בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

בעלות השולח על מכתב שכבר נשלח לנמען

undefined

רבנים שונים

תשע"ב
5 דק' קריאה
(מתוך ח"ז)

תל אביב, ישראל Tel Aviv, Israel
טבת תשס"ה


שאלה:

ראובן ושמעון שניהם אנשי ציבור נבחרים ובכירים. ראובן הנו בעל תפקיד בכיר בתחומי איכות הסביבה. בתוקף תפקידו הוא אחראי גם על נושאים מסוימים בתחומי התיירות. שמעון הוא איש תיירות מובהק בהכשרתו, בתפקידו ובמקצועו. עם זאת, יש לו "עסק" לא מבוטל בתחומי איכות הסביבה, ונוסף לתפקידו הרשמי הוא פעיל מאוד גם בתחום זה.

ראובן ושמעון עמדו להיפגש עם ראש הממשלה ושר האוצר, במטרה לקדם עניינים מסוימים של איכות הסביבה. כהכנה לפגישה הכין שמעון "מסמך עבודה" ובו דרישות ובקשות מראש הממשלה ושר האוצר, בעיקר בנושאי איכות הסביבה. נוסף למסמך כתב שמעון לראובן "מכתב חיזוק" (בכתב ידו) שבו הוא משבח אותו (את ראובן) מאוד באשר לעיסוקיו בתחומי איכות הסביבה, מודה לו ומברכו וכו'. שמעון הוסיף כי הוא (ראובן) "מצליח למזער נזקים מצדו של רוה"מ בנושא איכות הסביבה", ועל כך הוא (שמעון) משבחו. שמעון הוסיף כמובן את עיקר מכתבו כלפי ראובן, וטען כי "עליו להתאמץ להשתדל ולהשיג תוצאות והישגים (מרוה"מ, בעיקר) גם בנושאי התיירות, החשובים מאוד וכו'". את מכתבו הנ"ל לא סייג שמעון כ"אישי" או כ"חסוי", אם כי בפתיחת המכתב הוא כותב: "נוסף למכתב הרשמי הנני מוסיף בכת"י...".

מקץ שנתיים ביקש ראובן לקבל על עצמו תפקיד בכיר יותר בתחומי משרדו (איכות הסביבה). לשם קידום עצמו והוכחת מקצועיותו בתחום זה, צירף ראובן את צילום מכתבו הנ"ל של שמעון, המשבח כאמור את עשייתו בתחום איכות הסביבה. משנודע לשמעון על השימוש שעשה ראובן במכתבו ללא רשותו, טען שמעון כי ראובן עבר על גזל, וכי "שלח ידו בפקדון".

האם המכתב שמסר שמעון לראובן הנו "פקדון" של שמעון הנמצא בידי ראובן? האם חטא ראובן בשימוש שעשה במכתב? האם אסור להראות או לפרסם מכתב שנכתב על-ידי איש ציבור לאיש ציבור אחר, בתפקידיהם, על אף שלא סויג כ"אישי" או "סודי"?



תשובה:

נדגיש כי התשובה איננה מתייחסת למקרה מסוים, ואיננו באים לפסוק במחלוקת בין שני צדדים, כי אז צריך לשמוע את טענות שני הצדדים כאחד, והאחד בפני השני. התשובה מתייחסת לשאלה התיאורטית, ובהתאם לפרטים שהציג השואל, בלי לקבוע דבר לגבי דיוקם או אמיתותם.

השאלה שבנדון שלפנינו צריכה להבחן משני צדדים: מצד שאלת הזכויות הממוניות ומצד ההיתר לפרסם דברים שנמסרו מאדם לחברו.

ביחס לזכויות הממוניות:

א. בפשטות, "מכתב החיזוק" שניתן מפלוני לאלמוני לא נמסר לו כפיקדון אלא כמתנה גמורה, והוא שלו.

ב. יש מקום לדון אם שייכת כאן טענה של שיור זכויות, המגבילה את הנתינה לראובן. שאלה זו נוגעת לדיון רחב בדבר זכויות יוצרים בכלל, ובדבר שאין בו ממש בפרט1.

ג. בנדון דידן קשה להגדיר את שמעון כמשייר לעצמו זכויות ב"מכתב החיזוק", מפני שהמכתב איננו חפץ בעל ערך ממוני, אלא עדות בעלמא, ואין שייך לגביו "שיור בעלות". אף שיש מקום לומר ששמעון יכול לקבל תמורה על מכתב זה, כפי שמצאנו בגמרא (קידושין סג ע"א) בענין "אדבר עליך לשלטון" – מכל מקום זהו שכר טרחה, אבל הנייר עצמו אינו אלא עדות.

ד. מלבד זאת, על-פי המבואר בשאלה, שמעון לא התנה מפורשות בשעת מסירת המכתב שלא יעבירוהו לאחרים, ולא כל-כך מסתבר שכוונתו הייתה כן בלא שיאמר2.

ה. ביחס להיתר הפרסום: בגמרא (יומא ד ע"ב) נאמר: "אמר ר' מנסיא רבה, מנין לאומר דבר לחבירו שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו 'לך אמור'? שנאמר: 'וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור'". יש מקום ללמוד מגמרא זו שכל המקבל מידע מחברו מנוע מלפרסמו עד שיקבל על כך אישור. אומנם הפוסקים התייחסו בדרכים הבאות לסוגיא זו. א. הרמב"ם לא הביא את דברי הגמרא. יש מי שכתב שהרמב"ם לא קיבלה להלכה3, ויש מי שהסביר שהיא רק בגדר "דרך ארץ"4. ב. יש מי שכן נקטה להלכה5. יש מי שכתב שדברי הגמרא נאמרו רק כשנמסרו הדברים בדרך סוד, או לפחות ביחידות6. ג. מרן הגר"ש ישראלי פירש את הדברים רק ביחס לדברי תורה7.

