אור ליום ו' ז' מרחשוון ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש חגים וזמנים פסח חמץ, מצה וכשרות לפסח הכשרת כלים וכשרות לפסח Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ה'תשס"ג

הלכות הגעלת כלים


שוכתב על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

חובת לימוד ההלכות כדבעי
כתבו הפוסקים בענין הגעלת כלים: "רבים הם המגעילים ומועטים המבינים". לפיכך, טוב לשאול חכם את אופן ההגעלה הנצרכת לכל כלי וכלי, בטרם יגעילנו (עיין משנ"ב בסי' תנ"ב ס"ק ח', וכן כה"ח שם ס"ק כה). אכן היתה תקופה שדיני הגעלה היו מהדינים הקשים ביותר מבין הלכות הפסח, כיון שלא לכל אדם היתה אפשרות לקנות מערכת כלים מיוחדת לפסח, והיו מכשירים כל דבר. בימינו אמנם רבים המחזיקים מערכת כלים שלמה לפסח, ויש החושבים שכיון שכך, אין להם מקום להתעסק בהכשרת והגעלת הכלים, אך טועים הם, כי רבים המקומות בבית ובפרט במטבח המחייבים הכשרה, ושאי אפשר להחליף אותם - כגון השיש במטבח, הכיריים, הברזים, הכיורים, ידיות המקרר והמקפיא וכדומה. ושמא תאמר שדברים אלו המוזכרים אינם באים במגע עם רותחים כלל, לשם כך יבוארו בשיעור זה בעז"ה כללים בהכשרת הבית והמטבח. ויש מקומות שאין אדם חושב עליהם שצריך להכשירם או כיצד להכשירם.

כיצד הגעלה מכשירה כלים
נחלקו הפוסקים מה עושה או גורמת פעולת ההגעלה. דעת הרמ"א היא שההגעלה גורמת להוצאה והפלטת האיסור מהכלי, וז"ל (שו"ע או"ח סי' תנא ס"ג): "פי' הפלטה שהכלים פולטים האיסור שבהם והוא מלשון שורו עבר ולא יגעיל" (ועיין תוספות ע"ז ע"ו ע"ב ד"ה 'אמר רב הונא' שכותבים וז"ל "משום דלא מהניא הגעלה אלא להפליט האיסור הבלוע בתוך הסכין" עכ"ל). יש המבארים שהגעלה גורמת לבטל את האיסור על ידי התערבבותו עם המים, ויש הלומדים שההגעלה שורפת את האיסור הבלוע בכלים. הנפקא מינה להלכה בין הטעמים הנ"ל היא, אם מֵי ההגעלה מותרים בשתיה. עוד נפקא מינה, אם הכלי הגדול שמגעילים לתוכו נשאר בכשרותו או בלע מפליטת הכלים שהוגעלו בו: לדעת הרמ"א וכן לדעת האומרים שהגעלה גורמת לאיסור לצאת - אסור לשתות את מי ההגעלה כיון שהם בלעו מאותו האיסור, אא"כ יש ששים כנגדו. ולטעם שהאיסור נשרף בו - מותר. נפקא מינה נוספת היא, האם צריך ששיעור מי ההגעלה יהיה פי ששים מנפח הכלי המוגעל: לדעת האומרים שהגעלה מבטלת את האיסור - צריך כן, ולשאר הדעות: אין צורך בכך. ועיין ברבנו ירוחם שכותב וז"ל (תולדות אדם נתיב יז חלק ח דף קסא): "אין להגעיל כלי בן יומו אלא א"כ יש במי היורה גדולה שמגעילים בה ס' כנגד כל הכלי כי בכוליה משערינן וזה כתבתי בענין הפסח ח"ב", עכ"ל. ומביא הרמ"א בשם הרא"ש (בסי' תנ"ב ס"א) שכך יש לעשות אם מגעיל את הכלי אחרי שעה חמישית בערב פסח. וכדי לחשב מהו שיעור פי ששים במים כנגד הכלי, מכניסים את הכלי ליורה גדולה מלאה מים עד שפתה, וכל המים היוצאים ממנה הוא הנפח של הכלי, וצריכים כמות של ששים פעמים בשיעור המים שיצאו מהיורה.

