בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אברהם בן רוחמה

פרשת שופטים - רוּבָּן בַּגֶּזֶל

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"א
19 דק' קריאה
צדק צדק תרדוף
בפרשת השבוע אנו קוראים "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ". פשט הפסוק מדבר על עם ישראל שימנה שופטים בכל שערי עיר ועיר ובכל שבט ושבט, כדי שהשופטים יהיו מקובלים על הנידונים. מעל כולם היה בית דין הגדול שבירושלים שממונה על כולם שיעשה משפט אחד לכל ישראל. "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ".
על הפסוק הזה היה אומר האר"י ז"ל כי הפסוק הזה גם על עם ישראל וגם על האדם עצמו. יש אחריות למשפט הצדק על הציבור שממנה שופטים. ויש חיוב לכל אחד להיות שופט על עצמו. הוא לא צריך לשמור על הצדק בגלל הפחד מהשופטים או השוטרים. הוא צריך לשמור על כל מעשיו. על פיו ודיבורו, על עצמו.

אדם צריך יותר לשמור על עצמו שלא יזיק משלא יוזק
הגמרא במסכת בבא בתרא (קסה) אומרת: "אָמַר רַב עַמְרָם, אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ עֲבֵירוֹת אֵין אָדָם נִיצּוֹל מֵהֶם בְּכָל יוֹם, הִרְהוּר עֲבֵירָה, וְעִיּוּן תְּפִלָּה, וּלְשׁוֹן הָרַע. לָשׁוֹן הָרַע - סַלְקָא דַּעְתָךְ? אֶלָּא אֲבַק לָשׁוֹן הָרַע. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב, רוּבָּן בַּגֶּזֶל, וּמִיעוּטָן בָּעֲרָיוֹת, וְהַכֹּל בְּלָשׁוֹן הָרַע, בְּלָשׁוֹן הָרַע סַלְקָא דַּעְתָךְ? אֶלָּא, בְּאֲבַק לָשׁוֹן הָרַע". אנו רוצים לדבר על גזל שאדם שזהיר בגזל עלול להכשל בו. ובחודש אלול שהוא חודש התשובה צריך להזהר בעוון זה ולהנצל ממנו.
כתבו התוס' (ב"ק כג. כז:) כי מכמה מקומות בגמרא משמע שחייב אדם לשמור על עצמו שלא יזיק יותר ממה שצריך לשמור על עצמו שלא יוזק על ידי אחרים. לכן מי שהלך בדרך והזיק כלים של חברו - חייב לשלם. אבל אם הוזק בכלים של חברו - יכול חברו לומר לו למה לא נזהרת.
כך מובא הדין בשולחן ערוך (חושן משפט - סימן שעח א) כי החיוב על הנזקים הוא קודם כל על האדם עצמו. "אסור להזיק ממון חבירו ולא לגרום שום היזק". דין נוסף הוא הדין שאומר שאם הזיק - משלם אף על פי שאינו נהנה, "בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס".

גזל שנוהגים לוותר עליו
הגמרא במסכת ביצה (דף כט/א) מספרת "מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב, אבא שאול אומר אף במועד עושה כן מפני ברורי המדות, וחכמים אומרים אף בחול עושה כן מפני מצוי המדות".
בימינו קונים שמן או יין במכולת בבקבוקים של המכולת. אבל בעבר היה בא הקונה עם הכלי שלו וכשהיה רוצה לקנות ליטר יין או שמן. היה המוכר מודד לו בכלי מדידה שלו ליטר יין או שמן והיה מוזג מכלי המדידה שלו לכלי של הקונה.
אבא שאול בן בטנית היה מוכר בחנות שלו והגמרא מספרת שהוא היה מדקדק שלא לגנוב מהקונים שלו אפילו כל שהוא. לכן הוא היה מניח את הכלים שלו שמהם היה מוזג יין ושמן ללקוחות הרבה זמן על הכלים כדי שכל הטיפות יטפטפו לתוך כליהם. כך הוא היה בטוח ששום טיפה של יין ושמן שאינה שלו לא תשאר ברשותו.
אמנם היו לקוחות שלא היו רוצים לחכות זמן רב כל כך עד שכל הטיפות היו יורדות. אבא שאול בן בטנית לא היה מעכב אותם. אבל אחר זמן הוא בא לבית המקדש לגזברין והביא להם את מה שהצטבר אצלו. "תנו רבנן הוא כנס שלש מאות גרבי יין מברורי המדות וחבריו כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות והביאום לפני הגזברים לירושלים". הוא וחבריו הצדיקים לא רצו להנות ממה שאינו שלהם. והביאו אותם לגזברים של בית המקדש בירושלים שישתמשו במצבור הטיפות הזה לצורך רבים.
"אמרו להם: אי אתם זקוקים לכך". אמרו להם הגזברים אתם לא צריכים כי הטיפות הללו שהצטברו לשלוש מאות גרבי יין הם שלכם. "הואיל ומתחלה לא נתכונתם לגזול, שהלקוחות מוחלין על ידי טרדן ומרוצתם, שאינם יכולין לשהות עוד, וידעי וקא מחלי". (רש"י שם). הקונים יודעים שיש כמה טיפות של יין אצלך והם מוחלים לך - המוכר. ולכן זה שלך ואינך צריך להביא אותם לבית המקדש.
"אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך". למרות ששלוש מאות גרבי היין והשמן הללו הם שלנו, אנחנו לא רוצים להינות משל אחרים. אמרו להם הגזברים: "הואיל והחמרתם על עצמכם עשו מהם צרכי רבים דתניא גזל ואינו יודע למי גזל יעשה בהם צרכי רבים מאי נינהו אמר רב חסדא בורות שיחין ומערות".
אם אתם רוצים להחזיר את הכסף למי שהוא שייך לו. אינכם יכולים להחזיר שהוא שייך למאות ואלפי אנשים שונים. לכן תעשו בהם צרכי רבים. בנו מקווה או משהו שרבים ישתמשו בו. וכך יש סיכוי שאותו אחד שהשאיר אצלכם כמה טיפות יהנה חזרה מכספו על ידי שהוא יטבול במקוה שבנתיים מכספו. או בנו בהם בורות של מים שיהנו מהם רבים וכן על זה הדרך.

