בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודש אלול
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

הרב יוסף שלום אלישיב שליט"א

הנשמה הפנימית של אלול

מטרת התשובה באלול, היא להגדיר מחדש את הדרך, הכיוון והחלומות. הללו, צריכים שיהיו גדולים ובלתי מתפשרים. אלול שכזה, הוא אלול המחיה את האדם, ונותן לו חיים לקראת השנה החדשה.

undefined

הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) זצ"ל

ח"י אלול תשנ"ח
13 דק' קריאה
להחיות את אלול
התפיסה הרווחת היא שימי אלול אמורים להיות ימים של מרה שחורה, אנחות, בכיות ויללות. רבים יושבים ומחשבים את כל העבירות שעשו, אך בסופו של דבר, על פי רוב, לא מופקת מעיסוק זה כל תועלת ממשית. תפקידו של התאריך ח"י אלול - יום ההולדת של הבעל-שם-טוב ואדמו"ר הזקן (בעל התניא) - הוא בראש ובראשונה לגרום לכך שאלול יהיה חודש של חיים. במקום שתורגש בחודש הזה מרה שחורה ורצינות כפויה ומתסכלת, תורגש בחודש זה קרבה של "אני לדודי ודודי לי" 1 , ויהיה זה זמן של מחשבה ושל תקווה, תקווה שתוליד חיים. רבים חושבים שעל מנת להיות ירא שמים צריך להפוך להיות אדם פחות סימפטי, פחות 'בן אדם' ולהראות ככלב מוכה. עליו ללכת דואב, דווה ומלא כאבים וכמובן שאלול, שהוא זמן של תשובה וחיזוק יראת שמים, ייראה כך כולו. הנביא מלאכי מוכיח את עם ישראל, על שעבדו את ה' מתוך כבדות וקדרות: "וכי הלכנו קדרנית מפני ה' צבאות" 2 . הדרך של עבודת ה' מתוך עצבות היא מאוסה, והקב"ה לא רוצה בה; הוא אינו מעוניין "במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה" 3 . הקב"ה הוא אלקים חיים, מקור החיים ומלך חפץ בחיים, ורצונו הוא, שימים אלו שעניינם שיבה אליו, יהיו בחיים ובשמחה. על מנת שכך באמת ייראה אלול, עלינו להסביר מהי התשובה, העומדת במוקד הימים האלה.

הדרך הנפוצה לחזרה בתשובה, היא חיטוט בעבירות שנעשו, ובדיקה עצמית ביחס להלכות, על כל דקדוקיהן ופרטיהן. בחינה כזו של הדברים אינה יעילה, מפני שהיא טיפול בפרטים טפלים והזנחת העיקר. לכאורה, אין בדבר חיסרון: אדם לומד שולחן ערוך, מברר מה מותר ומה אסור, וכך הוא חי. אך בזה אין די. בין האסור והמותר ישנם תחומים רבים, אשר אם אדם אינו מתייחס אליהם, הרי אפשר שהוא יצא מגדר אדם. יכול אדם לקיים את כל התורה כולה על כל דקדוקיה ופרטיה, ואף על פי כן לא יקרא אדם. אדם כזה ניתן לכנות: "נבל ברשות התורה" 4 , או, במינוח אחר: "שד יהודי" 5 . מה הבעיה בשד יהודי? הרי יש לו זקן, פיאות וציצית, והוא מקיים כל סימן וסעיף שבשלחן ערוך. מה, אם כן, מוציא אותו מגדר אדם לגדר 'שד'?

