ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מפקדי דוד (חלק ג') | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ציבור וחברה מפקד אוכלוסין המפקד בהלכה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ה'תשס"ג

מפקדי דוד (חלק ג')


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

בסוף ספר שמואל ב מצינו את הסיפור אודות המפקד שערך דוד בעם. מפקד זה שתוצאותיו היו הרות אסון נחקק גם בסידור, בתפילת נפילת אפים הפותחת במילותיו של דוד אל הנביא "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד..." (שמואל כ"ד יד). להלן הפסוקים המתארים את השתלשלות המאורעות:
"וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל... וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם, וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד... וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ" (שם).

נשאלת השאלה, מה היה חטאו של דוד, מה הביאו למניין זה ומה גרם לכישלונו שגרר אחריו עונש כה חמור?

חז"ל דנים בשאלה זו בכמה מקורות, נביא כמה מהם:
כאשר נפגשו בפעם האחרונה שאול ודוד, פונה דוד אל שאול במילים הבאות:
"וְעַתָּה יִשְׁמַע נָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֵת דִּבְרֵי עַבְדּוֹ אִם ה' הֱסִיתְךָ בִי יָרַח מִנְחָה וְאִם בְּנֵי הָאָדָם אֲרוּרִים הֵם לִפְנֵי ה' כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים" ( שמואל א כ"ו יט).

הגמרא מבקרת קשות את סגנונו של דוד וז"ל:
"אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו'. מיד 'ויעמד שטן על ישראל', וכתיב 'ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר' " (ברכות סב ע"ב).

ברור לגמרא כי דוד נכשל באי לקיחת כופר-מחצית השקל, מקשה מו"ר הרי מה שפשוט לסוגיא הוא כנגד מסקנת המהרש"א, שהרי לפי המהרש"א הצורך במחצית השקל היה רק במפקד הראשון. מלבד זאת, בפרק יח של אותו הספר מסופר:
"וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת. וַיְשַׁלַּח דָּוִד אֶת הָעָם הַשְּׁלִשִׁית בְּיַד יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁית בְּיַד אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֲחִי יוֹאָב וְהַשְּׁלִשִׁת בְּיַד אִתַּי הַגִּתִּי...".

אין כל רמז לבעיות עם מפקד זה לא בכתובים ולא בדברי חז"ל ונשאלת השאלה מה ההבדל בין מפקד זה שערך דוד בצבאו בזמן מרד אבשלום למפקד המופיע בפרק האחרון של הספר?
הרמב"ן בפירושו לתורה מנסה להסביר מה שקרה בפרק כד של שמואל ב בשתי דרכים וז"ל:
"אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג) 'ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה'. וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז), 'ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד'.

תירוץ זה מסביר את ההבדל בין שני המפקדים אבל איננו מתיישב עם לשון הגמרא, שהרי אין זו טעות שכל תינוק מכיר בה.
התירוץ השני הולך בכיוון אחר לגמרי:
"ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו 'מבן עשרים שנה ומעלה', אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דה"י א כא ב), וזה היה עונשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר 'ולא יהיה בהם נגף' שהוא בשקלים שהם כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ומטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים. יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל - היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים, והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהיו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם. והכתוב שאמר במנין ההוא (דה"י א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו, וזה ענין הגון מאד" (רמב"ן במדבר א' ג).

תירוץ זה שהרמב"ן מקלסו גם הוא איננו מתיישב עם לשון הגמרא. גם אם נתרץ כי דוד חשב שהאזהרה ב"כי תשא" על השקלים איננה לדורות, גם אז לא יתיישב הדבר עם הגדרת הגמרא כי רק הפסוקים בשמואל א' ובהושע גילו זאת ואין זה בבחינת דבר שאפילו "תינוקות של בית רבן" יודעים. (עמוד הימיני סימן יג סע' ו).
רבי אליהו מזרחי - הרא"מ - תירץ את הקושיא השניה בדרך הבאה:
"ושמא יש לומר שמה שהמנין שולט בהם (עין הרע) אינו אלא כשנמנים כל ישראל ביחד, כדכתיב: 'כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם' וכו'. אבל כשמונה מקצתם אין בכך כלום. לפיכך כשמנה דוד את כל ישראל ואת כל יהודה שלט בהם עין הרע, ובא עליהם הדבר. אך כשמנה את העם אשר אתו בלבד, לא שלט בהם ע"ה והלכו ונצחו במלחמה".

לפי עקרון זה טוען מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כל הקושיות נופלות. שאול לא פקד את כל העם אלא רק את אלה שהתגייסו למלחמה ולכן לא הייתה כל בעיה במניין זה. מאידך גיסא זה שהוא הקפיד גם במניין החלקי לא למנות בצורה ישירה יכול להוות בהחלט מקור לסוגיא ביומא בעניין הפייס במקדש, שגם במניין חלקי אין למנות ישירות אלא באמצעות דבר אחר כמו "טלאים" או "אגודלים" וכך גם נלמד מהפסוקים בספר הושע. צורך זה במניין עקיף מקורו במה שמכונה "דברי קבלה" וטעות בו איננה גורמת לנגף. לכן במניין שנערך בזמן מרד אבשלום לא היה נגף, כי שם נספרו רק אלה שהצטרפו למחנהו של דוד. אבל האזהרה בפרשת כי תשא היא אזהרה לדורות שעונשה (נגף) כתוב בצדה ולכן לפי זה יהיה צורך ב"מחצית השקל" לכפר, בכל מקרה בו ירצו לדעת את מניין כל העם. מכיוון שדבר זה מפורש בתורה הוא נחשב כטעות בדבר "שאפילו תינוקות של בית רבן" יודעים אותו. (עמוד הימיני סימן יג סע' ח).

לפיכך נוכל לסכם ולומר את הכללים הבאים לפי שיטה זו:
א. מדאורייתא בכל פעם שפוקדים את כל העם יש חיוב לעשות זאת באמצעות מחצית השקל ורק כך בגלל אלמנט הכפרה ניתן למנוע את הנגף ח"ו.
ב. אם רוצים למנות חלק מן העם או קבוצה מסוימת אין צורך מדין תורה במחצית השקל ומותר למנות את הקבוצה ישירות.
ג. מדברי קבלה (דברי הנביאים בספרים שמואל והושע) למדנו שגם מניין חלקי יש לעשות בצורה עקיפה תוך כדי שימוש באמצעי תחליפי כמו טלאים או אצבעות, אבל מעבר על איסור זה איננו גורם לנגף ח"ו.

נוסיף ונאמר כי רש"י (על שמואל א ט"ו ד) בהסבר מניינו של שאול את חייליו ב"טלאים", מצא רמז נוסף בתורה לאיסור מדברי קבלה והוא הפסוק "וְאַתָּה אָמַרְתָּ הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב" (בראשית ל"ב יג). על פי הסברנו דלעיל ברור מדוע רש"י לא הביא את הפסוק מכי תשא, העוסק במניין כל העם והעדיף את האסמכתא מבראשית. (עמוד הימיני שם).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il