זהירות מגזל ציבור
זהירות מגזל רבים בחניה שמפריעה לרבים
למדו הגזברים את ההלכה הזאת ממי שבאמת חייב כסף לציבור ולא רק מדרכי חסידות. שהגוזל את הציבור - תשובותו קשה. למי יחזיר. כך מובא שו"ע (חושן משפט - סימן שסו ב) "הרועים והגבאים והמוכסים, תשובתן קשה מפני שגזלו את הרבים ואין יודעים למי יחזרו, לפיכך יעשו בו צרכי רבים, כגון בורות שיחין ומערות".
כך מובא שם בשולחן ערוך (סימן רלא יט) כי מי שלא מדקדק במשקולות שלו שיהיו מדוייקים. הוא גוזל את הרבים. "עונש המדות והמשקלות קשה מאד, שאי אפשר למודד או לשוקל שקר לשוב בתשובה הגונה, והרי הוא ככופר ביציאת מצרים". אשר על כן צריך אדם להזהר מאוד בכל גזל. ובמיוחד מגזל הרבים. שהוא דבר שקשה מאוד לשוב עליו בתשובה.
ושמא יאמר אדם איפה אני גוזל את הרבים? כתב על כך בשו"ת משנה הלכות (חלק ד סימן רכו) כתב הרב שם "ולא אכחד מעטי כי כבר היה לי הרהורי דברים באנשים שיש להם מכונית (קאר בלע"ז) ולא מצאו מקום ליכנס עם המכונית ומעמידים המכונית ברחוב במקום אשר אסור מדינא לעמוד שם. לבד ממה שעוברים בזה על דינא דמלכותא דינא יש בזה עוד איסור של גזל הרבים כיון דהרחוב שייך לכל העולם והוא גוזל מהם, ופלא שהעולם לא נזהרים בזה כי קשה גזל הרבים".

זהירות מעשיית סוכה במקום שמפריע הילוך רבים
"ראיה ברורה לזה ממה דכתב (בהגהות אשר"י וא"ז) דאסור לעשות סוכה בקרקע שהוא של רבים. הביאו הרמ"א (או"ח סי' תרל"ז ס"ג) וכתב עליו המג"א: וצריך עיון שנהגו קצת לעשות סוכה ברשות הרבים, ואם כן סוכה גזולה היא? ואין לומר דבני העיר מוחלין להן, דהא ברשות הרבים יש לכל העולם חלק בהם. (עיין ח"מ סי' קס"ב ס"ב) ואם תרצה לומר שכל ישראל מוחלין - מכל מקום הרי יש לעכו"ם חלק בהם". והם לא מוחלים למי שעושה סוכה ברשות הרבים.
וסיים הרב שם ואמר כי גם אם בסוכה אפשר לומר ש"כל ישראל מוחלין לקיים מצות סוכה. אי אפשר לומר כן בחניה של מי שמפריע לאחרים. ואם זה דבר מועט שמקובל על הציבור - אפשר שמוחלים. אבל אם אדם מפריע לתנועה - הרי זה גזל ציבור.
"ואדרבה לפעמים הוא שמתנגדים על שמניחים המכונית לפני בתיהם ומצערים את בעלי הבתים, ועל כל פנים איכא כאן גזל הרבים. וצריך עיון מאד אמאי סמכו אפילו שומרי התורה שמניחין המכונית נגד החוק?".

נזק בחניה שלא יודעים מהו?
כבר נשאלתי כמה פעמים על אנשים שהזיקו ושרטו מכוניות של אנשים אחרים. אחרי שהזיקו באו הנזוקים ותבעו אותם בסכומים דמיוניים. ובאמת הם רוצים לשלם. אבל הם שואלים כמה עליהם לשלם.
דבר זה נדון בשו"ע חושן משפט (סימן שפח סעיף א) " המזיק ממון חבירו ואינו יודע מה הזיק, נשבע הניזק ונוטל. כיצד, לקח כיס חבירו והשליכו למים או לאש או שמסרו ליד אנס, ונאבד, בעל הכיס אומר: זהובים היה מלא, והמזיק אומר: איני יודע מה היה בו שמא עפר או תבן היה מלא, הרי הניזק נשבע בנקיטת חפץ ונוטל. והוא שיטעון דברים שהוא אמוד בהם או אמוד להפקידם אצלו ודרכן להניחם בכיס וכיוצא בו".
"ואם ידע המזיק שהכיס היה בו זהובים, אבל אינו יודע כמה היו, אם הניזק אומר: אלף, נוטל אלף בלא שבועה, והוא שיהיה אמוד, שהרי המזיק מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע". במקרה זה צריך להעריך את הנזק כמה יכול להיות, ואותו משלם ולא כל מה שמבקש הנפגע שלפעמים רוצה לנצל את הפוגע.

