ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהלכות תשובה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש עבודת ה', מצוות ותשובה תשובה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ה'תשס"ג

מהלכות תשובה


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

כפרתו של החוטא - תשובה
הנביא ירמיהו מוכיח את ישראל על אשר התרחקו מדרך התורה ועזבו מקור מים חיים, וכך הוא אומר בתוכחתו (ירמיהו ב, ח): 'הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ'. ותוכחת הנביא היא בארבעה דברים, כדלהלן.
המדרש מביא את הדרך בה ילך האדם החוטא כדי לכפר על חטאיו, וז"ל (פסיקתא דרב כהנא כד): "שאלו לחכמה: החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר לו וכו' לפיכך הושע מזהיר את ישראל ואומר להם שובה ישראל" עכ"ל. מדברי המדרש הללו רואים כמה גדולים רחמיו וחסדיו של הקב"ה על האדם החוטא, שכן החכמה, הנבואה ואפילו התורה, מענישים את החוטא בעונשים שונים, אבל הקב"ה דורש מהאדם רק לשוב אליו וזו כפרתו וישועתו.

ייסורים אינם מכפרים אלא בתשובה
והנה, יש האומרים שכיון שבאים על האדם ייסורים, הרי שהם כפרתו של האדם והוא יכול להיות שקט ושאנן, אך תפיסה זו בטעות יסודה, כיון שמדברי המדרש אנו למדים שהתשובה היא כל כפרתו של האדם, ואפילו אם יבאו עליו ייסורים לא יכופר לו, אלא אם כן יישבר לבו וישוב אל ה' בכל נפשו וינחם על כל מעשיו הרעים. ועל כן, אם באים על האדם ייסורים ישים אל לבו כי מאת ה' הדבר, כדי לעוררו לשוב מחטאיו, ויעשה תשובה שלמה ואז בא על תיקונו וכפרתו.

קרבן אינו מכפר אלא בתשובה
וכן הוא הדין, לאדם שמביא קרבן - שלא מתכפרים לו כל חטאיו, אלא אם כן עשה תשובה. וטעות היא לחשוב שהבאת הקרבן מכפרת ותו לא, ואין זה אלא עצת יצר המסית את האדם להפילו ברשתו. יש לדעת שמטרת הקרבן היא להביא את האדם לשוב מחטאיו, וצריך שישים אל לבו שכל סדר ההקרבה שעושים בקרבן היה אמור להיעשות בו עצמו בגלל עוונותיו, ובגלל זה ישוב בתשובה שלמה, ואז מתכפרים לו כל עוונותיו.
חז"ל ממחישים לנו את סדר הבאת הקרבן, וכיצד דאגו הכהנים להביא את האדם לשברון לב כדי שהקרבן לא יהיה לריק. הנה, בא אדם עשיר מחו"ל וקונה בכספו בהמה יפה לקרבן שנתחייב בו בגלל עברה שעשה, ומביא אותה לביהמ"ק, וחושב שבזה נסתיים העניין ויכול לחזור לארצו בשמחה. אך בהגיעו לביהמ"ק אומרים לו שעליו ללון בירושלים ולהמתין עד שיגיע תורו. והנה בזמן שהותו, באים הכהנים הצעירים החריפים ומתעניינים ושואלים אותו איזה בהמה הביא, האם זו שעירה או שה וכו', והוא שרגיל לכבוד גדול המגיע לו מעשרות פועליו ופקודיו אומר להם שלא להתערב לו בחייו ולהניח לו לנפשו - אך הם אינם מרפים עד
שהוא נאלץ, ולו רק כדי להתפטר מהם, לומר להם מהי הבהמה שהביא. והם, בשומעם כך, מייד אומרים לו שהוא הביא את אותו הקרבן בגלל חטא שעשה באופן זה או אחר. ואז הם אומרים לו, מה אשמה הבהמה הזאת לעבור מסכת עינויים שכזאת בגלל שהוא לא נזהר במעשיו, והוא עומד בוש ונכלם.
וכך גם כן נשנה הדבר בהגיעו ללשכת הקרבנות ששולחים אותו ממחלקה למחלקה ובכל מקום מוכיחים אותו על מעשיו עד שנשבר לבו בקרבו לחלוטין, או אז עוזבים אותו לנפשו ומקריבים את הקרבן, והוא סומך את ידיו עליו ומתוודה בשברון לב אמיתי, ומתכפרים לו עוונותיו בהקרבת הקרבן יחד עם תשובתו. ועל זה נאמר 'זבחי אלקם רוח נשברה - לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה', שאם אדם מביא קרבן בגאווה, אין זה כלום.