הגדרת המטרה
עניינו של אלול הוא לקבל דמות אדם; מטרת ימי אלול היא להחליט לאן לכוון את החיים. אדם עושה דברים רבים, ומתעסק בפרטי פרטים, ומעבר לכל אלו הוא צריך לבדוק "לאן אני הולך? מה המטרה שלי? מה אני רוצה להפיק מהחיים שלי בסופו של דבר?". שאלה זו היא בסיסית כדי להגיע לדמות אדם. אפשר לקיים את כל המצוות וללמוד את כל התורה, ועדיין אין בכך כלום, מכיוון שזהו אוסף מקרי של מעשים, נטולי כיוון ודרך. סוס יישאר סוס, גם אם יניחו לו תפילין יום יום, והוא אפילו לא יהפוך לסוס קדוש בגלל זה. יכול להיות אדם שמניח תפילין, מקיים מצוות ולומד תורה מדי פעם, ועושה עוד דברים רבים במהלך חייו, ועדיין לא יהיה הרבה הבדל בינו לבין סוס. ההבדל בין אדם לבהמה נעוץ במטרה, ולא בפרטי החיים. האדם צריך שיהיו לו מטרה וכיוון, ובזה היחוד שלו. סוס הוא אמנם ברייה הגונה, וכל מעשיו הם שבח לקב"ה, אך להיות אדם זה הרבה יותר קשה ומורכב, ובשביל הדבר הזה צריך לעשות מאמץ, ולהחליט החלטה, שתוכנה: לאן בעצם הולכים, ומה העניין של כל החיים האלו. בחודש אלול, צריך להחליט ברצינות על כיוון, על המטרה אליה רוצים להגיע. לא להתעסק בפרטים, אלא בחידוש ההגדרה הכוללת של מטרת החיים.

כבר בהחלטה ובשאיפה עצמן, קורה משהו. כידוע: ח"י אלול הוא חגם של חסידים. איך אפשר לקרוא לאדם 'חסיד'? הרי לפי הגמרא ידוע שחסידות זו המדרגה הכי גבוהה! 6 איך, אם כן, יכול סתם אדם היום להיקרא חסיד? אלא, שברגע שאדם מחליט וחולם להיות במדרגת חסיד, למרות שאינו חסיד עדיין, עצם ההחלטה כבר עושה לו משהו. אדם רוצה להיות חסיד, האם יצליח? הדבר תלוי בחסדי שמים, אבל עצם הרצון, והעובדה שהוא מתחיל את הדרך להגשמתו, עושים משהו במציאות. כבר עכשיו הוא נקרא חסיד. במדרש כתוב "תפילה עושה מֶחְצה" 7 (=מחצית), הכוונה היא, שעצם הרצון מקדם את האדם. כל משאלה טובה וכוונה טובה נעשות חלק מהמציאות של האדם, והן כבר תחילת הדרך. עצם ההחלטה והמוכנות להגיע לדברים גדולים ולטפס עד למעלה בציפורניים, כבר יוצרת משהו בתוך האדם, וגורמת לכך שהוא יוכל להגיע גבוה יותר. הגבול בעניין הזה תלוי רק במידת הרצון שיש לאדם, והמקום שאדם ירצה להגיע אליו הוא יהיה גבול היכולת שלו, וכך נוצר סיכוי לקבל דמות אדם.

בני, שאל ממני ואתנה
באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית אל, ולהתחיל ללכת בה. אלא שלרוב אדם מסתפק בשאיפה להיות בעל בית הגון. בסופו של דבר, כפי שרואים בפועל, מאדם כזה נוצר בעל בית שאינו הגון. אדם צריך לרצות להיות מלאך, לא פחות. אין זה אומר שהוא יהיה לבסוף מלאך, אבל לפחות הוא יהיה משהו שיותר קרוב למדרגה זו, שדומה לה ושייך אליה. האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים, ואם הוא לא יגמור יצרף לו הקב"ה מחשבה למעשה. לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו. בספר תהילים כתוב "הרחב פיך ואמלאהו" 8 וכן "בני אתה... שאל ממני ואתנה גוים נחלתך..." 9 . הקב"ה מצדו אומר לכל אחד: "בני, אל תסתפק, שאל ממני, בקש את כל הדברים". ואם כבר מבקשים ממי שבידו לתת, אז כדאי לבקש את הדברים הכי גדולים שעולים על הדעת. ככל שתפתח את הפה יותר, כך הוא יתמלא יותר.

