בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וארא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

שיחה לפרשת וארא תשע"ב

התגלות בדרך הטבע

סדרי ההופעה האלוקית * ארבע לשונות גאולה – ארבעה שלבים * המכות ביטוי לשליטה של ה' בכל המציאות * הנס הגדול ביותר * לחיות את מציאות ה' * חשיבות המאמץ והקביעות בלימוד.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ"ו טבת תשע"ב
15 דק' קריאה 51 דק' צפיה
סדרי ההופעה האלוקית
קראנו השבת בפרשת וארא: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב-ג). חז"ל דרשו (תנחומא וארא, סימן א) שהקב"ה נראה אל האבות לא בשם המפורש, אלא בשם הנקרא 'קל שדי'. דהיינו, הקב"ה נגלה אל האבות בדרך הטבע ולא בניסים גלויים שמשנים את סדרי הטבע. הוא נגלה בסייעתא דשמיא, בהארת פנים שגרמה להם להרגיש ולהיווכח שריבונו של עולם מלווה אותם כל הזמן, מסייע בידם וההצלחה שלהם היא אמנם באופן טבעי אבל היא כל כך מיוחדת עד שמוכח שהכול מאת ה'. זאת מדרגה גדולה של גילוי כאילו ברמז, 'די לחכימא ברמיזא', רומזים להם והם מבינים.
עם אדם פחות חכם צריך לדבר באופן מפורש, להראות לו את הדברים ממש בפועל. זה מה שהקב"ה אומר, "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב", אליהם נגליתי ברמז והם כבר הבינו וידעו לבטוח בי, לסמוך עלי ולראות שהכול תמיד מתגלגל לטובה - וכאן הקב"ה מתגלה במפורש בשם הוויה, בשם ה' המתגלה בפועל, כלומר התגלות בדרך של נס.
ה' כבר עשה ניסים, האותות שהוא נתן למשה כדי להראות שמשה הולך בשם ה'. גם משה נוכח במציאות ההופעה האלוקית העל טבעית, ואם כן איך הוא שואל ומתלונן: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי" (שם ה, כב)?! סדר ההופעה האלוקית הוא כזה - אל האבות שהיו גדולים מאוד מאוד, שורשי האומה - הקב"ה יכול להתגלות בדרך רמז וזה מספיק. אחר כך כשבאים דורות יותר מאוחרים, ומתפתח עם ישראל שהוא תולדות של כמה דורות – הקב"ה צריך להתגלות ממש בפועל כדי שגם הם יכירו את שם ה'.
זה מסביר לנו כמה תופעות במשך הדורות. רבים שואלים איך יכול להיות שבדורות הראשונים תורת הסוד הייתה כמוסה ונסתרת והיא מתגלית דווקא בדורות האחרונים. בדורות הגאונים הגילוי היה בצורה מאוד תמציתית, אחר כך בימי הראשונים גילויים נוספים - הרמב"ן היה מקובל, הראב"ד, אחר כך מתגלה הזוהר שהיה כמוס ונעלם, אחרי עוד כמה דורות מתגלים עוד סודות תורה על ידי האר"י ז"ל, גילויים חדשים של סודות שבעצם היו כמוסים בתוך הדברים הקיימים, אבל רק בדרך רמז. עולה השאלה: איך הדורות האחרונים זוכים לגילויים שלא היו בדורות הראשונים? התשובה היא בדברי חז"ל כאן, 'די לחכימא ברמיזא', יש ירידת דורות ולכן יש צורך בגילוי יותר מפורש. מעין מה שכבר הזכרנו בשם הזוהר (יתרו פב, ב), שכשישראל ירדו לבבל יחזקאל הנביא רואה מראות מיוחדים והוא מספר אותם. המראות המיוחדים האלה היו קיימים בישראל תמיד, גם כשישראל ירדו למצרים ירדה שכינה עימהם (מכילתא בשלח, מסכתא דשירה, ג), גם הנביאים הראשונים ראו מראות גדולים מאוד ולא גילו אותם, אבל כשיש ירידת הדורות, כשיוצאים לחוץ לארץ ויש ירידה - צריכים לדבר במפורש. אנחנו כבר לא במדרגה של 'חכימא', הרמז לא מספיק וצריך לדבר במפורש.