תוכחתו של ירמיה לכהנים
בספר 'אוצרות חיים' (עמוד קכ"ח) מבאר מרן בעל הבן איש חי את תוכחותיו של ירמיה, ואומר שארבעת תוכחותיו של ירמיהו הם כנגד ארבעת דרכי הכפרה המוזכרים במדרש.
בתחילה הוכיח את הכהנים על כך שלא עשו את תפקידם כנדרש מהם בעניין הקרבנות, ולא השיבו את לבם של החוטאים בתשובה, וז"ל: 'הכהנים לא אמרו איה ה', רוצה לומר, הכהנים בעת שמביאים להם הקרבן להקריבו, והם רואים שזה בעל הקרבן לא עושה תשובה, לא אומרים לו איה ה', רוצה לומר איפה דבר ה', תחזור בתשובה! ומה ימלא לך הקרבן ללא תשובה". כלומר התוכחה היא, שאם הכהנים היו עומדים בנאמנות בתפקידם, הרי שהיו מרבים בתשובה אצל עם ישראל, והקרבנות היו עולים לרצון, וממילא היתה מתרבה קדושה וטהרה בקרב ישראל, ולא היו מאבדים את בית המקדש. וממשיך הרב וכותב "אבל הכהנים שמחים בזה הקרבן לאכול את הבשר", כלומר, אדרבה, הכהנים נתנו עיניהם בטפל במקום להתמקד בעיקר, במקום לחשוב על הבשר שהם אוכלים, היו צריכים הכהנים לומר לו שאין הם מעוניינים בבשר הזה כלל ועיקר, אלא עדיף ומוטב להם שהוא היה עושה תשובה שלמה ולא יצטרכו לאכול מבשר הקרבן, כי עדיף שלא יחטא כלל.

לאחר מכן מוכיח הנביא ירמיה את לומדי התורה באומרו 'ותופסי התורה לא ידעוני'. מבאר הרב זיע"א (שם) שהמקריב היה חושב שעצם ההקרבה היא המכפרת ולא נותן אל לבו לשוב אל התורה ואל מצוותיה, ואז חסר בקרבן את העיקר - את שברון הלב והתשובה. וז"ל: "הנה לדעתם הם לא ידעוני שהם הולכים אחר גזרת התורה, שהם הולכים אחרי לבם מאחורי גזירותיה, ובאמת לא ידעו שהם אינם מקיימים את מצוות התורה כדבעי.

התשובה מהפכת מדת הדין לרחמים
על התוכחה של 'והרועים פשעו בי', מבאר הרב זיע"א שזה כנגד דברי החכמה שאומרת והנפש החוטאת היא תמות. כלומר, החכמה מחמירה עליהם גם בשוגג, וזהו שאומרת והנפש החוטאת (פי' אפילו בשגגה) היא תמות, ולא די להם בשגגה שבידם, אלא הם עוד פושעים וחוזרים ומזידים, והנביאים אינם חוששים מכח הנבואה שיש כח תשובה שיכולה התשובה להפך את מדת הדין למדת הרחמים, והכל תלוי בתשובה" עכ"ל. וזהו שדוד המלך מביא בתהלים את תפלתו של משה רבנו להקב"ה בעניין התשובה שקדמה לבריאת העולם, כמו שכתוב: (תהלים צ, ב-ג) 'בְּטֶרֶם הָרִים יֻלָּדוּ וַתְּחוֹלֵל אֶרֶץ וְתֵבֵל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם אַתָּה ק-ֵל. תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם', הרי שעוד בטרם נבראו שמים וארץ הקב"ה ציוה 'שובו בני אדם' (עיין לרמב"ם פ"ב מהלכות תשובה).

ארבע תשובות כנגד ארבעה חלוקי כפרה
שלמה המלך כותב בעניין התשובה (שיר השירים ב, ט-י) 'דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים. עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ'. מבאר הרב ע"ה, שכאן רמז לימי רחמים והסליחות, שהקדוש ברוך הוא בימים אלו קרוב אלינו יותר מתמיד ומשגיח עלינו יותר מכל ימות השנה, ואומר 'קומי לך' לסליחות כדי לכפר על עוונותיכם. ועל זה חוזר שלמה המלך ארבע פעמים על עניין התשובה ואומר (שם, ז, א) 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ'. ומבאר הרב שזה כנגד ארבעה חלוקי כפרה המוזכרים בגמרא וז"ל (יומא פו ע"א): שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי, שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש וכו' תשובה עם כל אחד ואחד. "עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו שנאמר 'שובו בנים שובבים'. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה ויוה"כ מכפר, שנאמר 'כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם'. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין שנאמר 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם'. אבל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא ביסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת שנאמר 'ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון'.
עכ"ל הגמרא.

