ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מסורת כתיבת ספר תורה | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים א כתבי הקודש ושמות קדושים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"א

מסורת כתיבת ספר תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

מסורת כתיבת ספר התורה
אחד הפלאים שבתולדות ישראל הוא המסורת המדויקת של ספר התורה, שלמרות כל השינויים במנהגים ובאורחות החיים בין כל קהילות ישראל, ספרדים, אשכנזים ותימנים, מסורת כתיבת ספר התורה נשארה אחידה. זאת למרות שספרי התורה הועתקו במשך אלפי שנים, ספר מספר, במקומות שונים בעולם תוך כדי נדודים מגלות לגלות, ואע"פ כן כל הספרים שווים בסדר המילים והאותיות, ואף במסורת הטעמים והנקודות לא נפלו שינויים. אין זאת אלא מפני החשיבות העצומה שמייחסת ההלכה לדיוק בכתיבת התורה, שכל ספר תורה שחסרה בו אות אחת, או נוספה בו אות אחת - כולו פסול. ואפילו אם שינוי האות אינו משנה את נוסח הקריאה, כגון שבתורה כתובה מילה בכתיב חסר והסופר כתבה בכתיב מלא - ספר התורה פסול (מנחות כט, ב). וכן מסופר במסכת עירובין (יג, א) שאמר רבי ישמעאל לרבי מאיר שהיה סופר: "בני, הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו". ומבאר המהר"ל מפראג (תפארת ישראל ס"ו), שהשורש הרוחני של העולם הוא התורה, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פ"א) שהקב"ה הסתכל בתורה ועל פיה ברא את העולם, נמצא שאם ישנה אות אחת יפגע בשורש הרוחני של העולם, ומתוך כך יגרום לחורבן.

צריך שיהיה לפניו ספר אחר שיעתיק ממנו, שאסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב, וצריך שיקרא כל תיבה בפיו קודם שיכתבנה (שו"ע יו"ד רעד, ב). על ידי שיטת כתיבה כזו, נמנעות טעויות רבות. וכן נפסקה הלכה, שאסור להשהות ספר שיש בו טעות יותר משלושים יום, אלא יתקן או יגנוז, שנאמר (איוב יא, יד): "אל תשכן באהליך עולה" (כתובות יט, ב; שו"ע יו"ד רעט, א). אם נמצאו בספר תורה שלוש טעויות, אין מועיל לתקן אותן בלבד, אלא צריך לבדוק ולהגיה מחדש את כל הספר, שהואיל ונמצאו בו שלוש טעויות, הורעה חזקתו, ויש לבדוק מחדש אם נכתב כהלכה (שו"ע יו"ד רעט, ג; ועיין עוד בשיעור "דינים נוספים" שבסדרה זו).

המסורות השונות

כידוע, ספר שיש בו טעות באות אחת, כולו פסול. למרות הדיוק המופלא שבהעתקת התורה, דיוק שאין דומה לו בשום עם ולשון, צריך לדעת שבעקבות הגלויות נפלו מספר שינויים מעטים בין המסורות השונות. בחומש בראשית (ט, כט) בספרי התורה הספרדיים והאשכנזיים כתוב: "ויהי כל ימי נח", ואילו בספרי התורה התימניים כתוב: "ויהיו כל ימי נח". וכן בדברים (כג, ב) נאמר פצוע 'דכה ' - למסורת תימן ובכמה ספרי תורה ישנים מאשכנז, כתוב 'דכא ' ב'א' ואילו בספרים של הספרדים וכן ברוב ספרי התורה האשכנזיים החדשים כתוב 'דכה ' ב'ה'. וכן בספר ויקרא (ז, כט) למסורת התימנים ועוד מסורות ישנו רווח לתחילת פרשה פתוחה, ולהרבה מסורות ולרמב"ם אין שם שום רווח לתחילת פרשה (עי' ש"ך יו"ד רעה, ו).

הכלל היסודי הוא שבשאלה זו בעלי המסורה הם הקובעים. בעלי המסורה אלו הסופרים הדייקנים שהיו סופרים האותיות שבתורה ומדקדקים בלשונה. ולכן אף אם ישנו מדרש שעל פיו משמע שהגירסא שונה מהגירסא שלפנינו, הלכה כבעלי המסורה. אלא שהשאלה כיצד צריכים הסופרים לנהוג באותם השינויים שהזכרתי שבעלי המסורה נחלקו בהם.

