בית המדרש

  • תפילת הדרך וברכת הגומל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ציפורה בת דוד

דינים עקרוניים בברכת הגומל

הקדמה אמונית לנושא; הסבר הגדרים בברכת הגומל - מניין ושני תלמידי חכמים, מבחינה הלכתית ואמונית; זמנה של ברכת הגומל ומעמדה; עד מתי ניתן לברך?

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"א
4 דק' קריאה 4 דק' האזנה
הקדמה כללית
אמרו חכמים במסכת ברכות (נד, ב): ארבעה צריכים להודות: יורדי הים שחזרו ליבשה, הולכי מדבריות שחזרו לישוב, חולים שנתרפאו ואסירים שיצאו מבית הכלא לחופשי. עניין ההשגחה הפרטית, והידיעה שאין דבר שקורה בעולם ללא ידיעתו ורצונו של הבורא, הוא אחד מהיסודות החשובים של האמונה. וכדי להשריש בקרבנו את הידיעה הזו, תקנו חכמים ברכות שתכליתן להודות לה' על דברים פרטיים שאירעו לנו, ואחת מברכות ההודאה האלו היא ברכת הגומל. וכך לשונה: "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". כלומר, אע"פ שיש בנו חטאים ופגמים שבעטיים אנו עלולים להיקרא חייבים, בכל זאת הוא יתברך גומל לנו טובות ומסייע לנו בדרכנו ומציל אותנו מן הסכנות. לאחר הברכה עונים השומעים "אמן", ומוסיפים: "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה". (ויש אומרים 'האל' שגמלך וכו').

שגרת החיים מפריעה מאוד להכרה בכל הטוב שברא ה' בעולם. הננו רגילים לתבוע מהעולם ומהחיים עוד ועוד, שלא יהיה מידי חם ויבש בקיץ, ולא מידי קר וגשום בחורף וכו' וכו', וכך התביעות הקטנות מפריעות לנו לראות את התמונה בכללותה. אבל אדם שהפליג בספינה, סבל מהגלים והקיא את בני מעיו, כשהוא חוזר ליבשה הוא יודע עד כמה החיים הרגילים נעימים וטובים. ועל כן ראוי לו שיודה לה'. וכן לעיתים אדם מרגיש מועקה מחיי החברה שלא מספקים אותו ואולי אף מעיקים עליו, אולם כשהוא נודד במדבר, רחוק מרעיו ומכריו, הוא מבין עד כמה יקרים לו חבריו, ועד כמה נוח וטוב לחיות בתוך חברה מסודרת עם שירותים קהילתיים בסיסיים, כארגון המים, חנויות למזון, מסחר ושירותי בריאות. ועל כן כשיחזור לישוב עליו להודות. וכן אדם בריא, לא יודע להוקיר כראוי את מצבו הטוב, ורק לאחר שנחלה הוא נוכח לדעת עד כמה הבריאות יקרה, וכשיבריא עליו להודות. וכך גם לגבי מי שנכלא בבית האסורים, שהוא בדרך כלל אדם שלא הכיר בערכם של החיים המסודרים על הצדדים המגבילים שבהם, ושאף ליותר ממה שניתן להשיג בדרך השגרתית, ופשע כנגד חבריו ונתפס ונענש. וכשיצא עליו להודות ולהכיר עד כמה נפלאים הם החיים הרגילים בעולמו של הקב"ה, ועליו להתחרט על שלא הכיר בכך לפני שחטא, ועל כן בנוסח הברכה אומרים: "הגומל לחייבים טובות". ואף שאר מברכי 'הגומל' נחשבים במידת מה "חייבים", על שלא הכירו לפני כן, עד כמה ראוי להודות לה' על הטוב שבחיים השגרתיים (עולת-ראיה ח"א שט-שיב).

כללי ברכת 'הגומל'
ככלל, ראוי לציין שישנו הבדל יסודי בין מנהגי הספרדים למנהגי האשכנזים בקשר לברכת 'הגומל'. על פי מנהג האשכנזים רק כאשר היתה סכנת נפשות מסויימת צריכים לברך 'הגומל', ואילו למנהג הספרדים אלו הארבעה מברכים 'הגומל' גם כשלא נשקפה להם סכנת נפשות. בהמשך יתבארו המנהגים השונים.

