ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מהותו של יום הכיפורים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים יום כיפור ענינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

חודש תשרי

מהותו של יום הכיפורים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
ציפורה בת דוד

בפרשת ציצית צויתנו התורה, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו במסכת ברכות (יב, ב):
אַחֲרֵי לְבַבְכֶם זו מינות, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם זו עבירה.
ביאר החינוך (מצוה שפז) כוונת המצוה, וזה לשונו:

"ענין לאו זה שנמנענו שלא ניחד מחשבותינו לחשב בדעות שהם הפך הדעת שהתורה בנויה עליו, וכו'. אלא אם יעלה על לבו רוח לחשוב באותן דעות הרעים יקצר מחשבתו בהם וישנה לחשוב בדרכי התורה האמיתיים והטובים. וכמו כן שלא ירדוף האדם אחר מראה עיניו ובכלל זה שלא לרדוף אחר תאוות העולם הזה וכו' והעובר על זה ויחד מחשבתו בענינים אלו שזכרנו שמביאין האדם לצאת מדרך דעות תורתנו השלמה והנקיה ולהכנס בדעת המהבילים הכופרים רע ומר. וכן מי שהוא תר אחר עיניו. כלומר, שהוא רודף אחר תאוות העולם. כגון שהיה משים לבו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו מבלי שיכוון בהן כלל לכוונה טובה, כלומר, להיות בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו. כל מי שהולך בדרך זה עובר על לאו זה תמיד בכל עת עסקו כמה שאמרנו" ע"כ.

אסרה תורה ליחד מחשבתו בעניני מינות וכפירה, אף על פי שאינו מאמין בהם, כי על ידי ריבוי המחשבות סופו לכפור בתורה. וכן אסרה תורה להמשך אחר תאוות העולם בקביעות, אלא יהיו הנאותיו לשם שמים, כדי לחזק את גופו לעבודת בוראו.
והנה בעוד שבכל ימות השנה מצוה זו היא מצוה מחשבתית, לא לתור אחרי הלב והעינים, ביום הכיפורים ציותה תורה לקיים בפועל מצוה זו ולהיות פרוש מהנאות הגוף. ביום שהאדם סוקר את מעשיו בשנה האחרונה, עליו להנזר מכל עניני הגוף, ומתוך קדושה זו של היותו דבוק בהקדוש ברוך הוא, כאשר הוא מקיים, לא תתורו אחרי עיניכם בפועל, הוא יכול לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך, ולהכיר כי מעשיו החומריים בעבר היו משיכה חומרית וריחוק מה'.

לא ציותה התורה להתענות מאכילה, רחיצה וכדומה, כמה ימים לפני יום הכיפורים על מנת שביום הכיפורים עצמו יהיה מתחילתו מעונה. אדרבה, מצווה לאכול, לשתות ולהתרחץ בערב יום הכיפורים לכבוד היום הקדוש. הסיבה לכך ברורה, כאשר אדם רעב וצמא ומטונף בלכלוך אינו יכול להתרכז בעניני הרוח וממילא לא יוכל לשוב בתשובה שלימה לפני בורא עולם. רק כאשר גופו מוצא מנוח מחשבתו פנויה להתקדש. כמו שמצאנו שנתנבאו הנביאים על ימות המשיח, שכל מעדנים יהיו מרובים ובהישג יד לכולם. כי על ידי השגתם יוכלו להתמסר לגמרי לעבודת ה' בשלמות. כך גם לקראת יום הכיפורים, ציותה התורה לאכול ולשמוח בערב יום הכיפורים על מנת שהאדם יהיה בר יכולת להתעלות.
אכן, כאשר בטנו מלאה קיים חשש של שמנת עבית כשית ויטש אלוה עשהו. בזמן שכוחות הגוף מתגברים, נחלשים כוחות הרוח ויש חשש שהאדם דווקא ישכח את ה'. ברם, כאשר הוא אוכל ושותה לפני יום הצום הגדול והנורא יום גמר הדין, כל מעשיו לשם שמים. אימת יום הדין מחד, וקיום מצווה בעצם האכילה גורמות שלא יבוא האדם לכלל קלקול. כשם שהאכילה והטובה המרובה המצויה בימות המשיח אינן משפיעות לרעה על ישראל, כי מתקיים בהם, ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. המצאות במצב של קדושה עליונה מאפשר להם לנצל את הטובה החומרית על מנת לשמש מנוף לקידום רוחניותם. כך האכילה והשתיה לפני יום הדין מאפשרים ליהודי להפוך את מלוא התועלת הרוחנית מיום התשובה ולקרבו אל ה' הגדול והנורא.
נמצא שהצום גורם לשפר את מעשי האדם ולקדש לא רק את הרוח שבו, אלא בעיקר את צרכיו הגופניים. זהו שאמרו, כל האוכל בתשיעי מעלה עליו כאילו צם תשיעי ועשירי. מבחינת צרכי הגוף ותאוותיו, האוכל לשם מצוה דומה כצם, על כן מעלה עליו הכתוב כצם שני ימים. בהיות בטנו של האדם מלאה מצד אחד, וחרדת יום הדין מהצד השני, יכול הוא לראות בהבלות מעשיו במשך השנה שעברה, להתחרט על הרע שבהם ולהתכונן לצעידה בדרך התורה האמיתית שהנחילנו הבורא.

