ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ציבור שמאיר באור התורה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים האזינו Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (32 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (32 ד')

ד' תשרי תשס"ח

ציבור שמאיר באור התורה

מוצאי שבת שובה תשס"ח



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
פריחה בת אסתר

היכולת לתקן בעשרת ימי תשובה
עברנו שלושה ימים של קדושה, יומיים של ראש השנה ושבת, ואנחנו מתחילים עכשיו את השבוע שבין ראש השנה ליום הכיפורים. אמרנו בתפילת ראש השנה: "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון", כלומר יש כאלה שכבר נכתבו ונחתמו בראש השנה, כפי שהרמב"ם (הלכות תשובה ג, ג) על פי הברייתא (ראש השנה טז, ב) כותב שאחרי ששוקלים בראש השנה את הזכויות ואת החובות אי אפשר כבר לשנות את הדין, ורק הבינונים שעדיין לא הכריעו את הדין שלהם, תלויים ועומדים באותם ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, "אם עשה תשובה נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה". נשים לב: הרמב"ם לא כותב שמה שמכריע את גזר דינם של הבינוניים הוא 'אם עשה עוד זכויות', אלא רק "אם עשה תשובה". הדבר היחידי שיכול לתקן ולהכריע את הדין זו תשובה.
לכאורה, למה רק תשובה יכולה להועיל, למה לא זכויות נוספות שיכריעו את הדין? אלא שמראש השנה והלאה כבר אי אפשר לשנות את החשבון של השנה הקודמת. הוספת זכויות בעשרת ימי תשובה שייכת כבר לשנה הבאה, אך תשובה היא משהו אחר לגמרי. התשובה עוקרת את החטא למפרע כאילו האדם לא חטא וממילא החשבון של השנה הקודמת יכול להשתנות וההכרעה תהיה לטובה.
זה עניינם של הימים האלה, "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו) אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים (ראש השנה יח, א). ראש השנה, יום הכיפורים וכל עשרת הימים, הם זמן של: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", כל מעשה שאנחנו עושים בימים אלו קשור לשנה החדשה, שמרנו את השבת, קידשנו את השבת פעם ראשונה; מניחים תפילין פעם ראשונה השנה: מברכים על הציצית פעם ראשונה השנה וכו'. עלינו במדרגה וצריך לתת משמעות לכל מצווה ומצווה, משמעות של התחדשות, מעלה חדשה.