מנהג צפת -בסוכה ברשות הרבים ובמי שחנה בלי לשלם
בענין האמור לעיל על חניה או עשית סוכה ברשות הרבים - דבריו של הרב משנה הלכות נאמרו בחו"ל שיש רשות לגויים שם ברשות הרבים ואינם מסכימים. ובירושלים וכן בצפת נהגו לעשות סוכה ברשות הרבים. פניתי בענין זה לראש העיר שממונה מטעם אנשי העיר על רשות הרבים וביקשתי ממנו רשות עבור על תושבי העיר והסוכה שלהם. והסכים ובלבד שיבנו את הסוכה באופן שלא יפריע את מהלך העוברים ושבים, וגם שיפרקו אותה מיד אחרי סוכות. והעביר על כך החלטה במועצת העיר שיהיה חוקי לגמרי.
שוב שאלתי אותו על מי שחנה בחניה של העירייה בלי לשלם במדחן או בכרטיס חניה האם צריך לשלם לעריה את מה שחנה בלי לשלם. ואמר לי שאין בכך גזל. כי הסיבה של אישורי החניה הם על מנת שאדם לא יחנה במקומות אלו זמן ארוך, אלא רק את זמן הקצר הצריך לו ברחוב הראשי. לכן הם גובים על כל שעה סכום מסויים.
לכן אם אדם חונה לזמן קצר לצורך קניה במכולת ולא שם כרטיס חניה - הוא לא גזלן של כספי ציבור ואינו צריך להחזיר לעיריה מה שלא שילם. וגם אם אדם חנה זמן רב ולא תפסו אותו ולא נתנו לו דו"ח - לא צריך לשלם.

שורפים עגלות אשפה - חייבים לשלם וקשה תשובתם
אבל דבר זה נכון רק במקרים של חניה שרשות מוותרת על כספה מהטעמים דלעיל. אבל מי שמזיק כספים או רכוש של עיריה או של רשות אחרת - חייב לשלם. ולא יכול לומר שאין פה מי שגזלתי. כי באמת זה גזל רבים שחמור יותר מגזל יחיד. אלא שלפעמים הרשות מסכימה כמו לעיל. אבל בנזק שאדם עושה במזיק - בודאי אין הרשות מסכימה וצריך אדם לשלם את נזקה.
בענין זה ראוי להזכיר כי היו בעבר הפגנות שבהם שרפו עגלות אשפה וכד' ובאמת בזה אין מחילה. וגם אם אדם עשה כן בצעירותו. - הוא חייב לשלם מחיר העגלה ששרף. שיש בזה נזק גם של צביעה וגם של פועלים וטיפול שהוא נזק גדול. ונזק זה יוצא מכספי כל הציבור שהיה באותה שעה גר בעיר. ואף אם יחזיר את הנזק הזה אחרי שנה או יותר - איך יחזיר למי שהיה גר פעם בעיר ועבר לעיר אחרת.
דבר זה הוא לכל נזק שאדם עושה לרכוש צבורי. בין אם זה גינה עירונית או תמרור שפגע בו. או ארון חשמל או כל רכוש ציבורי אחר, בין של עיריה או של חברת חשמל או חברות ציבוריות אחרות.

