטאו טחו עיניהם מראות את שורשם של הדברים והיו חייבים לעמול ולהתייגע בפרטי הדברים כדי להשיג בהירות בעניין. שיא ההתעסקות והרחבת אותם פרטים היה לאחר חורבן בית-המקדש, כאשר גלו בני ישראל לבבל ושם הרחיבו והעמיקו בתורה שבכתב, וגילו ביגיעתם את התורה שבעל-פה. נמצא שחורבן בית ראשון הביא מצד אחד לסילוק הנבואה והסתרת שורש הדברים (כנכתב לעיל) אך דווקא אז צמחה והתרחבה אותה בחינה של תורה - אותו תלמוד בבלי המתמקד בביאור פרטי החכמה ודרך כך מגיע עד לשורש הנעלם!
[נ]
"כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו"
לאחר שעמדנו על בחינת התורה שבעל-פה נוכל להבין את הקשר בין בילבול הלשונות שהתהווה בדור הפלגה לבין התפתחות תלמוד בבלי. הפילוג לשבעים לשון והסתרת השורש הפנימי של הבריאה מקבילים הקבלה מלאה להפסקת הנבואה והחשכת השורש הפנימי של הבריאה. אך זאת נחמתנו בזמן שהחושך יכסה ארץ - למסור את הנפש על לימוד התורה שבעל-פה אשר בכוחה להאיר את עיני השכל בזמן שלטון מערכת השבעים לשונות. כי עניינה של התורה שבעל-פה הוא לתפוס תפיסה בתורה כפי ערך המקבל. ואומנם זהו גדר אותה מערכת שבעים לשון, להוריד את תפיסת העולם כפי ערך המקבלים. אך בזה שונה ונבדלת התורה שבעל-פה מפילוג הלשונות, כי התורה שבעל-פה מרוממת את האדם כפי בחינתו להתאחד עם השורש הנסתר. לא כן הפילוג לשבעים לשונות משאיר את האדם כפי שהוא ומונע ממנו התעלות חזרה להתחבר אל השורש.
וכך אמרו חז"ל (תנחומא שם) בפתיחה לאותו מדרש הנזכר לעיל: "יתברך שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה, שבחר בישראל משבעים אומות כמו שנאמר (דברים ל"ב, ט'): 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', ונתן לנו את התורה בכתב רישומו ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתורה שבעל-פה וגילה אותם לישראל".
והביאור על-פי דרכנו הוא, שכהמשך לאותה בחירה בנו והתבדלותנו משבעים האומות - ניתנה לנו התורה שבעל-פה אשר היא היא זו שבכוחה להפקיע ולרומם אותנו מעל לאותה בחינה של השבעים לשון.
[נא]
"העם ההולכים בחושך ראו אור גדול"
לא בכדי זוכה אדם לאותו אור גדול הגלום בתורה שבעל-פה. באותו מדרש (תנחומא שם) אשר ממנו אבן פינה ויסוד למהותה של הישיבה" ("שערי הישיבה") ו"מבאר באריכות גודל החשיבות של היגיעה בתורה שבעל-פה והוא באמת הקדמה להתחלת הזמן החדש" ("אור גדליהו" בראשית - נח, עמ' 34) אמרו חז"ל: "וכתיב: 'ולא תמצא בארץ החיים' (שם כ"ח). ומאי 'לא תמצא בארץ החיים'? וכי בארץ המתים תמצא?! אלא שלא תמצא תורה שבעל-פה אצל מי שיבקש עונג העולם, תאווה וכבוד וגדולה בעולם-הזה, אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר: 'זאת התורה אדם כי ימות באוהל' (במדבר י"ט). וכך דרכה של תורה: 'פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל'. לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל-פה, שנאמר: 'כי על-פי הדברים האלה כרתי איתך ברית ואת ישראל' (שמות ל"ד). ואמרו חז"ל: לא כתב הקב"ה בתורה, למען הדברים האלה ולא בעבור הדברים האלה, ולא בגלל הדברים, אלא על-פי הדברים, וזו היא תורה שבעל-פה, שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהיא משולה לחושך, שנאמר: 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' (ישעיה ט), אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול [ומובא בזוה"ק (זו"ח רות): "וירא את האור כי טוב" - "את האור" בגימטריא "בתורה", כי התורה היא האור, וכן מובא בספרים הקדושים כתבו: "יהי אור" בגימטריא "אביי ורבא", "את האור כי טוב" בגימטריא "הויות אביי ורבא" (עם הכולל)], שהקב"ה מאיר עיניהם באיסור והיתר, בטמא ובטהור. ולעתיד לבא, 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו' (שופטים ה'). ולא קבלו ישראל את התורה עד שכפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית, שנאמר: 'ויתייצבו בתחתית ההר' (שמות י"ט). ואמר רב דימי בר חמא: אמר להם הקב"ה לישראל, אם מקבלים אתם את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. ואם תאמר, על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה? ענו כולם ואמרו: 'נעשה ונשמע', מפני שאין בה יגיעה וצער והיא מעט".
