ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הברית באלוני ממרא | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ראה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ב

הברית באלוני ממרא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

"ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". סדר הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל כתובים בפרשת כי־תבא. ובכל זאת מתחילה התורה בפרשתנו באנכי נותן לפניכם ברכה וקללה ופרש"י, שאלו הן הברכות של ההרים גריזים ועיבל. ויש לשאול מדוע חילקה התורה את ענין הברכות והקללות לשתי פרשיות. אלא, פרשת ראה מבליטה את גדולת ישראל בהיותם קרובים לקדוש ברוך הוא. ראשית גדולה זו הן הברכות והקללות שנאמרו בהר גריזים ובהר עיבל, שלא היו ברכות וקללות סתמיות אלא ברית בין הקדוש ברוך הוא וישראל, ברית שנערכה עם הגיעם לארץ. וכך כתב הספורנו בפרשת כי תבוא (כז, ז) על הפסוק ושמחת לפני ה' וזה לשונו, על שתכנס אז עמו לברית בהר גריזים והר עיבל, ע"כ. לא בחנם נבחר מקום זה לעריכת הברית שכן באותו המקום מל אברהם אבינו את עצמו ובני ביתו, ושם נגלה אליו הקדוש ברוך הוא כמו שנאמר בראשית (יח, א), "וירא אליו באלוני ממרא" (עיין תרגום יונתן ובאבן עזרא). ושם נתבשר על ירושת הארץ לו ולזרעו אחריו עד עולם ואין זה מקרה שמצות המילה והבטחה על הארץ נאמרו במקום אחד, כי יש קשר הדוק בין השנים. המילה מורה שאנו עבדי ה' המקיימים את מצותיו, והמקום לקיום התורה הוא הארץ. כפי שביאר הרמב"ן, שלא רק מצות התלויות בארץ שייכות לארץ דוקא, אלא, גם מצות הגוף שחייבים בהם בכל מקום, עיקרן בארץ. ואילו בחוץ לארץ הינן בגדר ציונים שנזכור ונדעם כאשר נגיע לארץ. ולכך מציינת התורה, הלא המה בעבר הירדן וגו' אצל אלוני מרה לאמר, מלבד הברית והאלה שעברו ישראל בטרם כניסתם לארץ כנאמר (דברים, כט, יא), "לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו אשר ה' אלהיך כרת עמך היום", עליהם לעבור ברית נוספת אצל אלוני מורה. כי ברית זו באה לקיים את הקשר שיש לישראל עם הארץ ולפיכך מקומה דוקא באלוני מורה ולא מיד עם כניסתם לארץ, ליריחו.

לפיכך מדגישה התורה ראה , התבונן. מבאר הספורנו: "הביטה וראה שלא יהיה ענינך על האופן הבינוני כמנהג שאר אומות העולם כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה שהיא ההצלחה יותר מהמספיק על צד היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק" עכ"ד.
מצבם של ישראל מיוחד הוא, ושונה מכל העמים, שאצל ישראל כאשר הם הולכים בדרך עבודת ה'. הטובה מגיעה עד בלי די. וחלילה, כאשר עוזבים את התורה, הקללה היא נוראה. וכן אנו מוצאים במסכת כתובות (סו, ב):
"מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שראה ריבה אחת המלקטת שעורים מבין גללי חמור של ערביים. כשהכיר ריב"ז שהיא בתו של נקדימון בן גוריון - אחד מגדולי ועשירי ירושלים - אמר, אשריכם ישראל בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם. ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה, ע"כ. פרש"י אומה שפלה, ערביים קרי אומה שפלה ששוכני אוהלים הם במדבר".