_________________________________________________________________
1 ראה על כך במאמרים ב"תחומין" (ו – מאמרי הרב בצרי והרב גולדברג; ז – תגובת הרב בר אילן לדברי הרב גולדברג, ותשובה לתגובה). מתוך הדברים שם עולה שאלה מרכזית על היכולת לשייר דברים שאין בהם ממש, וכן על שיור דברים שאין בהם תועלת לנותן. כל זאת מלבד השאלה העקרונית על "זכויות יוצרים" (ראה במאמרו של הרב בצרי שם, שהביא בעניין זה מחלוקת בין שו"ת "בית יצחק" לשו"ת "שואל ומשיב". סיכום הדברים נמצא במאמר הרב שילה רפאל, בחוברת "תורה שבע"פ").

2 הערת מו"ר הגרז"נ גולדברג: לענ"ד בודאי אין להגדיר את ראובן כגזלן, שגם אם היה מפרש שיש לו קפידה שלא להראות את מכתבו לאחרים – לא היה גזלן, שלא קיימל"ן כר"מ, האומר "כל העובר על דעת בעל הבית נחשב גזלן". וברי"ף (פ' המפקיד) גבי: "אין השוכר רשאי להשכיר ולהשאיל, ואם עבר והשכיר או השאיל – אינו גזלן", "שאם היה גזלן היה חייב באונסים, אלא נשאר שומר, ואם יש עדים שהבהמה מתה כדרכה – פטור, דלא קיימל"ן כר' מאיר" עיי"ש. אכן אם עבר איסור בזה שהראה מכתב שמעון לאחרים מצינו שיש לדון בכך שהרי הן אמת שהמספר לחבירו דבר הרי הוא ב"בל יאמר" לאחרים".

מ"מ נראה מסברה שזה רק דברים שיש להניח שיכול לבוא לידי הפסד, כגון שראובן כותב לשמעון שבדעתו לקבוע עסק מסוים, שבזה אם מגלה לאחרים ייתכן שיהיה לו הפסד, שיהיה לו מזה עיכובים, למשל אם אדם זקוק למעות באופן דחוף, ולכן מוכר ביתו – ייתכן שאם הקונה ידע האמת יציע מחיר פחות וכמו שמצינו (בבא קמא ז ע"א בתוספות ד"ה אי) שבזה יש איסור לגלות סודות חברו, אבל בנדון דידן איני רואה מה קפידא יש לשמעון ממה שראובן מראה מכתבו זולת. אם באמת כתב שמעון דברים שאינם נכונים על ראובן, או שהגזים ובזה שיראה מכתבו יודע לאחרים שאין לסמוך על שמעון – בזה יש מקום לאסור, אבל כל שכתב האמת איני רואה סיבה שיהיה לשמעון קפידא בדבר.

3 כן כתב שו"ת "יהודה יעלה" (א יו"ד סי' שיט) בדעת הרמב"ם.

4 כן כתב שו"ת "בצל החכמה" (ד או"ח סי' פד) על-פי לשון המאירי (יומא שם).

5 בספר "שאלתות דרב אחאי גאון" (שאילתא כח) הזכיר גמרא זו, וכן הסמ"ג (לאוין ט). דברי השאילתות סויגו על-ידי הפוסקים. שו"ת "יהודה יעלה" (שם) כתב שדין זה הוא משום "לתא דלישנא בישא, והיינו אם אמר לו בצנעא נקרא הולך רכיל מגלה סוד", ובשו"ת "בצל החכמה" (שם) כתב שדברי השאלתות לא נאמרו אלא במקום שהדברים נוגעים ללשון הרע. ה"מגן אברהם" (או"ח סי' קנו סק"ב) הביא את דברי הגמרא, ואפשר שלדבריו זו הלכה גמורה (אם כי הביא שם גם ענייני "דרך ארץ"). דברים מפורשים יותר נמצאים בשו"ת "חקקי לב" (סי' מט): "ועוד נלע"ד דאפילו בשולח אדם אגרת לחבירו – אסור לחבירו שבא לו האגרת לגלות דברי האגרת לאחרים, דאפילו בסתם דליכא... דבר מגונה ונזק להכותב האגרת איכא איסור לגלות, כמש"כ בגמ' דכל האומר דבר לחבירו, שהוא ב'בל יאמר' עד שיאמר לו 'לך אמור'". אך גם לפי דבריו, נראה שהנדון דידן שונה באופן מהותי, שכן מתחילה ניתן המכתב על מנת להראותו לאחרים.

6 בפירוש "דינא דחיי" על הסמ"ג (שם) כתב שדין זה נאמר על דברים ה"נאמרים בסוד וביחידות". בשו"ת "בצל החכמה" (שם) כתב שאין הכוונה לסוד כפשוטו, אלא לכל דבר שנאמר ביחידות. בדבריו הסתמך על לשון המאירי (בגמרא שם) ועל ביאורי המהרש"ל לסמ"ג (שם). ראה גם מה שכתבנו בהערה הקודמת.

7 מו"ר הגר"ש ישראלי בשו"ת "חוות בנימין" (סי' עה) דן בשאלת הפרסום של דברי תורה בלא קבלת רשות ממי שאמרם. לפי דבריו, מאמר הגמרא מתייחס במיוחד לדברי תורה (ראה שם בהסברו). אך פירושו הוא ייחודי, ולא מצאנו מפרש נוסף שפירש כך. לעומת דעתו זו, מוזכרת שם דעת הרב הראשי לישראל הגר"ש גורן, המסביר את דברי הגמרא דווקא בדברי חול, ולא בדברי התורה (וכן מצאנו בשו"ת "בצל החכמה" שם).

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il