המקור להגעלת כלים לפסח

בתורה אין איזכור מפורש להגעלת כלים לפסח, והמקור לדין זה נלמד מכלי מדין לענין איסור טרף (במדבר ל"א, כ"ב כ"ג. ועיין שם ברש"י ד"ה 'תעבירו' וז"ל: כדרך תשמישו הגעלתו. מה שתשמישו ע"י חמין יגעילנו בחמין, ומה שתשמישו ע"י צלי כגון השפוד והאסכלא ילבננו באור"), וכדברי הגמרא בפסחים (ל' ע"ב), וז"ל: "אמר ליה רבינא לרב אשי, הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו (כיצד מכשירים סכינים לפסח)? אמר ליה, לדידי חדתא קא עבדינן (אמר לו רב אשי לרבינא שהוא לא מכשיר סכינים אלא קונה מערכת סכינים חדשה לפסח). אמר ליה, תינח מר דאפשר ליה, דלא אפשר ליה מאי (אמר לו רבינא לא לכל אחד יש אמצעים להחליף את הכלים שלו לפסח, ומה יעשו אנשים אלו). אמר ליה, אנא כעין חדתא קאמינא - קתייהו בטינא, ופרזלייהו בנורא, והדר מעיילנא לקתייהו ברותחין" (אמר לו רב אשי שהוא לא התכוון שקונה חדשים ממש, אלא שעושה את הסכינים כעין חדשים, כלומר שמגעיל אותם עד שנעשים נקיים מכל בליעה כחדשים, וזוהי הגעלת הכלים המוזכרת. ולשם כך, היה מצפה את ידית הסכינים בטיט או בגבס, שהיו עשויים מחומר שונה מהקת, ומלבן את קת הברזל באש, ושוב מכניס את הידיות ברותחין להגעלה), עכ"ל הגמרא. מכאן למדנו שיש אפשרות להגעיל כלים לפסח כדי להכשירם, וגם למדנו אופן הכשרת סכינים לפסח.

נעיצת סכינים בקרקע
הגמרא בשלהי מסכת עבודה זרה (ע"ו ע"ב) דנה בעניין הכשרת סכינים, וז"ל: "הסכין - שפה והיא טהורה. אמר רב עוקבא בר חמא, ונועצה עשרה פעמים בקרקע". ועל כך מביאה הגמרא מעשה עם שבור מלכא, וז"ל: "כי הא דמר יהודה ובאטי בר טובי הוו יתבי קמיה דשבור מלכא (הם היו יושבים במחיצתו של שבור מלכא), אייתו לקמייהו אתרוגא, פסק אכל (הגישו לפניהם אתרוג, ופרס המלך חתיכה ממנו בסכין שלו ואכל), פסק והב ליה לבאטי בר טובי (אח"כ חתך פרוסה מהאתרוג ונתן לבאטי בר טובי בלי לעשות לסכין שום הכשרה). הדר דצה עשרה זימני בארעא, פסק, הב ליה למר יהודה (כשכיבד את מר יהודה, נעץ את הסכין בקרקע עשרה פעמים כדי להכשירה). א"ל באטי בר טובי, וההוא גברא לאו בר ישראל הוא? (התלונן באטי בר טובי לפני שבור מלכא מדוע כשכיבד אותו לא הכשיר את הסכין, והלוא גם הוא יהודי. יש לציין כי הוא היה עבד שקיבל עליו מצוות כיהודי עיין תוס' שם). א"ל (שבור מלכא): מר קים לי בגויה, ומר לא קים לי בגויה (לא ידעתי אם הינך מקפיד על הכשר כלים או לא). איכא דאמרי, א"ל, אידכר מאי עבדת באורתא (יש שפירשו שהמלך הזכיר לו מה עשה בליל אמש, שכן היה נהוג אצלם להכניס למתארחים שתי גויות, וכשהביאום למר יהודה סילקן מייד בבואו לחדרו, ואילו באטי לא סילקן, ולכן אמר לו המלך ראיתי אמש שאתה לא מקפיד על שמירת מצוות. והוסיפו התוספות שם ד"ה אידכר שלא חטא כיון שהיה עדיין מעוכב גט שחרור). ולמעשה, אין כל הסכינים שוים לגבי הכשרם, וכדלקמן.