פירוש, הם אנשים נוודים שאינם מהישוב ולפיכך תרבותם נמוכה. מבאר מהר"ל בספרו נצח ישראל (פרק יד), מהו אשריכם ישראל, במצב גרוע זה אשר בת עשירים גדולים שהיתה רגילה לכל טוב בביתה צריכה ללקט שיירי אוכל מבין גללי חמור של אומה שפלה? אלא, אומר מהר"ל, זוהי גדלותם של ישראל, אם הגיעו למדרגה נמוכה כזאת שאומה שפלה שהיא חומרית ביותר מתגדלת על ישראל. סימן שישראל הם רוחניים ביותר וכאשר אינם עושים רצונו של מקום, חומר הגויים מתגבר עליהם. ומכאן נלמד שאם עושים רצונו של מקום אין אומה ולשון יכולה לשלוט בהן. וזהו אשרי לעם שהוא כה גדול. והן הן דברי ספורנו.

אמנם, יש לשאול מדוע דוקא במעמד הברית של אלוני מורה באה ההתבוננות במעמדם המיוחד של ישראל? אלא לפי שרק בארץ מתגלית מעלתם המיוחדת של ישראל ולכך רק שם מופיעות הברכות והקללות בצורה קיצונית שלא כמנהג העולם. וזה שאמר הכתוב (שם, כט, כג), "ואמרו כל הגויים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה. רק בארץ הזאת רואים את חרי האף הגדול וממילא רק בארץ מגיעה הטובה עד בלי די".
גדולה זו מקנה לישראל את הזכות והחובה לבנות בית בחירה לקיים ושכנתי בתוכם. בהמשך הפרשה לאחר שהתורה מצווה על ביעור עבודה זרה מהארץ היא מצווה על בנין המקדש וכל הקשור אליו. אין ישראל מגיעים לשיא גדלותם ביום אחד או בדור אחד. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. ללמדנו שיש מצב הנקרא מנוחה ויש מצב הנקרא נחלה, ואמרו על כך במסכת זבחים (קיט, א):
"אמר ר' יהודה, מנוחה זו שילה, ונחלה זו ירושלים. ר' שמעון בן יוחאי אומר, מנוחה זו ירושלים. וכן הוא אומר (תהלים, קלב, יג־יד), זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ ואומר, כִּי בָחַר ה' בְּצִיּוֹן אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ. נחלה זו שילה".
ר"י ור"ש נחלקו בשני דברים שהם אחד.
א . מהי משמעות מנוחה. שלדעת ר' יהודה היא הפסקה קצרה על מנת לאפשר אחריה כניסה למצב חדש, ואילו לדעת ר' שמעון מנוחה היא עצמה המטרה, (נחלה כולם מודים שהיא מצב קבוע).
ב . נחלקו מהו היחס שיש בין שילה לירושלים. שלדעת ר' יהודה אין שילה הכנה לירושלים, אלא, תוצאה מהמצב בו היו שרויים ישראל זכו לשילה, ולוּ היו בדרגה עליונה יותר היו זוכים מיד לנחלה שהיא ירושלים. ולדעת ר"ש גם שילה היא נחלה, לפי שהיא גרמה לכך שישראל יגיעו לירושלים. כי ההשתרשות בארץ לא יכלה להגיע בבת אחת לרום פיסגתה והיה צורך בשלב ביניים כדי לאפשר לישראל לטפס במעלות הסולם השמימי. שילה, היא שהכשירה אותם להיות ראויים למנוחה עדי עד, מושב ה' בציון.

