יום ד' ז' תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש תפילה ובית כנסת בית כנסת Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"א

הלכות בית כנסת ג'


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

סעודות מצווה בבית הכנסת
רבים שואלים אם מותר לערוך בבית הכנסת סעודות של מצווה, כגון סעודות ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה, וכדומה? בתלמוד הירושלמי מסופר שהיו נוהגים לאכול סעודות קידוש החודש ועיבור השנה בבית הכנסת. ומכאן שאף שככלל ישנו איסור לאכול בבית הכנסת, מכל מקום סעודות מצווה מותרות (פסחים פ"א ה"א, סנהדרין פ"ח ה"ב, שו"ע או"ח קנא, ד). אלא שלדעת בעל ה'מגן-אברהם' (קנא, ה) רק סעודות מצווה קטנות שאין שותים בהן יין התירו בבית הכנסת, שכן המקור להיתר הוא מסעודות עיבור השנה שבהן היו אוכלים פת וקטניות בלבד ולפי דעתו אסור לסעוד בבית הכנסת סעודות שבת, או סעודת ברית מילה, פדיון הבן וכדומה, מפני שהן סעודות גדולות ששותים בהן יין. ורק מסיבת סיום מסכת, שיגישו בה אוכל פשוט מותר לערוך בבית הכנסת (ולכך נוטה דעת ערוה"ש קנא, ו).

אבל לדעת הרבה פוסקים, כל סעודת מצווה מותר לערוך בבית הכנסת, שכן היו נוהגים בשבת לקדש על היין בבית הכנסת בשביל האורחים העניים שהיו סועדים סעודות שבת בבית הכנסת. וכל זה בתנאי שישמרו על קדושת המקום. וכן לגבי שתיית היין, אף שמותר לדעת רוב הפוסקים לשתות יין בסעודת מצווה שבבית הכנסת, מכל מקום צריך להיזהר שלא להשתכר (בן איש חי ש"א ויקרא ד', ציץ אליעזר יד, כו). בנוסף לכך ראוי להוסיף, שבאותן קהילות שמאז ומתמיד נהגו לערוך סעודות שבת וסעודות ברית וכדומה בבית הכנסת, נחשב הדבר כאילו התנו על כך במפורש, ומלכתחילה קדושת בית הכנסת לא חלה באופן כזה שתאסור עליהם לערוך את כל סעודות המצווה בבית הכנסת. וכן פסק בעל ה'משנה-ברורה' (קנא, כ, ושעה"צ יד) 1 .

לסיכום, במקום שרגילים לערוך סעודה שלישית בבית הכנסת, אין כל איסור להמשיך במנהגם. וכן במקום שרגילים לערוך סעודות ברית מילה ופדיון הבן בבית הכנסת, מותר להם לערוך שם כל סעודת מצווה, כולל סעודת בר-מצווה, סעודת חתונה ושבע-ברכות. וכל זה כמובן, בתנאי שיזהרו מאוד לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו מכל שיחה בטלה וקלות ראש. וכן ייזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת. אבל במקום שלא נהגו לערוך סעודות מצווה בתוך בית הכנסת, מלכתחילה עדיף להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לערוך בתוך בית הכנסת סעודות מצווה גדולות שמגישים בהם יין. אבל הרוצים להקל רשאים, שכן דעת הרבה פוסקים.

נשיאת נשק בבית כנסת

כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה, (שו"ע או"ח קנא, ו, עפ"י מהר"ם מרוטנבורג ועוד). דין זה מבוסס על מצווה מן התורה, שלא לבנות את המזבח על ידי שימוש בכלי ברזל. שנאמר (שמות כ, כב): "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחלליה". מובא על כך במכילתא: "מכאן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: המזבח נברא להאריך שנותיו של אדם, והברזל לקצר שנותיו של אדם, אינו רשאי להניף המקצר על המאריך". ועל סמך מצווה זו כתבו כמה מחכמי הראשונים, שאין להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוכה, שכן בית הכנסת נועד להאריך את חייו של האדם, ואילו הסכין לקצר.