הכשרת הסכינים
ישנם סכינים שהכשרם בניקוי ובשפשוף ובהדחה טובה; ויש שצריכים הגעלה, ויש שצריכים ליבון. סכין של הלחם. הכלל הוא, כל סכין שלא השתמש בה מעולם בחם אלא בצונן, כגון סכין המיוחדת לפריסת לחם - יכול להדיחה היטב ולהשתמש בה בפסח. אבל דרושים לזה שני תנאים: שלא יהיה על הסכין הטבעה של שם היצרן, שאם ישנה קיים חשש שמא נדבק באותו חריץ מעט חמץ. וכן שלא יהא בלהב שיניים מחודדות כמו מסור שאין אפשרות לשפשף בין החריצים. ותנאי נוסף שהסכין תהיה עשויה מקשה אחת מברזל, אבל אם היא עשויה מחיבור של ידית מעץ על הברזל, יש לעטוף את מקום החיבור של הסכין לברזל בגבס, ולהכשיר כנ"ל. סכיני חיתוך בשר. ישנם סכיני מטבח המיוחדים לחיתוך בשר צלי רותח, וכן חותכים עמה 'קוגל' רותח בהיותו גוש שדינו ככלי ראשון, וכיון שבלעו ברותח ללא נוזלים צריכים ליבון, וכבולעו כך פולטו. סכיני מטבח פשוטים שרגילים להשתמש בהם כדי להפוך שניצל בעת טיגונו וכדומה, גם כן צריכים ליבון, ולא תועיל להם הגעלה כיון שבליעתם היתה ביבש ללא נוזלים. סכינים לחיתוך פירות או לחיתוך שאר דברים עדינים, ואין משתמשים בהם כלל לחמץ כלל, די בשטיפתם היטב.


סכינים עדינים לא היו כמו הסכינים שהשתמשה בהם אשת פוטיפר, שהיו הנשים צוחקות עליה מה היא כל כך רודפת אחרי יוסף הצדיק, עד שהיתה נראית כמו אשה חולה. וכדי להמחיש להם את שגעונה, הביאה להן סכינים חדים יותר משל שחיטה ומילה, ונתנה להם אתרוגים ותפוחי עץ עם קליפה, וקראה ליוסף שיכנס לאולם, והיו הנשים מחתכות בסכין מבלי להסיר מבטן מיוסף הצדיק עד שנחתכו להם הידיים בלי לשים לב. עוד מובא במדרש שיוסף מרוב צדקותו לא היה מביט באשת פוטיפר כלל, וז"ל המדרש (שכל טוב בראשית פרק לט) "עד היכן ר' חנינא בשם ר' אחא עד שנתנה שרתוע, פי' שפוד של ברזל, תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, ואעפ"כ לא הי' מביט בה, זהו שאומר הכתוב עינו בכבל רגלו ברזל באה נפשו הכל נאמר על מרשעת הזו". ועיין מסכת יומא (דף ל"ה) שכל יום היתה משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשה ערבית (היתה מחליפה בגדיה בוקר וערב בכדי למשוך את תשומת ליבו של יוסף שיסתכל עליה (עיין רש"י שם).

מקרר
צריך שטיפה וניקוי במים וסבון. ואם יש מקום שיש בו חמץ וא"א לנקותו, כגון בחריצים שבדלת, או בין הגומי לדלת - ישפוך שם חומר ניקוי כדי שיפסל החמץ ממאכל (רמ"א תנא סעי' כז). ידיות המקרר צריכות ניקוי ועירוי מים חמים (רמ"א שם, ועיין משנ"ב ס"ק קסא, וכה"ח שם ס"ק שי"ד). ואם הניח במקפיא לחם וכדו' יש להפשירו ולנקותו היטב, כי לפעמים פירורים מכוסים בשכבה של קרח.

מפות שולחן
מפות שולחן גם צריכות הכשרה, שכן לעיתים במהלך השנה נשפך עליה דברים חמים או משקאות חריפים חמץ וכדומה, והכשרתם היא על ידי כביסה במים רותחים. מפה שא"א לכבסה ברותחין כגון העשויה מחוטי ניילון - יכבסנה במים קרים או פושרים עם אבקת כביסה (בא"ח צו יא), ויצניענה עד לאחר הפסח.

כיריים של גז או חשמל
לכיריים של גז או של חשמל יש צורך בהכשרה ובנקיון מיוחד. יש לנקות את כל החלקים היטב. את החצובות יש ללבן ליבון קל. על מכסה הגז, הכפתורים ומושב הכיריים יערה מים רותחים, ועכ"ז יצפה את מושב הכיריים, הכפתורים והחצובות והמכסה בנייר כסף (עיין שו"ע סי' תנא סעי' ד' ורמ"א. וכן שו"ת רב פעלים ד', או"ח סי' יז, וכן לכה"ח שם ס"ק יד).

