בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

בהוצאת "בית הרב" גליון מס' 148

האנושות בנסיגה או בהתקדמות

undefined

הרב יעקב פילבר

טבת תשע"ב
3 דק' קריאה
"על דבר העצמות האנושית היא שאלה גדולה האם היא עולה הלוך ועלה או יורדת הלוך וירוד" [עין איה שבת פרק שני אות לח]


נקודת השיא של האנושות הייתה בתקופת אדם-הראשון בגן עדן. לאחר החטא באה הנפילה והחברה האנושית עברה שינויים ותהפוכות. והנה בכתבי מרן הראי"ה אנו מוצאים לכאורה שני תהליכים הפוכים, מצד אחד משתמע שההוויה הולכת ומתעלה כמו שכתוב בספרו "אורות הקודש" (ח"ב עמ' תקכב):
"אנחנו משיגים את המציאות בתור הויה שהיא מתחלת ממקורה, הולכת בתחילה הליכת ירידה מלמעלה למטה, ממהות עליונה למהות ירודה, עד שבאה לירידה היותר שפלה, ואחר כך היא שבה לעלות, והולכת היא ועולה מירידתה השפלה בעומק תחתית עד העליה היותר עליונה, עד עלותה למקורה בסתר עליון".

ועוד כתב שם (עמ' תקכא):
"העולם מתעלה תמיד, מפני ששורש העולם מתמלא תמיד אור חכמה, וכל מה ששורש הזמן עובר יותר ויותר, החכמה מתרבה, בישישים חכמה ואורך ימים תבונה. מתוך כך הענפים כולם, שהם האנשים כולם, וסדריהם, ותכונות רוחם הפנימיות וכן היצורים כולם מדומם צומח וכל החיים כולם הרי הם מתבסמים ומתעלים".

ומצד שני הוא אומר שגדולי הדורות הולכים ומתקטנים כמו שנאמר בספרו "עקבי הצאן" במאמר הדור (עמ' קיא):
"ברובי תקופות ההיסטוריה אנחנו מוצאים חכמים נעלים גדולי רוח בדורות הראשונים, שאנו משתאים על גודלם ועז רוחם, אבל הכלל היה נתון בשפל המצב, בין בדעה, בין במוסר . . . בדורות האחרונים התחילו הענקים להתמעט והכלל הולך ומתעלה. באומתנו נתמעטו הבורים, ולעומתם נתמעטו והוקטנו הגאונים הצדיקים".

האם יש סתירה בדבריו?

מרן הראי"ה מתייחס לתופעה הכפולה הזאת בספרו "עין איה" (שבת פ"ב אות לח), הוא מבחין בין מה ששייך לעצמות האנושות (למהות ולתכונה העצמית של האנושות) לבין המקרים המשתנים שבמהלך הדורות. ושם הוא כותב שלגבי המקרים החיצוניים הנוגעים לפרטים המעשיים שהם תולדות המקרים המשתנים, בהם רואים אנו באנושות התקדמות והתפתחות, וככל שהאדם מוסיף ידיעות מהניסיון האנושי המצטבר - כך בתחום הזה יש באנושות התפתחות, אבל בכל מה שנוגע ל"עצמות האנושית" ליכולת לעצב את האנושות ביסודות הקיימים לדורות, כאן אין אנו יכולים לדמות את גדולי הרוח בימינו לאותם שהיו בדורות הראשונים. העובדה שהראשונים היו ענקי רוח אינה מקרית אלא היא בכוונת מכוון מההשגחה העליונה, כי בימיה הראשונים הייתה האנושות צריכה לגבש את העצמיות שלה כמו שבע מצוות נח שהמוסר שבהן אינו משתנה מפני תהפוכות הזמן. אך המוסר המינימאלי הזה המתאים לאומות העולם אינו מספיק לישראל. ולאחר שעם ישראל הובדל מכל העמים, ניתנו להם במתן תורה תרי"ג מצוות שעיצבו עצמות פנימית חדשה לאומה הישראלית.

כאשר אנו מעריכים זה מול זה את שני הנתונים הללו נשאלת השאלה: איזה מהם עיקרי וחשוב יותר לתפוס מקום יותר נכבד בחיי האדם – האם העצמות האנושית או מקריו המשתנים? תשובה לשאלה זו מוצא הראי"ה בדברי הגמרא (שבת לח)
"מנהגו של עולם, שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה - בחייו מקיימין אותה, במותו - אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו, גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים. ולא יפה אמר שלמה 'ושבח אני את המתים' וגו'?"

וכך מבאר הראי"ה (עין איה שם) את דברי הגמרא: המלך והמלכות מסמלים את החולף, את התחזוקה השוטפת של החברה האנושית. לכן התקנות שהם מתקנים והחוקים שהם מחוקקים הם הוראת שעה ומכוונים למצבים שהזמן גרמן, ולכן הם חולפים. כשהם מתקיימים, אין הם מתקיימים בזכות עצמם אלא מכח סמכותו של המלך (" בחייו מקיימין אותה") אבל כאשר הסמכות חולפת ("במותו") אין מקיימים אותה. בדורות הראשונים, כשהאוכלוסיה האנושית הייתה פרימיטיבית ופרועה, היה צריך כוחות נעלים ונשגבים שישפיעו על החברה האנושית שפע הנהגה אלוקית נצחית שתרומם את האנושות, ולכן הניח הקב"ה בכח האנושות להוציא כוחות שהיו משכמם ומעלה וידעו לעצב את האנושות לדורות. כך נהגה ההשגחה העליונה עם עם-ישראל. התורה הנצחית ניתנה לישראל דווקא בדור יציאת מצרים שאז האומה התגבשה לעם, ומשה רבנו נבחר להטביע את חותם העצמות הישראלית באופן שדברי תורה יהפכו להיות חלק מעצמיות החיים הישראליים, שאז יש להם ערך בטוח ומתקיים יותר מאשר הנהגה המתייסדת על פי מקרי חיים משתנים. אבל לאחר מכן ככל שהרמה הכללית של הציבור עלתה בהשפעת האישים הדגולים של הדורות הראשונים, שוב לא היה צורך באישים שהם משכמם ומעלה ולכן רמתם של הגדולים ירדה אבל המציאות בכללה עולה ועולה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il