ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כוחות החיים שבחלקי האומה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית ויגש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ט - תשנ"א

כוחות החיים שבחלקי האומה

שיעור לפרשת ויגש



נערך מחדש על ידי
הרב ירון אונגר

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

יוסף ויהודה
"'כי הנה המלכים עברו יחדיו' 1 , זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדיו' זה נתמלא עברה על זה, וזה נתמלא עברה על זה... 'רעדה אחזתם שם', אלו השבטים, אמרו: מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו, יאי [=יאה] למלך, מדיין עם מלך. 'ויגש אליו יהודה': 'אחד באחד יגשו' 2 , זה יהודה ויוסף, 'ורוח לא יבוא בינהם', אלו השבטים, אמרו - מלכים מדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו".

מתוך מבט היסטורי ארוך טווח, מבארים חז"ל כי יהודה ויוסף אינם אחים רגילים, ולכן, גם המפגש ביניהם אינו מפגש רגיל בין אחים. המפגש, הוא מפגש בין שתי דרכי הנהגה בעם-ישראל, לכן, ראוי לעמוד על האופי המיוחד המאפיין כל אחת מן הדרכים השונות.

יוסף הצדיק
את המאבק בין יוסף לאחיו ניתן להסביר מתוך הבנת מדרגתו המיוחדת של יוסף. בדברי חז"ל 3 , זוכה יוסף לתואר "צדיק". יוסף, הוא בעל רמה רוחנית גבוהה, הוא מדקדק במצוות, ומתוך שהוא כזה, הוא דורש רמה דומה גם מאחיו. לכן, כאשר נדמה לו שקיים זלזול במצוות אצל אחיו, הוא ממהר להעיר על-כך לאביו, מתוך כונה כנה, להביא לתיקונם של אחיו. אולם, האחים אינם מבינים את יוסף, שאיפתו לתקנם, ולרוממם נתפסת אצלם כקנטור, והבאת דיבה. מסתבר, שעצם מציאותו של צדיק ביניהם, גורמת לאחים לאי נוחות. מתוך ההשוואה ליוסף, הדרישות מן האחים עולות, והדבר יוצר באופן טבעי מתח וקנאה.

גדולתו של יוסף, מביאתו לחיות את העתיד, הוא בעל חזון. ברוחו, רואה הוא את עצמו מנהיג את עם-ישראל. כמובן, לשם-שמים, מתוך כונה טהורה לרומם את כל העם למדרגתו הגבוהה. אולם האחים רואים בחזונו שאפתנות, גאווה, וזלזול בהם. תחת היותם שמחים על שנפלה בחלקם הזכות לחיות במשפחה אחת עם אישיות מיוחדת כיוסף הצדיק, ומכוחו להתרומם, הם באים לידי מכירתו לישמעאלים.

צדקותו של יוסף, היא המאפשרת לו להתמודד בהצלחה עם האתגרים הרוחניים הצפויים לו במצרים, והיא המאפשרת לו להישאר בצדקותו, גם כאשר הוא עסוק בתיקונו הגשמי של העולם. מעשי אבות, סימן הם לבנים 4 . על-כן, מבאר הגר"א 5 , שמן הפסוקים האמורים בפרשיות העוסקות ביחסי יוסף ואחיו, נוכל ללמוד גם על העתיד לבוא, בדבר יחסו של עם-ישראל למשיח בן יוסף, בעת הגאולה. בפסוק - "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו", מבאר הגר"א כי בתחילת הגאולה, יהיו רבים שלא יעמדו על טיבו של משיח בן יוסף. את פעולותיו לבנין העם והארץ, יראו כסותרות את בניין התורה, ולכן, יילחמו בו. ומבאר הגר"א כי אילו היו יודעים אותם הלוחמים נגד משיח בן יוסף את ערכו המיוחד, היה הדבר שם קץ לכל צרותיו של עם-ישראל. זהו לדעת הגר"א הפירוש האמיתי של "עקבתא דמשיחא", ועל-כך רמז דוד המלך ע"ה, בספר תהילים באומרו-"אשר חרפו עקבות משיחך" 6 .