על הפסוק "מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם" 10 דורשים: מדוע לא בא בן ישי מדוע לא בא המשיח? התשובה היא, שבשני ימי ראש השנה ("גם תמול גם היום") האדם מבקש פרנסה ולחם ("אל הלחם"), ולא שום דבר מעבר לזה, ולכן זה גם מה שהוא מקבל. הוא יכול היה לבקש על בן ישי, ולא ביקש ולכן בן ישי לא מגיע. מדוע אדם לא מבקש על בן ישי? מכיוון שהוא ברייה קטנה, אדם קטן, שלא מסוגל להתרומם ברצונותיו מעל לקרקע המציאות. בכל הקשור למצוות, ליראת שמים ולמעשים טובים אסור לאדם להסתפק במועט, ולומר "מה חובתי עוד ואעשנה" 11 . זו לא רק עבירה גדולה להסתפק במועט, אלא זה דבר מאוס. אין בעבודת ה' מושג של 'מספיק' ושל ציון 'עובר'. אדם שחי כך לא יהיה מה לעשות אתו בעולם הבא. לגהינום אי אפשר לשלוח אותו, כי הוא דקדק בקלה כבחמורה, אבל גם גן עדן יהיה גרוע ביותר עבורו. אדם שכל ימיו הסתפק במועט בתחומי הקדושה, ומעולם לא שאף להגיע אל השכינה, יתפקע משעמום אחרי חצי שעה במקום בו "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" לעולמי עד. זה יהיה העונש שלו, אין לו עוד צורך בגהינום.

בכל ענייני עבודת ה', צריך תמיד ללכת עוד קדימה, ולרצות הרבה יותר. כבר מובטח בתורה, בנביאים, בכתובים, במשנה ובגמרא, שכל מי שמנסה ללכת מעלה, פותחים לו את הדרך. האדם צריך רק להחליט ולנסות, ויפתחו בפניו את כל הדלתות. לא מכריחים אותו להיכנס בהם, אבל אסור לאדם להסתפק במה שיש לו, במה שכבר השיג. הסתפקות במועט היא מדה טובה רק בתחומים גשמיים, אבל בדברים רוחניים אין סוף למה שאדם צריך לרצות. נאמר "חייב כל אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב" 12 . האם כל אחד יכול להיות כמו אברהם יצחק ויעקב? מה העניין לומר מתי אגיע למדרגתם? התשובה היא, שכל אדם צריך לפחות לרצות את זה, להשתדל בזה, לחלום על זה ולהתחיל בדרך.

מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי?
על מנת להתחיל לשאוף להגיע למדרגת האבות, יש להבין באמת את עניינם ומדרגתם. אברהם הוא זה שמתחיל ופותח דרך, שמעז להתחיל לעשות דברים חדשים. פריצה של דרך היא פעולה קשה מאוד, בפרט שהדרך הזו אינה מקובלת על הבריות. "אחד היה אברהם ויירש את הארץ" 13 אברהם הוא זה שמסוגל ללכת בדרכו, דרך האמת, למרות שהוא לבדו מול עולם שלם עוין ולא ידידותי. המדרגה של יצחק היא מדרגה אחרת, והיא נחוצה לא פחות ממדרגתו של אברהם. יצחק הוא ממשיך הדרך של אביו, ולמדרגה זו יש הקשיים שלה. במדרגת אברהם יש את חסד הנעורים וההתחלה החסד של החידוש, לעומת דרכו של יצחק שהיא ההמשך, ההתמדה בנשיאת העול. נשיאה שאינה רק ביום הראשון כשיש עדיין התלהבות גדולה, אלא גם בכל הזמן שאחרי. זוהי היכולת למשוך הלאה עם כל הנפילות וכל הבעיות. כוח זה הוא שמעמיד את הדברים. קפיצה לכבשן האש, בהיותה פעולה חד פעמית, קלה יותר מאותה הליכה ארוכה ומשעממת, כשבדרך אין מוצאים אוצרות גדולים או מלאכים, אלא רק שיגרה ארוכה ומלאת קשיים. בחינתו של יעקב היא לבסס את הכל. לקחת את ההישגים של אברהם ושל יצחק וליצור מהם משהו יציב וחזק. לקחת את חלומות העבר, את ניצוץ הראשוניות ואת כוח ההתמדה, ולבנות דבר יציב. לבנות משהו חזק לא הר ולא שדה, אלא בית 14 . משהו קבוע, שיוכל להישאר לתמיד.