כל התורה שבעל פה היא מבחינה מסוימת מדרגה חדשה של התגלות הופעת התורה, בהתחלה היא מופיעה בחוקיה בתמציתיות ואחר כך מופיעים טעמי התורה. טעמי תורה זה נשמת התורה, יש הלכות, יש הנהגות מעשיות ויש הסיבה והטעם שלהם. אמנם חכמים נחלקו האם לדרוש טעמא דקרא ויש נפקא מינה למעשה האם לפי הטעמים אפשר לעשות שינוי בהלכות - אבל על כל פנים יש טעמים לתורה והם מתחילים להופיע. אחר כך מתברר שיש טעמים עוד יותר עמוקים, טעמים סודיים ופנימיים לתוכן של כל מצווה ומצווה. ככל שהדורות יורדים כך יש יותר גילוי. זה לא אומר שהדורות האחרונים יותר גדולים, אדרבה בגלל ירידת הדורות יש צורך בגילויים הללו.

ארבע לשונות גאולה – ארבעה שלבים
אנחנו ממשיכים בדברי ה' למשה: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם" (שם ו-ז). יש בפסוקים ארבע לשונות של גאולה: "וְהוֹצֵאתִי", "וְהִצַּלְתִּי", "וְגָאַלְתִּי", "וְלָקַחְתִּי". המהר"ל אומר (גבורות ה', פרק ג) שהלשונות האלו הם כנגד מה שאמר הקב"ה לאברהם אבינו: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם" (בראשית טו, יג). "גֵר" זה כבר מצב לא טוב כי נמצאים בארץ לא להם. "וַעֲבָדוּם", יכול להיות מצב שנמצאים בארץ לא שלהם, אמנם לא נמצאים בבית אלא ברשות אחרים, אבל לא כעבדים, ממילא "וַעֲבָדוּם" זה שלב יותר קשה. אחר כך נוסף גם: "וְעִנּוּ אֹתָם", יכולה להיות עבדות בלי עינויים כי בדרך כלל כשעבד עובד את רבו הרב לא מענה אותו, עינוי זה עוד סבל וירידה. לשונות הגאולה נאמרו כנגד זה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם" - מהעינויים, זה השלב הראשון "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" - השלב השני, שלא יהיו עבדים יותר. "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם" - להוציא את ישראל מארץ מצרים, שלא יהיו בארץ לא להם, אחר כך מופיעים השלבים של ההוצאה מהתלות באחרים, והלשון הרביעית: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים".
ממשיך המהר"ל ומבאר את הדברים באופן נוסף. עם ישראל היה כבר כמה דורות במצרים, היו כבר דורות של עבדים שהתרגלו לכך שהם עבדים, שיש להם טבע של עבדים. אדם שנולד עבד חושב שאלו החיים - יש לו אדון, צריך לשמוע בקולו ולבצע את העבודות שהאדון מטיל עליו. זאת אומרת שהעבדות שישראל היו בה במצרים הייתה גם מצד עצמם, הם התבטלו כלפי המצרים. מצד שני, יכול להיות מצב שאדם לא רוצה להיות עבד אבל משתלטים עליו וכופים אותו להיות עבד. כמו שהיה אצל יוסף, מכרו אותו והוא נאלץ להיות עבד בעל כורחו, לא היה לו טבע של עבד אלא של בן חורין. במצרים היה גם זה וגם זה: המצרים השתלטו על ישראל, ומצד שני ישראל בטבע שלהם היו עבדים. כנגד זה: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם", הקב"ה ישחרר את ישראל מהטבע הזה של העבדות. זה שינוי מהותי באופי ובהתנהגות. מצד שני: "וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם", הקב"ה יציל את ישראל גם מצד ההשתעבדות שהם משתעבדים בכם בעל כורחכם, ואחר כך כמובן גם: "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם", הקב"ה יוציא אותנו מארץ מצרים. חז"ל מעמיקים ומסבירים שיציאת מצרים הייתה ממש יציאה מבירא עמיקתא, ממצב של שיא השפלות שיכול להיות. הזוהר עוד מרבה להסביר שישראל היו קשורים עם מצרים קשר בל ינתק, גם קשרים של כישוף - המצרים הכניסו בישראל כוחות כאלה שהם לא יכלו להשתחרר, לא היה מציאותי שישראל יצאו ממצרים. הסברנו את זה גם מהצדדים הנפשיים, ישראל התרגלו למצב הזה ולא חשבו בכלל על אפשרות אחרת, לא עלה על הדעת מצב אחר. החופש היה מכוסה מאוד לפני ולפנים בתוך הנפש, הטבע של ישראל הפך להיות טבע של עבדים. אומה חזקה וגדולה, לעומתו עם ישראל בשיא השפלות - וכאן קורה דבר שאי אפשר להעלות על הדעת, מכל צד הדבר הזה הוא פלא. זה היה הגודל של יציאת מצרים, ארבע לשונות של גאולה. שלוש לשונות הן שחרור מעול הזרים והלשון הרביעית היא: וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים".
