ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מות משה ושמחת תורה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים וזאת הברכה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשרי תשע"ב

מות משה ושמחת תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אף שהתורה מסתיימת בנימה עצובה בתיאור מותו של משה רבנו, היא מאפשרת לפרשת "וזאת הברכה" להיות הפרשה השמחה ביותר בתורה ובלוח השנה היהודי. פרשת "וזאת הברכה" נקראת בבית הכנסת בשמחת תורה, אחד משני הימים (השני הוא כמובן פורים) השמחים ביותר בלוח השנה היהודי. השמחה בשמחת תורה נובעת לא מכך שחיינו עוד שנה והשלמנו בהצלחה עוד מחזור של קריאת התורה, גם אם העובדה הזאת לבדה חשובה מאוד. השמחה הזאת מייצגת גם את התפיסה של היהדות שחיי אדם לעולם אינם מסתיימים באמת, שההשפעה וההישגים שהשיג אדם בחייו יכולים ללוות דורות רבים ולהיות מורגשים ואלפי שנים אחרי מותו.
מותו של משה, כמו המוות של כל אחד מאתנו, הוא מציאות שאי אפשר להתחמק ממנה. אך ההשפעה של משה לא פחתה או נחלשה, לא רק על עם ישראל האהוב עליו אלא גם על האנושות והתרבות העולמית, ואת ההשפעה המתמשכת של משה אנחנו חוגגים בשמחה גדולה בשמחת תורה. המוות הבלתי נמנע של משה רק מדגיש את גדולתו והשפעתו הנצחית. אנחנו נדהמים מהעובדה שבחיינו ובמחשבתנו עדיין נוכח אדם שאיננו אתנו עוד, אדם שהלך לעולמו לפני אלפי שנים. ההשפעה המתמשכת של משה, שמנצחת אפילו את מותו, היא העדות החיה ליכולתה של נשמת האדם לחיות לנצח ולחבר בין דורות שונים וחברות מגוונות, וזאת בהחלט סיבה טובה לשמוח.
משה מחלק ברכות שונות לשבטי ישראל. הוא מתאים את הברכות לכישרונות ולנטיות הטבעיות של כל שבט. הוא מתרחק מהגישה שמנסה להתאים דבר אחד לכולם - גישה שרווחת מדאי, לצערנו, בעולם היהודי הדתי היום. לא כולם יכולים או צריכים להיות יששכר, הלמדן של עם ישראל, וכולם גם לא צריכים להיות זבולון או גד, השבטים שמספקים את הרווחה החומרית ואת הביטחון לעם ישראל בארץ-ישראל. משה נוהג כמו יעקב אבינו, שבירך כל אחד מבניו בברכה שהכי מתאימה לאופיו וליכולותיו.
רש"י מזכיר שהפרשה מתחילה בוו' החיבור, מפני שמשה אמר כביכול: אתחיל את הברכות שלי מהמקום שבו יעקב אבינו סיים את הברכות שלו. משה עושה זאת לא רק בתוכן ובסגנון אלא גם בגישה וביישום. כפי שיעקב ברך את ילדיו אחד-אחד, ולא נתן שתי ברכות זהות מפני שאין שני בנים זהים, כך עשה גם משה וברך כל שבט בנפרד ובאופן הייחודי לו. זאת סנונית ראשונה לגישה שמבטא שלמה המלך באמרה "חנוך לנער על פי דרכו", מפני שאז הברכות והחינוך יכילו את נופך נצחיות התורה החיוני שמאפיין את החיים היהודיים בכל הדורות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il