מיוחדת היא ברכת 'הגומל', שצריכים לברך אותה דווקא במניין, דהיינו בנוכחות עשרה יהודים וששניים מהם יהיו תלמידי חכמים, שנאמר (תהלים קז, לב): "וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו", "בקהל עם" אלו עשרה, "ובמושב זקנים" היינו בפני שני תלמידי חכמים. כבר למדנו בהלכה הקודמת ששגרת החיים מונעת מאיתנו את ההכרה בערך החיים שהעניק לנו הבורא. וכך פעמים רבות הננו מסתובבים קודרים ועצבניים וכל מיני אירועים קטנים גורמים לנו אי נחת. אבל אותם אנשים שיוצאים משגרת החיים אל הים או למדבר, וקל וחומר למחלה או לבית האסורים, הם יכולים להכיר היטב עד כמה החיים השגרתיים שלנו טובים ומשמחים. כדי להשריש בתוכנו את ההכרה בטוב החיים, תקנו חכמים שיבוא אותו אדם שאיבד לזמן מה את הנעימות שבחיים הרגילים ויודה לה' בפני מניין ובו שני תלמידי חכמים, ועל ידי כך, הן המברך והן השומעים, ידעו להתבונן יותר בערכם של החיים הרגילים, ויתקדש שם ה' בעולם.

נחזור להלכה, לכתחילה אכן ראוי לברך 'הגומל' בפני עשרה ששניים מהם תלמידי חכמים, אבל אם אין שם תלמידי חכמים, אין זה מעכב, והעיקר שיהיו מניין של גברים. ואף המברך מצטרף למניין (שו"ע או"ח ריט, ג; מ"ב ו). אבל המניין הוא תנאי מעכב, שכל זמן שאין מניין יש להמתין להזדמנות אחרת ולברך בפני מניין. ואם טעה וברך שלא במניין, יש אומרים שיצא ידי חובתו, ויש אומרים, שהואיל ולא הודה בפני ציבור, לא יצא ידי חובה. וטוב שיחזור לברך בלי שם ומלכות בפני עשרה (שו"ע ריט, ג). והעצה היותר טובה, שישמע אדם אחר שמברך 'הגומל', ויבקש ממנו שיכוון להוציא גם אותו ידי חובה. אם ברור לאדם שגם אם ימתין שלושים יום לא יזדמן לפניו מניין לברך בפניו 'הגומל'. יש אומרים שיברך ללא מניין (טור, הרא"ה), ויש אומרים שלא יברך (בה"ג, מחה"ש). ולמעשה אין לברך ללא מניין, ש"ספק ברכות להקל" 1 .

זמן ברכת 'הגומל'
נוהגים בדרך כלל לקרוא לתורה למי שצריך לברך 'הגומל', ולאחר הברכה האחרונה על התורה יברך מיד 'הגומל'. אבל מצד הדין אפשר לברך 'הגומל' בכל מקום ובכל זמן והעיקר שיהיו שם עשרה יהודים. דין זה חשוב, מפני שלכתחילה צריך להשתדל לברך 'הגומל' תוך שלושה ימים מאותו המאורע שעליו מודים. כמו למשל חולה שהבריא וקם ממיטתו ביום ראשון, צריך להשתדל לברך עד יום רביעי. ואם לא קראו לו לעלות לתורה ביום שני, אל לו לחכות לקריאת התורה הבאה שתהיה ביום חמישי, מפני שזה יהיה כבר לאחר שלושה ימים. ולכן עדיף לו לברך לאחר קריאת התורה של יום שני למרות שלא קראוהו לעלות לתורה, או שיברך 'הגומל' לפני עשרה יהודים, אפילו ביום שאין בו קריאת-התורה. וכל זה כדי שלא יעברו עליו יותר משלושה ימים. ואם עברו שלושה ימים, ישתדל לברך את הברכה כמה שיותר מוקדם (שו"ע או"ח ריט, ו; מ"ב סק"כ).

עוד הלכה חשוב להדגיש, שאת ברכת 'הגומל' צריך לברך רק לאחר שנסתיימה הצרה לגמרי. למשל, אדם שקם ממחלתו וחזר לעבודתו אבל מרגיש עדיין חולשה עקב מחלתו, רק לאחר שיתחזק יברך הגומל (מ"ב ריט, ב). אבל לאחר שהבריא לגמרי יזדרז לברך 'הגומל' בתוך שלושה ימים מהבראתו הגמורה. ובדיעבד, אין זמן מוגבל לברכת 'הגומל'. לכן יולדת, למשל, יכולה לברך 'הגומל' אפילו לאחר כמה חודשים.


^ 1 . קטן שניצול מהסכנה, נחלקו הפוסקים אם יברך 'הגומל', למ"א ריט, א, עפ"י מהר"ם מינץ סי' י"ד לא יברך, ולדעת הכתב סופר או"ח כ"ז יברך. וספק ברכות להקל.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il