בעניין הזה, נאמר במקום אחר: "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי" (תהילים קטז, טז). ראיתי פעם הסבר לזה: אם אדם קונה עבד חדש, הוא חושש שמא העבד ירצה לברוח, הוא עדיין לא התרגל לעבדות ולא מקבל על עצמו את עול האדון, לכן צריך להגביל אותו שלא ילך רחוק ולא יעשה דברים מסוימים, מסמנים אותו בסימנים ודרכים נוספות כדי שלא ישתחרר מהעבדות. אבל מי שהוא עבד בן אמה, כבר רגיל לעבדות. הוא יודע שפלוני זה האדון שלו והוא רוצה להיות עבד ולא להשתחרר. הכוונה בפסוק: "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ - פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי", היא שלעתיד לבוא יתבטלו המצוות, לא יהיה צורך בציווי כי ישראל מעצמם יחפצו לעשות את רצון ה', "אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ", אני כל כך בטל כלפי העבודה האלוקית וכל כך שלם בה ולכן "פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי", אין כבר חובות והכל נעשה מעומקא דליבא, מתוך הטבע הפנימי.
אומר הרב (עולת ראיה ב, הגדה של פסח, עמ' רס-רסא), שהעבדות שהקב"ה עשה לנו במצרים הייתה הכנה לעבדות ה'. אמנם העבדות למצרים הייתה שלילית, אבל פיתוח הטבע של התבטלות מוחלטת כלפי האדון זה כישרון שהיה צריך לפתח, וכשהוא כלפי שמיא הוא יוצא מן הכלל. הטבע האמיתי הוא שאדם יודע שהוא כשלעצמו כלום, כל הכוחות הם של ריבונו של עולם, כל המהות שלו וכל היכולות שלו - הכל מאת ה', הוא בטל כלפי הגדולה האלוקית ביטול מוחלט. צריך בשביל זה תרגול גדול מאוד, ועם ישראל קיבל את התרגול הזה והתאמן בזה בשנות העבדות במצרים, וכעת יש לו כבר את הכישרון להיות עבד ה' ממש, בטל כלפי ריבונו של עולם.

המכות ביטוי לשליטה של ה' בכל המציאות
אנחנו ממשיכים הלאה בפרשה לעשרת המכות. מכה ראשונה - דם, מכה שניה - צפרדע, מכה שלישית - כינים. הלשון של התורה היא: "כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם" (שמות ז, יז). יש כאן שיעור, "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'", כל המכות שהקב"ה נותן למצרים הם שיעורים באמונה, שיעור כללי. לא בישיבה או בעיר מסוימת, אלא שיעור לכל מצרים ולכל העולם כולו, וכמובן שגם לישראל. "כֹּה אָמַר ה' בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'", כך רואים שיש מציאות אלוקית - הנה המים נהפכים לדם, שינוי בטבע, יש ריבונו של עולם ששולט על הטבע וכולם רואים את זה בעיניים.