מדוע אומרים: "מרדנו"?
בווידוי אנחנו אומרים: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי... מרדנו". נשאלת השאלה: האם זה נכון? מותר לאדם לומר דברים לא נכונים?! כשאנחנו אומרים בווידוי: 'פשענו' הכוונה היא לעבירות במזיד. אדם עבר עבירה, ידע שזו עבירה ולא היה לו כח להתגבר ולהימנע ממנה – בהחלט יכול להיות מצב כזה; אבל פירוש המילה 'מרדנו' הוא מרד, לעשות נגד בכוונה. יכול להיות שמישהו עשה עבירה דווקא, כדי למרוד? יש מישהו משומרי התורה שיכול לומר על עצמו שהוא עשה ככה?! ואם לא, אז על מה האדם מתוודה, האם מותר לומר דברים לא נכונים?
את השאלה הזאת נשאל כבר הרב זצ"ל, ובאחת מדרשות התשובה שלו (מאורות הראיה, ירח האיתנים, עמוד שח) הוא משיב עליה. כותב הרב בדרשה, שבתחילת דינו נידון האדם על לימוד התורה (קידושין מ, ב). אמנם השאלה הראשונה ששואלים את האדם בבית דין של מעלה היא: 'נשאת ונתת באמונה' ורק השאלה השנייה היא: 'קבעת עיתים לתורה' (שבת לא, א), אבל הדבר הראשון שעליו נשפט האדם ועליו מענישים אותו הוא על תלמוד תורה (תוס' קידושין שם, ד"ה אין). מבאר הרב, שדין זה דומה לדיני ממונות. אם מישהו פגע ביד של חברו מחייבים אותו לשלם חמישה דברים: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. בסדר הבא: קודם כל דנים את האדם על הנזק: כמה הוא שווה עם יד וכמה בלי יד; לאחר מכן דנים על השֶבֶת, הזמן שהוא לא יכול לעבוד עד שיבריא, ועל הימים האלה הוא מקבל שכר שֶבֶת, דמי שביתה. וכאן בדין השבת יש קולא גדולה למזיק. דמי השבת לא נקבעים על פי העבודה שהאדם יכל לעבוד אם הוא היה בריא עם היד, אלא על פי מה שהוא יכל לעבוד בלי יד, כי את דמי היד המזיק כבר שילם לו (בבא קמא פה, ב). סדר הדין הזה הוא קולא גדולה למזיק, משום שכך לא מוטל עליו לשלם את דמי השבת הגבוהים, אלא צריך לשלם לו על פי העבודה שיכול לבצע בלי יד.
כך גם בדינו של האדם, ראשית דנים אותו על ביטול תורה, ועם הצדיקים מדקדקים בכך כחוט השערה (יבמות קכא, ב). ויש לשאול על כך: הרי זה לא צודק! צדיקים שהתקדמו, התעלו והשתדלו להיות כל הזמן יותר ויותר טובים, דווקא עליהם מדקדקים ו'מסתכלים בזכוכית מגדלת'? הרי עם אחרים שלא התקדמו, שהיו בטלנים ולא למדו ובגלל זה הם לא יודעים ולא צדיקים, איתם לא מדקדקים. אז איפה הצדק? דווקא אצל צדיקים לכאורה הדין צריך להיות: 'לא נורא, הם צדיקים, אפשר לוותר להם'? משיב הרב, שזה חסד אלוקי. הקב"ה עשה שתחילת דינו של אדם הוא על דברי תורה: מענישים אותו על כך שלא למד, לא התקדם ולא נהיה צדיק וכתוצאה מהדין הראשון נקבעת מדרגתו. ולאחר מכן מענישים אותו "שבת קטנה", כמה הוא היה צריך להיות לפי המדרגה שהוא נמצא בה, שהרי גם במדרגה הפחותה שבה הוא נמצא מוטל עליו לקיים את המצוות. בכך שקודם כל מענישים על אי הלימוד, זה חסד גדול, כך האדם מקבל עונש קל יותר על שאר חטאיו. גם צדיקים שעלו והתעלו, דנים אותם על דברי תורה, קודם כל נותנים להם שכר רב על התורה שלמדו ואותם לא מענישים על ביטול הלימוד כי הם למדו. אחר כך, מוטל עליהם להתנהג לפי מדרגתם, ועל זה מדקדקים עמם כחוט השערה. זה לא שמחמירים עם הצדיקים, אלא רק הם בגלל מדרגתם הגבוהה יכולים לקבל את הדין האמיתי והמוחלט בלי ויתור והנחה, כפי שהוא היה צריך להיות באמת לפי מידת הדין.
לפי רעיון זה שממנו מובן מהן המדרגות הרוחניות שאליהן יכול להתקדם האדם, מבאר הרב, למה האדם צריך לומר בווידוי: 'מרדנו'. אדם שלא למד, נכשל ועבר עברות, אולי הוא בגדר של שוגג, כי הוא לא יודע שאלו עבירות, אך אילו האדם היה לומד והיה עושה את העברות האלו, הוא היה מזיד. אדם ששב בתשובה צריך לשוב גם על זה שהוא לא למד ולא התקדם. כלומר העובדה שבסופו של דבר האדם עשה את המעשה, זה אומר שיש בו בחינה של מזיד, כי אם הוא היה לומד ובכל זאת היה עושה את המעשה הזה - זה היה מזיד, אז גם אם בפועל לא עשה במזיד חוסר ההתקדמות שלו גרם לכך, ולכן יש בו בחינה מסוימת של מזיד. אם נמשיך את הרעיון הזה נאמר כי אם האדם היה לומד הוא לא רק היה מתקדם בלימוד ונהיה צדיק, אלא היה מגיע גם למדרגה שהוא שונא ומואס בעברות, כל מה שנגד רצון ה' היה דוחה אותו. אדם שמואס ודוחה את העברות ובכל זאת עושה עבירה - זה מרד. אם כן, אם האדם עשה עבירה והוא יכול היה להיות במדרגת צדיק שמואס בעבירות, אז יש בו בחינה של מרידה. זו הסיבה שהאדם יכול להגיד בווידוי 'מרדנו', משום שהאדם צריך לרצות לשוב בתשובה לא למדרגה בינונית אלא למדרגה הכי גבוהה שאפשר. לא רק להיות קצת יותר טוב וקצת יותר מתוקן.