ומוסיף הגר"א 7 ומפרש את הפסוק: "והם לא ידעו כי שומע יוסף כי המליץ בינותם": משיח בן יוסף מזהה בקרב תופסי התורה את המליץ, המכיר בכוחו, ומצדד בהנהגתו. אשרי הזוכים להיות בין המכירים בכוחו המיוחד של משיח בן יוסף...

יוסף - צדיק נסתר

הבנה נוספת של המאבק בין יוסף לאחיו, ניתן לראות בהבנת דרכו המיוחדת של יוסף בהשפעה על האנושות, לעומת דרכו של יהודה. השקפתו של יוסף היא כלל-עולמית. את השפעתו על האנושות רואה הוא דרך ההתערבות באומות. בפרשתנו עדים אנו להנהגה זו. יוסף מגיע להנהגה במצריים, ומכון את האומה המצרית בדרך המוסר, מתוך התערבות באומה המצרית. יוסף הוא בגדר "צדיק נסתר", המקדש שם שמים בסתר.

לכאורה, עדיף קידוש שם-שמים בגלוי על-פני קידוש שם-שמים בסתר. שם-שמים מתעלה ומתקלס יותר ממעשי צדקות שבגלוי. אולם, מעלה רבה יש לצדקות הנסתרת על פני הצדקות הגלויה. לעיתים, נח יותר להיות צדיק בגלוי. כאשר מרגיש האדם שעיני הכל נשואות אליו, ורבים למדים ממעשיו, הוא מרגיש אחריות, הוא רוצה שלא לאכזב את הרבים הרואים את מעשיו, ולא להיתפס בקלקלתו, לכן, מתמלא הוא כוח לעשות את הישר והטוב בעיני בוראו. אולם, כאשר אדם מצוי במסתרים, אין איש רואה את מעשיו, ממעשיו לא ילמדו רבים, ואם יקלקל מעשיו, איש לא יידע על קלקולו. במצב זה, נדרשים כוחות מיוחדים, כבירים על-מנת לאזור כח ולעשות את דבר ה'. כזה היה יוסף הצדיק.

יהודה הוא צדיק המקדש שם-שמים בגלוי 8 , טענתו המרכזית נגד דרכו של יוסף היא שלעם-ישראל יש אופי מיוחד, ותרבות מיוחדת, השונה מתרבות העמים האחרים. על-מנת לפתח את תרבותו המיוחדת, זקוק עם-ישראל לארץ משלו, הנהגה עצמאית, ומלכות. לדעתו של יהודה, דרכו של יוסף מתאימה אולי ליוסף עצמו, שמדרגתו הרוחנית הגבוהה מאפשרת לו התמודדות מוצלחת עם תרבות הגויים, ללא חשש מנפילה ממדרגתו. אולם, אין דרך זו מתאימה להנהגת עם. דרך זו, טומנת בחובה סכנה גדולה של התבוללות ישראל בעמים. ואכן, מעיד הנביא הושע 9 שכך אכן קרה לשבט אפריים, האוחז בדרך אביו יוסף-"אפריים בעמים הוא יתבולל". הכוונה להתערב בגויים על-מנת לחנכם, גורמת לשבט אפריים לנפילה ממדרגתו, ספיגת תרבותם הזרה של שכניו, עד שבסופו של דבר הוא מקים מוקדים לעבודה זרה בישראל 10 .

יוסף - צדיק פרטי
יוסף, מגיע אמנם למדרגה גבוהה של צדיקות, אולם צידקותו היא צדיקות פרטית, כצדיקותו של שאול המלך, אשר גם הוא מבניה של רחל, ועליו מעידים חז"ל 11 שהיה צדיק בעל נקיות המידות וצניעות, והוא, משכמו ומעלה ביחס לאחיו 12 . אולם, מן המלך נדרשת לא רק צדיקות, אלא התבטלות מוחלטת אל כלל האומה. אחת הדרישות הנזכרות בדברי חז"ל 13 מן המלך היא-"אין ממנים פרנס על הציבור אלא-אם-כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו". וזאת, על-מנת שלא ירום לב המלך מחמת צדיקותו הפרטית. בדוד המלך, היו תלויות שתי קופות, אחת שתלויה בו ואחת שאינה תלויה בו. שאינה תלויה בו- יחוסו. מקורו מרות המואביה, הגיורת, ועל-כן אין הוא יכול להתגאות בייחוסו. וקופה התלויה בו- חטא בת שבע, המונע ממנו להתגאות על צדיקות פרטית.

