יום ד' ד' כסליו ה'תשע"ה
שבת "נישואין וזוגיות" בסוויטה בירושלים עם הרב שמואל אליהו, הרבנית צביה אליהו ועוד
דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים סליחות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ב

הלכות סליחות


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
אברהם בן רוחמה

"כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ - וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ". היה אומר מרן הרב זצ"ל כי אם אתה יוצא למלחמה ולא מחכה שהם יבואו אליך – אתה מנצח. אבל אם אתה מחכה שהם יבואו למלחמה בשטח שלך, הנזקים שלך הרבה יותר גדולים. לכן הפסוק אומר "כִּי תֵצֵא" תקדים ותצא על האויב למלחמה "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ".
על זה אמרו ז"ל כי מן התורה למדנו שאם יש מישהו ש"בא להרגך - השכם להרגו" אל תחכה להתקפה שלו ואחר כך תגיב. אלא השכם להרגו. וכן מפרש כאן בעל הטורים בפירושו הארוך. "כי תצא, כלומר, צא אליהם, ואל תניחם לבא עליך, פן ישחיתו הארץ". ובימינו ראינו כמה פעמים את דברי התורה הללו מתקיימים בנו פעם אחר פעם.

סליחות – להחזיר את האהבה לאלוקים
סליחות ארבעים יום – כנגד ארבעים יום שמשה היה בהר סיני
הטור (אורח חיים סימן תקפא) מסביר שהמקור לתקיעת שופר שנוהגים האשכנזים ולסליחות שאומרים הספרדים ארבעים שמראש חודש אלול הוא בארבעים יום שמשה היה בהר סיני לכפר על חטא העגל ולהחזיר את הלוחות שנשתברו. "בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות, והעבירו שופר במחנה: משה עלה להר! שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה. והקב"ה נתעלה באותו שופר". "וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה ויש מי שמרבין לומר סליחות ותחנונים מר"ח אלול ואילך".

לוחות ראשונים – אהבת עולם
שיר השירים מתאר שיר של געגועים לאהבת עולם. "כל השירים קודש ושיר השירים קודש קודשים". רש"י מסביר בפירושו לשיר השירים כי האהבה הגדולה שמתוארת בשיר השירים הייתה במתן תורה. שם גילה לנו הקב"ה את אהבתו אלינו. "וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיה פרק לא ב – רש"י שיר השירים א ב).
את האהבה של מתן תורה אנו מזכירים לעצמנו כל יום בתפילה שאומרים בבוקר ובערב: "אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ". זו הסיבה שאנו מבקשים בברכת "אַהֲבַת עוֹלָם" לזכות ללמוד תורה באהבה כמו שלמדו אבותינו. "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין. לְהַשְֹכִּיל. לִשְׁמוֹעַ. לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד. לִשְׁמוֹר וְלַעֲשֹוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתְךָ בְּאַהֲבָה . וְהָאֵר עֵינֵינוּ בְּתוֹרָתֶךָ. וְדַבֵּק לִבֵּנוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ. וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ".
המילה אהבה שמוזכרת בברכה זו שבע פעמים. ללמוד תורה באהבה כמו שהיה במעמד הר סיני. לכן כשאומרים "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שִׁמְךָ" מובא בפרי עץ חיים (שער קריאת שמע ג') שצריך לכוין לקיים מצות עשה לזכור מעמד הר סיני ונתינת התורה.

חטא העגל – שבירת הלוחות הראשונים
כנגד האהבה הגדולה שהייתה במעמד הר סיני כך היה כעס גדול בחטא העגל שבו נשתברו הלוחות הראשונים. אומר ה' למשה "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם" (שמות פרק לב י). כל כך גדול היה הכעס עד שהיה רצון מצידו ח"ו לכלות את ישראל. "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים פרק ט יד).
ארבעים יום עולה משה רבנו להפר את הכעס הזה ולא עולה בידו. הוא מצליח רק בכך שה' לא ימחה את שמם מתחת השמים. כך מביא שם רש"י (לג יא). בי"ז בתמוז - נשתברו הלוחות (תענית כח) ובי"ח בתמוז - שרף את העגל ודן את החוטאים. ובי"ט בתמוז – עלה להר סיני לבקש רחמים. והיה שם ארבעים יום עד ערב ראש חודש אלול.
בתפילה זו מצליח משה לבטל את גזירת הכליון מעם ישראל אבל אין לעם ישראל תורה. אין אהבת עולם. אין לוחות שמבטאים את הקשר בין ישראל לאלוקים. הדרכה של אלוקים – גם אין. "הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ" (שמות פרק לב לד). אני לא הולך אתכם. "רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ" (שמות פרק לג ה). זה מסוכן.
משה לא מסכים לניתוק הזה ועולה שוב בראש חודש אלול לחדש את האהבה הגדולה. "ובראש חודש אלול נאמר לו: 'ועלית בבקר אל הר סיני' לקבל לוחות האחרונות ועשה שם מ' יום. שנאמר בהם: (שם י) 'ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'' מה הראשונים ברצון - אף האחרונים ברצון. אמור מעתה אמצעיים היו בכעס. בי' בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם ואמר לו למשה סלחתי כדבריך ומסר לו לוחות האחרונות. וירד והתחיל לצוותו על מלאכת המשכן ועשאוהו וכו'."
היה הרב ז"ל מדגיש כי ארבעים יום אלו של חודש אלול היו "ברצון". סיומם היה "בשמחה ובלב שלם". לכן אנו אומרים "לא היו ימים טובים לישראל כמו יום הכיפורים" שזה יום של סליחה ומחילה על חטא העגל. יום שמחזירים את האהבה שהייתה במעמד הר סיני. אם לא בשלמותה – לפחות חלקה.