הרמב"ם כתב שהספר עליו הוא סומך, הוא הספר הידוע במצרים, שהיה לפני כן בירושלים וממנו הגיהו את הספרים, ועליו היו הכל סומכים, לפי שהגיהו בעל המסורה המפורסם בן אשר, ודקדק בו שנים, והגיהו פעמים רבות (הלכות ס"ת ח, ה). כלומר לדעת הרמב"ם ישנה גירסה אחת שהיא הנכונה ועל פיה צריכים לכתוב את כל הספרים, וכל המשנה ממנה, ספרו פסול. לפי מסורת הקהילה החלבית, הספר המפורסם שעליו דיבר הרמב"ם, הוא כתר ארם צובא. למרבה הצער כיום אין בידינו אלא חלקים מכתר ארם צובא, אולם ישנם ספרים רבים שהועתקו ממנו, ועל פי השוואת הספרים השונים, נמצא כי ספרי התימנים הם הקרובים ביותר לנוסח המקורי שעליו דיבר הרמב"ם. אולם צריך לדעת שכמה מגדולי הראשונים חלקו על הרמב"ם, וכבר בזמנו סברו שאין להעדיף את מסורת בן אשר על פני המסורות האחרות, וכל מסורת מוסמכת שכתבו על פיה במשך שנים רבות ספרים רבים, יש לה מקום, והכותב על פיה ספרו כשר (תשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רל"ב, המאירי קידושין ל, א, שו"ת מהר"י מינץ פיורדא תקכו). למעשה לגבי הקריאה בתורה, מוסכם על הכל, שכל ספר שנכתב על פי אחת מן המסורות המוסמכות, מותר לקרוא בו בתורה בברכה 1 .

כללי כתיבת ספר תורה
הסופר צריך לדקדק בכתיבתו שתהיה ברורה ונאה, שצריך לעשות את המצוות באופן נאה ומהודר, שנאמר: "זה אלי ואנוהו", ודרשו חז"ל: "התנאה לפניו במצוות" (שבת קלג, ב). לכל הפחות צריך הסופר להזהר לכתוב כל אות כצורתה, כך שלא תהיה כל אפשרות לטעות בקריאתה. ואם התעורר ספק לגבי אות אחת, כגון שצריך לכתוב 'ו' וכתב אות שנראית מעט כ'ו' ומעט כ'י'. ישאלו תינוק שאינו חכם במיוחד ואינו טיפש, שרק עתה למד לקרוא אותיות ועדיין אינו רגיל בקריאת מילים שלמות ומשפטים, וישאלוהו איזו אות הוא רואה. אם יאמר שהיא 'ו' הספר כשר, ואם יאמר שהיא 'י' הספר פסול. וסומכים עליו, מפני שהקטן מתבונן באותיות בתמימות ללא הבנת ההקשר, ולכן הוא יכול לקבוע איזו אות היא. וכן צריך להניח רווח בין מילה למילה בשיעור של אות קטנה, ואם הצמיד שתי מילים זו לזו, עד שיש ספק שמא שתי המילים נראות כמילה אחת, מבקשים מתינוק לקרוא. אם יקראנה כמילה אחת - פסול, ואם כשתי מילים - כשר. וכן להפך, אם השאיר הסופר רווח באמצע מילה, יבקשו מתינוק לקרוא, ואם יקראנה כשתי מילים, הספר פסול.

עוד צריך הסופר להיזהר שלא תדבק אות לחברתה, שהלכה היא, שכל אות צריכה להיות מוקפת בלובן של הקלף, ואם נדבקה לחברתה, או שהגיעה עד לקצה הקלף, כיוון שאינה מוקפת בלובן של הקלף מכל צידיה, הספר פסול. רמז יש בהלכה זו. האותיות השחורות מסמלות את הרעיונות שאנו מסוגלים להבין ולקלוט במוחנו, והקלף הלבן את מה שמעל יכולת ההבנה שלנו. וצריך לדעת, ששורש כל המחשבות הגלויות נובע מהעולם העליון. ולכן האותיות השחורות שמתגלות אלינו בתורה, צריכות לצאת מתוך הלובן של הקלף הרומז אל מה שלמעלה ממה שאנו מבינים (עיין ליקוטי תורה לאדמוה"ז שה"ש מו, ג).