"שאין בה יגיעה וצער והיא מעט" - הכוונה: הצער הוא לא הכרח לתורה שבכתב, צער - זה כשאני צריך משהו למחוק - לעקור - לתלוש - לכרות חלקים מעצמי, זה הצער (ועיין מה שיתבאר לקמן).
ממשיך המדרש (שם): "אלא אמר להן על התורה שבעל-פה, שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות, והיא 'עזה כמוות' ו'קשה כשאול קנאתה'".
'קשה כשאול קנאתה' - היא לא סובלת עוד משהו. 'עזה כמוות' - דהיינו, היא דורשת את החיים עצמם.
שנבין, הקב"ה נתן לנו את התורה, ומה שקרה במעמד הר סיני, מתארת הגמרא (שבת פח): על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, והוריד הקב"ה טל שעתיד להחיות בו את המתים, והוא החיָה אותנו - את מקבלי התורה. זאת אומרת, כל דיבור ודיבור פעל מוות, והדיבור הזה בעצמו הביא איתו חיים. אותו דיבור עצמו - על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם, ואותו דיבור בעצמו - הביא ביחד איתו את אותו טל - שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים. מאז ואילך, אנו חיים. על הפסוק: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה", כתוב בתרגום: לנפש חיה - "לרוח ממללא". אחרי שאנחנו חיים מאותו טל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, אז "הרוח ממללא" שלנו זה הדיבור של תורה.
זה הפירוש שהתורה שבעל-פה היא "עזה כמוות" - הכוונה: העוצמה שלה, היא עוצמה שנושאת בתוכה את כל החיים כולם. וגם "קשה כשאול קנאתה" - היא לא סובלת צרה בביתה, בשום פנים ואופן, לא יתכן, וקנאתה "קשה כשאול".
נחזור למדרש (שם): "לפי שאין לומד אותה (את התורה שבעל-פה) אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו, שנאמר: 'ואהבת את ה' א-לוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך' (דברים ו'). ומנין אתה למד שאין אהבה זו אלא לשון תלמוד? ראה מה כתיב אחריו: 'והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצוך היום על לבבך'. ואי זה? זה תלמוד שהוא על הלב ... ללמדך, שכל מי שאוהב עושר ותענוג, אינו יכול ללמוד תורה שבעל-פה, לפי שיש בה צער גדול ונִדוד שינה, ויש מבלה ומנבל עצמו עליה, לפיכך מתן שכרה לעולם-הבא, שנאמר: 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול'. אור גדול, אור שנברא ביום ראשון, שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל-פה ביום ובלילה, שבזכותן העולם עומד, שנאמר: 'כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה ל"ג). אי זה הוא ברית שנוהג ביום ובלילה, זו תלמוד. וכן הוא אומר: 'כה אמר ה' אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תופר את דוד עבדי' וגו' (שם). ואומר : 'כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה' (תהלים א'). ואף הקב"ה כרת ברית עם ישראל, שלא תשכוח תורה שבעל-פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות, שנאמר: 'ואני זאת בריתי אותם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו וגו' (ישעיה נ"ט). ולא כתיב ממך, אלא 'מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך' (שם)". עכ"ל המדרש, דברים יסודיים ומעוררים.
[נב]
"שלא תמצא תורה שבעל-פה
... אלא במי שממית עצמו עליה"
גדר "מי שממית עצמו עליה" הוא, ביטול כל הרצונות האנוכיות לתורה - למציאות האמיתית. ואומנם מי שממית עצמו עליה הוא התעלה באמת מבחינת חטא דור הפלגה, מאותה בחינה המורדת במציאות האמיתית ומבקשת לכוון את המציאות לרצונם חס ושלום.