שיר השירים – התיקון
ידוע הרמז של האר"י ז"ל לחודש אלול "אני לדודי ודודי לי" הלקוח מתוך שיר השירים. וזה כי כל שיר השירים הוא תפילה על האהבה שתחזור אחרי חטא העגל. וזה התפילה שהתפלל משה בחודש אלול. לכן זה לא רק ראשי תיבות אלא זה התוכן הפנימי של החודש.
"זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה. מי יתן וישקני המלך שלמה מנשיקות פיהו, כמו מאז. לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף, אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה - פה אל פה".
כל השיר הזה הוא משל: "על שם שנתן להם תורתו ודבר עמהם פנים אל פנים, ואותם דודים עודם ערבים עליהם מכל שעשוע". והפסדנו אותם בחטא העגל ובשאר הגלויות. ועתידין ישראל להתאונן בגלות על כבודם הראשון, ולזכור חיבה ראשונה אשר היו סגולה לו מכל העמים. ויזכרו את חסדיו ואת המעל אשר מעלו, ואת הטובות אשר אמר לתת להם באחרית הימים (על פי רש"י בהקדמה לשיר השירים).
כל השיר הזה הוא תפילה להחזרת העטרה ליושנה. ומתפללים אנו בגלותנו ומייחלים לכך. "ומובטחים מאתו להופיע עוד עליהם לבאר להם סוד טעמיה ומסתר צפונותיה. ומחלים פניו לקיים דברו. וזהו: 'ישקני מנשיקות פיהו'".
זה הרמז במילים: "אני לדודי ודודי לי". כנסת ישראל היא לא אשה מגורשת. "כי עוד היא אשתו והוא אישה, והוא עתיד לשוב אליה". אמן.

סליחות – לעשות קידוש ה' בעולם
סליחות – למען שמך
גלות – חילול ה' - בכל הסליחות של חודש אלול אנו מבקשים שיגאל אותנו למען שמו באהבה. "בָּנוּ נִקְרָא שְׁמֶךָ. יְיָ עֲשֵֹה לְמַעַן שְׁמֶךָ". כך בכל הסליחות גם של האשכנזים וגם של הספרדים עשרות פעמים! אצל הספרדים מוזכרת למען שמך כמעט שבעים פעמים בסליחות. אצל האשכנזים גם מובא עשרות פעמים, ולמרות שהנוסח משתנה בכל יום הוא תמיד מסיים בפסוק "עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ, וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ".
ולמה הגאולה היא למען שמו. כי הגלות היא חילול ה' כדברי הנביא יחזקאל (לו):
"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". ולמה גלות היא חילול ה'?
כי כולם יודעים שה' כרת ברית עם ישראל על ארץ ישראל. "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים" (בראשית פרק יז ז). ספר התנ"ך הודפס עד היום ביותר משלושה מליארד עותקים ותורגם ללמעלה מאלפיים שפות. אין בעולם מי שלא יודע על הברית הזאת של אלוקים לעם ישראל. כזה לא קורה מה יאמרו הגויים?
"וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר: מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (במדבר פרק יד טו). הם יודעים שנשבעת להם להביאם אל הארץ. הם יאמרו: 'אלוקים רוצה אבל לא יכול לקיים את שבועתו'. וזה חילול ה' נורא.
הרג יהודים – חילול ה' - גם יהודים שנהרגים זה חילול ה'. כך גם אומר דוד בתהילים (עט) על הגויים שהורגים יהודים ומבזים את גופותיהם. "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר" לכאורה זה רק בזיון שלנו. "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" אבל באמת זה בזיון של הקב"ה. הם יודעים שה' הבטיח לאברהם ונשבע לו: "וירש זרעך את שער אויביו" – ובתורה כתוב "וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב: וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב". ראינו את ההבטחות הללו מתגשמות אחת לאחת מול עינינו במלחמת השחרור ובמלחמת ששת הימים.
כשעם ישראל חוטא וזה לא קורה, הגויים לא אומרים: ישראל חטאו, הם אומרים: אלוקים נעלם והלך לו: "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה אֶלֹהֵיהֶם. יִוָּדַע בַּגּוֹיִם לְעֵינֵינוּ נִקְמַת דַּם עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ". ממש כמו שאומר משה (שמות פרק לב יב) "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה?" לכן, אומר דוד המלך שם בתהילים, תעזור לנו אלוקים למען שמך. "עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ עַל דְּבַר כְּבוֹד שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל חַטֹּאתֵינוּ לְמַעַן שְׁמֶךָ".
עם ישראל עני וחלש – גם חילול ה' חלק מההבטחות של הקב"ה לעם ישראל היא הבטחה של בטחון כלכלי. (ויקרא פרק כו ד) "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ: וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם".
כשזה לא קורה ועם ישראל עני וחלש – יש חילול ה'. כך אומר גם הנביא יואל. אחרי מכת הארבה
(ב יז) "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם. לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם". כך אומר גם דוד המלך בהלל (תהילים קטו) "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ: לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם". הרי הבטחת לאברהם ונשבעת לו בעצמך: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית פרק כב יז).