זהירות מחילול ה'
וממשיכה הגמרא (שם) ושואלת: היכי דמי חילול השם ? אמר רב: כגון אנא אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר (אם הנני קונה בשר מהקצב ולא משלם מיד זה חילול ה')וכו'. אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי יהיב זוזא להאי וזוזא להאי והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא (כשהיה קונה בשר משני שותפים - שהם קצבים, הוא היה משלם לכל אחד את התשלום, שמא לא ידע חברו שנתתיו לו ויש כאן חילול השם).
רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין".

נתאר לעצמנו את סדר יומו של רבי יוחנן: הוא היה קם בחצות לילה ויושב ללמוד, לאמ"כ היה ישן קימעא, קם להתפלל הנץ החמה, אוכל פת שחרית, אח"כ היו באים אליו בשאלות בהלכה, ולאחר מכן הוא היה הולך ללמד בישיבה, לאחר שסיים את לימודיו, היה חוזר לביתו לאכל ארוחת ערב חמה, והנה באים אליו שוב בשאלות בהלכה, ורק מאוחר בלילה הוא אוכל כלאחר יד, וכשהוא רוצה לישון מעט ולא מצליח היה אומר לעצמו אלך לפוש מעט בגזוזטרא ואשאף אויר. והנה עובר אדם אחד ברחוב ורואה את רבי יוחנן ואומר 'תראו את רבי יוחנן יושב לנוח במרפסת ולא לומד תורה'.

אומר רבי יוחנן אם דבר כזה יקרה, זה חילול השם. וכדברי רש"י: "ואין הכל יודעין שנחלשתי בגירסתי ולמדין הימני להתבטל מתלמוד תורה".

ויש לדעת שחילול ה' הוא תלוי לכל אחד באופן אישי, כל אדם לפי מדרגתו.
ובעיקר צריכים הדתיים להזהר בחילול ה', כיון שהרואה יאמר 'איך אתה אדם עם כיפה עושה כך וכך'.

היה פעם יהודי שחזר מחו"ל והכניס קופסא עם שעוני זהב ולא הצהיר עליה, ובמכס תפוסוהו. והעתונים עשו מזה סיפור גדול.
לאחר מכן היה מעשה בשוטר שאינו שומר תו"מ שעבר בדרכו וראה גנבים גונבים ועצר אותם - והגנבים הציעו לו עיסקה שיקח פי כמה ממשכורתו, ולאחר זמן תפסו את אותו שוטר בקלקלתו - ובעיתון הדבר הובא בשורה קטנה בתחתית העיתון.

מסופר על אדם אחד שהיה עובד באספקת בלוני חמצן לבית חולים 'הדסה'. יום שבת אחד נגמר החמצן בבית החולים, עקב תקלה, כיון שאדם מסוים דפק מסמר בקיר ועשה חור בצנרת החמצן של ביה"ח. ומיד שלחו לקרוא לאותו ספק בלוני חמצן שיביא בדחיפות בלוני חמצן. והוא בא ושאל אותי כדת מה לעשות, ואמר לי שרב אחד אמר לו שהוא יכול לנסוע ברכבו אבל שיוריד את הכיפה. אבל אני אמרתי לו, להיפך, שיסע עם כיפה, ואם יש לו שלט 'זכור את יום השבת לקדשו' וכדו' בביתו, שיתלהו על רכבו. וכך הרואים ילמדו שכעת שבת ורק בגלל פיקוח נפש הוא נוסע, וממילא לא יהיה חילול ה'.

