בית המדרש

  • מדורים
  • ענג שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שיאבה מרים בת הילה

גליון מס' 1057

דיני השבוע ומנהגיו פרשות בא בשלח

undefined

תשע"ב
4 דק' קריאה
שבת פרשת בא
ההפטרה: "הדבר אשר דבר ה' " (ירמיהו מו, יג).
זמן קידוש הלבנה : ממוצאי שבת קודש אור לה' בשבט ועד ליל שלישי אור לי"ד בשבט.
שבת פרשת בשלח
ההפטרה : "ודבורה אשה נביאה" (שופטים ד, ד). הספרדים מתחילים: "ותשר דבורה" (פרק ה' א).

עמידה ב" שירת הים"
השולחן ערוך (אורח חיים סימן קמו סעיף ד) כתב, ש"אין צריך לעמוד מעומד בעת שקורין בתורה". הרמ"א במקום הוסיף: "יש מחמירין ועומדין". במשנה ברורה (שם ס"ק יט) הביא פוסקים שהכריעו כדעת השולחן ערוך, שאין חובה לעמוד בשעת קריאת התורה, אך, יש בזה משום הידור.
כיום מקובל בציבור כן לעמוד בקריאות מסוימות - בקריאת עשרת הדיברות (דווקא לגבי קריאה זו חזקו דברי המערערים על העמידה בה בלבד), בקריאת שירת הים, בתענית ציבור כשבעל הקריאה קורא י"ג מידות, וכן בסיומי החומשים נוהגים לעמוד לקראת קריאת הפסוק האחרון של החומש.
למערערים על מנהג זה, טענה חזקה שהרי נראה כאילו קריאה שעומדים בה יש בה חשיבות יתירה, והרי אין מקום להעדיף חלק מסוים בתורה על פני שאר דברי התורה. וחז"ל אמרו דברים חמורים כלפי מי שמשבח שמועה אחת על פני שמועות אחרות, וכך אמרו (עירובין סד, א) "כל האומר שמועה זו נאה, וזו אינה נאה - מאבד הונה של תורה", ופירש רש"י הונה של תורה - "כבודה של תורה, וסופה להשתכח ממנו".
לכן, וכדי להמעיט מההבחנה בין קריאה לקריאה, מוטב לעמוד לפחות בכל העליה, שבה הפסוקים שנוהגים לעמוד בהם. לגבי "שירת הים" בפרשת בשלח - יש לעמוד מתחילת הקריאה לרביעי ועד חמישי.

ט"ו בשבט - ראש השנה לאילנות.
"ארבעה ראשי שנים הם: באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים, באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, ר' אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי. באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות. באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו" (משנה ראש השנה ב, א). היום נוהגים בט"ו בשבט, לפי שיצאה בת קול ואמרה "הלכה כבית הלל" (גמ' ר"ה יד, ב).
מאי טעמא? מהו הטעם שבאחד בשבט הוא ראש השנה לאילן, שואלת הגמ' (ראש השנה יד, א) (התוספות מסביר במקום שהגמרא נקטה את בית שמאי מפני שהיא הדעה המוזכרת ראשונה במשנה, אבל הגמרא מתכוונת לפרש אף את דברי בית הלל שמדובר על ט"ו בשבט). ועונה הגמ': "אמר רבי אלעזר, אמר רבי אושעיא: הואיל ויצאו רוב גשמי השנה", ואז מגיע זמן חנטת האילן. ומקשה הגמ' בהמשך (טו, ע"א) אם היתה שנה מעוברת (כמו השנה) - מהו? כלומר, אימתי הוא ראש השנה לאילנות בשנה מעוברת? הריטב"א מסביר את השאלה כך: בשנה מעוברת בדרך כלל משתנים סדרי בראשית, וחנטת האילנות נעשית באדר ראשון, לכן מתעוררת השאלה. עונה הגמ' "הלך אחר רוב שנים" - רוב השנים אינן מעוברות ולכן תמיד יהיה בט"ו בשבט.
ט"ו בשבט ראש השנה לענין מעשרות פירות האילן, שאין מעשרים מפירות שגדלו לפני כן על הפירות שגדלו אחר כך. וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. יש אומרים שגם לענין פירות שביעית, הפירות שחנטו עד טו בשבט של שנה שמינית, נחשבים כשל שמיטה.
אחד באלול, אחד בניסן וט"ו בשבט ימי חול רגילים. מדוע בט"ו בשבט עושים בו שינוי של קצת יו"ט? לפי שיש בו מעין שבח ארץ ישראל. ביום זה מתחדש כח האדמה שבארץ ישראל להניב תנובתה, להוציא פירותיה ולהראות שבחה של: "ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח, ח).