במכת הצפרדע נאמר בלשון אחרת: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ... וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ" (שם ח, ה-ו), ראינו כבר לימוד של: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'", וכאן הלימוד הוא: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ". יש מקום לדיוק בהתבוננות. יש כאן שני שיעורים, הראשון הוא מכת דם והשני מכת צפרדע. חז"ל אומרים (שמות רבה י, ו) שבמכת צפרדע החלק הכי קשה היה הקרקורים של הצפרדעים, היה רעש גדול ולא יכלו לדבר איש אל רעהו, התינוקות מתו מקולם של הצפרדעים, הן היו מקרקרות בכל מקום שאליו הם נכנסו, בתנורים וגם בתוך המעיים - זה הטיל פחד נוראי עד כדי כך שפרעה קורא למשה ומבקש שיסיר ממנו את המוות הזה. בעצם המכה הראשונה הייתה מכה שבעיקר רואים אותה בעיניים, והמכה השנייה הייתה בעיקר הקולות ששומעים באוזניים. הזוהר אומר שהמצרים קיבלו את המכה הזאת מכח ישראל שלא מפסיקים להודות בקול לריבונו של עולם, זה הטבע של האומה הישראלית בכל הדורות וכנגד זה המצרים קיבלו עונש שהם שומעים את הקולות החזקים האלו.
שתי המכות הראשונות הן שיעורי אמונה בשני החושים - ראיה ושמיעה. אפשר להכיר את ה' מתוך שרואים אותו ואפשר להכיר את ה' מתוך שמיעה. ההבדל בין ראיה ושמיעה הוא הבדל בין שתי מידות גדולות, מידת האהבה ומידת היראה. מידת האהבה היא מידה חיובית, רואים את ריבונו של עולם ורוצים מאוד בקרבתו, מכירים את הגדולה האלוקית והשליטה שהקב"ה שולט בעולמו ומשנה את המציאות ממצב למצב. קול לעומת זאת זה פסיביות, שומעים באוזן, ואוזן היא פסיבית ולא אקטיבית, יש בה בחינה של קבלה, של יראה. הקישור עם ריבונו של עולם יכול להיות בדרך של ראיית הגדולה האלוקית והידבקות בו, והכרת הגדולה האלוקית ומורא גדול ממנו.
הרמב"ם בפרק שני מהלכות יסודי התורה (ה"ב), מסביר שהאופן של האהבה ויראת ה' היא שבהתחלה אדם מתבונן בגדולה האלוקית ומאוד מאוד נמשך אליה, אחר כך הוא רואה את הגודל הזה עד שהוא נרתע וחושב 'איך אני יכול להתקרב אל הגודל הזה, זה לא שייך בכלל?!', הוא בטל כלפי הגדולה. אז הוא רוצה מאוד להתקרב אבל מבין שזה בכלל לא שייך כי אדם לא יכול להתקרב אל דבר שבלתי אפשרי להתקרב אליו - אדם נמצא במתח כזה בין היראה ובין האהבה, שני כוחות שמושכים אותו קדימה ואחורה, רצוא ושוב - מאוד מאוד רוצים את קרבת ה' אבל אז מגלים שזאת חוצפה והעזה ולא שייך להתקרב אל ה'. אחר כך הרצון חוזר אבל האדם שוב נבהל ונסוג לאחור. שתי המידות האלה הן שני השיעורים הכלליים הראשונים שלומדים מעשרת המכות שהקב"ה מביא על מצריים ומראים את הופעתו הגדולה של ריבונו של עולם בעולם.