רווחים נוספים
במסורת כתיבת התורה ישנה חלוקה לפרשיות. הרווח שצריך להיות בין שתי פרשיות הוא כשיעור כתיבת תשע אותיות. יש פרשיות פתוחות ויש סתומות. לפני תחילת פרשה פתוחה הרווח מגיע עד לסוף השורה, והפרשה הפתוחה מתחילה בתחילת השורה הבאה, ובפרשיות סתומות הרווח נמצא באמצע השורה. כלומר, בתחילת השורה מסיימים את הפרשה הקודמת, ומפסיקים כשיעור כתיבת תשע אותיות, וממשיכים וכותבים את תחילת הפרשה הסתומה. לפי מה שלמדנו, שהקלף הלבן רומז לעולם הנסתר שממנו נובעים הרעיונות שמתגלים אלינו באותיות התורה, ממילא מובן, שלפני כל פרשה ופרשה יש השראה עליונה מן העולם הנסתר, ומתוך אותה השראה מתגלה אלינו הפרשה הבאה. את ההשראה הזו מבטא הרווח שבין הפרשיות.


ישנו עוד סוג של כתיבה שיש בו רווחים גדולים בין המילים, והוא בכתיבת פרשות שירה. ישנם שני סוגים של שירות. בשירת הים הכתיבה היא אריח על גבי לבינה, היינו בכל שורה סדר הכתיבה והרווחים שונה, כך שמתחת לכל כתיבה ישנו רווח, ומתחת לכל רווח ישנו כתיבה, כעין חומה. והסוג השני הוא כמו בשירת האזינו, ששם כותבים בשני צידי השורה ומשאירים רווח באמצע. שוב, על פי מה שלמדנו, הרווח מסמל את ההשראה העליונה המקיפה את מחשבתנו מלמעלה וכיוון שהשירה באה לבטא רעיון גבוה מאוד, ישנו צורך ברווחים רבים ושיטתיים בתוך הכתיבה, רווחים שיתנו להשראה העליונה המקיפה לבוא לידי ביטוי. אם שינה ולא הפסיק בין פרשה לפרשה, או שעשה הפסקה של פתוחה לפני סתומה או להפך, או שכתב את השירה כשאר כתיבות, או שכתב את שאר התורה כפי שכותבים שירה, הספר פסול (שו"ע יו"ד רע"ה א-ה). והלכות אלו מקורן בהלכה למשה מסיני.

עוד קבעו חכמים כללים בכתיבת התורה שנועדו לעיצוב הכתיבה ביחס לעצמה וביחס לקלף. רוחב כל עמודה צריך להיות כשיעור כתיבת שלושים אותיות, והמרחק בין שורה לשורה כשיעור שורה אחת. בין תחילת הקלף ועד תחילת הכתיבה יהיה מרחק כשיעור ג' אצבעות (ששה סנטימטרים), ומסוף הכתיבה ועד תחתית הקלף ד' אצבעות (שמונה סנטימטרים). בין עמודה לעמודה יהיה רווח של שתי אצבעות (ארבעה סנטימטרים), ובין חומש לחומש יהיה רווח של ארבע שורות ריקות. וכל אלו הדברים מצווה, אך אם שינה - כשר (שו"ע יו"ד רע"ב -רע"ג).

אותיות תגים ניקוד וטעמים
מסורת התורה שבכתב כוללת בתוכה ארבעה מרכיבים. המרכיב הראשוני והיסודי ביותר הן כמובן אותיות התורה, ואם שינה בכתיבת אות אחת מאותיות התורה, הספר כולו פסול. המרכיב השני הוא התגים, כמבואר במסכת מנחות (כט, ב), ששבע אותיות צריכות תיוג, ואלו הן: שעטנ"ז ג"ץ. הכוונה שמעל גג אותיות שעטנ"ז ג"ץ מציירים שלושה תגים דקים מאוד, אחד נוטה לימין ואחד לשמאל והשלישי באמצע, וצורת כל אחד מהם כצורת האות 'ז' קטנה ודקה מאוד, כזה:

אם שכח ולא כתב התגים באותיות אלו, לדעת כמה פוסקים הספר פסול (ב"ח טור ור"ת), ולדעת הרמב"ם והשולחן ערוך (או"ח לו, ג) בדיעבד הספר כשר. וראוי לחוש לדעת המחמירים (מ"ב או"ח לו, טו).

ישנן עוד אותיות שנוהגים הסופרים לתייג, בתג אחד בלבד, והן בד"ק חי"ה, כזה:

ואם לא תייג בהן, הכל מסכימים שהספר כשר.