זהירות מגזל בחנויות, מפעלים ועסקים גדולים
מי שגוזל חברת טלפונים
בשו"ת אגרות משה (חושן משפט חלק א סימן פח) נשאל הרב על ידי בחור שבצעירותו היה נוהג להתגנב לרכבת התחתית של ניו יורק בלי לשלם. וכשגדל רצה לשלם את כל חובותיו. וכן היה רגיל לרמות את חברת הטלפון על ידי שהיה מחייג ולא משלם. וענה לו הרב ז"ל:
"ומה ששאלת באות ט' בהברחת מכס וערמה מתשלומי טעלעפאן וסאבוויי וכדומה. הנה ודאי צריך תשובה על זה ולהזהר שלא לעשות עוד. וחפצים שבעין שישנם עדין צריך להשיב שכן מפורש בתוספתא פ"י דב"ק ה"ח ואיפסק כן ברמב"ם פ"א מגזלה ה"ב שכתב ואם גזלו או עשקו יחזיר עיי"ש וכן בש"ע סי' שמ"ח סעי' ב'.
וכוונת הרב אגרות משה שם הוא על מה שכתב השו"ע: "כל הגונב אפילו שוה פרוטה עובר על לאו דלא תגנובו (ויקרא יט, יא) וחייב לשלם, אחד הגונב ממון ישראל או הגונב ממון של גוים, ואחד הגונב מגדול או מקטן".
אמנם הרב שם מסופק על שימוש שעשה בנסיעה האם חייב לשלם או לא. וסיים שם שראוי להחמיר ולשלם את כל מה שנסע ולא שילם. או כל מה שהשתמש בטלפון בלי כרטיס או אסימון.
טעות של פקיד בחברה ציבורית או בעסק גדול
יש אנשים שלא יעיזו לקחת מהשכן שלהם שום חפץ. כי הם מרגישים שזה רכושו הפרטי אבל עלולים להתיר לעצמם לקחת מעסק גדול שלא ניכר מי הוא בעל הבית ומי הוא הפועל. לפעמים הם חושבים שמדובר בעשיר ויש איזה מחשבה מוטעית שמותר להקל ברכושו. ועל זה בדיוק התורה אומרת "ודל לא תהדר בריבו" אל תקל ברכוש עשיר ותזכה את הדל.
בשו"ת משנה הלכות (חלק ו סימן שי) דן באותה שאלה של הגונב חברה ציבורית כמו חברת הטלפונים. והביא דוגמא מחברה יותר קטנה כמו חנות כל בו שכל אחד מבין למה הדבר הזה אסור בתכלית. העובדה שמדובר בחברה יותר גדולה לא מתירה את הגזל בכי הוא זה.
"והנראה פשוט בראובן שיש לו חנות גדול ובא שמעון וצלצל לאחד מפועליו ולקח ממנו סחורה". והפועל מוכר באשראי לכל מי שיש לו כרטיס אשראי בחנות, ומי שאין לו - נותן לו סחורה רק במזומן. "ושאל לשמעון שיתן לו הכתובת שלו, בחשבו שיש לו קרעדיט-קארטיס (כרטיס אשראי), והוא נתן לו כתובת שאינו שלו, ולא שלם לו לראובן. וראובן אין לו מושג עוד לגבות מעותיו משמעון לפי שנתן לו כתובת מוטעית. ודאי דמשום הכי לא מפטר שמעון מתשלומין. ואפילו נימא דטעה הפועל ולא ביקש כלום משמעון, מכל מקום אם לא שלם שמעון לראובן - הרי מה שלקח - גזל אצלו. דאסור לו לפועל לתת סחורתו של ראובן לאחרים בלי תשלום. ואם עשה הפועל במזיד הרי הוא גזלן, ואם עשה בשוגג ושמעון מזיד הרי שמעון הגוזל".
הרב הביא את הדוגמא הזאת על מי שרימה את חברת הטלפונים והתקשר בלי לשלם. ואין לומר שחברת הטלפונים לא חסרה דבר, שהרי לא לקח להם כלום. שהרי החברה מעסיקה פועלים רבים על מנת שהתקשורת תהיה טובה. והיא גם קונה ומחזיקה ציוד טלפוני יקר ומתוחכם. אשר על כן יש כאן גזל ממש. ועוד שלפעמים חברת הטלפונים משלמת לחברות אחרות שהיא קשורה איתם בארץ ובעולם על שיחות שיוצאות ממנה. והמדבר הזה שדיבר בלי תשלום מחייב את החברה הגדולה לשלם על שיחות שהוא דיבר ולא שילם עליהם כלום.
עוד יש פה גזל כי הוא תופס קוים של אנשים אחרים, ויש הלכה שאומרת כי מי שגר בבית ששייך לחברו, וחברו לא גר בו וכגון שיש לו כמה בתים. אף על פי שחברו בעל הדירה לא חסר כלום, אם הבית הזה מיועד להשכרה - חייב לשלם לחברו. ולא יכול לומר לו "זה נהנה וזה לא חסר" ו"כופין על מידת סדום". כי אם הבית מיועד להשכרה - אין כלום בטענה זו. כי על דעת זה החברה משקיעה הרבה כספים, כי כשיבוא מישהו ויתקשר - הוא ישלם. (בבא קמא דף כ/א שו"ע חו"מ שמג ו).