תיקון חודש אלול של נחמיה – סילוק חרפת ישראל
חודש אלול מוזכר בשמו פעם אחת בכל התנ"ך כולו. בעת שנחמיה בונה את חומות ירושלים במבצע מזורז בחמישים ושתים יום. "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל - לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם". כל זאת אחרי שהחומה הייתה שבורה ושרופה. "יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם". מסתבר שכמצב החומה היה מצבם של עם ישראל בחרפה גדולה בין הגויים. אומר נחמיה תבנו את חומת ירושלים: "וְלֹא נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּה".
הגויים לא רוצים לראות את ישראל חזקים, הם מנסים להרפות את ידיהם. "וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וכו'" (נחמיה ב). נחמיה בונה והנכרים ממשיכים ללגלג: "מָה הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים עֹשִׂים?". הם לא יודעים לבנות. "גַּם אֲשֶׁר הֵם בּוֹנִים - אִם יַעֲלֶה שׁוּעָל וּפָרַץ חוֹמַת אַבְנֵיהֶם".
נחמיה משלים את בנין החומה, והנכרים משנים את דרך התגובה. מתכננים פיגועים (נחמיה ד ב) ולא הולך להם. מתכננים חטיפה של נחמיה (נחמיה ו ב) ולא מצליחים. ואז הם משתמשים בעשירי יהודה שמשתפים איתם פעולה על מנת להרפות את ידיו של נחמיה בבנין החומה. שלא יבנה את החומה. שלא יבנה את כבודו של עם ישראל. (נחמיה ו יז - יט). הנורא מכל הוא שגם אנשים שהיו נחשבים אנשי קודש משתפים פעולה עם סנבלט החורני וטוביה העבד העמוני לרפות את ידי נחמיה ונעריו שבנו במסירות נפש את החומה. (שם י).
בנין החומה התנהל ברובו בחודש אלול. השלמתה הביאה כבוד לעם ישראל וגם קצת פחד ממנו. הם כבר לא "הַיְּהוּדִים הָאֲמֵלָלִים". הם כבר גורם חשוב שנמצא באזור וצריך להתמודד איתו. הכבוד שחזר לעם ישראל - הוא גם כבוד לשמו של ה' יתברך. כל התיקון הזה קורה בחודש אלול.