בפועל, איך אדם יכול לשאוף להגיע למדרגתם ולבחינותיהם של האבות? מה הוא נדרש לעשות לקראת זה? אין אדם נדרש להיות בדיוק כמו אברהם: לא מבקשים מאף אדם להקריב בן, וגם לא מבקשים מרבים לצאת מארצם וממולדתם. ההליכה בדרכי האבות, משמעה לראות באבות דגם לחיקוי, ולנסות ליישם בעצמנו את מידותיהם. ההליכה על פי בחינתו של אברהם, דורשת נכונות להתקדמות עצמאית. על מנת ללכת בדרך אמת, פעמים שאדם ידרש לעזוב את דרך אבותיו וללכת בדרך חדשה. השינוי יכול להיות קשה מאוד, כי ה"תרח" שלו הוא אולי יהודי נחמד וירא שמים, ואין זה מן הנימוס לעזוב את דרך אביו. דרושה התגברות רבה על מנת להחליט ללכת בדרך האמת. ההליכה בדרכו של אברהם אינה דורשת מכל אדם דרישה שווה. אין תמיד צורך להיקרע ממולדתך ומבית אביך, אבל בכל אופן, אדם נדרש לקבוע לעצמו כתובת מסוימת - "ארץ אשר אראך" 15 . הארץ יכולה להיות רחוקה, והדרך עלולה להיות קשה ועוינת. ההליכה בדרכו של יצחק, דורשת פשוט להמשיך. אחרי שאדם עובר את ההתחלה, הוא צריך לדעת להתמיד בדרך. ההתחלות קשות, אבל האמצע קשה יותר. בהמשך אין צורך לבקוע דברים, אלא ללכת בדרך בה שום דבר לא מתרחש, ודוקא בגלל זה ההמשך קשה יותר. כשמתחילים דבר, עושים זאת בהתלהבות ובסערה, אבל צריך ללמוד גם להמשיך ולעבוד, בלי נסים גדולים ובלי פלאים. לא בכל רגע יהיה חידוש וייראה אור חדש על ציון, אבל חייבים להמשיך, מפני שזוהי החוליה החלשה, שבעמידותה תלויים הדברים. ללכת בדרך קשה ולפעמים גם משמימה, ולהמשיך בלי האהבה וחסד הנעורים. השלב הבא הוא מדרגתו של יעקב לא מספיק להישאר ולשמור על הדרך והרעיון, יש לעשות מעבר לכך, יש לבנות כל הזמן דברים חדשים, ולהביא, באופן מתמיד, את הדברים לביטוי במציאות. בתהילים מופיעים המושגים "בית ישראל" ו"בית אהרון" 16 , ואילו "בית יראי ה' " אינו קיים. אמר אחד האדמו"רים, שהסיבה לכך שלישראל ולאהרון יש בית, וליראי ה' אין בית היא, שליראי ה' יש "בית יעקב", שאינו בית רגיל, שעומד במקום ורק ממשיך את קיומו, אלא כל הזמן גדל, נבנה ומתחדש.

אסור לאדם להישאר במקום שבו היה, ואם הוא אינו עולה הרי שהוא יורד. השאלה אינה רק האם לא נפלתי או איזו עבירה או מצווה עשיתי, השאלה היא האם עליתי היום מעלה? האם היום הוא יום טוב יותר מאתמול? ואם התשובה היא לא, אז אני יורד. פירושו של דבר, שעל מנת לא לרדת עלי לעשות דברים יותר גדולים ויותר נועזים. אין כאן דרישה לחיות כל הזמן בחוסר יציבות, אלא להקים דבר יציב שחי, מתקדם ומתחדש. אדם חייב לומר "מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי", והוא מחוייב לפחות לנגוע בזה. לחיות בעולמו בדרכם של אברהם, יצחק ויעקב. לא להתפשר, לא להסתפק במועט, ולרצות את הדברים הכי גדולים.