מה מקומה של תפילה וצעקה ביום הכיפורים? הרי לכאורה כאשר אדם עושה תשובה ומתודה יום הכיפורים מכפר ולמה יש לשוב ולהתפלל ולבקש מהקדוש ברוך הוא על מחילת עוונות? אמנם מצאנו שהרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב הלכה ד) כרך את התשובה והצעקה לדבר אחד, שכך כתב:
מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני ה' בבכי ובתחנונים.

ועוד כתב (הלכה ו):
אף על פי "שהתשובה והצעקה" יפה לעולם בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכיפורים "היא יפה" ביותר, ומתקבלת היא מיד, שנאמר (ישעיה, נה, ו), דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ. במה דברים אמורים ביחיד אבל ציבור כל זמן שעושים "תשובה וצועקין" בלב שלם הם נענין, שנאמר (דברים, ד, ז), כַּה' אֱלֹהֵינוּ "בְּכָל קָרְאֵנוּ" אֵלָיו.

מזה שכתב, התשובה והצעקה וכו' היא יפה, דהיינו התשובה והצעקה דבר אחד הן. כי דרך החוטא היתה עצמאותו, הוא לא התחשב בציוויי בורא העולם מה לעשות וממה לחדול, והלך בשרירות לבו. לפיכך התשובה האמיתית צריכה לבוא מתוך התבטלותו של האדם כלפי יוצרו והרגשת תלותו בריבונו של עולם, דבר זה מושג ויוצא לפועל בתפילה וצעקה אליו יתברך. לכן ככל שמרבה החוטא לבכות ולהתחנן לפני ה' מתגלית תלותו אליו יתברך והיא היא המקרבתו לה', והיא הנותנת משמעות עמוקה יותר לקבלתו של החוטא לא לשוב לדרכו הרעה עוד. ואין צריך לומר שמתוכה מתבררת חרטתו האמיתית של החוטא על מעשיו הלא טובים.

אמרו על כך בילקוט שמעוני פרשת וילך:
אמר ר' יוחנן, עשר מיתות כתובות על משה רבינו וכו', מלמד שעשר פעמים נגזר עליו שלא יכנס לארץ ועדיין לא נחתם גזר דין הקשה. עד שנגלה עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו, גזרה היא מלפני שלא תעבור, שנאמר (דברים, ג, כז), כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵן הַזֶּה. ודבר זה היה קל בעיניו של משה. שאמר, ישראל חטאו כמה חטאות גדולות כמה פעמים ובקשתי עליהם רחמים ומיד קבל ממני וכו'. אני שלא חטאתי מנעורי לא כל שכן "שאתפלל על עצמי ויקבל" ממני. וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שקל היה בעיניו של משה ואינו עומד בתפילה מיד קצף עליו ונשבע בשמו הגדול שלא יכנס לארץ וכו'.

המדרש מדגיש שמשה חשב כי בידו לשנות גזרת המקום בנושאו קל וחומר מהתפילה שנשא עבור ישראל. וזה שהביא הקצף עליו. כי אף משה שלא חטא מנעוריו תלוי בקדוש ברוך הוא, ובטחון שבידו לשנות גזירת המקום היא שהייתה לו לרועץ.

עוד מצינו בזה במסכת ראש השנה (יז, א):
אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי וגו' (תהלים, קטז, א). דרש רבא (שקשה בפשט הפסוק הפתיחה במילה אָהַבְתִּי, ברור שאם האדם מתפלל הוא אוהב ורוצה שתפילתו תשמע), אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, אימתי אני אהובה לפניך, בזמן שאתה שומע קול תחנוני. דַּלוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ אף על פי שאני דלה מהמצות לי נאה להושיע.

