יום ג' כ"ז תשרי ה'תשע"ה
דף הבית בית מדרש תנ"ך מגילת אסתר Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשע"ב

ספרי מרדכי ואסתר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

פתיחה
נציג מספר שאלות ולאחר מכן נציע יסוד לתרץ אותן, ומתוך כך השלכות לסוגיות אחרות במסכת בעזרת ה'.
במסכת מגילה 1 נאמר, שאי אפשר לקרות את המגילה מעבר לט"ו באדר מפני שכתוב "ולא יעבור", דהיינו שאין לעבור את ט"ו באדר בלא קריאת המגילה.
בירושלמי 2 נאמר: "באלו אמרו מקדימין ולא מאחרין קריאת המגילה... אבל סעודת ראש חודש וסעודת פורים מאחרין ולא מקדימין". פירוש הדבר, שכאשר חל ט"ו באדר בשבת, מקיימים סעודת פורים למחרת, אף על פי שהוא ביום ט"ז. לפי זה, רואים ש"לא יעבור" נאמר על קריאת המגילה, ולא על סעודת פורים. יש לשאול, האם הבבלי חולק על כך, ואם כן, מה עומד ברקע מחלוקת זו?
הר"ן 3 הביא את דעת הרא"ה ש"ולא יעבור" נאמר גם על מצוות היום, ולכן אי אפשר לקיים סעודת פורים ביום ט"ז, ופירש את הירושלמי קצת אחרת. הר"ן חולק וסבירא ליה ש"ולא יעבור" נאמר רק על הקריאה, ולא על המצוות, כדי להעמיד דברי הירושלמי. המשנה ברורה 4 כתב בשם מהר"ל חביב, לקיים סעודת פורים בשבת בגלל שהבבלי חולק על הירושלמי בזה. המג"א ועוד פוסקים חלקו עליו, ופסקו כירושלמי, והפרי חדש כתב להחמיר לאכול את הסעודה גם בשבת וגם ביום ראשון. כאמור, מחלוקת זו תלויה בשאלה, האם "ולא יעבור" נאמר על קריאת המגילה בלבד, או על כל מצוות היום. ויש לעיין בהסבר דבר זה.
יש לעיין עוד, שהרי "ולא יעבור" כתוב בפסוק 5 : "קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם...ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה". ובגמרא 6 כתוב: "מנא הני מילי (שהקורא את המגילה למפרע לא יצא?) אמר רבא דאמר קרא ככתבם וכזמנם מה זמנם למפרע לא, אף כתבם למפרע לא. מידי קריאה כתיבה הכא, עשייה כתיבה, דכתיב להיות עושים את שני הימים האלו? אלא מהכא דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים. איתקש עשייה לזכירה מה עשייה למפרע לא אף זכירה למפרע לא". הרי מפורש, שהפסוק שנאמר בו "ולא יעבור" נאמר על "עשייה", היינו ביחס למצוות היום, דכתיב "להיות עושים הימים האלו ככתבם וכזמנם", ולא על קריאת המגילה. ודברים אלו סותרים את דברי הגמרא 7 לעיל, שלומדת מ"ולא יעבור" שאסור לקרות המגילה מעבר לט"ו באדר, וכלומר, שלפי הסוגיה שם הפסוק "להיות עושים..." מתייחס אף למצוות קריאת המגילה. וזו שאלה גדולה!
אם כן, לפי הגמרא בדף יז, א מבואר, שהפסוק "ולא יעבור" מתייחס למצוות היום בלבד, מה שאין כן לפי מה שכתוב בדף ב, א, שמשמע שמתייחס לקריאת המגילה. לפי הירושלמי הנזכר לעיל מתייחס הפסוק לקריאת המגילה בלבד, ולא למצוות כלל, ולפי הרא"ה מתייחס גם למצוות. וכל זה צריך ביאור.
יש לעיין עוד, לגבי מצוות היום כתוב "לעשות אותם ימי שמחה ומשתה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים". אבל איפה נזכר חיוב הקריאה?
ועוד, נאמר כך 8 :
"ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים. לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה. כימים אשר נחו היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי עליהם. כי המן בן המדתא האגגי צרר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם והפיל פור הוא הגורל להמם ולאבדם. ובבאה לפני המלך אמר עם הספר ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים על ראשו ותלו אותו ואת בניו על העץ. על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור על כן על כל דברי האגרת הזאת ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם. קיימו וקבלו עליהם היהודים ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני ימים האלה ככתבם וכזמנם בכל שנה ושנה. והימים האלו נזכרים ונעשים בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם.
ותכתב אסתר המלכה בת אביחיל ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית...דברי שלום ואמת לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם...".
ויש לעיין מה טיבן של שתי אגרות אלו, ולמה היה צורך בשתי אגרות?
ונראה לומר, שיש מחלוקת אמוראים גדולה בשאלה האם הציווי של מקרא מגילה כתוב במכתב של מרדכי או במכתב של אסתר. ממחלוקת זו מסתעפים פרטי הקריאה והמחלוקות ביחס אליה.