שבעים ושבע יפול צדיק ועדיין קם
כמו כן, נדרשת מוכנות לספוג מפלות בדרך. נאמר "כי שבע יפול צדיק וקם" 17 . ההחלטה של האדם ללכת בדרך של צדיק, להגיע לשמים, כוללת בתוכה ידיעה שיכולים לקרות דברים בדרך. צדיק אינו חסין מפני כשלונות, וגם הוא עלול ליפול, אלא שצדיק אינו נשבר מבעיות, אלא קם. הוא ממשיך ללכת, לא כמו זוחלי עפר או כמו בריות שפופות ועלובות, אלא כמו שצריך. הוא נשאר, ככלות הכל, בדרכו ובכיוונו. ההחלטה ללכת בדרכם של האבות, היא העבודה בחודש אלול. חודש אלול הוא הזמן להכריע לאן מועדות פני, ולהתחיל לצעוד בדרך העולה בית אל. יכול להיות שלא אגיע לשם לבסוף, אבל אני, מבחינתי, התחלתי ללכת. אם הקב"ה יתן לי כוח וזמן אגיע. אולי בריצה, אולי בהליכה, ואולי אפילו בזחילה. שינוי שכזה, יכול להתחולל אצל אדם בן שלוש עשרה, שבע עשרה, ואפילו ארבעים ושבעים. בכל גיל יכול אדם לעשות שינוי בכיוון דרך חייו. הוא יכול לומר: "רבונו של עולם, אם תתן לי לחיות עד מאה ועשרים אספיק לעשות משהו. אם לא תתן לי, לפחות אני יכול להגיד, שאני, מצדי, כיוונתי את עצמי לכך". אסור לאדם בכל גיל ובכל מעמד לתת לעצמו מנוחה, לא בהקיץ ולא בחלום. אדם חייב להגיד לעצמו "ברנש פלוני, עדיין אתה צריך להיות בן אדם".

ואני תפילה
ח"י אלול הוא לפי המסורת, יום הולדתם של האדמו"ר הזקן ושל הבעש"ט. מדוע חוגגים ימי הולדת? מדוע חוגגים שילד נולד? מדוע, כשמשיקים אוניה, עושים מסיבה גדולה? הרי הדבר הוא היפך ההיגיון! כאשר משיקים אוניה, מי יודע איזו דרך צפויה לה, וכמה פעמים היא יכולה לטבוע בים; כאשר נולד ילד, אי אפשר לדעת מה יקרה לו, וכיצד יתנהלו חייו. איך, אם כן, יכולים אנו לחגוג יום הולדת? לכאורה, צריך היה לחגוג בסוף. אדם גמר נסיעה גדולה והגיע למחוז חפצו, גילה ארצות חדשות והביא סחורות רבות. בסוף ימיו, אם כן, מגיע לו שיעשו לו חגיגה, שהכל עבר בשלום (ובאמת, מנהג ישראל לחגוג גם בימי פטירת צדיקים). השאלה, אם כן, מתחדדת. מדוע חוגגים בתחילת החיים, כאשר כל האפשרויות עומדות לפני האדם ההצלחות , ולעומתם הסכנות והצרות?

התשובה היא, שיש דברים באדם, שהם מעבר להישגים, למעשים ולהצלחות. יש אנשים, שהחיים שלהם עצמם הם העיקר. יש כאלו שאפשר לסכם את חייהם כך: כתב כמה ספרים, עשה כמה עניינים חשובים, והשיג כמה דברים. לעומת זאת, ישנם אנשים שהם הרבה מעבר לכך, שכל המעשים הללו הם עבורם רק תוספת, בונוס על העיקר. העיקר של חייהם, אינו טמון במה שיעשו או לא יעשו, אלא במהותם ובעצם חייהם. חייהם עצמם הם קדושה. אנשים מעין אלו, אינם צריכים לעשות דבר, מעבר להיותם עצמם. לכבוד אנשים כאלו, שמחים ביום הולדת, לא משנה מה יקרה להם, עצם קיומם הוא העיקר. אנשים כאלו נדירים מאוד, עליהם כתוב בתהילים "ואני תפילה" 18 אדם כזה הוא בעצמו תפילה, השבח וההודיה לקב"ה. מתוך הבנה זו, חוזרים אנו לרעיון התשובה וימי אלול. העניין בימי אלול והתשובה נעוץ בעיסוק בפנימיותו של האדם, בכיוון הכללי שאדם מחליט ללכת בו ובחלומות שהוא חולם עליהם. המטרה היא לרכוש דמות אדם, ודמות אדם אינה ניכרת בכמות המצוות והעבירות או במספר דפי הגמרא, אלא במהפך בפנימיות. להפוך את עיקר החיים ואת המהות הפנימית של האדם לקדושה ולתפילה, לפני ומעבר למעשים ולהישגים השונים. ההתעסקות אינה בחיצוניות ובמעשים חיצוניים, אלא בשינוי וכיוון הפנימיות לקדושה. זוהי דמות אדם, זה חיים וזוהי מטרת התשובה. מנגד, יכול אדם לחיות בקטנוּת. בכל חודש אלול יתרכז במצוות ובעבירות, ויחטט בפרטים במקום לעשות החלטה אמיתית שתביא לשינוי פנימי. אנשים כאלו, הם אנשים המתים באמצע דרכם, לפעמים בגיל די צעיר, והם אף אינם יודעים שהם מתים. הם ממשיכים ללכת לעסקיהם, הם ממשיכים ללמוד וללמד, ולעשות את כל שאר הדברים, והם לא מבינים שהם כבר מזמן מתו. מתרוצצים הם בעולם באופן מכאני לגמרי, ובלי שום מטרה. מצב זה דומה לזנב לטאה שנקטע, שעדיין ממשיך לפרפר ולנוע, למרות שהוא כבר נחשב מת לכל דבר. אדם כזה כבר אינו חי, הוא מקפץ סתם ללא כיוון וללא תועלת. התשובה צריכה להחיות מחדש, ולמלא את האדם בחיות אמיתית.