יוסף מבטא אם-כן את שאיפת השלמות האישית, שאינה פונה ומכוונת אל הכלל. יהודה לעומתו מבטא את הביטול האישי המוחלט אל כלל האומה. בעולם, מוצאי אנו את שני הטיפוסים אלה. יש אנשים, בעלי נטייה חזקה למימוש עצמי, השואפים תמיד להבלטת אופיים המיוחד, והשונה מזולתם. לעומתם, יש המוצאים את עיקר סיפוקם דווקא בהירתמם למען מטרות כלליות, ציבוריות.

כשם שקיים הבדל בין אנשים, קיים בעניין זה גם הבדל בין תקופות. יש תקופות, שבהן הרוח הנושבת בעולם היא רוח כללית, לאומית, תקופה שבה אין היחידים מבליטים את אופיים המיוחד, הפרטי, ונרתמים הם למען מטרות ציבוריות. תקופה כזו הייתה התקופה שבה קמה המדינה, תקופה שבה זנחו רבים את מעמדם המכובד בנכר, למען ההירתמות למפעל תחיית האומה בארץ-ישראל. על תקופתנו, ניתן לומר כי היא תקופה שבה הרוח המרכזית הנושבת בעולם היא רוח המימוש העצמי האישי. תקופה שבה עדים אנו לדרישה חזקה לחופש דעות, ומניעת שעבודו של הפרט בכל דרך שהיא.

שתי הנטיות הנזכרות, חשובות מאוד לבניין האומה. ללא רוח הלאומיות הכללית, ללא הרתמות הפרט לצורך מטרות כלליות, אין בעם יכולת להרים מפעלים גדולים, ואין יכולת להנהיג מדינה. לעומת זאת, ללא מימוש עצמי של אישי של כל יחיד ויחיד, אין יכולת ביטוי לכשרונות המיוחדים הקיימים בכל יחיד, וממילא נחסמת הדרך בפני התפתחות של יצירה, כלכלה, וכדו', הנבנות מכוח יוזמות של יחידים.

פרשת ויגש היא פרשת האיחוד בין הכוחות השונים שבאומה. איחוד בין כוחות מנוגדים הוא קשה במיוחד, וזהו הקושי הגדול שבתהליך קיבוץ הגלויות, עליו העידו חכמינו ז"ל ששקול הוא כיום בריאת שמים וארץ 14 . כל כוח כמובן, תובע את שלמות הופעתו, תביעה הנראית על פניה, כסותרת את מגמת איחוד הכוחות. בבעייתיות זו טמון השורש לסיבוך שבמהלך ראשית צמיחת גאולתנו. אולם מבטיחנו הנביא בהפטרתה של הפרשה, שעתידים עץ יוסף אשר ביד אפריים, ועץ יהודה להתאחד:
"ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל, ומלך אחד יהיה לכולם למלך, ולא יהיה עוד לשני גויים, ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" 15 .

בגולה, נזקק העם יותר לכוחו של יוסף, היודע בצדיקותו הפרטית הגבוהה לשמור על יחודו גם בקרב הגויים. עם חזרתנו לארצנו, נדרשים אנו לכוחו של יהודה, הרותם את כל הכוחות שבאומה למען המטרות הלאומיות. אמנם, עלינו להיזהר גם בעת זאת, לבל יועם זהרו הפרטי של כל יחיד ויחיד מישראל.
ישראל נמשלו לכוכבים 16 . הכוכבים, נסקרים בעינינו כיחידה אחת שלמה- גלקסיה, שביל החלב, מזלות, וכדו'. אולם מתוך התבוננות מעמיקה יותר, יודעים אנו לזהות כי כל אחד מגרמי שמים אלו מורכב מכוכבים רבים, אשר כל אחד מהם הוא עולם מלא. ביחס לכוכבים מוצאים אנו שתי סוגי התבטאות בנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא " 17 , המציין את איחוד כל הכוכבים לכלל אחד, ומאידך-"לכולם שמות יקרא " 18 , המציין את הדגשת הריבוי והייחוד של כל כוכב בפני עצמו 19 .