המהר"ל מסביר בדרך אחרת. המכות הללו הן לפי סדר מסוים, שלושת הראשונות הן מכות בקרקע, צריך להתחיל מהקל אל הכבד ולכן המכה הראשונה היא במים, המקום הכי נמוך שיש. גם הצפרדע היא מכה שכמובן קשורה במים, בריאה שברואה בתוך המים. הכינים הם מהעפר - ואם כן שלושת המכות הללו מראות את שליטת ה' בבסיס, בקרקע. שלושת המכות הבאות: ערוב, דבר ושחין הן מכות בבעלי החיים, בתוך המציאות של החלל, בין הקרקע ובין השמים. שלושת המכות האחרונות שייכות לשמים: ברד שיורד מלמעלה, ארבה שעף על פני השמים וגם חושך שזה החשכת המאורות. יש כאן סדר אלוקי של הדרכה מסודרת, וזה מה שרמזו בהגדה: "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים - דצ"ך עד"ש באח"ב", הסימנים האלה הם קבוצות שלכל אחת מהן יש נושא מיוחד שיש בו הדרכה אלוקית. המהר"ל מסביר את הסדר הזה כדי שנתבונן איך ההופעה האלוקית מתגלה בכל המציאות כולה.
המלבי"ם דורש אחרת את המכות האלו - שלושת הראשונות הן כמו שכתוב: "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'" - הכרת ה'. שלושת המכות הבאות הן מכות שמלמדות על ההשגחה של ה' בעולמו בהבדלה של הקב"ה בין ישראל לעמים: ערוב אלו חיות שרצות ומתרוצצות ולא מגיעות לארץ גושן, הן נעצרות למרות שלא היה שום קיר שהבדיל בין מצרים לגושן, מכאן רואים את ההשגחה האלוקית בעולם. אחרי שלמדו שיעור ראשון על מציאות ה' המוחלטת, לומדים שהוא גם משגיח ולא רק יוצר העולם. כך גם במכת הדבר, דבר זו מחלה שמתפשטת מהר מאוד והנה היא פוגעת רק בבהמות המצרים ולא בבהמות ישראל, ריבונו של עולם משגיח על עולמו. המכה השלישית בכל קבוצה הייתה 'בקשיש', כינים זו מכה מבזה, גם שיחין זאת מכה מבזה. אומר המלבי"ם ששלושת המכות האחרונות הן כדי להראות: "כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט, יד), הגדולה האלוקית. קודם מציאות ה', אחר כך השגחת הקב"ה ואחר כך: "כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" - אלו מכות חזקות שלא היו אף פעם כמותן, ברד עם אש מתלקחת, ארבה שלא היה כמותו ולא יהיה כמותו בעתיד. נדמה לי שהכלי יקר עומד על זה. על כל פנים, מכות חזקות מאוד שמראות את העניין של: "כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ". מכל הצדדים אנחנו לומדים שיעורים אלוקיים, הופעת ריבונו של עולם השולט על הטבע ומראה שאין עוד גדלות כמו הגדולה שלו.
אפשר להתבונן במכות בעוד צורה של התבוננות. הערוב והדבר הם שני סוגים של מכות - הדבר היא מחלה פנימית, היא לא באה מבחוץ אלא מתפשטת באמצעות חיידקים. ערוב זה בחוץ חיות רעות שתוקפות, פוגעות, הורסות והורגות. יש מכות מבחוץ ויש מכות מבפנים שזה ארס שמתפשט בפנים והורס. גם באופן רוחני אפשר להיפגש עם דברים כאלה. הרב באורות אומר שיש שני סוגי פגיעות שאפשר להיפגע מקלקולים רוחניים זרים - יש עבודה זרה פשוטה וגסה, היא באה מבחוץ , אויב שבא מבחוץ ומנסה לפגוע. המינות לעומת זאת היא ארס שמחלחל מבפנים, באים ומשבשים בתוך האמונה עצמה, מנסים לעוות ולקלקל אותה מבפנים. ריבונו של עולם שולט בכל עולמו, יכולות להיות חיות רעות שבאות מבחוץ ומהם אפשר אולי להתגונן אבל יש נזקים שיכולים להופיע לפני ולפנים, בתוך תוכם של החיים, זה קלקול פנימי שהורס, אך ריבונו של עולם שולט על עולמו מכל הצדדים.