אשרי יולדתו של רבי יהושע בן חנניה
ידוע שרבי יהושע בן חנניה היה אחד מגדולי התנאים, והיה אחד מעמודי התווך בויכוחים שהיו בתקופתו עם הקיסר והמינים השונים בענייני אמונה וכדומה, ועליו אמרו חז"ל "אשרי יולדתו". והוא זכה לתואר הזה משום שבכל התקופה שאמו הרתה, היתה מזילה כנחל דמעותיה ומתפללת על העובר שבמעיה שיהיה תלמיד חכם אמיתי ושיזכה ליראת שמים טהורה, והיתה רגילה להכנס אצל כל גדולי אותו הדור שיתפללו על עוברה, והיתה אומרת שאם תוולד בת, בכל אופן שתפלתה לא תהיה לריק, ושבתהּ תהיה יראת שמים אמיתית. ומייד לאחר שנולד רבי יהושע בן חנניה ועשו לו ברית מילה, לקחה אותו אמו לבית המדרש כדי שישמע ויקלוט את דברי התורה הנאמרים שם (כך שמעתי מפי חכם רבי מנשה שלו זצ"ל ששמע מבעל הבא"ח זיע"א), וזאת למרות שבדרך כלל התינוק חולה וכאוב ביום מילתו. כשהביאה אותו אמו לבית המדרש, בא השמש והתחיל לגעור בה שתקח את בנה כיון שהוא בודאי יבכה הרבה ויפריע ללומדים, אך היא הבטיחה שהוא לא יבכה, ולא רצה לשמוע לה, עד שנתנה לו את צמיד הזהב שלה כעירבון, שאם הוא יבכה הרי שהצמיד יהיה שלו. שמח השמש בשל העיסקה שמציעה לו אשתו של חנניה, כי היה בטוח שתכף יזכה בצמיד. והנה, כל השעות שישבו בבית המדרש, לא בכה התינוק כלל ועיקר. למחרת באה שוב אמו כשהיא מחזיקה את יהושע הרך בזרועותיה, ושוב מסרה את הצמיד שלה לשמש הנרגז כערבון אם יפריע התינוק, אלא שהשמש החליט להכין 'תרגיל' לתינוק שיזכה אותו בצמיד הכבד...הוא לקח כסא שכולו מסמרים וקוצים ואמר לאמו להושיב עליו את התינוק, והלך לו כשהוא מחכך את ידיו בהנאה. אך גם באותו היום לא בכה יהושע'לה הקטן, וגם לא למחרתו, וכך היתה מביאתו אמו מדי יום, עד שגדל ונעשה לאחד מגדולי התנאים. על זה אמרו חז"ל אשרי יולדתו, שהיא גידלה אותו ורוממה אותו מעלה מעלה בתורה ובמצוות.

אשה תינוק ותינוקת נצחו את ריב"ח
רבי יהושע בן חנניה היה רגיל בויכוחים עם גדולי הוגי הדעות והמחשבה ועם האפיקורסים השונים, והעיד על עצמו שמעולם לא נצחו אותו בויכוחים שלהם, חוץ משלשה: אשה תינוק ותינוקת. וז"ל הגמ' (עירובין נג ע"ב) "אמר רבי יהושע בן חנניה, מימי לא נצחני אדם חוץ מאשה תינוק ותינוקת. אשה מאי היא, פעם אחת נתארחתי אצל אכסניא אחת, עשתה לי פולין. ביום ראשון אכלתים ולא שיירתי מהן כלום (מרוב שהיה שקוע בלימודו לא שם לב מה הוא אוכל או מה הוא משייר), שנייה ולא שיירתי מהן כלום. ביום השלישי הקדיחתן (בעלת בית המלון שנתארח שם) במלח (כי רצתה להוכיח אותו על כך שלא משייר כלום). כיון שטעמתי - משכתי ידי מהן. אמרה לי רבי, מפני מה אינך סועד - אמרתי לה, כבר סעדתי מבעוד יום (לא רצה לפגוע בה ולומר לה שתבשילה מלוח ביותר). אמרה לי היה לך למשוך ידיך מן הפת אמרה לי רבי, שמא לא הנחת פאה בראשונים, ולא כך אמרו חכמים אין משיירין פאה באילפס, אבל משיירין פאה בקערה (ובכך נצחה אותו). תינוקת מאי היא, פעם אחת הייתי מהלך בדרך, והיתה דרך עוברת בשדה והייתי מהלך בה. אמרה לי תינוקת אחת רבי, לא שדה היא זו - אמרתי לה לא, דרך כבושה היא. אמרה לי ליסטים כמותך כבשוה (וזה היה נצחון התינוקת שהזכיר). תינוק מאי היא - פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים ואמרתי לו באיזה דרך נלך לעיר - אמר לי זו קצרה וארוכה וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה, כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדסים, חזרתי לאחורי. אמרתי לו בני, הלא אמרת לי קצרה - אמר לי ולא אמרתי לך ארוכה! נשקתיו על ראשו, ואמרתי לו אשריכם ישראל שכולכם חכמים גדולים אתם, מגדולכם ועד קטנכם", עכ"ל הגמרא.