מתוך התורה הגואלת שהשאיר עבורנו בכתב מרן הרב קוק זצ"ל, ועל-פי המשכה של תורה זו בעל פה על ידי בנו הגדול רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, חונכנו לשאוף להיות עמוד השדרה של האומה כהגדרת הגאון ר' איסר זלמן מלצר על מרן הרב קוק זצ"ל, אחר פטירתו. חוט שדרה המאחד ומקשר את כל חלקי האומה, לכל אבריה וכוחותיה לכלל חטיבה אורגנית שלמה וחיה. חונכנו להכיר ולהוקיר את כל הכוחות שבאומה, ולקבצם. להימנע מכיתתיות התובעת את כל האמת לעצמה, ושוללת מחנות אחרים, וכוחות אחרים הקיימים באומה, אשר גם הם ודאי נצרכים להשלמת האופי המיוחד של האומה 20 .

כאשר מנסה אחאב לנתק בין אפריים לירושלים, בונה הוא עגל לעבודה זרה, דווקא בבית-אל 21 . דווקא במקום המבטא את האיחוד בין באר שבע לירושלים 22 , הגבול המקשר ומאחד בין אפריים ובנימין, בוחר אחאב ליצור את הניתוק בין חלקי האומה. ומתוך הכרת המייחד בעניין זה את המקום, נוכל לעמוד על תפקידם המיוחד של יושביו.

כוח הפורץ וכוח המחזיק
שתי כוחות מוצאים אנו באנושות: כוח הפורץ, וכוח המחזיק. אצל יוסף, מוצאים אנו כוח גדול של פריצה - אצה ליוסף הדרך למלוכה, להנהגה. יהודה, יחכה עוד שנים רבות להנהגה ומלכות, עד שיבשילו התנאים המתאימים למלכות: בנין עם-ישראל, בנין התורה, וכיבוש הארץ. בעולם מוצאים אנו אנשים אשר הם בעלי אופי של פריצה, ממהרים להתחיל בעבודתם, גם אם סביבת העבודה עדיין אינה מסודרת כראוי. לעומתם, יש שאינם מסוגלים להתחיל לעבוד, ודעתם אינה מיושבת, כל עוד אין סביבת העבודה מסודרת ומוכנה לעבודה.

בכל כוח צבאי, מוצאים אנו גם-כן את שני הכוחות האלה. יש כוחות שכל תפקידם לפרוץ ולכבוש, ולעומתם, יש כוחות שתפקידם להחזיק את הנכבש, ולשלוט בו, ושתי הכוחות נדרשים. בעלי כוח המחזיק, יטענו כלפי בעלי אופי הפורץ שהם שטחיים, בנינם אינו יסודי. אולם, האמת תורה דרכה, שללא אותם אנשים, ברור שאי-אפשר לקדם יעדים ולהשיגם. המחכים להבשלת כל התנאים הסביבתיים בטרם יפעלו, בדרך כלל, לא יזכו לראות בהבשלת כל אותם תנאים, וממילא גם לא יפעלו לעולם. כמובן, שעל גבי פעולתם של בעלי כוח הפורץ נדרשת ההעמקה, ההרחבה, והביסוס של בעלי כוח המחזיק.

לימוד התורה בטבעיות
"ואת יהודה שלח... להורות לפניו גשנה..." 23 . מהי השליחות שהטיל יעקב על יהודה?
"ר' חנינא בריה דר' אחא, ור' חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד, שיהא מורה בו דברי תורה, ושיהיו השבטים לומדים בו" 24 .
השאלה היא, האם בתחילה דואג יעקב לביסוס המעמד החומרי של ישראל במצריים, או שמא ביסוס עולם הרוח קודם. הכרעת המדרש היא כדעה השניה:
"תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו, היה יודע באיזה פרק פירש ממנו... ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב, היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו...וכתיב באברהם 'וישמור משמרתי', ומהיכן למד אברהם את התורה? נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה... ר' לוי אמר- מעצמו למד תורה... ר' יונתן שר הבירה אמר- אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע..."