הנס הגדול ביותר
אני רוצה לחזור לדברי הראשונים. המציאות של עם ישראל במצרים הייתה המציאות הכי שפלה שיכולה להיות, ועיקר הגודל של הנס היה לצאת משם פתאום בבת אחת, ממצב של שיעבוד כזה מוחלט לחירות. כל המכות, וההופעות העל טבעיות שנלוו לזה - הכול לא גדול כמו עצם העובדה של השינוי הזה. עם שבכלל לא מסוגל להיות עצמאי, יוצא בזמן כל כך קצר מעבדות ומגיע למדרגה רוחנית גבוהה מעל כל העמים, מקבל תורה, נהיה מוסרי, בעל ערכים, עקרונות והשקפת עולם, וכל זה קורה בבת אחת. הרי אפילו אצל יחיד זה לא יכול לקרות בבת אחת, על אחת כמה וכמה בציבור גדול. אף על פי שלכאורה השינוי הפנימי הזה לא מופיע בצורה של נס - זה הנס הכי גדול שקרה, וצריך לדעת להתבונן בנס הזה.
זה מה שכתוב בתחילת פרשת יתרו, יתרו שומע שני דברים: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח, א) - "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", הכוונה לכל הניסים והנפלאות, ועוד הוא שמע: "כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם", קשה להבין את האותות הגדולים והמכות העצומות האלה שמראים את ריבונו של עולם המתגלה בעולמו, אבל "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שם ט), נאמר על כך שהוא שומע שה' הוציא את ישראל ממצרים - זה עוד יותר קשה להבין.
זאת אומרת, שלפעמים דברים נעשים לכאורה בלי נס גלוי - אבל הם כל כך אבסורדיים ולא אפשריים, שמוכרחים לראות שהטבע בעצמו מונהג על ידי ריבונו של עולם. על פי זה אנחנו יכולים להסתכל במאורעות שקורים גם בימינו - אין ניסים גלויים, אבל המציאות כל כך מיוחדת ובלתי הגיונית עד שמוכרחים להסביר שזו יד ה' שמלווה את כל המהלך הזה. אז כולנו היינו מרוכזים במצרים, היום עם ישראל מפוזר בכל הארצות - ופתאום מתעוררים ממקומות שונים אנשים שלא היה קשר ביניהם, בעלי מנטליות שונה - ועם ישראל מכל קצותיו מתעורר לחזור לארץ ישראל, מארבע כנפות הארץ מתוך התעוררות פנימית. מה מביא את זה, איך זה מתעורר? פתאום נפתחים שערי ארץ ישראל. אחרית כראשית. גם תופעות כאלה אנחנו יכולים לראות בדור שלנו, מעין הבחינות הללו.

לחיות את מציאות ה'
כמובן, כל המגמה של יציאת מצרים היא: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (שמות ו, ז). הידיעה זו מדרגה מיוחדת. אפשר להכיר בזה שיש מציאות ה' בעולם, ואפשר לחיות אותה. המילה ידיעה היא מילה שמכילה את שני המושגים ביחד. כבר בתורה אנחנו פוגשים את זה: "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א), מה פירוש "יָדַע"? התחבר, ו"יָדַע" זה גם הכיר. זאת אומרת שהמילה ידיעה מכילה בקרבה את שני הדברים - להכיר שיש ה' בעולם, אבל לא רק להכיר אלא גם לחיות את זה, להרגיש את זה ולחיות כל הזמן את הידיעה של מציאות ה'. מתוך כך כמובן גם לחיות על פי זה, לחיות את המציאות שריבונו של עולם כל הזמן נמצא, להכיר את הגדלות האלוקית, ההשגחה האלוקית והמציאות האלוקית הממלאת את כל העולם כולו. הזוהר כאן אומר שזאת המצווה הראשונה שישראל מקבלים: "וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'", אבל בשלב הזה המצווה היא של ידיעה כללית, אחר כך, אחרי שישראל נמצאים ארבעים שנה בישיבת משה רבנו הם עולים למדרגה עוד יותר גדולה ומקבלים תעודת גמר של: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד, לט), זאת מדרגה חדשה. "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (שם ו, ד), אלו פסוקים שנאמרו לישראל כשהם עומדים כבר בכניסה לארץ ישראל, אחרי ארבעים שנה. אומר הזוהר שיש ידיעה כללית ויש ידיעה פרטית שמתפשטת לכל פרטי הפרטים.