מוכר בחנות גדולה שנתן לא מדעת בעל הבית
פעם נשאלתי על ידי אשה שאלה שעוסקת בפרוטות אבל היא חשובה ביותר. שהרי דין פרוטה כדין מאה. היא באה לחנות גלידה וראתה כי מחיר שני כדורי גלידה הם עשר שקל. והנה בחנות עמדה חברה שלה והייתה מוכרת, אבל היא לא בעלת הבית רק שכירה למכור. שילמה עשר שקל בשביל שתי כדורי גלידה והחברה שלה שמה לה שלוש כדורים של גלידה. אחרי שהיא הלכה משם היא חששה שיש בזה איזה גזל. האם היה מותר לה לאכול את הכדורים הללו. או שאסור.
בשו"ע (חושן משפט - סימן שנח א) כתוב: כל דבר שחזקתו שהוא גנוב - אסור ליקח אותו. וכן אם רוב אותו דבר שהוא גנוב, אין לוקחין אותו". כלומר אם זה ודאי גנוב או אפילו רק ספק גנוב - אסור לקחת אותו. ואיך ידע הקונה אם זה גנוב או לא?
השולחן ערוך מביא בשם הגמרא כמה דוגמאות מהחיים של פעם. על רועים שמוכרים כבשים מתי זה נראה חשוד ומתי לא. וחקלאים שמוכרים תוצאת חקלאית מתי זה נראה חשוד ומתי לא. "וכולם שאמרו: הטמן! אסור לקחת מהם". אחרי כל הסימנים לדעת מה מותר ומה אסור. אם אתה רואה שהמוכר מנסה להסתיר את מעשיו או שהוא אומר לך במפורש: אל תגיד שקיבלת ממני. זה ממש גזל ואסור. ואף על פי שמדובר בכסף מועט - דין פרוטה כדין מאה.
אמנם צריך לדעת כי בעל הבית לפעמים מרשה לתת תשורות לקוניו. (שו"ע חושן משפט - סימן רכח יח) "מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו" ואם כן צריכה המוכרת לשאול את בעל הבית שלה מתי מותר לה לתת כדור נוסף על מנת למשוך קונים. ומתי היא צריכה לשאול אותו.
ודבר זה נשאל בחנות של גלידה אבל הוא נכון לכל מוכרת בכל חנות. שאינה רשאית לעשות הנחות על חשבון בעל הבית. ואם היא עשתה כן - היא צריכה לבקש את סליחתו ולהחזיר לו מה שלקחה שלא כדין.
"וַאֲפִלּוּ לִקְנוֹת מֵאִשָּׁה אֵיזֶה דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁהִיא מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא מִדַּעַת בַּעְלָהּ, אוֹ לִקְנוֹת מֵאִישׁ דָּבָר מִתַּכְשִׁיטֵי הָאִשָּׁה וּמַלְבּוּשִׁים שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁהוּא מוֹכְרָם שֶׁלֹּא מִדַּעַת אִשְׁתּוֹ - אָסוּר" (קיצור שו"ע קפב משו"ע חושן משפט - סימן שנח ה).

שימוש בציוד של המפעל
היה מעשה פעם עם מו"ר אבא זצ"ל שבאחת הדרשות אמר כי צריך להזהר בכל המכשירים החשמליים שמשתמשים בהם בשבת. ובמיוחד בשעונים דיגיטאלים שאדם עלול ללחוץ על כפתור של אור או כפתור אחר בשבת. והיה רגיל לומר כי מי שנכשל בזה פעם אחת צריך לכסת את הכפתורים של השעונים שלא יכשל בהם. וכן מי שפעם הדליק חשמל בשבת - צריך לכסות את המתגים.
אחרי אחד השיעורים בא אליו אחד מן הלומדים והראה לו כפתור מתכת זעיר שעשה על מנת לסגור את הכפתור של השעון הדיגטאלי שלו שלא יוכל להפעילו בשבת. והרב שמח על ההמצאה הזו ושאל אותו איפה השגת את הכפתור הזה. והאדם אמר כי הוא עובד בדואר במעבדה ויש שם מחרטות והוא עשה את זה ביום פלוני.
סיפר לרב כיצד הכין את הכפתור. אמר לו הרב: בשביל למנוע חשש איסור - אין שום היתר לקחת את זמן המפעל ואת המכשירים של המפעל. ובמיוחד שזה רכוש ציבורי. וכך הדין בכל מקום עבודה שלא יכול אדם לעשות עבודות פרטיות בטלפון או בכלים של מקום העבודה. ובודאי לא לנהל שיחות ארוכות. כי בדרך כלל המעבידים מסכימים של שיחות קצרצרות של העובדים שלהם בטלפון של מקום העבודה. אבל לא שיחות אישיות ארוכות. וגם זה במידה וכדאי לשאול. וגם להשתמש בדפים או בחומרים אחרים של מקום העבודה צריך רשות מפורשת של מי שמותר לו להרשות.