אימתי אני אהובה? משמע שאין היא מקיימת מצות על הצד הטוב ביותר, כי אם כנסת ישראל שומרת את המצות בדקדקנות הרי היא אהובה בשל כך. ואכן כל הפרק (קטז) מדבר על הצרות הבאות עלינו, אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא וגו', ואילו בשעה שישראל מדקדקים במצות אין חבלי מות פוגשים אותם, כמו שנאמר, אם בחוקתי תלכו, וגו'. אלא, גם כאשר אני דלה מהמצות, בכל זאת שובי נפשי למנוחיכי כי ה' גמל עליכי. ומדוע? כי ישמע ה' את קולי תחנוני כי הטה אזנו לי ובימי אקרא, הפניה של ישראל לקדוש ברוך הוא היא עצמה הגורמת שאף הדלים נעזרים.

מפירוש רש"י שם נראה שמדובר בבינוניים שאין די בזכיותיהם כדי להכריעם לטובה, ולכן הם דלים, לפיכך זקוקים הם ל"שמע ה' קולי תחנוני" על מנת שיחתמו לחיים ביום הכיפורים והרמב"ם שם (פרק ג הל"ג) כתב על הבינוניים, אם עשו תשובה נחתמים לחיים ואם לאו נחתמים למיתה. והקשו עליו, מדוע צריכים לעשות תשובה כדי לזכות בדין והרי הם רק מחצה עבירות? והקדוש ברוך הוא רב חסד, מטה כלפי חסד כמבואר בגמרא, (עיין לח"מ). ואכן הריטב"א (בראש השנה) הקשה כן ותירץ בשם רבנו יונה, שהרי ביום הכיפורים מצוה מהתורה להתודות ולשוב בתשובה כדכתיב, מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, ממילא אם עשו תשובה, מצות עשה זו מכריעתם לטובה, ואם לא קיימו מצווה זו הרי שרובם עבירות ונתחייבו מיתה, ע"כ. וזו כוונת הפסוק, אפפוני חבלי מות וגו', כי הוא בינוני ובלא התשובה מאיים עליו פסק דין מות, אמנם התשובה המלווה בתפילה כמבואר לעיל, היא המטה את האדם לחיים.

נמצאו דברי המשורר בתהלים, ליחיד ולרבים. היחיד דוקא בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, והציבור בכל עת שיקרא תפילתו נאהבת לפני הקדוש ברוך הוא. כי הרגשת תלותנו בבורא העולם היא הנותנת לנו עוז וחיים. ולפי זה מובנים דברי הילקוט שמעוני (תהלים, קטז):
וּבְיָמַי אֶקְרָא (תהלים, קטז, ב) בימים טובים שנתת לי, ביום השבת, באחד לחודש השביעי, ובעשור לחודש הזה.

מדוע המדרש מתייחס דוקא לימים אלו? ביאר זית רענן, כי שלשת ימים אלו, שבת, ראש השנה ויום הכיפורים, נקראים בשם יום. על שבת נאמר, ביום השבת יערכנו ויקרא (כד). על ראש השנה נאמר, יום תרועה יהיה לכם (במדבר, כט). ועל יום הכיפורים נאמר, בעשור לחודש יום הכיפורים הוא (ויקרא, כג). מה שאין כן שלשת הרגלים אינם נקראים בשם, יום. שאם כי התורה כותבת שבעת ימים וכדומה, אין זה שם היום, אלא הוראה כמה זמן נמשך החג.
נמצאנו למדים שלכל רגל יש שם עצם המיוחד לו, חג הפסח או חג המצות, חג הביכורים או עצרת, חג הסוכות או חג האסיף. לעומתם, יום השבת, יום תרועה ויום הכיפורים שם העצם שלהם הוא יום, אלא שלכל אחד מימים אלו יש תואר אחר, יום השבת - יום שבו שובתים ממלאכה, יום תרועה - יום שבו מריעים בשופר, יום הכיפורים - יום שבו מתכפרים העוונות.
נראה שהשם יום מורה על חלק מהויית הבריאה הטבעית. ואילו שם מיוחד כפסח, עצרת וכדומה מורה על מציאות חדשה שאינה חלק מטבעיות והסדר הרגיל של העולם. ואכן שבת, ראש השנה ויום הכיפורים הינם כהמשך וחלק ממעשה בראשית - מעולם החומר. שכשם שברא הקדוש ברוך הוא ששת ימי המעשה כך ברא את השבת על מנת שתהיה המשך להם ותקדש את ימות החול. נמצאת הויית השבת עדות על חידוש העולם, והאמונה שמיד הקדוש ברוך הוא בורא העולם בא הכל.