במה נשתנתה שילה מירושלים? בשילה היה המקדש חצי בנין וחצי אוהל, חלק מארעיות המדבר עדיין שרתה בו. וברור שהדבר נבע מהשראת השכינה שהיתה בו, שאף היא היתה קצת ארעית. ומדוע לא זכו ישראל לקביעות מיד? אלא, תקופת השופטים שהיתה מלווה זעזועים צבאיים, כלכליים ומדיניים, לא העניקה לעם שלוה נפשית שהינה הכרחית להשראת השכינה בישראל. כאשר העם מתפנה מכל הטרדות האופיניות לבני אדם הצריכים לדאוג לפרנסתם ושמירת חייהם תחת שלטון זר, כאשר הם בונים מדינה לעצמם הבנויה על עצמאות כלכלית ומדינית הם יכולים להקדיש את עצמם לעניינים רוחניים. רק אז כאשר נפשו של כל אחד עשויה להיות משכן לשכינה יכול להתקיים ושכנתי בתוכם שכביכול הקדוש ברוך הוא שורה בלבו של כל אחד מישראל. ולכן, אך טבעי הוא הדבר שבני ישראל שנכנסו לארץ פנו איש לביתו, ולכרמו ותאנתו. לא היה עוד המן והבאר שספקו את צורכיהם, לא היה עוד משה שהנהיגם בדרך על טבעית. היה עליהם לבנות מדינה ארצית ככל הגויים, ולכן לא יכלו להתמסר לתורה, אך ורק לתורה. מצב זה גרם לירידה רוחנית נוראה אשר הביאה חליפות לעזיבת ה' והליכה אחרי הבעלים והעשתרות, גילולי עמי כנען. ממילא מובן שהשראת שכינה בישראל לא היתה בשיא תפארתה.

דוד המלך אשר השיב את לב העם לעבוד את השם. כבש את ירושלים והרחיב את גבול המדינה, הכניע את העמים השכנים והטיל עליהם מיסים, חשב שישראל הגיעו לנחלה. לכן פנה אל גד הנביא באומרו שהגיע הזמן לבנות את המקדש הקבוע בירושלים. גד הנביא הסכים עם דוד המלך, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא שעדיין לא הוכשרו לכך.
וכך נאמר בדברי הימים (א, כא, ז): "ויהי עלי דבר ה' לאמר דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית. לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו. הוא יבנה בית לשמי וגו'".
ובודאי שאין חסרון בדוד ואנשי דורו שעשו מלחמות, הרגו את אויבי ישראל והרחיבו גבולם. שהרי כך ציותה התורה לעשות לכל העמים אשר יבואו אתנו במלחמה. גם את שבעת עממי כנען ציותה תורה להרוג עד אחד. אלא דוד ודורו שהיו דור המלחמה לא הוכשרו מבחינה נפשית לבנין המקדש. כי מקדש הוא דבקות גמורה בקדוש ברוך הוא ולדרגה זו יכול האדם להגיע רק מתוך שלוה השקט ובטח ולא מתוך מלחמה. מלחמה מוציאה את האדם משיווי משקלו הטבעי, גיבורי המלחמה הם הנערצים על העם ואותם רוצה הציבור לחקות. אכן, בשעות אלה חשובים גבורי הקרב כי על ידם נותן הקדוש ברוך הוא תשועה לישראל. אולם מלחמה היא מצב ארעי שצריך להביא את השלום והמנוחה כדי שכל אחד יוכל לפתח את כוחותיו הרוחניים. כשוך הקרבות כאשר בני ישראל מתבוננים מהי תכליתם, גדולי התורה תופסים את העיקר בחיי העם, ושעתם של הציבור פנויה להתגדל בה, עכשיו מאויי העם להתקרב לבורא. זו העת לבנין המקדש, מקום עבודת ה' בשלמות מתוך התבטלות החומריות. ואף על פי כן היסודות למקדש הונחו על ידי דוד. לפי שתמיד הנחלה הגשמית שהיא ההכנה, קודמת לנחלה הרוחנית שהיא המטרה.