התשובה כריתת ברית
יש עוד נקודה, שמי שרוצה לחזור בתשובה ולקבל צורת אדם, צריך לדעת. מכל הנעשה בתהליך זה, צריך שיישאר משהו לעולמי עד. עצם ההחלטה להיות אדם, בהיותה מעבר אל מימד אחר, נעשית בלתי ניתנת למחיקה. התשובה צריכה להיחרט כמו ברית מילה, ובברית אדם חותך משהו מעצמו, כך שנשארת לפחות איזשהי צלקת לעולמי עד. חוזה אפשר להפר בעזרת כמה עורכי דין טובים, אבל לברית אי אפשר להתכחש חתוך נשאר חתוך. צלקת כזו לא ניתן להסיר, ואי אפשר לבטל את הברית הכרותה. אדם שעושה תשובה באופן זה, בכל פעם שייזכר בהחלטה שהחליט, תיכנס בו צמרמורת שלא תיתן לו מנוחה, ולא תאפשר לו להמשיך הלאה. ההחלטה הזו תהיה קיימת בו לעד, ותדחוף אותו שוב ושוב להתקדם. אדם שנכנס לברית הזו היא לא תישכח ממנו, הוא לא יוכל לצאת ממנה והיא תהיה תמיד משמעותית לגביו. העניין הוא הקפיצה וההחלטה. אדם יכול ללמוד הרבה ולהתפלל הרבה, אבל כל עוד אין כריתת ברית ואין החלטה אמיתית כל הלימוד והתפילה יכולים להתנדף, ולא ישאירו שום זכר ורושם באדם.

יש בעל תשובה, שנאמר עליו שזדונות נעשות לו לזכויות 19 . כיצד קורה הדבר? אדם שעשה עבירות ורוצה לשוב אל ה', עבירותיו אינן נותנות לו מנוחה; הן משמשות לו חומר דלק לעשות יותר ולהגיע גבוה יותר. העבירות שעשה נמצאות בתודעתו ומציקות לו תמיד. הוא חש ומבין שאדם כמוהו, שחטא ופשע, חייב לעשות הרבה יותר מאשר אחרים, כדי להתקרב. בעל תשובה, שמכוח עברו ומתחושת החיסרון מקבל משנה מרץ לפעול, הוא בעל תשובה אמיתי, שעליו נאמר שזדונותיו נהפכות לו לזכויות. אדם שסתם נהיה דתי וממשיך לעשות תמיד את המינימום המצוות וההלכות ושום דבר לא דוחף אותו לעוד, אינו יכול להתרומם. אדם כזה אינו בעל תשובה אלא סתם הפך ל'דוס', וברמה הזו הוא יישאר. אדם צריך להיכנס לעניין התשובה בדרכם של אברהם, יצחק ויעקב. המצוות צריכות להיעשות באופן שלא תוכלנה להימחות מהזיכרון, מהלב ומהדעת. הכניסה שלו לעניין לא תתן לו לעולם מנוחה, תמיד תהיה בו ותדחוף אותו לעוד ועוד.