גם יום הדין ויום הכיפורים מהוים המשך והשלמה לבריאת העולם, כמבואר במסכת נדרים (לט, ב) שהתשובה קדמה לבריאה וכבר הסברנו בפרשת בראשית, כי האדם מעצם טבעו החומרי זקוק לתשובה לא רק מעבירות שבידו אלא גם תוצאה מהתפתחותו הטבעית. לפי שאין באפשרות נער בן שלש עשרה שנה להכיר את בוראו כפי שבכוח איש בן ארבעים. ההכרה הטובה יותר היום, במציאותו של הבורא יתברך מהווה תשובה וחזרה אליו לעומת יום אתמול (כמו שמספרים על רב סעדיה גאון שהתארח פעם אחת אצל אותה פונדקית שלא ידעה מיהו, ולפיכך נהגה בו כבכל אורח אחר. כאשר נודע לה שאורחה הוא רב סעדיה גאון בעצמו, נפלה לפניו ובבכיות בקשה את סליחתו על שלא ארחה אותו כיאה לרום מעלתו). נמצאו יום התרועה - זמן המלכת הקדוש ברוך הוא על הבריאה בכלל ועל האדם בפרט, ויום הכיפורים הבא אחריו, יום חתימת הדין - זמן התשובה, ימי קדושה המקשרים את ימות החול עם קבלת עול מלכות שמים. כל זאת מתוך הנתקות והשלכת אלילי זהבו של האדם. התקרבות לבורא עולם מתוך הויית החומריות יוצרת שייכות בין האדם לבוראו דומה ליחס הקיים בין עבד לאדונו, שאין לעבד אישיות עצמית אלא הוא מתבטל לגבי אדונו מחד, ומאידך הוא רחוק ממנו במידה מסויימת.

לכך אומר הפסוק, בימי אקרא בימים אלו הקריאה היא פניה ותלות בקדוש ברוך הוא. והיא הגורמת להענותו לקורא. אמנם שלשת הרגלים שהם הויית העולם הניסי, מעל הטבע (כמבואר בדברינו בארוכה סוף פרשת ראה ההבדל בין שבת ליום טוב ע"ש), ברגלים ישראל מתעלים ביותר, למעלה מעולם החומר. והיחס בינם לבין הקדוש ברוך הוא דומה ליחס שבין אב לבנו שאם כי האב הוא העילה הבן הוא המשך.

שתי דרגות אלו דומות לעובד מיראה ולעובד מאהבה. העובד מיראה דומה לעבד שהוא נפרד מרבו. והעובד מאהבה, דומה כביכול, לבן אצל אביו, שקיימת התאחדות ושייכות פנימית ביניהם. דרגה ראשונה היא העולם של ששת ימי הבריאה כולל את היום השביעי. שאם כי האדם פונה אל ה' אולם פניה זו היא קריאה, אין זה דיבור בין שני אנשים קרובים אחד לשני, אלא קריאה כאילו ממרחקים. לעומת זאת ברגלים מתגלית קרבתם של ישראל לאלהים, כעין הנתקות ממסגרות החומר המוגבל של עולם הטבע. ולפיכך אין ישראל בגדר קוראים אל ה' אלא מבקשים או מתפללים אליו. ברם, אין אפשרות להגיע לדרגת הרגלים ללא הבסיס של בימי אקרא כאשר האדם קורא לבוראו והוא נענה לו, רק אז מוכשר הוא להפוך מעבד לאדונו, לבן אצל אביו. לכך ההלל בתחילתו פותח באהבתי כי ישמע ה' את קולי תחנוני וגו', שזהו סיפור צרותיהם של ישראל והגאולה מהם, וכאן נאמר, ובימי אקרא כי זו המציאות הפשוטה של ישראל. ואילו בסוף ההלל נאמר, אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח כאן ישראל זוכים לא רק לשמירת החג עצמו אלא תוספת אסרו חג כדברי הגמרא (סוכה, מה, ב) משום ר' יוחנן המכותי:
כל העושה איסור לחג מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, שנאמר (תהלים, קיח, כז), אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.

קדושת החיים מתפשטת וכובשת אף את ימות החול. ומה נאמר בהמשך הפסוקים? אלי אתה ואודך אלהי ארוממך אין כאן בקשות או תינוי צרות, אלא שבח לקדוש ברוך הוא בלבד. כי סוף ההלל הוא על מצב ישראל ברגלים למעלה מעולם החומר, זהו הזמן שאהבת ה' והדבקות בו ממלאת את הנפש, אלי אתה ואודך אלהי ארוממך.


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il