לכלי חרס אין הגעלה
כלי חרס אין להם הגעלה, והגמרא אומרת שבבית המקדש היו הכהנים מבשלים או צולים את האוכל שלהם, וכל יום בערב היה בא אחד הכהנים ואוסף את סירי החרס ושוברם, והטעם מפני שהבלוע בפנים ייעשה למחר נותר, וכיון שהסירים היו מחרס, לא מועילה להם הגעלה. לענין טומאה - מעיקר הדין כלי מתכת שנטמא אפשר להכשירו בהגעלה, או לנקב ולעשות חור מלמטה כמוציא רימון ואז הכלי בטל מהיות כלי. שיעור החור שמבטל מכלי את תורת תשמישו הוא כמוציא רימון, כדי שלא יוכלו להשתמש בו לפירות אחרים, והוא השיעור הגדול ביותר שקבעו. לאחרונה מצאו כלי כזה עם חורים, והתווכחו חכמי החלם שמצאוהו לשם מה החור, ומרוב בורותם העלו השערות שלא שמעתה אוזן, ואילו היו לומדים היו יודעים שזה היה כנראה כלי שקיבל טומאה, ועשו בו חור כדי לבטל ממנו שם של כלי תשמיש.

מה בין בליעת איסור לבליעת נותר במקדש?
ישנו הבדל בין כלי שבלע איסור, כגון שנתבשל בו בשר ואחר כך חלב, או שנתבשלו בו איסורים אחרים, וכן אם קנה כלי ישן מגוי - לבין כלים הבלועים מתבשילין בבית המקדש; שכן כל איסור שנבלע בכלי, בשעת בליעתו כבר היה בו איסור. אבל כלי שבלע מתבשילין של המקדש, בלע דבר כשר וראוי לאכילה, ורק אחר כך נאסר כשיעברו עליו 24 שעות או לילה למאן דאמר (ר"ת). והנפקא מינה היא, לענין סיר שבלע דבר טרף, שנעשה טעמו פגום לאחר 24 שעות, ולמרות שאין אנו מרגישים בטעם פגום כשמבשלים בסירים כשרים שעברו עליהם 24 שעות, אבל בעלי מקצוע המנוסים בטעמים עדינים יכולים להבחין בזה.

דין כלי זכוכית
בדורות קודמים, כלי הזכוכית לא היו כל כך חזקים כמו היום, ולא היו סובלים משקאות רותחים בכלל והיו מתנפצים מהחום אם לא היו מכניסים בו מתכת שתמשוך את החום ותמנע מהזכוכית להתנפץ, ועל כן, בסוג כזה של זכוכית יתכן שהיו אומרים שאינו בולע ברותח. אבל מדברי ה'בן איש חי' רואים שהזכוכית בולעת, ולמרות הקושיות שהקשו עליו, מיושבים הדברים וכדלקמן. כתב הבא"ח (צו אות י"ד): כלי זכוכית לשימוש בצונן, ניתן להגעילם על ידי עירוי ג' ימים. אבל אם נשתמש בהם לחמין - אין מועילה להם הגעלה - משמע מדבריו שכלי זכוכית בולע. יש שטענו כנגדו על חומרתו, שהרי מרן כתב שכלי זכוכית אינם בולעים. אך נעלם מהם רמב"ם מפורש, וז"ל (פי"ז מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג'): "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות. ודברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות. ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין".

דהיינו, לדעת הרמב"ם כלי זכוכית בולעים, ובעקבותיו כתב הבא"ח את דבריו שבולעים. וכיון שרמב"ם זה לא הוזכר בהלכות פסח אלא בהלכות מאכלות אסורות, על כן נעלם מעיניהם. אולם לדעת בא"ח להחמיר כסברת הרמ"א (להלן) שלא מועיל להם הגעלה אם בלעו חם. אם יבוא מאן דהוא בטענה שמא נפלה טעות דפוס ברמב"ם, כבר כתב הרב קפאח ע"ה: "כלי זכוכית וכלי מתכות - דברי רבנו ברורים, פתח בחומר כלי מתכת וכלי זכוכית ואח"כ דן בשימושם והכשרם. ולעולם, דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות שבולעים. ואין להקל בכלי זכוכית וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשניות במסכת ע"ז דף ע"ה - ע"ו". ז"ל השו"ע (סי' תנא סעי' כ"ו): "כלי זכוכית אפי' מכניסם לקיום ואפי' משתמש בהם בחמין אין צריכים שום הכשר (וזה בניגוד לדברי הרמב"ם) שאינם בולעים ובשטיפה בעלמא סגי להו". והוסיף הרמ"א וכתב: "ויש מחמירים ואומרים דכלי זכוכית אפי' הגעלה לא מהני להו, וכן המנהג באשכנז ובמדינות אלו" (ועיין לכה"ח ולמש"ב שם).