כך אנחנו הולכים מדור לדור, וברוך ה' היום אנחנו כבר קרובים מאוד, צועדים כבר בדרך של עקבתא דמשיחא, דור שמשיח בא בו. זה לוקח זמן, יכול להיות מהר ויכול להיות לאט - אבל על כל פנים אנחנו כבר ממש קרובים, הנה אנחנו כבר חוזרים לארץ ישראל. זו הופעה אלוקית מיוחדת, הופעה בתוך הטבע. יש משל לזה: ילד קטן שלא יודע ללכת, בהתחלה אביו מוליך אותו. אחר כך הוא מתקדם והולך אתו, בהמשך הילד לומד לעשות צעד או שתים לבדו ואז אביו מתרחק ממנו ואומר לו: 'בוא אלי' ותופס אותו. אחרי כן כשהילד יודע לעשות ארבעה צעדים האבא מתרחק, וכשהילד מגיע הוא מתרחק עוד יותר, אחר כך האבא בכלל מתחבא בחדר השני וקורא לו משם, הוא נסתר מהילד וקורא לו. ככל שהילד מתפתח האבא פחות צריך להיות נוכח מולו כי הוא יכול להתקשר עם האבא בדרכים נוספות, אחר כך יש לו כבר טלפון...
הכול תלוי בהתפתחות. עם ישראל מתפתח יותר ויותר ולכן הקב"ה יכול להסתתר וזה עוד גילוי של התפתחות רוחנית, עם ישראל יכול להכיר את ריבונו של עולם גם כשהוא לא ממש נמצא על ידו - וזה התפקיד של הדורות האחרונים, הקב"ה מסתתר מפני שלמדנו כבר הרבה שיעורים, התקדמנו ואנחנו יודעים ללכת לבד, ללכת הרבה ואפילו לרוץ - ועבודת ה' מתפתחת באופן עוד יותר עמוק ועוד יותר עליון. זה עניינם של הדורות האחרונים, להגיע לעבודת ה' מתוך הבריאות הפנימית, הטבעית והאמונית שנמצאת בתוך תוכו של האדם . זה לא צריך לבוא מבחוץ אלא מלפני ולפנים, וככל שאנחנו מפנימים את השיעורים האלה כך אנחנו מתקרבים לשעה הגדולה, אז תהיה ההופעה הכפולה של הנס והטבע יחד. הנס לא יבוא מפני שצריך אותו, האמונה חזקה גם בלעדיו - אבל זה העניין של שלמות ההופעה האלוקית, שהיא לא חייבת להופיע דווקא דרך הטבע, המציאות תתקדם כל כך עד שהנס והטבע הופכים להיות דבר אחד, הטבע נהפך לנס והנס הוא טבעי. ככה אומר הרב באורות (ישראל ותחייתו ט), זה מה שיהיה, מכל הצדדים תבוא הגאולה - גם עני ורוכב על חמור וגם רוכב על ענני שמיא, מכל הצדדים כי זו ההופעה השלמה שתהיה בעתיד.
זה התפקיד שלנו היום, בתקופה הזאת - להעמיק את האמונה, להרחיב אותה. כמו שאני אומר תמיד, אנחנו לא יודעים מתי תבוא הגאולה וצריך להיות מוכנים לה תמיד, לא נופתע אם היא תבוא מהר. אל תגיד 'אילו ידעתי שהגאולה תבוא כל כך מהר הייתי מתכונן', הנה יש אזהרה - אל תופתע, יכול להיות. גם יכול להיות שהיא תתעכב קצת, אבל זאת לא סיבה שלא להיות מוכן "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח), אדם צריך לא להיות מופתע עליו לעשות את כל ההכנות. לא בעצבנות ואחר כך להתאכזב שזה עוד לא הגיע, אלא להיות מוכן לשתי האפשרויות, גם לאפשרות שהגאולה תבוא מהר וגם לאפשרות שהיא כל כך גדולה ולכן היא מתעכבת עוד קצת. ככל שאנחנו נתעכב זה יופיע ביתר גודל ויתר שלמות. לא בכדי כל שנה אנחנו חוזרים על הפרשיות האלה של יציאת מצרים - זאת תזכורת, אחרית כראשית. זה מחייב אותנו ממש להוציא את כל הכוחות שלנו מן הכח אל הפועל.