נשאלה בימינו שאלה, מה יעשו כל החיילים והשוטרים שצריכים לשאת את נשקם עמהם, האם מותר להם להיכנס לבית הכנסת עם הרובה או האקדח או שמא אסור? ברור שכאשר ישנו צורך בטחוני להסתובב בכל מקום עם נשק, אזי מותר מן הדין להיכנס עימו לבית הכנסת, שהרי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות. השאלה היא מה הדין כאשר מחד אין צורך בטחוני שיהיו כמה נשקים בבית הכנסת, ומאידך, נושא האקדח או הרובה אינו יכול להשאירו בחוץ, מפני הסכנה שמא יגנבו את הנשק והוא יגיע למחבלים או פושעים! במקרה של אקדח הפתרון הטוב ביותר הוא לכסותו, שכן לדעת רוב הפוסקים אם הסכין מכוסה, אין איסור להיכנס עימה לבית הכנסת. ולכן הנושא אקדח, יסתירנו בחולצתו, או יכניסנו לתיק. וכן לגבי רובה, אם ניתן - יכסהו (א"ר, וכן הגירסא ברבנו פרץ, תשב"ץ וכלבו). אמנם ישנם הסוברים שגם כאשר הסכין מכוסה אסור להיכנס עימה לבית הכנסת (ט"ז קנא, ב). אבל כתב בעל תשובות 'ציץ-אליעזר' (י, יח), שדין נשק שאין בו מחסנית קל מדין הסכין, מפני שהסכין יכולה מיד להרוג, ואילו הרובה ללא המחסנית אינו יכול להרוג. ועל פי זה הקל להיכנס בשעת הדחק לבית הכנסת עם רובה, גם כאשר אין אפשרות לכסותו.

לסיכום: לכתחילה עדיף שלא לבוא עם נשק לבית הכנסת. אבל כאשר ישנו צורך בטחוני, או שאין מקום בטוח שבו אפשר להשאיר את הנשק, אין להפסיד בעבור זה תפילה במניין, ומותר להיכנס עם הנשק לבית הכנסת, ויסתירהו או יכסהו, ומוטב גם לפרוק ממנו את המחסנית. וכשאי אפשר לכסות את הנשק, לכל הפחות יש לפרוק מתוכו את המחסנית.

כלב נחיה בבית הכנסת
עיוורים רבים נוהגים כיום להיעזר בכלבי הנחיה, המאולפים לסייע להם כדי שלא יכשלו בדרכם. והתעוררה שאלה, האם מותר לעיוור להיכנס עם כלבו לבית הכנסת. הרב משה פיינשטיין התיר על סמך כמה מקורות מדברי חז"ל, שמשמע מהן שהיו רגילים להכניס לבית המדרש בעלי חיים, חמור או כבש. ועוד, שהואיל והעיוור זקוק מאוד לכלבו, מן הראוי להקל בדבר, כשם שהקלו בכמה דברים נוספים בדיני בית הכנסת. אך הוסיף שטוב שישב סמוך לפתח כדי שלא לבלבל את הציבור (אג"מ או"ח ח"א מ"ה). אבל כמה פוסקים אסרו על העיוור להכניס את כלבו לבית הכנסת, מפני שיש בזה פגיעה בכבוד בית הכנסת, ועלול הדבר להיתפש בעיני הרואים כחילול ד'. ומה שהוזכר בדברי חז"ל שהיו באים לבית המדרש עם בעלי חיים, הכוונה שהשאירו אותם בחוץ. ועוד שיש חשש שמא הילדים יתעסקו עם הכלב ולא יתרכזו בתפילה. ולכן ראוי שהגבאים יתקינו עמוד מחוץ לבית הכנסת, כדי שהעיוור יוכל לקשור אליו את הכלב (שערים המצוינים בהלכה יג, ב; ילקוט יוסף קנא, כה).