אפשר שבדורו של הרמב"ם השימוש בכלי זכוכית היה בכלי שני או שלישי, ודאי שניתן להגעילם. אבל בכוסות של דורנו שרוב שימושם במים רותחים, אין מועיל להם כל הגעלה. מעשה שהיה באדם אחד שאמר שהוא קנה כוס זכוכית והשתמש בה במשך כמה שנים וצבעה השתנה. הלך לחכם אחד ואמר לו: כבוד הרב, אמרת שכוס אינו בולע. וא"כ מדוע בכוס שלי השתנה הצבע, כנראה שהוא בלע. ענה לו הרב: אינה דומה הכוס שלך לשאר כוסות, אפשר שהשימוש שלך היה בחום וכדו'.

ולמעשה , כלי זכוכית למשקה קר , כגון: בקבוק בירה או כוסות - ידיחם היטב מכל חמץ הדבוק בהם וישטפם, ויניחם בקערת מים, וכל כ"ד שעות יחליף את המים, וזאת במשך ג' ימים - וזה נקרא "עירוי". כוסות למשקה חם - נוהגים להחמיר, ולא מכשירים אותם (עיין לכה"ח סי' תנא ס"ק רצ"ג משם ר"ז).

כלי פלסטיק
יש אומרים: דינם כחרס ואין מועילה להם הגעלה. ויש אומרים שדינם ככלי מתכות רגילים. כיום ישנם סוגים רבים של כלי פלסטיק, מהם דקים ומהם עבים. כבר למדנו מחז"ל שההבדל בין זכוכית לפלסטיק הוא, שאם זכוכית נשברת יכול לקחת את השברים וללכת לאומן שיתיכם, ויעשה מהם כלי חדש. אבל לכלי פלסטיק שנשבר, לא יועיל מאומה. למעשה, דינם ככלי מתכות וכפי בליעתם כך הכשרתם, ובתנאי ששימושם היה ככלי שני. אבל אם השתמש בהם לכלי ראשון, כגון: מצקת מרק וכדו' - יש להחמיר ולהכשירה במים רותחים בסיר שנמצא ע"ג האש, אך מהדין די בעירוי מכלי ראשון.

צלחות חרסינה ופורצלן
בגמרא מובאת מחלוקת בין רב לשמואל בענין קדירות של חרס לאחר הפסח, וז"ל (פסחים ל' ע"א): "אמר רב: קדירות בפסח ישברו וכו'. ושמואל אמר: לא ישברו...ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי, ואי לא, דרשינא לכו כרבי שמעון" וכו'. טעמו של שמואל הוא: על מה שבלוע בסיר לא גזרו חכמים שאסור להשהותו, ואחר הפסח מותר להשתמש בו. מבאר רש"י: שהיו הסוחרים מוכרים בערב פסח את הסירים ביוקר, ואמר להם שמואל אל תעלו את דמיהם יותר מכדי שוויין, שאם תעשו כן, אני אפסוק לאנשים כר"ש דמותרות הקדרות הישנות לאחר הפסח. ואומרים התוס' ששמואל התכוון רק לאיים עליהם, וכן האחרונים גזרו, כמו שגזרו בזמנם על מפקיעי המחיר של הדגים, ואסרו לקנות עד שהוכרחו להוריד את המחיר, וכן מצאנו בהדסים שהפקיעו את מחירם, ושמואל גזר שיורידו את המחיר, ואם לא, יתיר לקנות הדס קטום, ואמר כן רק כדי לאיים עליהם (עיין תוס' סוכה ל"ד ע"ב ד"ה ולדרוש להו). למעשה לענין הגעלת צלחות חרסינה או צלחות פורצלן - אין שום אפשרות להכשירן לפסח אא"כ השתמשו בהן בכל השנה בצונן, ואז מספיק עירוי או אפי' במים וסבון בלבד.