הוודאות שבהתגשמות הגאולה העתידה
בדרשת שבת שובה היום הזכרנו את דבריו הנפלאים של הרמב"ן בפירושו לשירת האזינו (דברים לב, מ):
והנה השירה הזאת אשר היא בנו לעד אמת ונאמן, תגיד בביאור כל המוצאות אותנו. הזכירה תחלה החסד שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא מאז שלקחנו לחלקו, והזכירה הטובות שעשה לנו במדבר, ואשר הנחילנו ארצות הגוים הגדולים והעצומים, ורוב הטובה והעושר והכבוד אשר הנחילנו בה, וכי מרוב כל טובה מרדו בה' לעבוד ע"ז. והזכירה הכעס אשר היה מלפניו עליהם, עד ששלח בהם בארצם דבר ורעב וחיה רעה וחרב, ואחרי כן פזר אותם בכל רוח ופאה. וידוע כי כל זה נתקיים ויהי כן: ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקדוש ברוך הוא, כי לא ישנאו את ישראל בעבור שעשו עבודה זרה כהם, רק בעבור שלא יעשו כמעשיהם, ויעבדו את הקדוש ברוך הוא וישמרו את מצותיו.
הרמב"ן מבאר כי הגויים לא שונאים אותנו בגלל שהיו מישראל כאלה שעבדו עבודה זרה, אלא בגלל שאנחנו שומרים את מצוות ה'.
ממשיך הרמב"ן וכותב:
וזה דבר ברור כי על הגאולה העתידה יבטיח, כי בבנין בית שני לא הרנינו גוים עמו, רק לעגו עליהם (נחמיה ג לד) מה היהודים האמללים עושים, והיו גדוליהם עבדים בהיכל מלך בבל וכולם משועבדים לו, ובימים ההם לא השיב נקם לצריו ולא כפר אדמתו עמו:
הפסוק (שם, מג): "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ", מוכיח כי השירה מדברת על הגאולה העתידה, כי בגאולת בית שני עדיין לא היינו במצב של "הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ".
ממשיך הרמב"ן:
והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה על כרחן של מינין. וכך הזכירו בספרי (האזינו מג), גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. ולזה רמז הכתוב שאמר (פסוק מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם, הזכיר "כל" להגיד שהיא כוללת כל העתידות למו.
השירה הזאת היא לא תנאי, אם ישראל יעשו את רצונו של הקב"ה ויעבדו אותו - אז הקב"ה ייתן להם את שכרם, אלא בשירה הזאת יש הבטחה ברורה על הגאולה העתידה. דברי הרמב"ן נמצאים גם בפרשת בחקותי (ויקרא כו, טז). כלומר בשירה הזו ישראל מובטחים על התקיימות הגאולה. אנו רואים את אמיתות דברי השירה הזו וחלק גדול מדברי השירה הזו כבר התקיים.