מחלוקת יסודית בהבנת הספרים של מרדכי ושל אסתר והמסתעף
לפי פשט הפסוקים הנזכרים לעיל, האגרת של מרדכי מתייחסת למצוות היום, כמו שכתוב במפורש "לעשות אותם ימי משתה ושמחה", ומה שאסתר שלחה מוסב על קריאת המגילה, וכמו שכתוב "לקיים את אגרת הפורים הזאת". אבל, בעיון בגמרא 9 , לפי גירסת רש"י מתבררת תמונה אחרת.
גירסת הגמרא לפנינו היא כך:
"ובבאה לפני המלך אמר עם הספר. אמר, אמרה מיבעי ליה? אמר רבי יוחנן אמרה לו אמור בפה מה שכתוב בספר".

והפשט הוא, שאסתר אמרה למלך לומר בפה, כלומר, לצוות מה שכתוב בספרים ששלחו ליהודים לעמוד על נפשם .
אכן, יעוין שם בגירסת רש"י:
"הכי גרסינן: אמר רב נחמן יאמר בפה מה שנכתב בספרים".

ועיין שם פירושו:
"ולא גרסינן אמרה לו והכי פירושה סדר המקראות כך הוא: וקיבל היהודים את אשר החלו לעשות (כ"ג) כי המן בן המדתא האגגי וכו' (כ"ד) ובבאה לפני המלך אמר עם הספר וגו' (כ"ה) ומרדכי כתב אליהם שיעשו פורים (כ"ג) כי המן ביקש לאבדם ומה שבאת לפני המלך (להתחנן לו) כל זה יאמר שנה בשנה".

ובד"ה עם הספר: "שתהא מגילה כתובה לפניהם בשעת הקריאה". פירוש לפירושו: רש"י פירש, שמה שכתוב "אמר עם הספר" הוא ציווי לומר בפה מה שנכתב בספרים שמרדכי כתב ושלח ליהודים. ומה כתוב בספרים? שהמן בן המדתא ביקש להרוג את כל היהודים, ושאסתר באה לפני המלך להתחנן על היהודים, וכך שב מחשבתו הרעה שחשב על היהודים. והיהודים קיימו וקבלו עליהם לעשות הקריאה הזאת כל שנה בשנה. לפי פירוש זה, נאמר כאן במפורש ציווי לקרות את המגילה שנאמר "אמר עם הספר", שצריך לומר בעל פה מה שכתוב בספר.
לפי זה יוצא שאפשר לחלק הפסוקים של אגרת מרדכי לשני חלקים: עד פסוק כ"ד, הפסוקים מתייחסים למצוות היום כמו שכתוב בפסוק כ"ב: "לעשות אותם ימי משתה ושמחה...". ומפסוק כ"ד מתחילה מצוות קריאת המגילה, שצריך לומר בפה מה שכתוב בספר, היינו שהמן רצה לאבד את היהודים, ואסתר באה לפני המלך להתחנן לו, ועל ידי זה שב מחשבת המן וכו'. מעתה, מה שכתוב "קיימו וקיבלו עליהם" מתייחס לקריאת המגילה, וגם מה שכתוב "ולא יעבור להיות עושים שני הימים האלו ככתבם וכזמנם" מתייחס למצוות קריאת המגילה.
אולם, לפי הגירסא בספרים לפנינו הכל מתייחס למצוות היום בלבד, ואין בפסוקים אלו זכר למצוות קריאת המגילה כפשט הפסוקים. אם כן, לפי גירסה זו, שכל הפסוקים הנזכרים מתייחסים למצוות היום, ולא לקריאת המגילה, יש לעיין מהו המקור למצוות קריאת המגילה? ונראה שהמקור הוא מן הפסוק הבא 10 אחרי הפסוקים הנ"ל: "והימים האלו נזכרים ונעשים...וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" וכפי שכתוב בגמרא 11 לעניין שלא יקרא למפרע, שזכירה, היינו קריאת המגילה. וכן בהמשך 12 מובאת גזרה שווה זכירה זכירה שלא יקרא בעל פה. וכן בהמשך 13 כתוב שלא קוראים מגילה בלילה, והלימוד הוא מפסוק זה " והימים האלה נזכרים ונעשים".