שני וידויים בסליחות גם אשמנו בגדנו. וגם אשמנו מכל עם
בכל סליחות של ספרדים וגם של אשכנזים יש בקשה נוראה שמקורה בסדר רבי עמרם גאון. הקורא אותה עלול לחשוב שהוא קורא את הדברים של שונאי ישראל מדורי דורות. "אָשַׁמְנוּ מִכָּל עָם. בּוֹשְׁנוּ מִכָּל גּוֹי". וכי באמת אנחנו אשמים יותר מכל העמים. יותר מהרוצח קאדפי שרצח בחודשים האחרונים שלושים אלף אנשים מבני עמו. יותר מאסד שרצח עשרות אלפים במקביל לקאדפי. יותר מהאלגירים שרצחו כפרים שלמים של אנשים נשים וטף בשנים האחרונות? המילים הללו מתאימות לעיתוני הגויים לומר שאנחנו אשמים מכל העמים. מתאים לאו"ם. מתאים לגולדסטון. למה אנחנו אומרים את זה בתפילה?
באמת על זה אנו בוכים שכך חושבים עלינו. זה חלק מהגלות – חילול ה' נורא. וכך גם ההמשך של הוידוי המיוחד הזה אנו בוכים בו על גלות השכינה. על העצבות שירדה לעולם אחרי החורבן - "גָּלָה מִמֶּנּוּ מָשֹוֹשֹ. דָּוֶה לִבֵּנוּ בַּחֲטָאֵינוּ" על חורבן הבית - יופיו של עולם. "הָחְבַּל אֶוְיֵינוּ. וְנִפְרָע פְּאֵרֵנוּ. זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ. חָרֵב בַּעֲוֹנֵינוּ" על כך ששועלים טמאים מסתובבים על הר הבית ולוקחים את כוחו: "טִירָתֵנוּ הָיְתָה לְשַׁמָּה. יְפִי אַדְמָתֵנוּ לְזָרִים. כֹּחֵנוּ לְנָכְרִים".
על כך שהם גונבים מאיתנו רכוש יום יום, גונבים את ארצנו, גונבים את אדמתנו, גונבים תוצרת חקלאית וכל מה שבא לידם: "לְעֵינֵינוּ עָשְׁקוּ עֲמָלֵנוּ. מְמוּשָׁךְ וּמוֹרָט מִמֶּנּוּ". כל זה הוא תוצאה של חולשת ישראל שלא מכה אותם שוק על ירך. אבל העיקר שאנו בוכים עליו הוא הריחוק מאלוקים. "קְרָאנוּךָ ה' אֱלֹהֵינוּ. רִחַקְתָּ מִמֶּנּוּ בַּעֲוֹנֵינוּ. שַׁבְנוּ מֵאַחֲרֶיךָ. תָּעִינוּ כַּצֹּאן וְאָבָדְנוּ".
חולשת ישראל היא חילול ה'. שכולם מאשימים אותנו בכל הצרות של העולם - זה חלול ה'. (רש"י תהילים פג ו) "עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד" = "עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ". על זה אנו בוכים ומתוודים. על כך שאין גאולה בעוונותינו ושמו של ה' מחולל בגויים. "ה' עשה למען שמך".

סליחות – ענין ציבורי
על פי האמור לעיל יובן למה רבים מהפוסקים אמרו שהסליחות הם ענין של ציבור דווקא. ואף על פי שלא תמיד נפסקה הלכה כמו אותם פוסקים – צירך להבין מה דעתם. ובאיזה מקרים אנו פוסקים כמותם.

יג מידות – רק בציבור
בסדר רב עמרם גאון – רק בציבור (חלק ב' דף ע"ט ע"א) כתב: ואמר רבינו נתן גאון, שאין מנהג אצלינו לומר י"ג מדות אלא בצבור, ואין רשות ליחיד לאומרם בתפלתו אלא בצבור, כי כשהצבור מתקבצים ומבקשים רחמים ומכוונים את לבם לאביהם שבשמים, ומתענים, ועושים צדקה, הקב"ה מרחם עליהם ואינו מואס תפלתם, ועונה אותם, שנאמר הן אל כביר ולא ימאס. וכבר כרת הקב"ה ברית עם משה ועם אבותינו שאין י"ג מדות חוזרות ריקם, שנאמר הנה אנכי כורת ברית וכו'. לפיכך אין אומרים אותן אלא בצבור ע"כ.
הטור שואל למה לא אומרים ביחיד, הלא הם לא דבר שבקדושה? כך כתב הטוב (תקסה) "ואיני יודע מה חשש יש בדבר שהרי אינו אלא כקורא בתורה שהרי לא אמרו חכמים אלא כל דבר שבקדושה כגון קדיש וקדושה וברכו". וכתב על זה הבית יוסף שם. כי דעת הרשב"א (ח"א סימן ריא) כמו רבי נתן גאון. "וכמו שאמרו באגדה (ר"ה יז:) נתעטף הקב"ה כשליח צבור ואמר לו כשישראל עושין לפני כסדר הזה וכו' אבל אם בא לאמרן דרך קריאה בעלמא אומרן כדרך שאומרים האופנים וקראי דקדושה דרך קריאה עכ"ל.
שולחן ערוך – אין לאומר י"ג מידות ביחיד כך פסק השולחן ערוך (תקסה סעיף ה) "אין היחיד רשאי לומר שלש עשרה מדות דרך תפלה ובקשת רחמים, דדבר שבקדושה הם; אבל אם בא לאומרם דרך קריאה בעלמא, אומרם".

סליחות שמדברות על יג מידות – יש אומרים שרק בציבור
הרמ"א מוסיף שלא רק י"ג מידות צריכים ציבור, אלא גם כל הסליחות. שכך כתב בשם האור זרוע: "וכן אין ליחיד לומר סליחות או ויעבור". וכתב המשנה ברורה "אבל האחרונים תמהו על עיקר הדין, דלמה לא יאמר היחיד סליחות דהוא תחנונים בעלמא? והסכימו דסליחות בלא י"ג מדות יכול יחיד לומר" (משנה ברורה סימן תקסה ס"ק יג).
הב"ח ניסה להסביר את דברי הרמ"א על סליחות עם ויעבור. הט"ז (ס"ק ה) כתב שהכוונה של הרמ"א היא רק על סליחות שמוזכר בהם זכות י"ג מידות. שאותם לא אומרים אם אין מנין, כי לא אומרים י"ג מידות בעצמם. "וצ"ל דאיסור הוא משום שמזכיר בסליחות 'וזכור לנו היום ברית שלש עשרה' וכן בהרבה סליחות נמצא שמזכיר זכות שלש עשרה מדות, ואותן אין לאומרם אף בלא ויעבור. אבל אותן סליחות שאין נזכר בהם שלש עשרה מדות ודאי יכול יחיד לאומרם ואין בזה חשש".