אותה מרידה במציאות האמיתית גרמה לפילוג לשבעים לשונות. אותן לשונות נקראות "פירוש" (ראב"ד הלכות ק"ש פ"ב, ה"י: "שכל הלשונות פירוש"), משום שהלשונות מדברות אודות הדבר אבל לא בדבר עצמו - בתכלית האמיתית של פרטי הבריאה. לעומת זאת אנחנו זכינו להתרומם מכל אותן לשונות, לנו ניתנה התורה שבעל-פה אשר על ידה אנו מתחברים למציאות האמיתית, וכך מתגלה לנו התכלית האמיתית שכל פרטי הבריאה מכוונים אליה.
[נג]
"דברי אשר שמתי בפיך"
נשוב למה שהובא לעיל בשם האריז"ל - שאותן "נפשות מדור הפלגה ... היו משורש תורה שבעל-פה". והכוונה היא, שהתיקון לחטא דור הפלגה הוא הלימוד המעמיק של התורה שבעל-פה. לימוד הדורש הקרבה עצמית, ומסירה של כל האנוכיות למציאות האמיתית, על דרך מה שכותב ה"חזון איש" זת"ע ("קובץ אגרות" ח"א, ג') וזו לשונו: "ידיעת התורה אין זו פשוטו של סוגייא בחיי אדם ... 'אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה'. המיתה שבכאן הוא הנטייה מפשוטו של החיים לעומקו של החיים, לתוך תוכו של החיים. כל שהאדם מרבה בשבירת המידות - מרבה חיים ... ומיתה של היצר, הוא החיים המוליך בדרכה של תורה ... ואומנם מיתה זו תחייה בעליה ודברי תורה מתקיימין בידו".
אם נתבונן במדרש הנ"ל, נשים לב שזהו מימד אחר למתן תורה. אנחנו בדרך כלל מסתפקים באותו "מתן תורה לנשים", אנחנו מסתדרים כמה שנעים, כמה שטוב, כמה שרך. אם זה כך, אז זה בסדר, אפילו בסדר גמור, מוכנים אפילו להקדיש זמן לזה. אבל המדובר פה על מימד אחר. לא זה מתן תורה שלנו, מתן תורה שלנו - הגברים, הוא "ותַגֵּיד לבני ישראל", זה מתן תורה אחר מ"כֹה תֹאמר לבית יעקב", זאת מהות אחרת, זאת פנייה אחרת - שקורעת מאיתנו את כל מה שאנחנו בנינו מעצמנו. "לפי שיש בה צער גדול ונִדוד שינה" - יש בה יצירת צורה אחרת. וכל יצירת צורה אחרת, מחייבת לבטל את הצורה הקודמת.
אנחנו לא יכולים להיכנס בברית - להיות בני ברית, אלא אם אנחנו כורתים מעצמנו משהו. אנחנו חייבים להכניס - לקלוט מערכת דיבורים אחרת, והדיבורים האלה, רק בהם אנחנו יכולים להידבר, עם נותן התורה שמדבר איתנו.
שוב, "דברי אשר שמתי בפיך". כתוב בפסוק: "וָאָשִׂים דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה" (ישעיה) - ממש מציאות אחרת. אבל זה קורה על-ידי "ואשים דברי בפיך". אז אנחנו שקיבלנו את אותם דיבורים - "ואשים דברי בפיך", יכולים "לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה". ואומרים חז"ל (במדרש): "אל תקרי עַמִּי, אלא עימי" - בשותפות איתי, כל שכזה נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.
זה הדבר שרצינו לבאר. אם הדברים האלו יעזרו, רק למישהו אחד, ללמוד רק השבת הזאת, קצת טוב יותר, גם זה כדאי.
אבל אנחנו חייבים לזכור - והדבר הזה הוא "עז כמוות" ו"קשה כשאול" - אנחנו קיבלנו תורה, והיא מחייבת אותנו. היא חיינו. כמה שאנחנו פורשים ממנה, כמה שאנחנו עוזבים - מזניחים אותה, אז אנחנו פשוט מסכנים את חיינו, כפשוטו.