איסור לשבור דבר מבית הכנסת
נאמר בתורה (דברים יב, כג): "אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגויים... וניתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם... לא תעשון כן לה' אלוקיכם". ובספרי (דברים פיסקא ס"א) למדו מכאן שכל המנתץ דבר מן ההיכל או המזבח עובר בלא תעשה. הואיל וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת המקדש, ובית הכנסת אף נקרא 'מקדש-מעט', אסור לשבור ממנו דבר. ולכן יש להיזהר שלא לקלף בלא משים צבע מקיר בית הכנסת, שכן גם זה נכלל באיסור. וכן אין לבעוט בקיר בית הכנסת מבחוץ, שמא יפיל מעט מן הטיח שבחוץ (שאלת יעבץ ח"ב נ"ד). ואף רהיטי בית הכנסת כלולים באיסור, ויש להיזהר שלא להשחיתם (באו"ה קנא ד"ה 'ואסור'). מותר, לעומת זאת, לקלף את הצבע כדי לסייד מחדש את בית הכנסת, וכן מותר לקדוח חורים בקירותיו כדי לחבר אליהם מנורות וארונות וכדומה, מפני שאין זה נתיצה אלא תיקון צרכי בית הכנסת (שו"ע או"ח קנב, א"ר, מ"ב י"ב).

דירה שמעל בית הכנסת
במקומות רבים בארץ, קבעו בית כנסת בקומה הראשונה של בניין רב קומות, ובקומות שמעליו ישנן דירות רבות. והשאלה האם יש אלו שהן הגבלות על הדיירים המתגוררים מעל בית הכנסת. הדין הוא שאם הבניין נבנה לשם בית כנסת, אזי יש להיזהר שלא להשתמש בעלייה שמעל מקום התפילה בשום שימוש שאינו מכובד. למשל אין לקבוע שם מקום לשינה, קל וחומר שאין להתקין שם שירותים (שו"ע קנא, יב עפ"י מהר"ם מרוטנבורג). אבל אם הבניין נבנה כבית דירות, ורק לאחר מכן נרכשה אחת הדירות לצורך בית הכנסת, אזי הדירות שמעליו לא נתקדשו ואין שום הגבלה על הדיירים שמעל בית הכנסת (רמ"א עפ"י מהר"י וייל). אף על פי כן, כמה מן האחרונים כתבו, שהרוצה לשמור את נפשו, ראוי לו שיתרחק מלגור מעל בית הכנסת (כנה"ג, מ"א, ט"ז, משפטי עוזיאל מה"ת או"ח י"ט). אבל זוהי מידת חסידות, ומצד הדין כאשר מתחילה ייעדו את הבניין לבית דירות, ורק לאחר מכן קנו או שכרו דירת קרקע לצורך בית כנסת, מותר לדיירים שמעל בית הכנסת להשתמש בדירתם כבכל דירה.
יתר על כן, ישנה תשובה מפורשת מאת הרמב"ם, שאפילו במקום שנבנה מתחילה לשם בית כנסת, מותר לעשות בעלייה שמעליו בית דירה. אבל מעל למקום ארון הקודש צריך להיזהר שלא להשתמש. וכן כתב החיד"א שאין לחשוש מן הסכנה של המגורים מעל בית הכנסת, מפני שכל הפוסקים שחששו להחמיר בזה, לא ראו את תשובת הרמב"ם ואילו היו רואים אותה היו חוזרים בהם (ברכ"י קנא, י; חיים שאל ח"א נו).

כל זה נוגע לדירה שמעל בית הכנסת, אבל הדירות שבקומות הגבוהות יותר, אף שמכוונות ממש כנגד בית הכנסת, אין בהן כל חשש, ואף מול מקום ארון הקודש מותר להשתמש. וכן פסק בשו"ת 'יביע-אומר' (ח"ו או"ח כ"ו), ובשו"ת 'שבט-הלוי' (ח"א כ"ז).


^ 1 אמנם דעת השו"ע קנא, יא, עפ"י התוס' והרא"ש שתנאי אינו מועיל לזה. אבל לדעת הר"ן והרמב"ן התנאי מועיל לשעת הדחק, ולדעת רש"י ואו"ז מועיל אף שלא בשעת הדחק. וכתבו הט"ז והמ"ב שהלכה כמותם (באו"ה קנא, יא, ד"ה 'אבל', מ"ב קנא, כ, ושעה"צ י"ד). עוד כתב בבאור הלכה קנא, יא, ד"ה 'אבל בבתי כנסיות', שלדעת כל הפוסקים שהוזכרו תנאי מועיל אף לבתי כנסת שבארץ ישראל, ושלא כשיטת התוס' והשו"ע.

חזרה למעלה