כיצד מגעילים ?
כתוב ברמב"ם (פי"ז מהלכות מאכלות אסורות ה"ד): "כיצד מגעילן? נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה ומרתיחה יפה יפה. ואם היתה יורה גדולה מקיף על שפתה בצק או טיט וממלא מים עד שיצופו המים על שפתה ומרתיח". למעשה איננו עושין כן, אלא אנו ממלאים סיר עם מים ומרתיחים אותם, ומכניסים את הכלי לתוכו ומשהים מעט כדי שיפלוט הכלי את אשר בלע, ובזה הוא מוכשר (עיין שו"ע תנ"א סעי' ג, ה', ו', וכן שו"ע תנ"ב סעי' ז'). אם השתמש בטעות בכפית או מזלג בשרי לחלב או להיפך, ורוצה להגעילם - יקח סיר ובו מים עם מעט חומר ניקוי לכלים (אמה) וירתיחם, ויניח בו את המזלג או הכפית, יוציאם וישטפם במים קרים.

נ"ט בר נ"ט - בשר בחלב
כלי שהיה בו שומן שנשאר במשך הלילה: השומן אינו נותן טעם נפגם, אלא מה שנבלע בכלי נותן טעם נפגם. למשל: אם בישל בשר בסיר, ובא ילד והניח בתוכו חלב - בודקים אם יש ששים כנגדו. סיר של בשר וילד הכניס אבן שיש לתוך הסיר - האם אבן שיש זו מצטרפת להיתר או לאיסור? מבואר בפוסקים: כמו שמים נבלעים באוכל, כך גוש אבן השיש, בלע בשר, והוא מצטרף לבטל בששים (ויש חולקים, עיין שו"ע סי' צ"ט סעי' א', ולשבחי צדק שם, וכן לדרכי תשובה). הגמרא מספרת על ילתא אשתו של רב נחמן (שהיתה בתו של ראש הגולה) שביקשה ממנו לטעום בשר בחלב. אמר ר"נ לתלמידיו: זוויקו לה כחלי (דד של בהמה שיש בו גם חלב וגם בשר) ותעשו בו פסים בסכין, ותבשלו לה אותו. נשאלת השאלה מה טעם סיפור זה? התשובה לכך נלמדת מדברי הרמב"ם לא יאמר אדם בשר בחלב אינו טעים ואי אפשי לאכול בשר בחלב, אלא יאמר אני רוצה ומעוניין בכך, אלא שהתורה אסרה. וכן אמרה ילתא אני רוצה לטעום בשר בחלב כדי לדעת מה התורה אסרה בשר וחלב אע"פ שהוא טעים (עיין חולין ק"ט ע"ב).

כלים שנקנו מגויים - צריכים טבילה
ישנו הבדל בין הגעלה לטבילה. בהגעלה - אם לוקח סיר גדול ורוצה להגעילו בתוך סיר אחר, אך אין כולו נכנס, יכול להכניס צד אחד ולהגעיל, ואח"כ יהפכנו לצידו השני וכן הלאה. אבל בטבילת כלי- חייב להכניס את כולו לתוך מי המקוה, ואם הכניסו חלקית לא עלתה לו טבילה (וכמו לענין טבילת אשה שאם יצאה אפילו שערה אחת משערות ראשה מחוץ למקוה לא עלתה לה טבילה. עיין ליו"ד סי' ק"כ בפ"ת ס"ק ג'). הגמרא אומרת (במסכת ע"ז ע"ה ע"ב): "הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים את שדרכו להטביל יטביל, להגעיל יגעיל, ללבן באור ילבן באור, השפוד והאסכלא מלבנן באור הסכין שפה והיא טהורה". נחלקו הפוסקים האם החיוב של טבילת כלים מדאורייתא או מדרבנן (עיין פ"ת שם ס"ק ד', ובא"ח ש"ש פרשת מטות אות ב'), והנ"מ היא: אם החיוב מדאורייתא - אין ילד קטן הפחות מגיל י"ג שנים נאמן לומר שהטבילם. אבל אם החיוב מדרבנן - נאמן קטן להטבילם.