לשייר בקערה - לדאוג לאחרים
מהגמרא הנ"ל לומדים מוסר גדול, שאדם צריך תמיד להתחשב באחרים ולראות בצרתם, ולא להיות סגור בתוך עצמו בלבד, וזהו שאמרה לו אותה אשה לריב"ח שמשיירים בקערה, כי צריך לשייר לאחרים ולדאוג גם להם. דוגמא מעשית לדבר הזה מצוי בסעודות החתונות שעושים באולמות. הנה היום בחתונות עושים את השולחן עגול, ומניחים צלחות מרכזיות עם הסלטים השונים, וגם יש מקומות שמניחים צלחות מרכזיות עם מנות העוף והבשר השונים, וכל אחד לוקח את המנה שהוא אוהב. והנה, לפעמים אדם אינו מתחשב באחרים ולוקח לעצמו מכל אשר יחפוץ, ומניח את הצלחת ריקנית. על כן, ישים אדם אל ליבו לחשוב גם על השני, ויזהר בדבר זה שלא להיות רעבתן. ולא רק באולמות הדברים אמורים, אלא ה"ה גם כאשר אדם מתארח אצל חברו, ומניחים שם צלחת מרכזית עם סלטים שונים, צריך להזהר שלא לקחת לעצמו יתר על המדה ומחסיר בזה מהאחרים, אלא ידאג לקחת לעצמו כפי המגיע לו ולא יותר, ומדה זו היא מדה של דרך ארץ ויש להקפיד בה מאוד מאוד.

ידיעת התורה - שברון לב - ואחר כך תשובה
דרך התשובה היא ראשית כל, שברון לב, כלומר להכניס לתודעתו שהוא לא בסדר בדבר הזה שהוא אמור לשוב עליו בתשובה. ויזהר שלא יאמר אדם חטאתי עויתי פשעתי, ובכך לעבור לסדר היום, אלא עליו לדעת המותר והאסור, וזו התשובה האמיתית, כי אם אדם אינו יודע מה מותר ומה אסור, על מה ישוב בתשובה? וזהו שאומרים בתפלה 'השיבנו אבינו לתורתך - וקרבנו מלכנו לעבודתך - ורק אחר כך אפשר לבקש 'והחזירנו בתשובה שלמה לפניך'.

תשובה וחרטה שצריך לזכור תמיד
אחד הספרים החשובים והנפלאים במוסר שכתב מרן בעל ה'בן איש חי' זיע"א הוא ספר 'חוקי הנשים' (הלכות ומוסר לנשים בשם קאנון אלנסא) . וכך הוא כותב בעניין התשובה וז"ל: "לבי לבי שוב בתשובה שלמה על מעשיך, עד מתי תרדם? עד מתי תהיה שפל? בוש והכלם במעשך הזה, עזוב מעשיך הרעים! חבלי חטאיו רע יהיה לו, רוב חטאיו אדם ישגה, כי לא יקח מהעולם הזה כלום, אין ריוח מהעולם הזה מאומה, הבל הבלים אמר קוהלת הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש? דור הולך ודור בא ואת לעולם עומדת. העולם הזה כולו כחלום וכל עמל האדם בפיו והנפש לא תשבע. יעמול ויעמול ויעמול והכל ייאבד, כאשר יצא ערום מרחם אמו כך ישוב אל אדמתו, ולא יקח כלום מהעולם הזה ולא יקח כלום מכיסו. והלואי שהיה יודע האדם יום מותו כדי שיכין מזוודתו בידו, אבל הוא נלכד כציפור במצודה". ואחר כך האריך בעניין החרטה שאדם צריך להתחרט על חטאיו. ואחר כך יאמר האדם שאם צריך האדם לעשות כל כך הרבה חשבון נפש יגיע לידי יאוש ויראה שאין תקנה לריחוקו - זו מדה רעה, וחלילה חלילה להגיע לדבר כזה, אל תתייאש כי רחמי ה' מרובים אשר חמל ברחמיו המרובים ונתן לבריותיו את האפשרות לחזור בתשובה וברחמיו ימחול את כל העוונות כולם. אבל אתה - הלב - צריך להיות שפל ולחזור על דברים רעים שעשית ועל העצות הרעות שיעצת ועל מחשבות הרעות אשר חשבת, על כל אלה דימית שיוותר לך תעזוב דרכך הרעה, תחזור בתשובה ותבקש מהבורא את העזרה להדריכנו בדרכי הצדיקים והישרים" עכ"ל. את הקטע הזה אדם צריך לזכור תמיד, איך שהקב"ה אומר לנו לשוב בתשובה, וצריך שתהיה אתערותא דלתתא, ולא סתם מן השפה ולחוץ. ולא יהיה כגנב שחותם לשופט על חרטתו ושב לכסלה ולדרכו הרעה מייד בצאתו מלפניו - שכן הקב"ה יודע מחשבות אדם ויצרי מעללי איש ותחבולותיו.

"ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים" - זה חודש אלול
הרב אוה"ח הקדוש אומר שדרך המלחמה עם היצר אינה כמו דרך המלחמה שעושים כובשי הערים. שכובשי ערים - אם עלה בידם לכבוש את העיר מה טוב, ואם לא הצליחו שבים לעירם. אבל המלחמה עם היצר צריכה להיות כאדם הלוחם עם אויבו שנמצא עליו ונאבק עמו, שאם רק יתרשל, הרי שיקום עליו ויכהו נפש, ועל כן יש ללחום בו ללא הפסקה וללא פשרות. ועוד ידע לו האדם מה שכתוב 'ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים' - זהו רמז לחודש אלול שיושבים אז בבית ה' קרוב מאוד, ומסוגל חודש ההוא לחזור בתשובה, וימים אלו חשובים ביותר, ודרשו חז"ל 'לא תתעמר בה' שיש לאדם נשמה חדשה וחשובה וצריך להטיב עמה ולסייע לה. ודרך טובה וחשובה היא תמיד שאדם ילמד מוסר ללא הרף.

על מה אבדה הארץ
וכתוב בנביא "על מה אבדה הארץ וכו' ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט', פסוקים יא - יב).
אומר הר"ן על שלא בירכו בתורה תחילה (עיין גמ' נדרים פ"א ע"א). שהלומד תורה ולא מברך בתחילה גורם לאבדן הארץ, כי הוא מזלזל בתורה שלומד.
וכשאדם מברך ברכות התורה, יברך בשמחה ובטוב לבב.

ובשו"ת הרמב"ם (החדשות סי' קפ"ז) מובאת שאלה: "מי שקם בלילה ורוצה לומר תפילות רשות או שבח או פסוקים או מזמורים עד עלות השחר, או עד זמן קריאת שמע - החייב הוא לברך קודם זה ברכת התורה או לאו ? ואם הוא חייב, אם עבר והתפלל בלא ברכת התורה, מה דינו ? ועוד, שליח ציבור הפותח קודם אשר יצר ועל נטילת ידיים כמו שברוב המדינות, האם בזה שלא בירך ברכת התורה זה נקרא ברכה לבטלה וחייב ליטול ידיו שנית עובר לעשייתן, ויורנו מורנו".

אם קם משנתו, אמר 'מודה אני' ונטל ידיו בביתו לסירוגין, ולא בירך, והלך לבית הכנסת - לא טוב הוא נוהג, אלא עליו לברך מיד לאחר שנטל ידיו ולא ימתין. ועכ"ז אם בא לביהכ"נ ולא בירך בביתו, יברך בבית הכנסת.

"וזאת הברכה על נטילת ידיים וכל כיוצא בה, אם אדם לא בירך אותה או בירך לאחר הרבה זמן, היא ברכה לבטלה וצריך למחות על זה ולבטל מנהג זה, לפי שהוא דבר אסור. ומי שכורע בזה הפסוק 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך', טוב מאד עושה ולא צריכים למנוע ממנו, ומנהג טוב הוא להכנס באימה וביראה לבית הכנסת", עכ"ל בשו"ת הרמב"ם..

איסור ריבית
ומובא עוד בשו"ת הרמב"ם ענין הזהירות באיסור ריבית, וכתב שם: יש ריבית בכסף ויש ריבית בדברים.
הלווה כסף מגמ"ח לא יאמר 'תודה רבה', כיון שזה ריבית דברים. אבל אם לווה מעם הארץ יאמר לו 'תודה רבה', אך בליבו יחשוב שאמירתו היא רק מצד דרך ארץ, ולא בגלל שהלווה לו.

ריבית מאוחרת - בדיני הלוואות כתוב: המלווה את חברו כסף, ואח"כ הביא לו הלווה מתנה, כגון זר פרחים וכדו' - אסור. אבל לאחר זמן מותר ואין בזה משום ריבית מאוחרת (עיין לבא"ח ואתחנן אות ט', ושו"ע סי' ק"ס).

אם בא לגמ"ח לבקש הלוואה, ומבקשים ממנו לקנות את השטרות (שבהם כותבים פלוני לווה סכום כסף ביום פלוני וכו') - אין בזה ריבית כיון שלא ניתן להשתמש בשטרות אלו, וההוצאות הם על חשבון הלווה ולא על חשבון הקופה. אבל אם הקופה רוצה שהוצאות השטרות יהיו עליהם תבא עליהם ברכת טוב.