התורה ניתנה לנו - ב"ותַגֵּיד לבני ישראל" - למי שמחויָב בתלמוד תורה. צריך לדעת, זאת מערכת דיבורים בפני עצמה - שהיא בינינו ובינו, שכל דיבורים מאֵזורים אחרים, לא חלים פה. בתוך השדה הזה, לא נמצאים שום דיבורים אחרים, רק "דברי אשר שמתי בפיך". כל מי שרוצה לכרות את הברית של תורה שבעל-פה, אז מה שחייבים לכרות, זה מה שנקרא, כביכול בורא עולם כרת עם אברהם אבינו ברית הלשון, חוץ מברית המילה (ספר יצירה, פ"ו, מ"ד). ברית הלשון - זו כריתה והשלכה, של כל הדיבורים האחרים, וכך מתגלים הדיבורים האמיתיים. כך מתקיימת ברית הלשון.
הקב"ה יעזור לנו שנזכה באמת - לפחות פעם אחת בחיים - לדבר משהו מהדיבורים האלה.
[נד]
"ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ..."
בספר "יגדיל תורה" הביא שהגה"ק רמ"מ מלעלוב זת"ע חיבב מאוד את דברי ה"אור לשמים" זת"ע (תחילת ניצבים): "ותהי ראשית ממלכתו" - היינו, תחילת קבלת עול מלכות שמיים, היא "בבל" - היינו, תלמוד בבלי. על-ידי שלומד גמרא יוכל להגיע לכל הדברים הטובים, זוכה ל"וארך" - היינו, לחיים ארוכים, וגם "ארך" מלשון ארוכה ורפואה שהלימוד מביא גם רפואה לאדם.
היה אומר: ללמוד מוסר - במידה, העיקר זה ללמוד גמרא עם יראת שמיים - ללא מידה, כמה שיותר עדיף, זוהי החיות של האדם. ואמר בשם הרבי מלובלין זת"ע: עיקר לימוד התורה זה לימוד גמרא, כי תורה שבכתב ללא תורה שבעל-פה אין לזה פירוש [עיין "אור החיים" הקדוש זת"ע (דברים כ"ו, ד'): "'ושמת בטנא', ירמוז שצריך כל המצוות שעשה יהיו על-פי דבריהם ... והתורה והמשפטים ביארו אותם חכמים בשישים מסכתות כמניין 'טנא', שזולת זה הגם שיעשה כל מצוות שבעולם ישרף הוא והם"].
וכן הוא במדרש (תנחומא פרשת נח, אות ג'): "לפי שלא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על התורה שבעל-פה ... שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול ... לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל ליבו ובכל נפשו ובכל מאודו ... ללמדך שכל מי שאוהב עושר ותענוג אינו יכול ללמוד תורה שבעל-פה לפי שיש בה צער גדול ונידוד שינה ויש מבלה ומנבל עצמו עליה לפיכך מתן שכרה לעולם הבא שנאמר: 'העם ההולכים בחושך ראו אור גדול' ..." (עיי"ש באורך).
הגה"ק רבי שלמה מקארלין זת"ע היה אומר שגמרא מלשון גומרא דהיינו גחלים, שכשיהודי לומד גמרא הוא מבעיר את ליבו לה' יתברך, ומרגיש משיכה לתורה ומצוות וליראת שמיים. והיה אומר כי קדושת הגמרא גדולה מאוד, גמרא מלשון גומרא, והיא שורפת את כל הקליפות המבדילים בינו לבין קונו יתברך שמו.
ה"אמרי אמת" מגור זת"ע היה אומר שגמרא מלשון גומרא, והיא שורפת את כל הדברים הלא טובים שבלב.
בהקדמה לח"ב משו"ת מהרש"ג זת"ע מובא שכמו שיש שתי דרכים להסיק כירה - בגפת ועצים או בקש, כן יש שתי דרכים לקנות התעוררות לאהבה וליראה טהורה - א' על-ידי ספרי מוסר, וב' על-ידי לימוד גפ"ת (ג'מרא פ'ירוש רש"י ת'וספות). בכל דרך ישנן מעלות, על-ידי ספרי מוסר השלהבת גדולה מיד, והיא דומה למדורת קש, ברגע אחת נדלקת, אבל יש צורך תמיד להסיקה מחדש, כי חמימותה אינה מתקיימת כל כך. לעומת זה, בגפת ובעצים אין השלהבת גדולה כל כך, אבל בוערת ומחממת זמן רב. כן גמרא מלשון גומרא שהיא גחלת, אם מסיק עצמו בגמרא, אף שלכאורה אינו נראה שמתלהב מיד, מתקיימת החמימות תמיד.