המוכרים בקיוסקים שמגישים משקאות קלים בכוסות זכוכית, צריכים להטבילם ואח"כ להגיש לאנשים (אם הם תוצרת חו"ל). כלי שלא הוטבל, גם אחרי מאה שנה צריך לטובלו, ולא חל עליו "התיישנות" (עיין בא"ח שם אות י"ט). כלי זכוכית או מתכת שהם חד פעמיים, כגון: בקבוק בירה של חו"ל, אין צורך להטביל. הטובל כלי אחד (אפילו מזלג) יברך "בא"ה...על טבילת כלי", ואם טובל כמה כלים יברך "על טבילת כלים" (עיין לבא"ח פרשת מטות ש"ש אות ד'), ויזהר להוציא את המדבקות שעל הכלי קודם טבילתו, כגון: מדבקות המחיר או ארץ הייצור וכדו' (ועיין בא"ח שם סעי' י"ח).

נזכר בשבת שלא טבל את הכלי
מובא בגמרא: אם נזכר ביום שבת שלא טבל כלי מסוים, ילך למקוה ויאמר שכוונתו לקחת מעט מים, ויכניס את הכלי ויטבלנו. זה בזמנם שהיה נהר או בור מים, ועל כן התקנה המובאת בגמרא טובה. אבל כיום, אם ילך למקוה ביום שבת בצהרים והכלי בידו, יש חשש מראית עין שיאמרו שמתקן כלי בשבת, ולא שייכת התקנה שצריך למים. כי כיום שום אדם לא לוקח מים ממקוה לבית. על כן ישנה תקנה נוספת והיא, שיָקְנֵה כלי זה לגוי ואח"כ יקחנו ממנו בהשאלה. ולאחר שבת או יו"ט יש אומרים שחייב להטביל בלי ברכה, ויש פוטרים אותו כי זה מושאל מגוי.

כיור חרסינה
לענין הגעלת הכיור לפסח: יש אומרים שאין לו תקנה . ויש אומרים שיכסנו במבנה העשוי מפח/ מתכת. אך כיסוי זה מועיל רק להרגשה הטובה אך לא להלכה, כיון שעדיין נכנסים מים חמים מתחת לכיסוי ואינו אטום לגמרי. למעשה, ינקה אותו בכל החורין והסדקין, ייבשנו היטב, ויערה עליו מים רותחין, ואם יש חורים יסתמם, וניתן להכשירו באופן זה אע"פ שהוא עשוי חרס, מכיון שהוא בד"כ בולע חמץ פגום שאינו ראוי לאכילה. והרוצה להוסיף ג"כ את הכיסוי הנ"ל, תבא עליו ברכת טוב (עיין שו"ע יו"ד ק"ה סעי' ב', וכן לכה"ח תנ"א ס"ק טו"ב, כ', פד, פה. ומשנ"ב ס"ק יא, לז).

שיש
יש לנקות היטב את השיש ואח"כ לערות עליו מים רותחין. ואם מצויים בו חורים או סדקים - יסתמם בגבס וכדו'. ומה טוב גם כן לכסותו בנייר כסף (שו"ע סי' תנא סעי' ח'). שיש שערכו עליו בצק או הניחו עליו סיר רותח - ינקנו היטב, ויערה עליו מים רותחים, ויש חיוב לכסותו בנייר כסף ובניילון (עיין שו"ע תנא סעי' יז ונו"כ שם).

ברז
יש לנקותו היטב בכל החריצים, ואח"כ יערה עליו מים רותחים.

הכשרת מטבח מוסדי
לרוב המטבחים המוסדיים יש מערכת קיטור העוברת בצינורות ומספקת חום לסירי הבישול, ורבו השאלות כיצד יש להגעיל מטבח כזה. על כן, כל מוסד או ישיבה וכדו' ישאלו לחכם הכיצד יש להכשיר את המטבח לפסח, ובפרט תנורים, וכ"ש תנורים שיש בדלת זכוכית.

מכשיר "קיטורית"
הגעלה בחמי טבריה אינה מועילה, כיון שזה לא נקרא "חמי האור". כיום ישנו מכשיר חשמלי הנקרא "קיטורית" - ולא ניתן להגעיל כלים בעזרתו כיון שהוא מפיק רק אדים. ההגעלה צריכה להיות במים שהם בדרגת רתיחה, ויהיו בועות כתוצאה מרתיחתם.