סליחות שנאמרות בארמית
השל"ה (במסכת ראש השנה פרק נר מצוה) הביא את לשון אביו"יחיד לא יאמר הבקשות בלשון ארמי, כמו 'מחי ומסי' וכו' או 'מרן דבשמיא' וכו', משום הא דאמרינן (בפרק קמא דשבת (יב ב), ובמסכת סוטה בפרק אלו נאמרים (לג ב), והביאו הטור והבית יוסף בסימן ק"א), השואל צרכיו בלשון ארמית אין מלאכי השרת נזקקין לו כו'.
וזה דווקא ביחיד, אבל זכות הרבים היא גדולה ולכן אפשר לומר אותה גם בארמית. ולפי רבינו יונה הטעם הוא שהצבור אינן צריכין מליץ אצל הקדוש ברוך הוא, אבל יחיד צריך אליו, כענין שנאמר (איוב לג, כג) 'אם יש עליו מלאך מליץ' וגו', ומלאכי השרת אין נזקקין אלא ללשון הקודש.
וע"ע בס' פקודת אלעזר (ס"ס קא). ונראה שיש להקפיד יותר על רחמנא, משום שעונים ע"ז "בדיל ויעבור" ויש פה גם את החשש שהעלה הט"ז לעיל לא להזכיר זכות י"ג מידות אם אין מנין.
והנה אם בחולה הותר לשאול בל' ארמי, מפני ששכינה עמו, כ"ש בצבור שהשכינה עמהם, וכדאמרינן (סנהדרין לט) 'כל בי עשרה שכינתא שריא',
וכך פסק המשנה ברורה (תקפא ד) "וכן אותם הבקשות שהן בלשון תרגום כגון מחי ומסי וכו' ומרן די בשמיא וכו' לא יאמר כשאין שם מנין עשרה".
מרן הרב ז"ל פסק להשתדל שיהיו עשרה באותם חלקים בסליחות שנאמרים בלשון ארמית. אבל אם אין – גם יאמרו אותם.

למה צריך ציבור?
בשו"ת תורה לשמה (סימן מט) נשאל למה תיקנו חלק מהסליחות בארמית. " ומאחר דלשון הקודש עדיף - יתקנו הכל בלשון הקודש?
והסביר " שייסדו בסליחות קצת בקשות בלשון תרגום, כי הסליחות נתקנו לציבור להורות שהציבור כוחם גדול " וציבור יכול לומר סליחות גם בלשון ארמית. אך יסדו רובם בלשון הקודש משום דבאמת לשון הקודש עדיף טפי.
לפי זה יובן למה לפי הרמ"א כל הסליחות צריכות להיות דווקא ברבים. ולפי הט"ז אותם חלקים בסליחות שמזכירים י"ג מידות – רק ברבים. ולפי השל"ה כל מה שבארמית רב ברבים. ולפי רוב הפוסקים כל י"ג מידות רב ברבים. וכך אנו פוסקים. וכל זה להבהיר לנו שהתפילה בסליחות היא לא רק על העוונות שלנו הפרטיים. כי הוידוי הוא על כל כלל ישראל. (בא"ח הלכות וידוי) ולכן הוא נאמר בלשון רבים ולכן הוא נאמר גם על עבירות שלא עשינו. אבל עיקר הסליחות הם על כלל ישראל. על גאולת ישראל. על הקמת שכינתא מעפרא. על שמו הגדול של הקב"ה. על קידוש שמו ברבים.
זו הסיבה שהנוסח בסליחות מדבר על שמו של ה', חלק מדברים על הברית שכרת עם האבות. וחלק מדברים על מלכות ה' לעתיד לבא. כולם אותו ענין.