ברכה ראשונה ואחרונה על מאכל
שבעת המינים: חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית, תמר. את מצוות הביכורים צריך לקיים מפירות חשובים והם שבעת המינים. גם בברכות יש להן קדימות. קל לזכור סדר קדימות הברכות באמצעות ראשי תיבות: מג"ע א"ש . מ וציא - מ זונות, ג פן, ע ץ, א דמה, ש הכל.
המוציא ומזונות - ברכות המוציא לחם מן הארץ ובורא מיני מזונות, הנאמרות על מיני מאפה העשויים מחמשת מיני הדגן - חיטה ומשפחתה הכוסמת והשיפון, ושעורה ומשפחתה שיבולת השועל. כאשר מונחים על השולחן מיני מאפה, יש לברך על מין המאפה ורק לאחר מכן על הפירות האחרים. אם המאפה הוא לחם, חלה, לחמנייה או פיתה, יש לברך ברכת המוציא ורק לאחר מכן על הפירות. כאשר הפירות הם חלק מהסעודה, אין צורך לברך עליהם כלל, שכן ברכת המוציא מתייחסת לכל הסעודה ולא לפת בלבד ופוטרת את כל שאר המאכלים והמשקאות מחובת הברכה. אך אם הפירות אינם חלק מן הסעודה, יש לברך עליהם לאחר ברכת המוציא. יוצא דופן הוא היין, שברכת המוציא אינה פוטרת מלברך עליו את ברכת בורא פרי הגפן, עקב היותו המובחר שבמשקאות.
אם המאפה הוא עוגה, עוגייה, כעכים, מציות, חטיפים מלוחים ודומיהם, יש לברך עליהם בורא מיני מזונות לפני שמברכים על הפירות את ברכתם הראויה. זאת משום שהם המובחרים ביותר מבין שבעת המינים.
ג פן - בורא פרי הגפן - היא הברכה השלישית בחשיבותה, לאחר ברכות המוציא ומזונות. נתייחדה ליין, עקב היותו משקה מובחר ומשבעת המינים.

כאשר על השולחן משקאות שונים, יש לברך תחילה בורא פרי הגפן, וברכה זו פוטרת את הברכה על שאר המשקים. אולם, ברכת בורא מיני מזונות קודמת לברכת בורא פרי הגפן. לכן, כאשר עורכים קידוש בשבת, מברכים קודם על היין את ברכתו ורק לאחר מכן על הלחם או החלה. מטעם זה, בין השאר, נהוג לכסות את החלה בשעת הקידוש, שלא תתבייש, כביכול, מהשינוי שנעשה בסדר הברכות הרגיל בו איחרו את ברכתה לברכה על היין.
ע ץ - ברכת בורא פרי העץ - הנאמרת על פירות האילן. גם לגביה קיימים דיני קדימה מיוחדים:
כאשר פירות שבעת המינים מונחים על השולחן ביחד עם פירות אחרים במטרה לאוכלם, יש לברך את ברכת בורא פרי העץ עליהם ובכך לפטור את הפירות האחרים.

כאשר מונחים כמה פירות משבעת המינים, יש לברך על המין הראשון לפי סדר זה: (ובכך לפטור את האחרים מחובת הברכה): זית, תמר, גפן, תאנה, רימון. סדר זה נקבע לפי קרבתם של שמות הפירות למילה "ארץ" בפסוק " ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש".
רק אחר כך מגיעות הברכות על מאכלים שאינם משבעת המינים:
א דמה - בורא פרי האדמה, הנאמרת על ירקות ופירות חד-שנתיים כבננה.

ש הכל - ברכת שהכל נהיה בדברו, הנאמרת על מוצרי מזון שאינם מן הצומח או שצורתם הטבעית כצומח שונתה ללא הכר.
גם לגבי ברכה אחרונה יש התיחסות מיוחדת לשבעת המינים. כאשר על לחם מברכים 4 ברכות של ברכת המזון, ועל שבעת המינים מברכים ברכה אחת מעין שלוש שמזכירה את עיקר עיניני ברכת המזון, ועל כל שאר הפרות מברכים את הברכה הפשוטה יותר בורא נפשות.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il