חשיבות המאמץ והקביעות בלימוד
אני רוצה להוסיף עוד מילה בענייני שקידת התורה. יש אנשים שיש להם יצר הרע גדול מאוד, וגם הם נדרשים שלא להיכשל, הם נולדו עם טבע לא טוב וההתמודדויות שלהם קשות מאוד מאוד - אבל גם להם אין שום היתר להיכשל והם חייבים להתמודד. זה דורש מהם מאמצים על אנושיים כמעט, ובכל זאת הם נדרשים להתאמץ בכל כוחותיהם. אז מה, יש כאן אי צדק? מהאנשים האלה דורשים מאמצים עצומים ולעומתם יש אנשים שנולדו עם טבע טוב והם לא צריכים להתאמץ. אומר בעל התניא שזה לא נכון, כמו שהם חייבים להתאמץ כך כל אחד חייב להתאמץ. אם לאחד יש טבע טוב הוא חייב להשיג פי עשר, ואם יש לו טבע עוד יותר טוב הוא חייב להשיג פי מאה, כל אחד צריך להתאמץ במקסימום שהוא יכול. אנחנו רואים שיש אנשים שקשה להם מאוד והם צריכים להתאמץ מאוד מאוד ו"לפום צערא אגרא", יכול להיות אדם שקשה לו מאוד, הוא מתאמץ ולא תמיד מצליח, אבל המאמצים שלו עצומים והוא מצליח למנוע הרבה כישלונות גם אם לא את כולם - ושכרו הרבה מאוד בגלל המאמצים שלו. יש לעומת זאת אנשים שלא כל כך קשה להם, הם לא מתאמצים ונכשלים פחות מאותו האדם - והם יקבלו כמו שמגיע להם לפי המאמצים שהשקיעו, הדברים הקטנים שבהם הם נפלו לא היו צריכים לקרות, הם יכלו לעשות יותר. זאת אומרת שכל אחד נדרש למירב, לא בעצבנות אבל למצוא את הדרך איך מצד אחד להוציא כמה שאפשר את הכוחות מן הכח אל הפועל ומצד שני לא להיכנס למתח חולני ועצבני. לא פשוט למצוא את השילוב הזה, אבל זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אם לא אנחנו - מי ידאג לזכויות הגדולות שהדור שלנו כל כך זקוק להם... פירושו של דבר זה לשקוד, לא לנסוע לעיתים קרובות, לנצל את הזמן בצורה המרבית, לתקן את המידות ואת האישיות - להיות אנשים כאלה שכל רגע מקדשים שם שמים. זה מה שאנחנו נדרשים.
יש כאלה שחושבים שאם הם נוסעים מכאן לישיבה אחרת ללמוד, אין הבדל אם הם לומדים פה או לומדים שם הרי בכל מקרה הם לומדים. אבל זה לא אותו הדבר. הקביעות במקום, בסדר, בשיטה ובדרך - היא עושה את האדם היא נותנת לו עוצמות גדולות וחזקות. אם אדם מתפזר, שומע פה ושומע שם זו בעצם עבודה של סקרנות. הרב צבי יהודה היה מדבר מאוד נגד זה, לא לחפש כל פעם דבר חדש ואנשים חדשים. צריך באותם הדברים להמשיך ולהמשיך, הרב צבי יהודה היה אומר שתלמיד חכם הוא זה שלומד באותו המקום שבע שנים, כמו שהגמרא אומרת (חגיגה כז, א) על תלמיד חכם שכל גופו אש ויש בריה שנוצרת אחרי שבע שנים שמדליקים אש במקום אחד - אמנם הבריה שם היא לא לכיוון החיובי - אבל על כל פנים כך הוא היה אומר - שבע שנים, אחרי שבע שנים של אש התורה נוצרת בריה חדשה. חזק ואמץ, שנזכה להרבות אורה של תורה.



^ 1.. שנת תשע"ד.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il