ברכות השחר לפני עמוד השחר
לומר ברכות השחר וברכות התורה לפני הסליחות
הרמב"ם בשו"ת פאר הדור (סי' קד) נשאל במי שקם בבוקר מוקדם ואומר בקשות עד עלות השחר, האם צריך קודם לברך ברכת התורה או לא? והשיב: לעולם צריך שיברך על התורה קודם קריאה ואפי' יקרא פסוק אחד, ואין חילוק בין אם יקרא דרך תחנה ובקשה יהיה מה שיהיה עכ"פ צריך לברך תחלה. וכך כותב הטור (או"ח מו) שהיה קשה לו מה שנוהגים לומר פסוקים קודם ברכת התורה. "ונהגתי בעצמי מיד אחר ברכת אלהי נשמה לברך ברכת התורה".
וסיים הב"י שם כי כשאומרים סליחות מוקדם בבוקר – צריך לברך לפני כן ברכת התורה. ואחר כך לומר אשרייושבי ביתך שהוא חלק מהתורה "כי הכתובים - תורה הם". והברכה חלה עליהם. וכן פסק בשולחן ערוך (מו ט) "לא יקרא פסוקים קודם ברכת התורה, אעפ"י שהוא אומרם דרך תחנונים. ויש אומרים שאין לחוש, כיון שאינו אומרם אלא דרך תחנונים, ונכון לחוש לסברא ראשונה".
דעת הרמ"א לא כל כך ברורה. כי בתחילה כתב ש"המנהג כסברה אחרונה, שהרי בימי הסליחות מתפללים הסליחות ואח"כ מברכין על התורה עם סדר שאר הברכות, וכן בכל יום כשנכנסין לבהכ"נ אומרים כמה פסוקים ותחנונים ואח"כ מברכין על התורה" אבל לבסוף אמר " ונהגו לסדר ברכת התורה מיד אחר ברכת אשר יצר, ואין לשנות ". משמע שמיד כשקם ומתפנה לנקביו ומברך אשר יצר – יברך גם ברכת התורה.
כך הבין בדבריו המשנה ברורה (ס"ק כז) "דאין לומר פסוקים אפילו דרך תחנונים קודם ברכת התורה". ולכן יש לומר אותה קודם סליחות. ואם אומר את ברכות השחר האחרות אחרי הסליחות – צריך לזכור שלא לחזור עליה שנית.

האם אפשר לברך ברכות השחר לפני עלות השחר?
הגמרא במסכת ברכות (ס.) אומרת כי כשאדם מתעורר יאמר:
"אֱלֹהַי, נְשָׁמָה וכו' כִּי שָׁמַע קוֹל תַּרְנְגוֹלָא – לֵימָא (יאמר - יברך:), "בָּרוּךְ אֲשֶׁר נָתַן לַשֶּכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה". כִּי פָּתַח עֵינֵיהּ, לֵימָא (יאמר - יברך:), "בָּרוּךְ פּוֹקֵחַ עִוְרִים". כִּי תְּרִיץ וְיָתִיב, לֵימָא (כשיושב, יברך:), "בָּרוּךְ מַתִּיר אֲסוּרִים". כִּי לָבִישׁ, לֵימָא (כשמתלבש, יברך:), "בָּרוּךְ מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים". כִּי זָקִיף, לֵימָא, (כשמזדקף, יברך:),"בָּרוּךְ זוֹקֵף כְּפוּפִים". כִּי נָחִית לְאַרְעָא, לֵימָא, (כשעומד על הקרקע, יברך:),"בָּרוּךְ רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם". כִּי מַסְגֵי, לֵימָא (כשהולך, יברך:), "בָּרוּךְ הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָּבֶר". כִּי סַיִּם מְסָאנֵיהּ, לֵימָא, (כשקושר נעליו, יברך:),"בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי". כִּי אָסַר הֶמְיָינֵיהּ, לֵימָא, (כשקושר חגורתו, יברך:), "בָּרוּךְ אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה". כִּי פָּרִיס סוּדְרָא עַל רֵישֵׁיהּ, לֵימָא, (כששם כובע על ראשו, יברך:), "בָּרוּךְ עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה". כִּי מִעֲטַף בַּצִּיצִית, לֵימָא, (כשמתעטף בציצית, יברך:), "בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ, לְהִתְעַטֵּף בַּצִּיצִית". וכו'.