בגדי עבודה של צבא או של בעל הבית - האם מותרים בשימוש?
בענין השימוש בחפצי בעל הבית. יש לדון מתי מותר להשתמש בבגדי עבודה של המפעל או מדי אחות וכד'. בעיקר השאלה היא על מדים של חייל. האם מותר ללבוש אותם מחוץ למקום עבודתו. האם מותר להשאיר אותם אצלו אחרי שהוא סיים את העבודה. מה דין הבגדים הללו או כל ציוד אחר של בעל הבית?
אצל חיילים השאלה היא רגישה מאוד. שהרי פעמים רבות חיילים יוצאים לחופש והם נשארים עם מדים. האם זה מותר ללבוש אותם גם כשהוא יוצא לטייל. או לעצור טרמפים. בעיקר השאלה על אנשים שעושים עבודות קשות ומלכלכות שיש כאלה שנוהגים לעשות כן בבגדי צבא. והם עושים כן גם כשהם אל במילואים או משהו. כי הבגדים הללו הם חזקים ולא איכפת להם שיתקלקלו.
באופן כללי צריך לומר כי בכל המקרים הללו מנהג העולם הוא הקובע את מעשיו של בעל הבית או הפועל. שאם המנהג הוא שהבגדים הם של בעל הבית. ובמיוחד אם כתוב עליהם שם המפעל או שם צה"ל. בודאי שאין שום כוונה לתת אותם לחייל או לפועל אחרי שיגמור את עבודתו. אבל גם אם לא כתוב עליהם כלום מה דינם?
אמנם חיילים שהם בשירות פעיל, מותר להם להסתובב עם המדים. ולהפך יש לצבא ענין שהחיילים יסתובבו על מדים ברחובות על מנת להדגיש נוכחות ולהרתיע את כל החושבים עלינו רעה. אבל זה רק כשהם בשירות פעיל. ואם לא - הצבא רואה את זה כהתחזות ותובע על כך. על כך מי שלא בשירות פעיל או שמשתמש בבגדים על מנת לעשות עבודות שעלולות לקרוע את הבגדים - אסור להשתמש במדי צה"ל אלו.
בשו"ת שבט הלוי (חלק ד סימן רכ) דן בשאלה זו ומביא את הרא"ש (בסופ"ד דכתובות והעתיקו ג"כ בקצה"ח סי' של"א ס"ק ב') שם כתב כי אם אדם קיבל בגדי עבודה ויצא באמצע העבודה בודאי צריך להחזיר את הבגדים. אבל אם קיבל בגדים וסיים את עבודתו - זו הטבה שהיא כמו שכר ולא צריך להחזיר את הבגדים. "אבל מה שרגילים היום שנותנים להפועלים בגדי עבודה מיוחדים שלובש דוקא בשעת עבודה - בכל זה פשוט מאוד שהבגדים שייכים למעביד. וצריך להחזירם".
ובודאי מדי צהל שהדין כן. ולא רק מדים אלא כל ציוד של בעל הבית ובודאי ציוד צבאי צריך להחזירם. ובמיוחד שהצבא אומר כמה וכמה פעמים שהוא צריך את כל הציוד הזה ואם משאיר אדם בביתו ציוד צבאי הוא גורם לצבא לקנות ציוד מיוצר - בודאי צריך להחזירם.

נתחלפו בגדיו
בענין הבגדים העלולים להיות גנובים, יש להעיר על דבר שקורה לעיתים שאדם בא לבית הכנסת או למקום ציבורי אחר ומניח את מעילו על הקולב, או שם את המטריה שלו מחוץ לבית הכנסת וכשיוצא מגלה מטריה אחרת במקום המטריה שלו.
כן יכול להיות שאדם החליפו את כובעו בטעות שברור הוא שמישהו לקחת את הכובע שלו. והשאיר את שלו. הם מותר להשתמש בבגדים או במגבת או בכובע שהשאיר זה שלקח את שלו.
לכאורה יאמר אדם - הוא גנב לי את שלי, אני אקח את שלו. אבל זו השערה ויש בזה ספק אם באמת זו החלפה או שמישהו גנב את שלו ואחר השאיר את שלו. בשולחן ערוך (חושן משפט קלו סעיף ב) כתב: נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם. הגה: וכשיבא בעל החפץ צריך ליתן החפץ לבעליו, אעפ"י ששלו נאבד. וכן כובסת עובדת כוכבים המכבסת לרבים והביאה לאחד שאינו שלו" הדין הוא שאינו יכול להשתמש במה שהביאו לו - כי זה לא שלו. ואף על פי ששלו נעלם, אסור.
ובשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן ט) כתב כי בערוך השלחן כתב בסוף הסימן, כי המנהג במקומות הגדולים ש"אין מקפידין בדבר ומשתמשים כל אחד בשל חברו, עד שיתראו פנים ומחליפים". וכתב שאין בזה חשש גזילה שכן נהגו. ומשמע שלא רק על עירו ומקומות הסמוכין לו כתב זה, אלא על סתם מקומות כשלא ידוע מנהג אחר אמר זה.
וכל זה רק בדברים שברור הוא שהתחלפו ולא שגנבו את שלו והוא לוקח את של אחרים. "אבל כשנודע הבעלים של המעיל והמנעלים שבידו, והבעלים ההוא לא לקח כלום, צריך זה שלקח בטעות להחזיר להבעלים. ומה ששלו ליכא, הוא הפסד שלו, דשלו נגנב ונאבד". וזה ברור שהוא לא יכול לכסות על נזקיו מרכושו של מישהו אחר.
וכתב על זה האגרות משה שכך ראוי להנהיג בכל מקום, ובמיוחד היום שיש היום יצור המוני של מטריות דומות זו לזו ומחירם שווה. שמן הסתם אנשים מוותרים וכך ראוי להרגילם. וצריך על זה שיקול דעת גדול כי לא בכל דבר אדם מסכים להחלפה אפילו אם הוא עצמו אחראי לה.
"אבל טוב להנהיג זה בכל מקום ומקום ע"י ראשי הקהל, ויפרסמו זה לכל המתפללים בתחלת התקנה, ויהיה כתוב בהפנקס תקנה זו. וגם כתוב על איזה נייר דבוק במקום שמדביקין בכל ענינים דמזדמנים בביהכ"נ, שאז יש לתלות שידעו כבר זה כל הנכנסין לביהכ"נ אף אורח באקראי".