שיעור השופר - "ענני במרחב י-ה"
בגמרא מובא שיש שיעורים שונים למצוות, כגון: לולב שיעורו ד' טפחים, הדס וערבה ג' טפחים. אבל לענין שיעור השופר, כותבת הגמרא (ר"ה כ"ז ע"ב): "כמה שיעור תקיעה ? פירש רשב"ג כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן".
דהיינו לפי הפשט, וכל אדם לפי שיעור ידו, שאם יש לאדם יד קטנה השופר יכול להיות קטן, ואם כף ידו גדולה, אזי גם השופר צריך שיהא גדול.
ושואלים המפרשים: מדוע לא ציינה הגמרא שיעור מדויק לשופר, כמו לענין שאר המצוות?
אומר הרב בעל בא"ח (בהקדמה לפרשת ניצבים שנה ראשונה) משם הרב אלשיך: שופר - תחילתו צר וסופו הולך ומתרחב, רמז לפסוק "ענני במרחב יה" (תהלים קיח, ה) - ה' עונה לאדם ברחבות.
ועוד אמר: "שיראה לכאן ולכאן" - אדם צריך ללמוד מוסר מכל אדם ואדם, מהקטנים ילמד - שאין להם עוונות, מזקנים ילמד - שיש להם הרבה מצוות. ענינו הרואות הכיצד הם הולכים לאט לאט על משענתם לבית הכנסת וכמה הם מתאמצים ביותר בקיום המצוות.

"לא תגורו מפני איש"
וכתוב בגמרא (ר"ה כ"ז ע"ב): "ציפהו זהב מבפנים - פסול. מבחוץ, אם נשתנה קולו מכמות שהיה -
פסול, ואם לאו - כשר".
על דרך מוסר, מסופר על הרב חכם אליהו אלעג'מי זיע"א שבא לבגדד מפרס, והוא היה רב מובהק ודיין מצויין וחסיד גדול. שיום אחד בא ראש הקהל לפניו למשפט עם עוד אדם. והרב אליהו חִיֵיב את ראש הקהל. אמר לו ראש הקהל: אתה באת מעג'ם לשפוט אותי ?! אני אחזיר אותך לעג'ם. שמע זאת חכם אליהו ואמר לעצמו עוד קודם שראש הקהל יחזירני אני אלך כרב לבדי. ומיד הלך לשוק למכור את מטלטלי ביתו, שהיו מיטה וארון רעועים. בא אחד מהרבנים לביתו של חכם אליהו לשאול אותו שאלה בהלכה, והנה הוא רואה בית ריק, ומששאל אותו לפשר הענין, סיפר לו חכם אליהו את המעשה.
מיד הלך אותו רב ושאל את ראש הקהל על דבריו, ענה לו ראש הקהל אני אמרתי זאת בבדיחותא. אמר לו הרב לך ראה מה עוללת. ענה לו ראש הקהל שהוא יחזיר לו את כל ההפסד שנגרם, ויקנה לו רהיטים חדשים.

התנערי מעפר קומי
על הפסוק "התנערי מעפר קומי" הביא הבא"ח מעשה בתרנגולת אחת שהתגלגלה בחול, ועפר רב נדבק בה, ראה אותה אדם אחד וריחם עליה, ומה עשה? שפך עליה מים, אך כל הנוצות נדבקו לגופה והדבר הפריע לה מאד. משראה אותו אדם שהיא סובלת, חיפש פיתרון שיקל עליה, ומה עשה ? הוציא ממנה מעט מן העפר הדבוק בה. ראוהו חבריו ואמרו לו: הנח לה.
מה עשתה התרנגולת ?הלכה ועמדה מול השמש והתחממה, וניערה את עצמה בניעור חזק עד שכל העפר ניתז ממנה.
אומר בעל הבא"ח: אם האדם לא מנער את עצמו, זה לא שווה כלום - טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר ממאה תוכחות.
ועל זה אמרו המפרשים שצריך אדם להזהר בעיקר בהלכות. וראוי לכל אדם לפחות ללמוד פעם אחת בחייו את כל השו"ע.
ולפשוטי העם במיוחד ראוי שילמדו או"ח וכן חו"מ ויו"ד שבהם ישנם את הלכות מקח וממכר, איסור שבועה לשקר .
ולענין שבועה לשקר כתוב בגמרא, שאם אדם שומע שמישהוא נשבע לשקר בשם ה' חייב לקרוע בגדיו. ואח"כ כתוב שביטלו את זה כיון שהורגלו להישבע כל הזמן, וחמור הדבר מאד.