הסבר הגמרא בריש פרק שני
לאור הנזכר לעיל, אפשר להבין המשא ומתן בגמרא בתחילת פרק שני 14 באור חדש לגמרי.
במשנה שם כתוב:
"הקורא את המגילה למפרע לא יצא". על זה מקשה הגמרא: "מנא הני מילי אמר רבא דאמר קרא ככתבם וכזמנם, מה זמנם למפרע לא, אף כתבם למפרע לא. מידי קריאה כתיבה הכא, עשיה כתיבה, דכתיב להיום עושים את שני ימים אלה? אלא מהכא, דכתיב והימים האלה נזכרים ונעשים".

בתחילה, רצה רבא ללמוד שלא קוראים למפרע מפסוק כ"ז בפסוקים של אגרת מרדכי. ולימוד זה אכן מתאים לגירסא של רש"י דלעיל, שאכן זה המקור לחיוב קריאת המגילה שנאמר "יאמר בפה מה שכתוב בספר", ולכן אפשר ללמוד משם דיני קריאת המגילה. הגמרא דוחה: "מידי קריאה כתיבה התם עשיה כתיבה" כלומר, שפסוקים אלו דנים במצוות היום ולא בקריאת המגילה כלל. ומתאים לגירסת הספרים שלפנינו, שאין התייחסות בפסוקים של אגרת מרדכי לקריאת המגילה כלל. יוצא, אם כן, שדו-השיח בגמרא הוא על מקור מצוות קריאת המגילה, אם מפסוקי האיגרת של מרדכי או מ"נזכרים ונעשים". ומסקנת הסוגיא, שפסוקי אגרת מרדכי נאמרו רק על מצוות היום, ולא על קריאת המגילה, והמקור של קריאת המגילה הוא מן הפסוק "נזכרים ונעשים". ועיין בהמשך שיש בזה מחלוקות גדולות בין הסוגיות ובין האמוראים.
נראה להוסיף, שהמחלוקת הנזכרת תוליד מחלוקת נוספת בהבנת המשך הפסוקים שם. לפי גירסת הספרים שלנו, שמכתבי מרדכי הנ"ל התייחסו למצוות היום בלבד, ומצות קריאת המגילה נלמדת מ"נזכרים ונעשים", יוצא שגם המשך הפסוקים שם: "ותכתב אסתר המלכה... ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית...(ל) וישלח ספרים..דברי שלום ואמת (לא) לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם..." מתייחסים לקריאת המגילה, ומשם המקור לתקנת קריאת המגילה. מה שאין כן לגירסת רש"י, שכבר במכתב של מרדכי יש הציווי של קריאת המגילה, יוצא שהפסוקים של אסתר אינם מתייחסים לקריאת המגילה.
נשאלת השאלה, אפוא, מהו החידוש במכתבה של אסתר, לסוברים שהציווי למצוות קריאת מגילה מופיע כבר במכתב של מרדכי?
ונראה שתשובה לשאלה זו נעוצה בסוגיה בדף ז, א.
רב שמואל בר יהודה אומר שם, שאסתר שלחה לחכמים " קבעוני לדורות" ומפרש רש"י: "ליו"ט ולקרייה להיות לי לשם" שביקשה לקבוע התקנה של פורים וקריאת המגילה לדורות. בהמשך שם נאמר: "רב ורבי חנינא ורבי יוחנן (לפי מה שהחליפו) ורב חביבא מתנו שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני לדורות", ופירוש הדבר, כמו שכתוב בהמשך הגמרא שם, שאסתר בקשה שמגילת אסתר תהיה חלק מן התנ"ך ויטמא את הידיים.
נראה לתלות מחלוקת זו בדעות דלעיל: לפי הצד שבמכתבים של מרדכי אין ציווי על קריאת המגילה, וכל הציווי מופיע בפסוקים של אסתר, צריך לומר שאסתר שלחה לחכמים "קבעוני לדורות" כלומר תקבעו המצווה של קריאת המגילה לדורות, שהרי בפסוקים אלו מופיעה מצוה זו. ולפי זה, פירוש "שנית" בפסוק הוא, כשיטת רב שמואל בר יהודה שם, שבהתחלה קבעו המצוה בשושן ובשנה השניה בכל העולם, שזה היה כתוצאה ממה שאסתר שלחה לחכמים "קבעוני לדורות" והסכימו לה. לכן, כל הפסוקים של אסתר מוסבים על מקרא מגילה. אבל לפי גירסת רש"י, שהציווי של מקרא מגילה מופיע כבר במכתב של מרדכי, נראה לומר כדעה שאסתר שלחה "כתבוני לדורות" כלומר שיכניסו את מקרא מגילה לתוך התנ"ך, שהרי מרדכי כבר תיקן המצוה, ונאמר שהדבר התקבל כבר "קיימו וקיבלו היהודים עליהם להיות עושים את ימי הפורים האלה בזמניהם" שמתייחס למקרא מגילה, לפי זה, אסתר לא היתה צריכה לבקש "קבעוני לדורות" לקבוע התקנה של קריאת המגילה, שזו כבר נקבעה על ידי מרדכי, אלא ביקשה לצרף מגילת אסתר לתוך התנ"ך.
ולפי זה, כל הפסוקים: "את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים הזה..." מתייחסים לקביעת אגרת פורים היינו מגילת אסתר כחלק מן התנ"ך. ונראה, שזו השיטה בגמרא שם ש"שנית" שנאמר בפסוקים אלו מתייחס לקביעת אדר שני כעיקר, ולא על תקנת קריאת המגילה, "שנה ראשונה קבעוה בשושן ואחר כך בכל העולם כולו", שזה כבר נקבע על ידי מרדכי.