אמר ה"שפת אמת" מגור זת"ע לאברך: יצר הרע יודע להסתדר אפילו עם ספר "חובת הלבבות" ועם כל חיבור אחר, פרט לגמרא, ליצר אין שום שייכות לגמרא.
ב"ספר החיים" (לגה"ק רבי חיים אחי המהר"ל מפראג זת"ע) כתב: גמר"א ראשי תיבות ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, (וכמו שכתוב:) "מימיני מיכאל ומשמאלי גבריאל ומלפני אוריאל ומאחורי רפאל ועל ראשי שכינת אל", כשיהודי דבוק לגמרא - שומרים עליו מלאכים".
ב"אביר הרועים" מסופר: פעם ה"אבני נזר" זת"ע לא היה בקו הבריאות, כיון שהרופאים אסרו עליו את הלימוד בעיון, הסתכל בספריו הקדושים.
כשנכנס לפני חותנו הגה"ק הרבי מקוצק זת"ע, שאלו: באיזה ספר עיין היום, וענה: בספר "בחינת עולם" (לרבינו ידעיה הפניני).
אמר הרבי מקוצק: מה חידש המחבר ההוא שמהביל את העולם הזה, הרי השכל של האדם יודע מעצמו שהעולם הזה הוא הבל. אבל איך תכנס ידיעה זו לגוף החומרי של האדם? אבל על-ידי לימוד דף גמרא בעיון וביגיעה יודע גם בשר האדם שהכל הבל.
[נה]
לראש חודש מר-חשוון
כתב ב"שם שמואל" זת"ע: כתוב על ירבעם שעשה חג במר-חשוון - "בחודש אשר בדא מליבו" ... אך ירבעם קילקל מידת ההתחדשות שבו וחידש התחדשות לרע, וזה החודש אשר בדא מליבו. כמו שביארנו דברי המדרש: "'בה' בגדו ... עתה יאכלם חודש את חלקיהם' כי ישראל במצרים כשמת יוסף הפרו ברית מילה ... 'עתה יאכלם חודש את חלקיהם' - מלך חדש, שנאמר: 'ויקם מלך חדש'" עכ"ד. בשביל שקילקלו מידתו של יוסף מידת ההתחדשות על כן לקחו המצרים את כוח ההתחדשות מישראל, ובכוח זה חידשו עליהם גזירות (עיי"ש).
כמו כן נוכל לומר, בחטא ירבעם שקילקל מידת ההתחדשות נטלו אומות העולם כח ההתחדשות מישראל, וגוזרים עלינו גזירות חדשות.
הגה"ק רמ"מ מרימנוב זת"ע אמר שכל הגזירות הרעות המתחדשות על ישראל ה' יצילנו וכל המיסים והארנוניות שמוצצים דמי ישראל, התחלתם תמיד בחודש מר-חשוון. לפי מה שכתבנו יובנו הדברים, שעל החודש הזה נאמר: "החודש אשר בדא מליבו", בעוונותינו הרבים נהפכה התחדשות חודש זה להם כנ"ל. נראה שהתיקון לזה על-ידי ההתחדשות שבישראל בעת הזאת שקובעים שיעורים תמידים כסדרם ללמוד וללמד, איש ואיש, חבורה וחבורה, ההתחדשות הזאת מוציאה מתחת ידיהם את כוח ההתחדשות, אמן כן יהי רצון.
[נו]
סיום
נסיים
"בברכה שלימה"
(בגימטריא "מרחשון")
ל"ישועה ולרוחה",
"מזל רב והצלחה מרובה"
(בגימטריא "חודש חשון"),
"ליום שמחת ליבנו"
(בגימטריא "חודש מרחשון")
ב"גאולה שלימה במהרה",
"בירושלים הבנויה"
(בגימטריא "חודש חשון"),
בהתגלות "מלכות בית דוד"
(בגימטריא "חודש מרחשון"
והקב"ה "יגן ויושיע לכל החוסים בו"
(בגימטריא "חודש חשון").
אמן כן יהי רצון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il