שופטים ושוטרים תתן לך
וכתוב "שופטים ושוטרים תתן לך" - אדם צריך לשים לעצמו שוטרים ושופטים כדי שלא יגיע לידי איסור. כגון, אם בערב שבת שכח שזה ליל שבת וחשב להדליק את החשמל - אזי הוא צריך לשים לעצמו סימן שלא יבא לידי איסור. או אם שכח אור דלוק בחדר שינה צריך להזהר שלא יכבנו בטעות. ועל כן פעם אחת יעשה רשימה היכן צריך להשאיר אור בחדרים ועד איזו שעה וכך יכוון את שעון השבת ביום שישי.

עשרתן עירבתן הדליקו את הנר
בין השמשות הוא הזמן הטוב ביותר ליצה"ר לעורר מריבות בביתו של האדם.
ואומרת הגמרא: שבכל ערב שבת ישאל אדם את בני ביתו עשרתן עירבתן הדליקו את הנר. ואומרת הגמרא, וצריך למימרינהו בניחותא. כיום שהבעל קונה בשוק האשה שואלת אותו: האם עשרת ? ואמר רב אשי אני לא שמעתי הלכה זו, ומ"מ קיימתיה מסברא (עיין שבת ל"ד ע"א).

כבוד אשתו
כתוב בגמרא (שבת כ"ג ע"ב) שיש להדליק נרות שבת מוקדם. ומספרת הגמרא על אשתו של רב יוסף שהיתה מדליקה נרות מאוחר. אמר לה רב יוסף תניא לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה מלמד שעמוד ענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד הענן. דהיינו, שאין לאחר את זמן ההדלקה. רצתה אשתו להדליק נרות מוקדם בצהרים. אמר לה רב יוסף הרי שנינו ובתנאי שלא יקדים ושלא יאחר, עכ"ל .
וכתב על זה בעל הבא"ח מכאן אנו רואים עד כמה הקפיד רב יוסף בכבוד אשתו שלא אמר לה אסור לעשות דבר פלוני, אלא נקט לשון שנינו כך וכך, כמו שאם רואה את אביו או רבו טועים בהלכה - לא יאמר להם אסור לעשות דבר פלוני, אלא יאמר שנינו כך וכך.

שובו אלי ואשובה אליכם
אלול הוא מלשון חיפוש, מלשון מרגל. האדם צריך לשאול את עצמו האם אני נוהג טוב או לא ? ואם אדם יכול את כל השנה יעשה לאלול, מה טוב. ולפחות בחודש אלול יעקוב אחר מעשיו והנהגותיו האם הוא נוהג כדין וכדת.

כל הקולות כשרים
כתוב "מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה". כל הקולות כשרים בשופר ויוצא בהם יד"ח. ולא עוד, אלא אפילו אם התחיל לתקוע בשופר חזק ואח"כ נעשה קול השופר חלש - יצא יד"ח. ושופר הוא רמז ל - שַפרוּ מעשיכם. בכל קול, בכל נוסח ובכל לשון שתדבר לפני הקב"ה - כל הקולות כשרים.
אלול הוא ר"ת 'אני לדודי ודודי לי' - אם אני מתקרב לדודי, אזי גם דודי מתקרב אלי.
אבל בעשרת ימי תשובה הקב"ה מזמין אותנו "שובו אלי ואשובה אליכם", הוא בא לקראתינו.
ואם אדם באלול לא שיפר את עצמו, יש לו זמן עד יום הכיפורים. וכתוב אפי' עד דכדוכה של נפש אדם יכול לחזור בתשובה. אבל כמובן שהחשיבות של התשובה היא כשאדם חזק בגופו.

וידע לו האדם שהוא עולה מעלה מעלה במדרגות. וישנם כמה וכמה מדרגות: יש דרך ה', הר ה', מקום קודשו, דרך הקודש, חצרות ה', נועם ה', אוהל ה', היכל ה', בית ה'.
"וחכמים קראו לזה דרך משל זוהי הטובה המזומנת לצדיקים וקוראים לזה בכל מקום ומקום דרך של עולם הבא", עכ"ל הרמב"ם.

ובחרת בחיים
וכתוב "ובחרת בחיים" - הכוונה לבחירה בחיי הנצח, ולא רק בחיים הגשמיים. ואין לך דבר שהוא נצח כמו לימוד התורה קיום מצוות ומעשים טובים.
ויהי רצון שאנחנו נזכה ללמוד תורה וללמד, לשמור ולעשות. ואנו מתפללים לקב"ה שישמיד את כל אויבינו, חרבם תבא בליבם וקשתותם תישברנה, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il