לימוד התורה הוא מרכז החיים אצל האבות, ולפיכך, הזיכרון המרכזי שיש ליעקב מיוסף קשור בלימוד התורה. על הגאון, ר' יצחק אלחנן מקובנא מספרים, שהיה בעל זיכרון מופלא, ואכן כאשר היה נפגש עם אדם ששנים רבות לא ראה, נוהג היה להזכירו את הסוגיה שבה דיברו בפעם האחרונה שנפגשו. הדאגה הראשונה של יעקב משהוא מגיע למצריים היא: היכן ניתן ללמוד תורה? כך נהגנו גם למעשה, בזמן שהקמנו את הישוב בית אל. הבניין הראשון שהוחל בבנייתו היה בית המדרש, וכבר מעת שיסודות בית המדרש נוצקו, החילונו לקבוע שיעורים, על גבי היסודות, ב'נפש החים'. רק מאוחר יותר, הוחל בבניית בתי המגורים.

חכמינו מבארים שהאבות עסקו בלימוד התורה. ומהיכן למדו כל עת שלא ניתנה תורה? כליותיהם נעשו כמעיין הנובע דברי תורה. התורה טבועה בנשמת ישראל מאחר שישראל ואורייתא חד הוא 25 . לפיכך, כל הנחוץ על-מנת להיפגש ישירות עם דבר ה', הוא להסיר את המחיצות המעכבות בעד אור הנשמה הישראלית מלהופיע. כאשר אור הנשמה הישראלית זורח באדם, נעשות כליותיו כשני רבנים המלמדים אותו תורה, והוא מרגיש איך בלימוד התורה הוא הולך ומגלה את עצמותו הפנימית.

כאשר נובעת התורה מתוך עצמיות האדם, ונעשות כליותיו נובעות תורה כשני כדים הנובעים מים, יש בכוחו ללמוד הרבה מעבר למה שאפשרי לו על-פי כוחותיו הטבעיים, בהספק רב יותר, ובאיכות טובה יותר. ומכאן, יש להשיב לשואלים - כיצד ניתן יהיה לקרב רחוקים, עולים חדשים אשר לא הריחו ריח תורה מימיהם לתורה? הלא בדרך הטבע, יידרשו לכך דורות!! אולם, בהביננו כי במהותנו הפנימית, הירושה לנו מאבותינו, יש בנו את הסגולה להתקשר עם דברי התורה באופן טבעי, היוצר חיבור פנימי בריא עם התורה, עד שהתורה נובעת מעצמיות האדם, יכולים אנו להבין כי ניתן בהחלט לקצר את התהליך.

נשיאות - מלוכה - ממשלה
ענינו המיוחד של יהודה הוא המלכות, יוסף ענינו הוא ממשלה-"מושל בכל ארץ מצריים" 26 . מלכות וממשלה הן שתי מדרגות נפרדות של שלטון. את ההבדל בין המדרגות, יכולים אנו ללמוד מדברי דוד המלך עליו השלום, בתהילים 27 : "מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור". המלכות היא כללית יותר, שולטת על "כל עולמים", ללא ירידה לפרטים, לעומת הממשלה שהיא שולטת בכפיה, על כל פרט ופרט - "בכל דור ודור". יוסף, שבאישיותו הוא פרטי יותר, שייך למדרגת הממשלה, ויהודה, למדרגת המלכות.

מתוך דברי הנביא יחזקאל בהפטרת הפרשה, למדים אנו שישנה מדרגה שלישית, גבוהה משתי מדרגות השלטון הנזכרות, היא מדרגת הנשיאות, מידה בה משתבח הקב"ה-"לך ה' הגדולה והגבורה...והמתנשא לכל לראש" 28 . מדרגה זו, היא המדרגה המובטחת לדוד המלך עליו השלום לעתיד לבוא-"ודוד עבדי נשיא להם" 29 . שלטונו של הנשיא אינו נובע מכוח שררה או כפיה, אלא מתוך היותו מורם מעם, עד שהעם מכיר בגדולת הנשיא, ומעצמו בא לשאול בעצתו והדרכתו. דוגמא לדברא ניתן למצוא בזעיר אנפין, בגדולי תלמידי החכמים שבדור. יש מהם, שמעולם לא שימשו ברבנות, ואף-על-פי כן, רבים משחרים לפתחם וממתינים להוראותיהם, מתוך הכרת גדולתם, והיא המדרגה המובטחת לעם-ישראל לעתיד לבוא, זמן שבו לא יהא צורך להעמיד שופטים ושוטרים על קיום התורה ומצוותיה, וחכמי התורה ינהיגו את העם, וכחם ינבע מכך שהעם יבקש את עצתם והוראותיהם.