חתירה תחת כיסא הכבוד
הכניסה לעולם של תשובה, דורשת מוכנות לעבודה ויגיעה. להטיח את הראש בקיר, עד שייפתח ויתבקע. כך נפתחים שערי שמים בפנינו. בספר מלכים מסופר על המלך מנשה, שעשה כמעט כל חטא שאפשר היה לעשות והיה רשע גמור מכל צד. בדברי הימים מסופר שבסוף ימיו "וכהצר לו חלה את פני ה' א להיו, ויכנע מאד מלפני א להי אבתיו. ויתפלל אליו, ויעתר לו, וישמע תחנתו וישיבהו ירושלם למלכותו. וידע מנשה כי ה' הוא הא להים" 20 . את המילה 'ויעתר' דורשים חז"ל 'ויחתר' "מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין" 21 . יש אנשים שלא ראויים להגיע לרקיע בדרך המלך, אז הקב"ה חופר חור, שממנו עליהם לחתור ולהגיע אליו. הקב"ה אומר להם "חפור בני, חפור". לא בשביל כל אחד פותחים מיד את כל השערים ותוקעים בחצוצרות לקבלו. ישנם כאלו שצריכים לבוא במחתרת, להיכנס מתחת כיסא הכבוד. זו הדרך היחידה שלהם על מנת להגיע לשמים, לחתור ולחפור עד שיצליחו להבקיע את הדרך לקב"ה. הקב"ה נותן לכל אחד להגיע אליו, ועלינו לנצל את החור הקטן, שדרכו עלינו לפרוץ תחת כיסא הכבוד.

להביא לימות המשיח
מה שאדם צריך לעשות באלול זה להתחיל את הדרך קדימה. לכן, קודם כל, צריך לדעת מהי תכלית המכוון. המטרה היא להביא גאולה לעולם ולהביא את המשיח. נאמר "כל ימי חייך להביא לימות המשיח" 22 זה מה שעלינו לעשות, כל ימי חיינו וזה כולל את הימים ואת הלילות, את המצוות ואת העבירות. הכל הוא על מנת להביא לימות המשיח, ובפחות מזה אסור להסתפק. כל העניין של אלול ושל תשובה, הוא לכוון את עצמנו למטרה ולא להסתפק במועט, צריך לחשוב על דברים גדולים. צריך לזכור שהכוונה היא להביא לימות המשיח, שזה הוא הדבר הגדול, עלינו לחשוב על גאולה גדולה. אנחנו צריכים לבנות את עצמנו את הגוף והנפש שלנו שנהיה מסלול שעליו יבוא המשיח. עלינו להיות מוכנים לזה, לא להסתפק בפחות מזה, ולא לרצות שום דבר חוץ מזה.

מחיר הספר: 20 ש"ח. ניתן להזמין בטלפון: 956941 - 052


^ 1. שיר השירים ו, ג.
^ 2. מלאכי ג, יד.
^ 3. יחזקאל לג, יא.
^ 4. רמב"ן על ויקרא יט, ב.
^ 5. על פי הזוהר, רעיא מהימנא, פרשת פנחס.
^ 6. עבודה זרה כ, ב: מכאן א"ר פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים. וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: "אז דברת בחזון לחסידיך" (תהלים פט, כ).
^ 7. ויקרא רבה פרשה י.
^ 8. תהלים פא, יא.
^ 9. תהלים ב, ח.
^ 10. שמואל א כ, כז.
^ 11. סוטה כב, ב.
^ 12. אליהו רבה כג.
^ 13. יחזקאל לג, כד.
^ 14. על פי פסחים פח, א: ואמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית א להי יעקב" (ישעיהו ב, ג). א להי יעקב ולא א להי אברהם ויצחק? אלא: לא כאברהם שכתוב בו הר, שנאמר "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" (בראשית כב, יד), ולא כיצחק שכתוב בו שדה, שנאמר "ויצא יצחק לשוח בשדה" (בראשית כד, סג), אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר "ויקרא את שם המקום ההוא בית א ל" (בראשית כח, יט).
^ 15. בראשית יב, א.
^ 16. תהלים קטו, ב.
^ 17. משלי כד, טז.
^ 18. תהלים קט, ד.
^ 19. יומא פו, ב.
^ 20. דברי הימים ב לג, יג.
^ 21. סנהדרין קג, א.
^ 22. ברכות א, ה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il