נסכם: יש מחלוקת, האם הציווי של מקרא מגילה כתוב במכתב של מרדכי או במכתב של אסתר. לפי גירסת הספרים שלנו בדף טז, א הציווי מופיע במכתב של אסתר, ולפי גירסת רש"י הציווי מופיע כבר במכתב של מרדכי. לפי הצד שהציווי מופיע במכתב של מרדכי, המכתב של אסתר מתייחס לבקשתה שהמגילה תהיה חלק מן התנ"ך, ולפי הדעה שהציווי של מקרא מגילה אינו מופיע במכתב של מרדכי, הוא מופיע במכתב של אסתר.
לפי דברנו יש לעיין בפסוק 15 "והימים האלו נזכרים ונעשים...", המופיע בין הפסוקים של הספרים של מרדכי שמסתיימים במילים "בכל שנה ושנה" לפי רש"י הנזכר, לבין הפסוקים של הספר של אסתר - לאן לשייך פסוק זה? ונראה, שלגורסים שהציווי של המגילה מופיע במכתב של אסתר, הפסוק הזה מצורף לפסוקים של אסתר, שאסתר כתבה מה שמופיע בפסוק הקודם "והימים האלו נזכרים ונעשים" שדן בציווי על קריאת המגילה כמו שכתבנו למעלה, מן הגמרא 16 .

הסבר של כמה מחלוקות אמוראים לפי דברינו
לפי ההבחנה הנ"ל יש להסביר כמה מחלוקות אמוראים במסכתין.
א. בדף יט, א נחלקו רבי יוחנן ורב הונא בהסבר מחלוקת התנאים כמה צריכים לקרות במגילה כדי לצאת ידי חובה:
"ומהיכן קורא אדם את המגילה ויוצא בה ידי חובתו? ר"מ אומר כולה, רבי יהודה אומר מאיש יהודי, ורבי יוסי אומר מאחר הדברים האלו".