וכך אומרת הגמרא על ברכת נטילת ידים וברכות אחרות מברכות השחר.
יש שאלה האם אדם שלא שומע תרנגולת – האם מברך הנותן לשכוי בינה או לא? האם האדם מברך על כך שיש בעולם בינה לבעלי החיים או שהוא מברך על התרנגול שהעיר אותו בבוקר? האם על סדרו של עולם הוא מברך כמו שאדם מברך על האור אפילו אם הוא יושב בבית אפל ולא ראה באותו בוקר את האור. או שנאמר שברכות השחר הם כמו ברכות הנהנין שאדם מברך על הנאה שבאה לו. כמו מי שאוכל תפוח - שמברך על כל פירות העץ אחרי שהוא עצמו אוכל ונהנה ממנו.
הטור (מו) אומר שהברכות תקנו על סדור העולם והנהגתו. ואע"ג דמלישנא דגמרא משמע שצריך לומר כל אחת ואחת בשעתה. וכו'. ולפי סדר הגמרא היה ראוי לברך על כל אחת ואחת בשעתה. עם זאת אנו מברכים אותם בבת אחת כשהידים נקיות ואנו מרוכזים בכוונה בברכות. כי לא כולם זוכרים אותם בעל פה.
אמנם השולחן ערוך (מו סעיף ח) מסופק בדבר וכותב שם: "כל הברכות האלו, אם לא נתחייב באחת מהן, כגון שלא שמע קול תרנגול או שלא הלך או לא לבש או לא חגר - אומר אותה ברכה בלא הזכרת השם". כך פסק גם בהמשך ש"המשכים קודם אור היום - מברך כל סדר הברכות חוץ מברכת הנותן לשכוי בינה" שיאמר רק בבוקר.
הרמ"א פוסק שמברך גם אם לא התחייב בהם "דאין הברכה דוקא על עצמו, אלא מברכין שהקב"ה ברא צרכי העולם". הבן איש חי (וישב ט) הביא את דעת האר"י ז"ל שהכריע במחלוקת זו ואמר (שער הכונות ב עמוד ד) כי הברכות על סדרו של עולם נתקנו. "כל השמונה עשרה ברכות, שיש מן על נטילת ידים, עד סוף ברכת התורה, חייב אדם לסדרם ולברכם בכל יום, אף על פי שלא נתחייב הוא בהם, לפי שכולם הם רמזים נפלאים, על אורות עליונים, ואין לבטלם אפילו אם האדם לא ישן מלילה, או אם לא הסיר מצנפתו, או בגדיו, או סודרו, או מנעליו, וכיוצא בזה, צריך לברכן בכל יום כולן, אף על פי שלא נתחייב בהם, לפי שעל מנהגו של עולם נתקנו. חוץ מברכת שעשה לי כל צרכי, ביום תשעה באב, וביום הכיפורים, שאז כל העולם יחפים, וגם חוץ מברכת על נטילת ידים ואשר יצר, דשתים אלו אם לא נתחייב בהן אין לברך עליהם, עד כאן לשונו".
לפי זה כשאדם קם בבוקר לסליחות – הוא מברך את כל השמונה עשרה ברכות השחר. מברכת על נטילת ידים עד ברכות התורה.
גם נשים שקמות לסליחות מברכות את כל ברכות השחר כדרכן לפני הסליחות. (מז יד) כולל ברכות התורה.

האם צדיקים ומלמדים צריכים לקום לסליחות?
צדיקים צריכים יותר תפילות
כתב השערי תשובה (סימן תקפא) בשם החיד"א בברכי יוסף בשם טור ברקת "שיותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הצבור מללמוד. וכתב החיד"א בברכי יוסף שכן ראה לקצת רבנים שתמיד היו עוסקים בגופי הלכה ובחבורים ובחודש אלול היו מניחים קצת מסדרם ללמוד גירסא רק תחנונים".
וכך כתב בסדר היום (נ"ז): "אל יאמר החכם או הדיין למה אבטל לימודי כדי להשתתף עם הצבור בסליחות ותחנונים, יתפללו המה ואני על משמרתי אעמודה עוסק בלימודי, כי תלמוד תורה כנגד כולם, חלילה לבעל נפש לומר כן, כי אף על פי שתלמוד תורה אין ערוך אליו, אבל יש עתים וזמנים שצריך להתעצם מאוד בתפלה ותחנונים, וזמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד, ואדרבה מוטל על התלמידי חכמים והזקנים שבדור להעתיר ולבקש רחמים מלפני השי"ת על עם ה' ונחלתו, כי הם המגינים על הדור ותפלתם מתקבלת ברצון.
וכך כתב הכנסת הגדולה אורח חיים (סימן תרכ"א), בשם רבינו ישעיה אחרון ז"ל, הובא בשלטי הגבורים (פרק קמא דברכות), אותם תלמידי חכמים שעוסקים בתורה בבית הכנסת ביום הכפורים בשעה שהצבור מתפללים, ומשתמטים מלהתפלל אותם תפלות וסליחות ותחנונים עמהם, - לא יפה עושים ע"ש. ומי לנו גדול ממשה רבינו שכל כולו היו תורה שקיבל מסיני והעבירה לעם ישראל ובימים אלו מסר את נפשו בתפילה למען עם ישראל? וכך היה עושה רבינו האר"י ז"ל שהיה קם כל חודש אלול לסליחות עם הספרדים, למרות שאביו היו אשכנזי. כי זה תפקידם של לומדי התורה להפיל תחנונים על עם ישראל.