המפגש בין יעקב ליוסף
חז"ל מתארים את קבלת הבשורה על כך שיוסף עדיין חי:
"כיון שהלך לו יוסף מאצלו, היה יודע באיזה פרק פירש ממנו, שהיה משנה אותו (חוזר עליו). כיון שבאו אחי יוסף אצלו, ואמרו לו 'עוד יוסף חי', ויפג לבו, נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו- יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף, אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני, אני מאמין לכם. אףיוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו, מה עשה יוסף? נתן להם עגלות..." 30 .

יוסף יודע, שכאשר ישמע אביו על דבר קיומו, יתעניין מייד, האם הוא עדיין זוכר את הסוגיה ההלכתית שבה עסקו יחד לפני עשרים ושתים שנים, וודאי יבקש לדעת, מה חידש יוסף בסוגיה זו, בכל אותן שנים שפירש מאביו. על-כן, הוא שולח את העגלות, לרמז לאביו, שעדיין הוא זוכר את הסוגיה בה עסקו יחדיו, בעת שנפרדו.

יהיו ודאי אנשים שיחשבו בלבם: האם על כך ראוי להתעניין כאשר עומדים לפגוש בן אובד שנותק מאביו עשרים ושתיים שנים? האם אין לאב הזקן געגועים לבנו, ורגשות כמיהה למפגש הקרב, וכל מחשבתו היא רק בבירור הסוגיה בה עסקו יחדיו כשנפרדו? אולם, לומדי התורה, המבינים את ערכה של תורה וערך העסק בה, מבינים שהמפגש בין אנשי תורה אינו מפגש על רקע אנושי, זהו מפגש של עולמות רוחניים פנימיים עשירים. על-כן, עיקרו של המפגש בין יוסף לאביו, הוא על רקע לימוד התורה, והחידוש המתמיד בה.

חז"ל הדריכו 31 ש"אין אדם נפרד מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו" יש המפרשים דברים אלו, כבאים לומר שכאשר נפרד אדם מחברו, ראוי לו שיזכיר דבר הלכה כזה שמתוכו יבוא החבר לזוכרו, הלכה השייכת לכל יום, שבכל עת שהחבר ייתקל בהלכה זו, יזכור את חברו שלימדו את ההלכה. אולם ישנו מסר עמוק יותר בדברי חז"ל אלו: הקשר האישי בין לומדי תורה, הוא קשר עמוק, קשר הבנוי מתוך בירור משותף של התגלות דבר ה' בעולם. כל חבר מוסיף את חלקו המיוחד בהתגלות זו, ולכך, לעולם אין פרידה מוחלטת בין לומדי תורה. כל לומד, נושא עמו את דברי ההלכה ששמע מחברו, ומתוך כך, בעולמם הפנימי הרוחני, לעולם לא נפרדים הלומדים. כזה הוא גם סוג הקשר בין יוסף לאביו, ולכן, יעקב מעוניין להכיר בטרם יזכה לפגוש את בנו האבוד, את עולמו הפנימי של הבן.

חז"ל מבקשים ללמדנו את עולמם של לומדי התורה. התורה היא מרכז חייהם, העיון, והבירור בדברי תורה ממלאים את חייהם, לא רק משום שזהו צו ה' שמחייבם לעסוק בדברי תורה, אלא מחמת שהלימוד עצמו ממלאם אושר, הוא מרתק לא רק משום היותו גילוי של דבר ה' בעולם, אלא משום התוכן העליון שנוסכת באדם כל הלכה וכל פרט מדברי התורה. תלמידי חכמים מלאים צימאון, חשק, ואהבה לדברי התורה, עד שאי אפשר להם לסור ממנה.

