ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הפירות הגואלים

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים ט"ו בשבט כללי Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

שבט תשע"ב

הפירות הגואלים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
שירה מרים בת הילה

סיפרה הגברת מחפודה מעירנו נתניה: אבי ז"ל היה ידוע במרוקו כאוהב הארץ. באותם ימים, באו למרוקו במחתרת שליחי עליה מהארץ, אך סכנה גדולה הייתה לארחם בבית.
פעם, בט"ו בשבט, הזמין אבי את קרוביו לסדר ובנוסף - את השליח מארצנו הקדושה. בסדר היו רק פירות מחו"ל, אך אבי שאהבת הארץ בערה בו שאל את השליח אם יש לו פרי מהארץ. פשפש השליח בבגדיו, ולתדהמת הנוכחים שלף שום שנשא עימו כסגולה. בחרדת קודש טיגן אבי את השום, וכולם טעמו ממנו.
למחרת, בא מישהו לאבי בהיחבא והזהירו: דע לך, שהשלטונות יודעים שהחבאת שליח ממדינת ישראל, קום וברח.
מיד ויתר אבי על כל רכושו, וברחנו כל המשפחה לארץ ישראל. כך זכינו, בזכות פירות הארץ, לחגוג את חג הפסח בארץ המובטחת.
סיפור זה מתאים לתקופת השנה בה אנו שרויים. יהודי חי לאור 'לוח השנה היהודי'. בלוח זה, יש משמעות גם לפרשיות השבוע וגם לחגים ולמועדים. לעיתים, נדמה לנו שאין קשר בין פרשיות השבוע לחגי התקופה, אולם מאז ומעולם חיפשו גדולי ישראל קשרים בין הפרשיות והמועדים.
בחודש שבט, הקשר ברור - אנו קוראים בפרשיות בא ובשלח, העוסקות ביציאת מצריים, וחוגגים את ט"ו בשבט המציין את אכילת פירות ארצנו הקדושה, כחלק מהכיסופים לזכות ולנחול את הארץ בשלמות, ולהיגאל בגאולה שלימה. גאולת מצריים היא ראש לכל הגאולות, ואף ט"ו בשבט מסמל את הסנונית הראשונה של האביב ובשורת הגאולה. (וכך בסיפור, אכילת פירות הארץ, הולידה את הביאה לארץ לקראת הפסח).
לקשר זה יש עומק נוסף. בכל חג מחגי ישראל אנו פוגשים את ה' במצווה ובחוש המיוחד לאותו חג - בראש השנה בשמיעת קול השופר, בחנוכה בראיית הנרות וכן הלאה.
מנהגו של ט"ו בשבט הוא באכילת הפירות, ולמנהג המקובלים ורבות מעדות ישראל גם בדיבור - קריאת פסוקים ומאמרים מעניין הפירות. המפגש בחושים אלו של הפה - הטעם והדיבור , מקביל הוא לחג הפסח- פה סח, שבו המצוות הם בפה - מצוות אכילת המצה (מאז חורבן בית המקדש בו היתה מצוות אכילת הקורבנות, חג הפסח הוא הפעם היחידה בשנה שבה יש מצווה עצמית לאכול. בסוכות, למשל, העניין אינו לאכול משהו מסויים כמו המצה, האכילה היא רק חלק ממצוות הישיבה בסוכה) ומצוות הדיבור והסיפור ביציאת מצרים. ואכן, הביטוי השגור אצל המקובלים ובישראל למנהגי ליל ט"ו בשבט הוא - "סדר ט"ו בשבט", ביטוי שהושאל מליל הסדר בפסח. כלומר, מנהגי ט"ו בשבט משתלשלים מחג הפסח.
ועדיין עלינו להבין, מפני מה דווקא כוחות האכילה והדיבור הם המבטאים את הגאולה, המצויינת בחגים אלה?