תפקיד הצדיקים להתפלל על ישראל
זה לשון הרמח"ל במסילת ישרים: "ודבר זה ביארוהו בתנא דבי אליהו: "כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמתו, ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו. ומחמד ומתאוה ומצפה על כבוד ירושלים ועל בית המקדש ועל הישועה שתצמיח בקרוב בימינו ועל כינוס גליות - מיד שורה רוח הקודש בקרבו".
וממשיך ואומר "והנה החסיד כזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצותיו על הכונה הזאת, הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן, מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו ית', ויתאווה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד השם יתברך, והוא מה שכתב התנא דבי אליהו שהבאנו למעלה, ומתאווה ומיצר לכבוד ירושלים וכו', ויתפלל תמיד על גאולת בני ישראל והשבת כבוד שמים לעילוי.
ועל זה בוכים הנביאים וכל החכמים. שיש צדיקים "שכל חסד שעושים - לעצמם הם עושים לטובת נפשם ולהנאתם, ואינם מתכוונים לכוונה השלימה הזאת, ולא מבקשים על עילוי הכבוד וגאולתן של ישראל, שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתנא דבי אליהו שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקב''ה ועל כבודן של ישראל. נמצאת למד ששני דברים יש בעניין זה, אחד הכוונה בכל מצווה ועבודה שתהיה לעילוי כבודו של מקום במה שבריותיו עושים נחת רוח לפניו, ועוד הצער והבקשה על עילוי כבודו של ישראל ושלוותן".
ואמנם עוד עיקר שני יש בכוונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיה ג'): ''אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו'', שכל הדור אוכל מפירותיו, וכן אמרו חז''ל (ב''ב ט''ו): היש בה עץ אם יש מי שמגן על דורו כעץ.
וממשיך ואומר: "ואלה הם הרועים האמיתיים של ישראל שהקב''ה חפץ בהם הרבה, שמוסרים עצמם על צאנו, ודורשים ומשתדלים על שלומם וטובתם בכל הדרכים, ועומדים תמיד בפרץ להתפלל עליהם ולבטל הגזירות הקשות ולפתוח עליהם שערי הברכה. הא למה זה דומה? לאב שאינו אוהב שום אדם יותר ממי שהוא רואה שאוהב את בניו אהבה נאמנת והוא דבר שהטבע יעיד עליו.
והוא עניין כהן גדול שאמרו עליו (מכות י''א): שהיה להם לבקש רחמים על דורם ולא בקשו. וכן אמרו (שם): ההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלת פרסי דריב''ל ולא אשתעי אליהו בהדיה. הרי לך החובה המוטלת על החסידים לבקש ולהשתדל על בני דורם. והנה כבר בארנו חלקי החסידות הראשיים ופרטיהם מסורים לכל שכל ולכל לב טהור להתנהג בהם בדרך הישר לפי השורשים האלה כל דבר בעתו".
ואנו אומרים את ההלכות הללו גם ללמד הלכה וגם להזכיר את מו"ר הרב זצ"ל שכל ימיו היה עומד בתפילה על כלל ישראל ועל כל יהודי ויהודי להושיע לו מצרתו. וקיים ממש את מה שאמר בתנא דבי אליהו זה. וכך גם היה נוהג לקום כל ימיו לתפילה עם בנץ החמה. ובכל חודש אלול היה קם לסליחות לפני עלות השחר. ולא היה פוטר עצמו בשום תואנה. למרות העול הגדול של הציבור שהיה מוטל על כתפיו. בדיינות ובהיותו רב ראשי לישראל. ולמרות שהיה מסתובב בכל חודש אלול להרבות תורה ויראה, לא הפסיד סליחות אפילו לא יום אחד.

האם מותר לאנשים עובדים לוותר על סליחות?
כתב הירושלמי "תני, לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום. ולא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום". ופסק הרמ"א (חו"מ שלג). שאסור לפועל לעבוד בלילה ולהיות שכיר ביום. כי הוא לא עובד טוב מספיק וגוזל את בעל הבית. וכן מלמד תינוקות לא יכול לבא עייף לעבודתו.
ושאלו לדבר זה את רי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים (או"ח פח) וכתב שמותר למלמדים לקום לסליחות. וזה כאילו התנו מלכתחילה עם המעבידים שלהם שהם קמים בתקופה זו לסליחות. ובכלל איך יחנכו המלמדים את התלמידים לקום לסליחות אם הם עצמם לא יקומו. מה יגידו לתלמידים שלהם אם ישאלו אותם איפה הייתם בסליחות?
וכן פסק שו"ע (או"ח תקעא ס"ב): תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים, אלא א"כ כשהצבור מתענים שלא יפרוש מהם. ומלמדי תינוקות דינם כת"ח".
לפי זה גם מלמדי תינוקות לא פטורים מללכת לסליחות ולא עוד אלא שיש להם חיוב יותר גדול. שלא יבואו לתקן וימצאו מקלקלים שילמדו מהם תלמידיהם לא לקום לסליחות.

להרגיל ילדים סליחות
וזכור אני כשהיינו ילדים שהיה מו"ר אבא מעיר אותנו מידי פעם לסליחות, וכמה וכמה הלכות למדנו מאותה הערה לסליחות. וכמה אהבת תורה ואהבת ה' למדנו מאותה התעוררות. ובודאי היו לו סיבות טובות לא להתעכב בגלל הילדים לאחר לסליחות. או ללמוד תורה. אבל ידע כי זה החינוך היותר נכון ואמיתי לילדים. ומזה ילמד כל אדם להתגבר כארי גם לקום וגם לעורר את בניו ובני ביתו בנחת ובשמחה להתעורר בתפילה לגאולה שלימה במהרה בימינו. אמן.
חזרה למעלה