על רבי עקיבא מסופר 32 שלא קרא לתלמידים לקום מבית המדרש אלא פעמיים בשנה: בערב הפסח, על-מנת שיוכלו לסייע בטיפול בילדים, כדי שיירדמו ויהיה בהם כוח להיות ערים בליל הסדר ולהשתתף בסיפור יציאת מצריים, ובערב יום-כיפור, על-מנת שיוכלו לסעוד בטרם יתחיל הצום. מכלל דבריהם נוכל ללמוד, שבערבי שבתות לא שונו סדרי הלימוד, התלמידים ישבו ולמדו עד שנתכנסו העם לבית הכנסת לקבל את השבת! ואכן, כך ספרה הרבנית כלאב, אשת ר' יעקב כלאב, שבערבי שבתות, היה בעלה לומד בבית המדרש, עד שראה את בעלי הבתים נכנסים בבגדים לבנים לקבלת שבת, ואז היה רץ מהר לביתו על-מנת להחליף את הצווארון של יום חול לצווארון של שבת, ושב לבית המדרש לקבל את השבת. עוד סיפרה, שבימות החול, היה בא לביתו בשעה שתיים אחר הצהריים, "חוטף" סנדויץ', וחוזר ללימודו, עד השעה שתים עשרה בלילה, שבה היה שב לביתו. זהו עולמם של לומדי התורה ההוגים באהבתה תמיד, ומלאים הם חשק להכיר את דבר ה', חשק המביא אותם לדבקות מוחלטת בלימוד התורה.

אמנם, סיבה נוספת יש להתעניינותו של יעקב בעולמו הרוחני של בנו. יעקב חושש שהוא עלול למצוא שיוסף, אינו אותו הבן שעזב את אביו לפני עשרים ושתיים שנים. יעקב מרגיש, שאם הוא ימצא שיוסף הוא מלך מכובד, אך חסר כל תוכן פנימי טהור, המפגש אינו כדאי, לא לבן כזה חיכה כל השנים, ולא זה יוסף שפילל לפגשו. כאשר שומע יעקב שיוסף במצריים, וביודעו מהי ארץ מצריים, ומהי רמתם הרוחנית של יושביה, הוא מלא חששות שמא יוסף ירד ממדרגתו, שמא המפגש יביא מפח נפש, ולא שמחה. כאשר רואה יעקב את העגלות ששל יוסף, הוא מבין שיוסף עדיין עומד בצדקו, הוא משמר בזיכרונו את זיכרונותיו הרוחניים האחרונים מאביו, ובזכותם הוא מצליח לשמור על רמתו הרוחנית הגבוהה. רק אז, רוחו של יעקב שבה אליו. כאשר יעקב אבינו מגלה שבנו הצליח לשמור על רמה רוחנית גם אחר כל הצרות שעברו עליו, ובהיותו שרוי בארץ זרה, ארץ שרמתם הרוחנית של יושביה ירודה, הוא בא לכלל הודאה - "רב כוחו של יוסף בני... הרבה ממני" 33 , שרמתי הרוחנית נשמרה, אולם לא נתנסיתי בניסיונות שנתנסה בני.
כאשר נפגש יעקב עם יוסף, מלמדים אותנו חז"ל 34 , שהיה עסוק בקריאת שמע. האם דווקא בשעה זו, כאשר עומד יעקב לפגוש את הבן שאבד ממנו כל-כך הרבה שנים, עליו לקרוא את שמע? האם לא יכול היה להקדים, או לדחות קמעא את קריאת שמע?
נדמה שחז"ל מבקשים ללמד את ערכו של יוסף עבור יעקב אבינו. יוסף איננו בן רגיל, וגעגועיו של יעקב אליו, אינם געגועים של כל אב אל בנו.