כבולעו כך פולטו
כלל נתנו לנו חז"ל בהכשרת כלים והוא: "כבולעו כך פולטו", דהיינו באותה הדרך שבה הכלי בלע את החמץ, כך יפלוט את החמץ שבו. ואומרים חכמי המוסר: כך אדם שעשה עוון תקנתו היא, כבולעו כך פולטו. ואם נהנה ממאכל איסור עליו לדעת כיצד לתקן זאת, כגון: ע"י צום. וכמו שמצינו במגילה שאכלו ונהנו בסעודת אחשורוש, והתיקון היה "וצומו עלי". וכן מצינו בחוה ואדם שאכלו בע"ש מעץ הדעת, והתיקון הוא לאכול בליל שבת (ועיין בהקדמת הבא"ח לפרשת בראשית לשנה שניה).

כלי מלוכלך מאד
מובא באחרונים: כלי שא"א לנקותו מחמת חמץ הדבוק עליו, כגון: מחבת, שבין הידית לכלי ישנה הצטברות של שמן שרוף, א"א להגעילו. ועל כן ישפוך על החמץ הדבוק בסדקים חומר ניקוי כגון אקונומיקה וכדו' על מנת לפגום את החמץ מאכילה, ויצניע כלי זה עם כלי החמץ (עיין שו"ע תנא סעי' א'). סיר עם ידיות יש לפרקו ולנקות שם, ויגעיל את הסיר לחוד ואת הידיות לחוד. ישנם כלים שניתן לנקותם בעזרת נייר זכוכית, ויש כלים שלא יועיל להם כלום, כי הוא רק משייף מלמעלה כדי קליפה אבל אינו חודר פנימה לתוך הכלי. וכלים שדינם כדי קליפה אפשר ע"י נייר זכוכית.

סוכריות בתוך ספר תורה
לעיתים בס"ת של הספרדים מצויים סוכריות, וצריך הגבאי להוציאם לפני הפסח. וכן כדי שלא יקלקל את הס"ת. וטוב לא לזרוק על הס"ת סוכריות, ואם זרקו להוציאם מיד.

ברכה אחרונה על קפה
אם שתה משקה במספר לגימות, ועשה יותר משתי הפסקות בין לגימה ללגימה אינו חייב בברכה אחרונה, וזאת לדעת הספרדים. דעת רמ"א: הכל מצטרף וחייב בברכה אחרונה. כיום ששותים תה או קפה קר - חייב בברכה אחרונה, כי יש רבים ששותים כך. אבל פעם אמרו אם אדם שותה בצורה כזו אין זה דרך שתיה, ולא יברך ברכה אחרונה. אולם מאחר ונשתנו העיתים והזמנים כיום, יכול לברך. מובא בגמרא שבאו רבנים לבית רבנו הקדוש והיו עולים במדרגות ובעת עלייתם היו נחים. אמרה להם שפחתו של רבנו הקדוש: עד מתי אתם עולים סירוגין סירוגין? ושאלוה החכמים לכוונתה, וענתה להם: כפי שכתוב הקורא ק"ש לסירוגין, וכך גם אתם עולים בהפסקות (עיין ר"ה כ"ו ע"ב).

בבית רבי היו מדברים רק בלשון הקדוש. וזאת מכיון שרבנו הקדוש היה חבר של הקיסר ושם דיברו ברומית, אמר רבי בביתי ידברו רק לשון הקודש. וכל אחד צריך להקפיד לדבר עם ילדיו מקטנותם רק בלשון הקודש, ומעת שבנו יודע לדבר ילמדנו תורה היינו "תורה ציוה לנו משה" ו"שמע ישראל" וכו'. אם רוצה להשמיע שירי ערש לתינוק כדי שישן, יזהר להשמיע לו רק שירי קדושה.

אדם שלא מצליח להירדם
אם קרא ק"ש ואינו מצליח להירדם: יש אומרים יקרא קריאת שמע שנית. ויש אומרים יקח גמרא וילמד. ואמרו חכמי המוסר זו האחרונה סגולה בדוקה לשינה. כי ברגע שיתחיל ללמוד יבוא יצר הרע ויאמר לאדם 'גם בלילה הנך לומד'? ומיד יביא עליו את השינה וירדם, העיקר שלא ילמד תורה. וכמו שנזכה לבער את החמץ מבתינו, כך נזכה לבער את יצר הרע מקרבנו. ויה"ר שהקב"ה יבער את כל החמצים, השאת והספחת המזיקים לעם ישראל, ועם ישראל יהיה שקט ושאנן ואין מחריד. ונזכה לביאת הגואל ולבנין אריאל בעגלא ובזמן קריב, אכי"ר.

חזרה למעלה