התשובה נעוצה בהבנת מקומו של הפה במערכת החושים. לאדם ישנם חמישה חושים, שמשמשים אותו לקליטת רשמים מבחוץ - שמיעה, ראיה, ריח, טעם ומישוש. חלק מהחושים משמשים אותו לקליטת רשמים רוחניים וחלקם לקליטת רשמים חומריים. החושים הרוחניים הם הראיה והשמיעה, שדרכם אנו קולטים רעיונות ומחשבות, לעומתם הטעם והמישוש הם חושים חומריים, שדרכם אנו נהנים ומרגישים את העצמים והחפצים. את החושים ניתן לדרג במדויק, מי יותר רוחני ומי יותר חומרי, על פי כמה מאפיינים. נציין שניים מהם:
א. הרוחניות היא אין סופית לעומת החומריות המוגבלת במקום, לפיכך ככל שהחוש רוחני יותר כך הוא קולט ממרחקים גדולים יותר. אנו ממששים וטועמים רק עצמים שנוגעים בגופינו, לעומת זאת אנו רואים ושומעים גם עצמים מרוחקים. מבחינה זו, המפגש הקרוב ביותר הוא בחוש הטעם, שבו האוכל לא רק נוגע בגופינו אלא נכנס לתוכינו.
ב. החושים החומריים זקוקים לפעולה אקטיבית של האדם, לעומת החושים הרוחניים שמתאפיינים בפסיביות, מפני שבהם גופו של האדם מתבטל לרוח שבו. כדי למשש ולטעום האדם פועל - מניע את ידיו או לועס בפיו, לעומת זאת האדם שומע או רואה ללא שום פעולה מצידו.
בזמן הגאולה שם ה' מתגלה בעולם הזה, עולם החומר. לכן, אנו מציינים את הגאולה באכילה ובטעימה, מפני שבכך אנו מבטאים את העובדה שעולמינו החומרי כבר בשל למפגש קרוב וחי עם אלוקים (כלל א). בנוסף - הגאולה מתאפיינת בתיקונו של האדם, עד שאין הוא צריך לבטל את כוחותיו כדי לפגוש את ה', אלא בכוחו לעמוד איתן על רגליו ולפעול בצורה אקטיבית בשם ה' (כלל ב). זו הסיבה שבזמן הגאולה אנו פוגשים את ה' בחוש הטעם האקטיבי והפעיל.
לחוש הטעם מצטרף כוח נוסף המצוי בפה - כוח הדיבור. הדיבור אינו חוש לקליטת רשמים מבחוץ, אלא כוח מחולל, אקטיבי ופעיל. כידוע, מעלתו של האדם מצויה בכוח הדיבור (רוח ממללא), מפני שייחודו של האדם מכל הבריאה הוא בהיותו מחבר נשמה שכלית בחומר גשמי, והכוח שמחבר כוחות אלו הוא הדיבור. הדיבור הוא הכלי שמבטא החוצה את מחשבתנו הרוחנית. לכן אנו משתפים בפועל בפעולת הדיבור- רוח וגשם, אנו מוציאים אוויר מראותינו, אוויר זה פוגע בכלי המבטא החומריים המצויים בפה, ואלו יוצרים את הדיבור.
לפיכך הגאולה מתאפיינת בדיבור, כי בגאולה העולם מבשיל, וכל הכוחות הרוחניים יכולים להתממש ולפעול בעולם החומרי. זו הסיבה שתקופת השנה בה מתחילה הבריאה להוציא כוחותיה החוצה מתאימה לדיבור- "חורף עיבור וקיץ לידה, ולכן העשבים מתים בחורף ומתחילים לחיות בתקופה שלפני פסח, ואז טוב להתפלל עם העשבים, שאז תפילתם נכללת ונכספת בכלל תפילתו" (שיחות הר"ן צח).
כוחות אלו של אכילה ודיבור מתגלים בשלמותם רק בארץ ישראל, הארץ שבה גם החיים החומריים קדושים. "המאכל של ארץ ישראל מקדש בפנימיותו, ואינו מגשם כי אם בחיצוניותו" (אורות הקודש ח"ג עמ' רצה), ואכילת פירותיה היא מצווה גמורה (שו"ת תורה לשמה לבן איש חי סימן תיח'), והדיבור בשבח הפירות מקשר אותנו לארץ הקדושה ולגאולה השלימה - "ורמז להם שיספרו בשבחה, כדי שייכספו להיכנס אליה, ועל ידי כך יזכו" ("מגיד מישרים" פרשת "שלח לך", מתורגם).
מאמר זה כולל קטעים מתוך ספרי החדש 'ט"וב הארץ'. ניתן להשיג ב1-801-700-201.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il