לרומם את דרך התורה בדוגמה אישית
אנחנו נמצאים בתקופה מיוחדת במינה ויש לנו בה תפקיד מיוחד: מוטל עלינו לרומם את דרך התורה. אנו מתלוננים על האחרים, למה הם רחוקים מתורה ולא מתקרבים, אך הסיבה היא מפני שאנחנו לא מציגים בפניהם את אורה של התורה כראוי, לא מראים להם שזה אור אמת, אור גדול, אור מקיף ומרומם. עוד לא הגענו למדרגה שאנחנו מציגים בפני עצמנו ובפני אחרים מבט כל כך גדול ושלם שכל מי ששומע אותו אומר: 'ניכרים דברי אמת'. זה תלוי בנו. אנחנו צריכים להעמיק את אמונתנו, להיות דוגמא אישית, לא רק לדבר על כך, אלא גם לקיים את הדברים. להיות דוגמה אישית של ציבור שחי חיים יפים כל כך, מושלמים כל כך, מפני שהוא מואר באור התורה. כשמוארים באור התורה החיים הופכים להיות כל כך בריאים, כל כך אמיתיים, כל כך טובים, כמו שכתוב "זֶרַע בֵּרַךְ ה'" (ישעיהו סא, ט), "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם" – כולם יאמרו: אנשים כאלה רואים שהם הולכים בדרך הנכונה והשלמה, כל ההתנהגות שלהם, ההופעה שלהם, התוכן של הדברים שלהם, הכל שלם, הכל נכון, הכל מושלם.
עוד לא הגענו למקום הזה, ואנחנו צריכים להגיע לזה. זה תהליך, אנחנו צריכים כל הזמן להתקדם, שההתנהגות שלנו כל הזמן תלך ותשתפר ותהיה יותר שלמה ואמיתית. לא כדי להציג אותה לאחרים, לא להתנהג בצורה מסוימת כדי שאחרים יושפעו, אלא מפני שכך צריך להיות. אנחנו צריכים להגדיל את הופעתה של התורה, להגיע לעומק של אמונה גדולה, עומק של ביטחון בה', שיביא לתיקון של מידות, לשלמות של חיים חברתיים נכונים, של אחדות, של עין טובה, מידות טובות, מעשים מתוקנים. לא צריכים לצפות מאחרים, אלא אנחנו צריכים לצפות מעצמנו ואנחנו מתקדמים. הדרך לא קלה, אי אפשר בבת אחת להגיע לחיים האידיאלים השלמים, אבל אפשר כל הזמן להתקדם ואנחנו מחויבים להתקדם ככל שאפשר. לא רק בהעמקה בתורה אלא גם שהתורה תתבטא בחיים. לא על חשבון ההעמקה בתורה אלא מתוך ההעמקה בה, מתוך הרחבה של לימודי אמונה, מוסר, יראת ה' ואהבת ה', מתוך מידות טובות שימלאו את לבבנו - שהכל יתגלה בפועל במעשים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין אחרים, בינינו ובין ריבונו של עולם. זה הדבר המבוקש, וזה הדבר היחידי שיכול להביא את השינוי הגדול, השינוי הגדול שמקרב את הגאולה, אם יהיו אנשים שישאפו קדימה אל השלמות, הם יסחפו אחריהם אנשים נוספים.
ריבונו של עולם כבר הביא אותנו לארץ ישראל ורומז לנו ברמזים עבים שהגאולה מתקרבת ואין כל ספק שהתקרבות הגאולה קשורה להתקדמות הרוחנית של דורנו. אמנם אין בעל הנס מכיר בניסו, ואנחנו לא רואים כמה אנחנו עולים ומתקדמים בעבודת ה', אך אין כל ספק שהדור שלנו והציבור שלנו עלה והתעלה בהרבה מדרגות ביחס לדורות קודמים. כמובן שחס וחלילה אין הכוונה שיש פגם בדורות הקודמים, הם לא היו בארץ ישראל ולא היו להם התנאים שיש לנו. וגם דורנו מבוסס על כל הדורות שקדמו לו, הם האירו את אורה של התורה, עוד נדבך ועוד נדבך, ואנחנו עליהם כגמדים על גבי ענקים. אנחנו מוסיפים עוד נדבך מאוד חשוב בזכות שזכינו להגיע לארץ ישראל, להכיר בערכה של ארץ ישראל, להכיר את עניינו של הדור. לא כל לומדי התורה היום משכילים לראות את טוב ה', לראות את קידוש ה' הגדול שיש על ידי קיבוץ הגלויות ותקומת מדינת ישראל. אנחנו כבר עומדים ברשות עצמנו ולא כפופים לאומות, לא מפוזרים. כל כך הרבה מדרגות התקדמנו, ולהכיר בזה זה חלק מההתקדמות. על כן, דווקא אנחנו מחוייבים לעשות מאמצים כבירים ולבנות עולם תורני טהור, זך, שלם. לשקוד על התורה באהבה.