שני המרכיבים הנוספים, שהם: הניקוד והטעמים אינם נכתבים בתורה אלא נמסרו במסורת מדור לדור, והם כלולים בתורה שבעל פה. אף על פי שהניקוד לא כתוב בתורה, יש לו חשיבות מרובה, שכן פעמים רבות הניקוד עשוי לשנות את משמעות המילה. ואם הקורא בתורה שינה מן הניקוד הנכון עד שמשמעות המילה השתנתה, לא יצא ידי חובת קריאת התורה, ועליו לחזור ולקרוא שוב כראוי. הטעמים,הם סימני ההטעמה והניגון של הקריאה בתורה. על פי סימנים אלו יודעים מתי מסתיים הפסוק, ומתי מסתיים עניין. לגבי קריאה בתורה, יש להשתדל מאוד שהקורא בתורה ידע לקרוא היטב בטעמים, ובדיעבד כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, אין הטעמים מעכבים, ויש להשתדל שלכל הפחות הקורא יטעים את קריאתו באופן שיהיה ניכר מתי סוף פסוק, ומתי סוף עניין שבתוך הפסוק שמסומן על ידי הטעם אתנחתא 2 .

הטעמים והאיסור לסמנם בספר התורה
אף שאין כותבים ניקוד וטעמים בתורה, על פי חכמת הקבלה הם רומזים לעניינים גבוהים ועמוקים מאוד. ודווקא מפני ששורשם בעולמות נעלמים ונסתרים - אין כותבים אותם בתורה. להלכה, אם כתב בספר התורה ניקוד או טעמים - הספר פסול, שאין לנו לכתוב את הספר אלא כפי שניתן למשה מסיני, ולכן האותיות והתגים צריכים להיכתב, ואילו הניקוד והטעמים מכלל המסורת העוברת על פה איש מפי איש ואין לכותבם (שו"ע יו"ד רעד, ז). כיוון שכך, צריך הקורא בתורה ללמוד על פה את הניקוד הנכון ואת הטעמים.

פעמים שכדי להקל על הקוראים, סימנו הסופרים מיני סימנים לסוף הפסוק, והתעוררה שאלה לגבי כשרות הספרים הללו. למשל, היו סופרים שהיו משאירים רווח נוסף בין פסוק לפסוק, שעל פי המסורת הרווח הראוי בין מילה למילה הוא כשיעור אות קטנה, והם הותירו רווח גדול יותר, כדי שידעו הקוראים היכן לנגן הטעם של סוף פסוק. הועלתה שאלה זו לפני הריב"ש (רפ"ו), ופסק שכיוון שלא עשה סימן בדיו, אין לפסול בדיעבד הספר. יש מקומות שהיו נוהגים לחרוץ סימנים בקלף, ומסמנים בהם כמה טעמים, ונחלקו הפוסקים בשאלה אם חריץ נחשב כסימון בדיו שפוסל, או שהוא כרווח מיותר שאינו פוסל. ולכן לכתחילה אין לקרוא בספרים אלו, ובדיעבד כשאין ברירה, אפשר לקרוא בהם 3 .


^ 1. לדעת הרשב"א והמאירי ומהר"י מינץ, פשוט שאפשר לברך על כל ספר, שכן כל מסורת מוסמכת כשרה בעיניהם. וגם לדעת הרמב"ם שרק מסורת אחת של בן אשר היא הנכונה, כתב בנו רבי אברהם (בשו"ת שלו סימן צ"א), שניתן לעלות לתורה ולברך על כל מסורת, שכן אין בידינו ספר שכתב עזרא הסופר שנוכל לפסול על פיו את הספרים האחרים. ועוד יש לצרף, שיתכן והקל בזה, משום שהרמב"ם עצמו כתב תשובה לחכמי נרבונא שמותר לקרוא ולברך על ספר תורה פסול.
^ 2. עיין בפניני הלכה ח"ב בהלכות קריאת התורה בהלכה 18 הרחבה בדין זה. ועיין בהלכה 19 הרחבה בדין קורא שטעה בניקוד, מתי חייב לחזור ומתי לא. עוד יש שם הלכות הנוגעות לספר תורה, בהלכה 17 מבואר הדין שאין לנגוע בידיים חשופות בתורה. ובהלכה 21 אם מותר לקרוא בדיעבד בספר תורה פסול, ובהלכה 22 מה הדין כשהתחילו לקרוא בספר, ונמצא בו טעות, מתי חייבים להוציא ספר תורה אחר.

^ 3. מנהג זה היה מקובל בקרב מקצת מגולי תימן, ובין המקילים שו"ת רביד הזהב כ"ט; אגרות משה יו"ד ח"ג קי"ז. בין האוסרים שו"ת כתב סופר יו"ד קמ"ב, ומהר"ם שיק יו"ד רע"ח, יחו"ד ח"ו נ"ד.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il