עוד למדנו על מעלתה של ירושלים מתוך דברי המשורר בתהלים (קכב, ג) שכה אמר: "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו. ששם עלו שבטים שבטי ה' עדות לישראל להודות לשם ה'".
ובמה ירושלים הבנויה כעיר שחֻברה, אמר ר' יהושע בן לוי, עיר שהיא עושה כל ישראל חברים. מעתה אפילו בשאר ימות השנה. אמר זעירא, ובלבד ששם עלו שבטים. ירושלמי חגיגה (פרק ג הלכה לו). ריב"ל מבאר, שהעיר מחברת את כל ישראל להיות אחד כאשר ירושלים בבנינה - המקדש עומד על תילו, והשבטים כולם עולים לרגל בשלשת הרגלים. אלא שיש לדייק מדוע נאמר, שחברה לה יחדו ולא שחברה לה יחד, כפי שנאמר (שם), בפרק קלג, מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.
נראה שיש הבדל גדול בין משמעות המילה יחדיו ליחד. שבעוד יחד, מורה על שויון גמור. שכך פירשו חז"ל ילקוט־שמעוני (קלג) את הפסוק, שבת אחים גם יחד על משה ואהרן ואמרו במדרש שיר השירים רבה (פרק ד, יב):
"שְׁנֵי שָׁדַיִךְ אלו משה ואהרן, מה השדים הללו אין אחד מהם גדול מחבירו, כך היו משה ואהרן. הדא הוא דכתיב (שמות, ו, כח) הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה לא משה גדול מאהרן ולא אהרן גדול ממשה בתורה. ר' אבא אמר למלך שהיו לו שתי מרגליות טובות ונתנן בכף מאזנים, לא זו גדולה מזו ולא זו גדולה מזו, כך משה ואהרן שוים".

הרי שהשויון בין האחים הוא הטוב והנעים. ברם יחדיו פירושו, שאמנם כולם מצטרפים במעמד אחד, אולם באותה שעה כל אחד נשאר גם יחיד. כי למרות שכל ישראל מגיעים ברגל לירושלים ליראות ולראות במקדש, בכל זאת כל אחד ודרגתו הרוחנית המיוחדת לו; כלומר, כל יחיד ויחיד בישראל עומד בפני עצמו גם בשעה שהכל עולים לרגל, אלא שכל היחידים מקושרים ומחוברים איש לרעהו ובזה הם מהווים מרכבה לשכינה עדות לישראל להודות לשם ה'. וכן נאמר במתן תורה (שמות, יט, ח), "ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה", וגו'. ופירושו, שאמנם כל ישראל קבלו עליהם לשמור ולקיים את דברי ה', אולם כל אחד מהם קיבל זאת בהתאם לדרגתו הרוחנית. וכבר אמרו הקדמונים שלכך ירדו ששים רבוא מלאכים והניחו על ראשיהם של ישראל כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. ולא ירד מלאך אחד לעשות זאת, כי כל כתר היה שונה משל חבירו בהתאם לדרגתו הרוחנית של הזוכה באותו כתר. נמצא שכל כתר היה שונה משל חברו ולפי שאין מלאך עושה שתי שליחויות הוצרכו לששים ריבוא מלאכים. על פי הדברים האלו יתבהרו דברי שיר השירים רבה (פרק ז, י):
"אמר ר' יוחנן, עתידה ירושלים שתהא מגעת עד שערי דמשק. שנאמר (זכריה, ט, א), מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ. מהו חדרך? ר' יהודה ור' נחמיה, ר"י אמר, מקום הוא שנקרא חדרך. אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית, העבודה שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו חדרך. ר' נחמיה אמר, זה מלך המשיח שעתיד להדריך כל באי העולם בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ (שם) וכי דמשק מנוחתו והלא אין מנוחתו אלא בית המקדש, שנאמר (תהלים, קלב, יג), זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד אמר לו, עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשער דמשק וגליות באות ונינוחות תחתיה. לקיים מה שנאמר, וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ עד דמשק מנוחתו. מה מקיים ר' יוחנן (ירמיה, ל, יח) וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ (משמע שלא תתרחב אלא תבנה כפי שהיתה בעבר)? כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה, כך עתידה ירושלים להיותה מתרחבת בכל צדדיה וגליות באות ונינוחות תחתיה. תני, עתידה ירושלים להתרחב ולעלות ולהיות מגעת עד כסא הכבוד, עד שתאמר, צַר לִי הַמָּקוֹם ר' יוסי בר' ירמיה אמר עדיין לא למדנו שבחה של ירושלים, מהיכן את למד שבחה? מחומותיה שנאמר (זכריה, ב, ט), וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב".