גניבת דבר שאין בו ממש
גילוי או שימוש בסודות מקצועיים
באותה תשובה שהבאנו לעיל כתב "שבט הלוי" דבר מחודש ופשוט, כי פועל שעבד במפעל לא יכול לגלות את סודות המפעל למישהו אחר ובודאי לא למפעל מתחרה. שהסודות של המפעל הם לפעמים יותר יקרים מכל המכשירים שיש לו. ואם החתימו את הפועל על חוזה שיש בו סודיות מקצועית - בודאי אסור לו לגלות את סודות המפעל. אלא גם דברים שלא חתם עליהם הפועל, אסור לגלותם או להשתמש בהם הוא עצמו. "ובגדר גזל הוא מן הדין, גם אם לא עשו תקנה מיוחדת לזה, כיון שהם דברים שסתמא מקפידין מאד על גלוים".

העתקת קלטות או דיסקים
דבר זה מצוי היום בימינו שיש מתירים לעצמם העתקת קלטות או דיסקים של שירים או של דברים אחרים. ומר"ן הרב זצ"ל היה אוסר להעתיק קלטות או דיסקים אלו. והוא דבר שהשכל הישר אומרו, שהרי הבעלים השקיעו כספים רבים מאוד על השירים שלהם ועל התוכנות וחושבים להחזיר את השקעתם על ידי המכירה ואף להרויח. והיה בא אדם ולוקח את עבודתם בלי לשלם מאומה. כי הדבר הזה הוא קל לקחת, ואיפה ואהבת לרעך כמוך? ואיפה "ועשית הישר והטוב".
ומי שאומר כי הבעלים הם מסכימים על כך - טועה ומטעה. כי הבעלים משקיעים כסף רב בנסיון לעצור את הגניבה הזאת. גם מי שאומר כי המדינה משלמת על זה גם - אומר דבר שאינו נכון. המדינה לא משלמת על מי שגנבו את זכויות הקלטות שלו.
כך כתב האגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן מ) על העתקה מטייפ. והוא הדין לכל העתקה דיגטאלית אחרת. "ודאי אסור כי הוא ענין שוה כסף ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו שא"כ ליכא משום מדת סדום, וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות, ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בפירוש".
ואין שום היתר במי שאומר כי ממילא לא היה קונה את הדיסק הזה ואם כן "זה נהנה וזה לא חסר". כי כבר הבאנו לעיל את דברי השולחן ערוך שאומר כי כל הדין של הגמרא על זה נהנה וזה לא חסר הוא רק בדיעבד על שימוש במקום שלא עשוי להשכרה. אבל על העתיד - בודאי יש רשות לבעלים לומר את תשתמש במקום שלי שלא מדעתי. (שו"ע חושן משפט - סימן שסג ס"ע ו' ברמ"א בשם תוס').
וכל דברי השולחן ערוך הוא בדברים שלא נמכרים יותר. אבל דברים שנמכרים זה כמו דבר שעשוי להשכיר ובזה בודאי אין דין זה נהנה וזה לא חסר. אמנם בדיסקים שלא נמכרים יותר בחנויות. אין בהעתקה איסור כי בזה כבר לא גונבים את בעל הבית כלום. אלא אם כן הוא אוסר במפורש. ודבר זה צריך שיקול דעת גדול.

צלום מספר שכתוב בו לא להעתיק - מותר
בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יח סימן פ) דן בשאלה האם מותר לצלם כמה דפים מספר לצורך שיעור וכד' "כשבשער הספר או כתב עת מופיעה אזהרה שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המו"ל". והמעתיק עושה כן לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר. האם מותר או לא?
הרב ציץ אליעזר התיר אם לא מעתיק את כל הספר אלא רק כמה דפים. והטעם הוא שהמו"ל מסכים על דבר כזה שלא למטרות מסחר. ואע"פ שהזהיר לא להעתיק שום חלק מהספר או הכתב - עת ללא רשותו, אבל בלבו לא היה לאסור גם על כגון דא. ופעם היה מעשה ושאלתי אחת ההוצאות לאור שכתבו בלשון זו שאסור להעתיק שום משפט וכד'. וביקשתי מהם רשות לצלם כמה דפים והרשו לי בחפץ לב. וגם אמרו לו כמו שכתב הרב אליעזר ולדינברג עצמו בתשובתו.