בלי לחץ!
בעשרת ימי תשובה אנשים יכולים להיכנס ללחץ ומתח נפשי. יש מקום לזה, אבל בגבול הנכון. לא להיות במתח של פחד, אלא במתח של ריצה קדימה, מרץ, התלהבות. לנצל את הימים האלה, ימים של "דרשו ה' בהימצאו קראוהו בהיותו קרוב". כעת האוויר זך, כעת אפשר להתעלות, כעת אפשר לקבוע את כל דמותה של השנה כולה לטובה ולברכה, כי הימים הראשונים של השנה הם ממש קובעים את כל מה שבא אחריהם. זה עניינם של הימים האלו, חזק ונתחזק בעזרת ה'.

שמחת תורה - במקום של התורה!
אני רוצה לומר גם השנה את מה שאני רגיל לומר כל שנה בשבת שובה לתלמידי השנה הראשונה.
אנחנו רגילים בשמחת תורה לחגוג את סיום התורה ביחד, כל תלמידי הישיבה. תלמידים שהיו כבר כאן בשנים הקודמות יודעים שמקומה של שמחת תורה הוא במקום שבו עוסקים בתורה כל השנה כולה.
אני מספר תמיד שכשהיינו בחורים צעירים במרכז הרב, היו בישיבה שלושים תלמידים. בשמחת תורה היו מעטים, וקשה לעשות שמחה גדולה עם מעט אנשים, אך התורה הייתה שם. היה שם הרב צבי יהודה, היה שם ר' נתן, ר' מרדכי, ר' אברום שפירא. היה שם גם יהודי אחד שקראו לו ברק'ה, שהיה בקי בש"ס "על הסיכה". בישיבת מרכז הרב היו קצת ספרים ישנים שנקרעו, והיינו מוצאים כמה חצאי שורות מאיזה תוספות, היינו הולכים אליו ושואלים 'ברק'ה, תגיד, מאיפה זה?', 'אה, זה זבחים סה'. הוא אמר לי: אם אתה רוצה להרגיש טעם של תורה; כשלומדים שבע שעות רצוף אז מרגישים טעם של תורה, רק אז מרגישים את הטעם. אם כן, רקדנו עם ספרי התורה, עם אנשי התורה. אחד החברים אמר לי אז: 'בוא נלך לסניף בני עקיבא, שם יש שמחה'; השבתי לו: 'שם השמחה, אבל כאן רוקדת התורה', כאן אתה רוקד כשלידך ש"ס רוקד, עוד ש"ס, ש"ס עם מפרשים, ש"ס עם פנימיות התורה, כאן התורה רוקדת!
שמחת תורה במקום התורה, זו גדלותה של התורה, שמחת תורה כזאת מגבשת ונותנת כוחות לכל השנה כולה. לכן, אני מזמין את כל התלמידים לשמחת תורה בישיבה. לשמח אנשים עם התורה ברחובות אפשר לעשות בשבת בראשית, אך בשמחת תורה שמחים במקום שבו נמצאת התורה. בעזרת ה' שתהיה לנו כתיבה וחתימה טובה, שימלאו משאלות ליבנו לטובה.




^ 1.שנת תשס"ח
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il