והנה יש לשאול על המדרש כמה שאלות.
א. מדוע ירושלים עתידה להתפשט עד דמשק דוקא.
ב. מדוע השורש של ירושלים נשאר על תלו ורק מלמעלה היא מתפשטת.
ג. מדוע הגלויות באות ונחות תחת אותה התרחבות ואינן באות בשערי ירושלים גופה.
ד. מדוע אמר ר' יוסי בר' ירמיה שעיקר שבחה הוא חומותיה, בשעה שחומות מורות דוקא על צמצום ולא על התפשטות, והפסוק אומר (זכריה, ב, ח), פרזות תשב ירושלים מרב אדם ובהמה בתוכה.

אלא כפי שמבואר במסכת כתובות (יז, ב, ובדף עז, ב), על רב שמואל בר רב יצחק שהיה מרקד לפני הכלה בשלשה בדי הדס וכשמת הפסיק עמוד אש בינו ובין הנוכחים שם. ור' חנינא בר פפא שהיה מלאך המות חבירו וכו'. וכשמת הפסיק עמוד של אש בינו ובין העם. ואנו מקובלים שאין עמוד של אש מפסיק אלא לאחד או לשניים בדור.
ואמר אביי, עמוד האש בא להפריד בין המת למי שלא קיים את כל התורה כמו שקיים הוא.
לפיכך זהו עיקר שבחה של ירושלים שהקדוש ברוך הוא יהיה לה לחומת אש המבדילה בין ישראל לבין האומות מחד, ומאידך אכן ירושלים מצרפת את ישראל הדרים בתוכה להיות אחד. זה שאמר הפסוק ונבנתה העיר על תילה שהשורש הוא אחד אלא שהוא הולך ומרחיב מלמעלה ולצדדים עד אשר הוא מגיע לשערי דמשק. אותה עיר שהנביא ישעיהו (יז) מנבא על חורבנה וכורך באותה השעה את חורבן ערי ערער. וביארו במדרש (הובא שם ברש"י וברד"ק. ועיין בילקוט שמעוני מלכים א, סימן ריח) שבדמשק היו שלש מאות ששים וחמשה שווקים כמנין ימות החמה. ובכל אחד מהם היתה עבודה זרה ועובדים לה יום אחד בשנה. ובערוער אשר בגבול ישראל מעבר לירדן מזרחה היו עובדים לכל האלילים הללו בכל יום. ומיהו זה אשר הכה את ערי ערוער? הלא הוא חזאל מלך ארם דמשק ככתוב במלכים (ב, פרק י, בסופו). אשר אליהו הנביא, בהיותו בהר סיני, נצטוה למושחו למלך על ארם, (מלכים, א, יז). נמצא שדמשק מיוחדת בעבודת האלילים שבה יותר מכל העולם, ולפיכך בעת גדלותה של ירושלים עתידה קדושתה להתפשט משורשה הראשון ולטהר אף את דמשק. אך הגלויות המבקשות לבוא בשערי ירושלים אינן יכולות להכנס בשעריה עד אשר ינוחו תחת עץ ירושלים. כי המעבר מטומאת הגלות, אשר דמשק מיוחדת בה, לקדושת ירושלים אינו מיידי אלא ממדרגה למדרגה, כדוגמת שילה וירושלים. שתחילה היו במשכן שילה ורק לאחר שנתעלו זכו לירושלים בית עולמים. ואין התפתחות זו מתרחשת עד שיבוא חדרך מלך המשיח שמדריך את כל באי העולם בתשובה לפני הקדוש ברוך הוא.

_________________________________

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בזמן האחרון, בחנויות הספרים. או בטלפונים: 9972675 02. 050-7126758.

או באימייל kilab@netvision.net.il
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il