זהירות משימוש ברכוש גנוב
עוד הם מדברים ואני אשמע
מעשה היה בתושב של הישוב יצהר שקנה מכונית מיציבושי מיד שנייה, כעבור שבוע הוא ראה מכונית מיציבושי עם מספר כמו שלו נוסעת לפניו. הוא הבין שמכרו לו מכונית גנובה, שמספר הרישוי שלה הועתק מרכב חוקי אחר. היצר הרע אמר לו: אתה לא אמור לדעת שרימו אותך. שילמת כסף ויש לך מכונית. אף אחד לא יתפוס אותך לעולם. מצד שני, הוא הבין שהוא נוסע ברכב גנוב ובעל הרכב מחפש אותו.
חיפש וחיפש ומצא את הבעלים האמיתי של הרכב שגר בצפון תל-אביב. בעל הרכב שמח על השבת האבידה ורצה להודות למחזיר האבידה, במיוחד כאשר הבין שמחזיר אבידה התאמץ והפסיד שמונים אלף שקלים - מחיר הרכב הגנוב.
הסיפור הזה עירער לבעל הרכב הנגנב את כל מה שהוא "ידע" על אנשי ההתנחלויות, התברר לו שהם אנשים מוסרים מאוד, הפך מה שהוא היה רגיל לראות בטלויזיה. ניצל אותו אדם את קשריו, הביא צוות טלוויזיה לצלם את האיש במקום מגוריו ביצהר ולספר את הסיפור של "השבת האבידה" המיוחדת הזאת.
אך דא עקא, כל שבוע נדחה שידור הכתבה מחמת אירועים כאלה ואחרים. יום אחד בא מחזיר האבידה מיצהר אל מרן זצ"ל וביקש ברכה. הוא סיפר לו כי הוא נקלע לקשיים כלכליים גדולים בעקבות השבת האבידה הזו. וסיפר על תוכנית הטלוויזיה שצולמה ונדחית כמה חודשים, ולא נראה שהם ישדרו אותה. הרב ז"ל בירך אותו וחיזק את רוחו.
על ברכה זו נאמר: "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". כי מיד כשיצא מביתו של הרב, בעודו בחדר מדרגות התקשרו אליו ואמרו לו כי מיד משדרים את התוכנית על השבת האבידה. בסיום התוכנית ששודרה התקשר היבואן של חברת מיציבושי ואמר שהוא התרגש כל כך מהמוסריות של משיב האבידה והוא נותן לו רכב חדש מתנה.
אחרי כמה זמן שהרב ז"ל שמע על מה שקרה בחזרתו מהתפילה לביתו, הייתה לו שמחה מרובה. עצר את כל אנשים הניח את ידיו על ראשו של משיב האבידה ואמר לו: "אשריך שזכית לקדש שם שמים ברבים".

האם הקונה רכוש גנוב חייב להחזיר?
וכאן יש לשאול האם אותו אדם היה חייב להחזיר את המכונית. שהרי בעל הרכב האמיתי קיבל את מחיר המכונית מידי חברת הביטוח. אם כן הוא לא נפסד. אבל זה לא נכון מכמה דברים. א] בעם הרכב הנגנב משלם השתתפות עצמית על חלקו בתשלום על גניבת הרכב. ב] החברת ביטוח עצמה משלמת על הרכב הגנוב. והיא מגלגלת את התשלום הזה על כל הלקוחות שלה. אם כן מישהו משלם את הגניבה הזאת.
מה שאפשר לומר שהרכב הזה עבר שינוי רשות. ובמקרה זה החיוב להחזרה הוא על הגונב ולא על החפץ. שהרי כך כתב השולחן ערוך (חושן משפט - סימן שנג ג) אם בעל הבית התיאש מהחפץ שנגנב לו והגנב מכר את החפץ הנגנב. "אין הקונה צריך להחזיר גוף הגניבה אבל מחזיר דמים, אם לקח מגנב מפורסם. ואם לא היה גנב מפורסם - אינו נותן כלל, לא חפץ ולא דמים, מפני תקנת השוק".
לפי זה אם הקונה התיאש הרי לא היה צריך להחזיר לקונה את הרכב. מפני תקנת השוק. שהתקנה אומרת כי חפץ שנקנה מאדם שאינו מוחזק לגנב. הוא שייך לקונה גם אם התברר אחר כך שהחפץ היה גנוב. שאם לא כן לא יקנו אנשים חפצים בחשש שהם גנובים ויום אחד יקחו להם את החפץ ששילמו עליו דמים מרובים. לפי זה הקונה מיצהר החזיר את הרכב לפנים משורת הדין.

לא לקנות מאנשים שחזקתם גונבים מכוניות
לפי האמור בשולחן ערוך לעיל יש להעיר על אלה שמתקנים את מכוניותיהם בואדי גוז או במקומות כאלה שחזקתם כי הם משתמשים בחלקי חילוף ממכוניות שנגנבו. שלצערינו הם חושבים למצווה מי שגונב רכב מישראל. וגם השוטרים שלהם מסתבבים עם רכבים גנובים של ישראל. וכל הקונה מהם מעודד את תעשיות הגניבות.
מלבד כל זה הוא נותן רווח לשונאי ישראל. ובאמת יש בזה איסר מסייע בידי עוברי עבירה, אפילו אם הם מישראל. וכל שכן כשאינם. כל זה מלבד מה שעל פי ההלכה יש מצוה לקנות אצל אחיך שנאמר "או קנה מיד עמיתך" קנה ממי שאיתך. בחינת עניי עירך קודמין.

משפט וצדקה - הדרך לגאולה
גאולה תלויה במשפט צדק. "ציון במשפט תפדה ושביה ובצדקה". הכלל הזה נאמר כבר בתורה. בספר ויקרא נאמר (פרק יט לו) "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" בזכות הצדק - יצאתם ממצרים.
בפרשה שלנו נאמר: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". כי הירושה של הארץ היא בזכות הצדק. לכן דוד המלך שהיה מלך ישראל ובונה ירושלים - היה עושה משפט וצדקה לכל עמו. כך נבנה עם ישראל וכך נבנית מלכות ישראל. ויהי רצון שנזכה למלכות בית דוד ולמשפט ולצדקה בכל הארץ. אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il