הקב"ה מגלה לאבות את העתיד 35 , והם יודעים שהם האבות לאומה שעתידה להאיר ולגלות שם-שמיים בעולם. שנים עשר השבטים, מהווים חלק חשוב בתכנית אלוקית זו, ולכל שבט ישנו תפקיד ייחודי בה. חסרונו של יוסף הוא הרבה יותר מחסרון בן, זהו חיסרון בהופעת שם ה' בעולם, ע"י דרכו הייחודית של יוסף, ויעקב אבינו כאמור, מודע היטב לדבר. כאשר זוכה יוסף לפגוש את בנו האבוד, הוא מרגיש כיצד שבה התכנית האלוקית למסלולה, הסדר האלוקי בבניין האומה הישראלית שב ומתברר, שם ה' הולך ומופיע בעולם, ולכן, זוהי השעה הכשרה, והראויה לקרוא בשם ה' האחד, ששלמות הופעתו כעת מובטחת, בקריאת שמע.


^ 1 תהילים מ"ח, ה'.
^ 2 איוב מ"א, ח'.
^ 3 כביומא ל"ה ע"ב, בראשית רבה צ"ג, ז', י"א, במדבר רבה י", ג', קהלת רבה ט', ב', ועוד.
^ 4 ע"פ רמב"ן לבראשית יב, ו.
^ 5 קול התור, פרק ב, אות לט.
^ 6 שם אות קג.
^ 7 שם, אות קנ"א (הגר"א מפרש "והם לא ידעו כי שומע יוסף...", שומע יוסף בגימטריא- "משיח בן יוסף", כלומר, לא מכירים בכוחו של יוסף, כמשיח וגואל לעם-ישראל. ומוסיף מו"ר שליט"א, "כי המליץ בינותם"- משיח בן יוסף מכיר ומוקיר את אלו שאכן מכירים בפעולותיו החיוביות, כפעולות של משיח, המביאות לגאולת עם-ישראל).
^ 8 ע"פ סוטה, לו ע"ב.
^ 9 הושע ז', ח'.
^ 10 מלכים א', יב, כט.
^ 11 יעוין בפסיקתא רבתי הוספה א', פרשה א', אוצר המדרשים פ"ד, מגילה, יג ע"ב, יומא, כב ע"ב, ומדרש תהלים נ"ו, א'.
^ 12 שמואל א, ט, ב, ו-י, כג.
^ 13 יומא, כב ע"ב.
^ 14 פסחים פ"ח ע"א, ויעוין גם בתענית ח' ע"ב.
^ 15 יחזקאל לז, כב.
^ 16 בראשית ט"ו, ה', ובחלום יוסף שם ל"ז, ט'.
^ 17 ישעיה מ', כ"ו.
^ 18 תהלים, קמ"ז, ד'.
^ 19 רעיון זהה למובא כאן, כתב בעל 'שפת אמת' על התורה, בדרשותיו לפרשת ויקהל, שנת תרנ"ו _
^ 20 ראה: 'לנתיבות ישראל' א', עמ' קו.
^ 21 ראה מלכים א', יב, כט.
^ 22 ע"פ בראשית רבה, סט, ז.
^ 23 בראשית מו, כח.
^ 24 בראשית רבה צה, ג.
^ 25 ע"פ זהר ויקרא, עג ע"א, אבל שם מופיע בלשון אחרת, עיי"ש.
^ 26 בראשית מה, כו.
^ 27 תהילים, קמה, יג.
^ 28 דברי הימים א', כט, יא.
^ 29 יחזקאל לז, כה. אמנם, בחינת המלכות לא תיבטל גם לעת זאת, כמוכח שם, בפס' כד - "ועבדי דוד מלך עליהם".
^ 30 בראשית רבה, צה, ג, וראה שם, צד, ג.
^ 31 ברכות, לא ע"א, אוצר מדרשים, פרק חמישי (עמ' רע).
^ 32 פסחים דף קט ע"א
^ 33 בראשית רבה, צד, ג.
^ 34 רש"י לבראשית מו, כט, ע"פ מסכת דרך ארץ זוטא א, י (מהדורת היגער, עמ' 62). אמנם לפנינו במסכת דרך ארץ, לא מופיע עניין ק"ש, אולם הוא מופיע גם בבראשית זוטא, וגם בתשובות הגאונים (ליק, תרכ"ד), סימן מה.
^ 35 ראה בראשית רבה, פב, י, שיר השירים זוטא, ו, יב.

חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il