לפי רבי יוחנן לומדים את כל הדעות מן הפסוק "ותכתב אסתר את כל תוקף": יש אומרים תוקפו של אחשוורוש, יש אומרים תוקפו של המן ויש אומרים תוקפו של נס. אבל רב הונא לומד מן הפסוק: "ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם", שמופיע בפסוקים של מרדכי. כלומר רבי יוחנן סבירא ליה כצד שהציווי של מקרא מגילה כתוב בפסוקים של אסתר, ולכן משם צריכים ללמוד את ההלכות של הקריאה, ורב הונא סבירא ליה כצד שהציווי מופיע בפסוקים של מרדכי, ולכן משם צריכים ללמוד. בירושלמי 17 מביא דברי רב הונא בשם ר' אבהו בשם ר' לעזר, וזהו רב אבהו לשיטתו כשיטה זו, כפי שנראה בהמשך 18 .
ב. בדף יח, א הגמרא שואלת, מנין לומדים שהקורא בעל פה לא יצא? רבא למד מן הפסוק "והדברים האלו נזכרים ונעשים", ולומד גזירה שווה זכירה זכירה ממחיית עמלק. הרי רבא כרבי יוחנן, שלומד את ההלכות של קריאת המגילה מן הפסוקים של אסתר. לעומתו רש"י הנזכר בדף טז, ב, למד את החיוב לקרות מן הספר מן הדרשה "אמר עם הספר - יאמר בפה מה שנכתב בספרים" לפי גירסתו שם, ורש"י פירש "שתהא מגילה כתובה לפניהם בשעת קריאה" בשם רב נחמן. יוצא שרבא כרבי יוחנן, ורב נחמן כרב הונא. ובירושלמי ריש פרק ב כתוב "קראה בעל פה לא יצא דכתיב ככתבם", וזה הירושלמי לשיטתו, וכרב נחמן ורב הונא, כפי שנראה בהמשך.
ג. בדף יז, א שואלת הגמרא, מאיפה לומדים שהקורא מגילה למפרע לא יצא? רבא למד מ"נזכרים ונעשים", וזה כשיטתו הנ"ל, וכשיטת רבי יוחנן שבפסוק זה ובפסוקים של אסתר כתוב הציווי לקרות המגילה, ולכן משם לומדים דיני קריאת המגילה. ונראה לומר שהסוברים שהציווי על מקרא מגילה כתוב בפסוקים של מרדכי ילמדו שלא יקרא למפרע מן הפסוק "ככתבם וכזמנם" "מה זמנם למפרע לא אף כתבם למפרע לא", כמו שכתוב בהוה אמינא של רבא בסוגיא שם. ועיין שם שהגמרא דחתה הוה אמינא זו "מידי קריאה כתיבה הכא?! עשיה כתיבה הכא!" ודחיה זו היא לסוברים שפסוקי מרדכי נאמרו על עשיית המצוות בלבד, ולא על הקריאה. אבל לסוברים שבפסוקים של מרדכי מופיע הציווי של מקרא מגילה, אין דחיה זו כלום. ולכן הם אכן ילמדו שלא יקרא למפרע מן הדרשה "ככתבם וכזמנם". וכך למדו בירושלמי ריש פרק ב, ועיין בהמשך, שהירושלמי סבירא ליה כשיטה זו ואתי שפיר. אבל רבא קיבל את דחיית הגמרא, ולכן כל הדרשות של רבא בהמשך הן מהפסוק "נזכרים ונעשים".
ד. בדף יט, א שאלה הגמרא, מנין שהמגילה צריכה להיות כתובה על הספר ובדיו, ולומדת מגזרה שווה "ותכתב אסתר המלכה", לפסוק "ואני כותב על הספר ובדיו". לימוד זה הוא כשיטת סתמא דגמרא 19 , שהציווי של קריאת המגילה כתוב בפסוקים של אסתר ואילו בפסוקי מרדכי "עשייה כתיבה", ולכן לומד מפסוקי אסתר. וצריך עיון מנין לומדים דין על הספר ובדיו, לדעות שהכל כתוב בפסוקים של מרדכי?
ועיין בדף כ, א שלפי סתמא דגמרא המקור לכך, שאין קוראים את המגילה בלילה הוא מ"והימים האלו נזכרים ונעשים" שכתוב אצל אסתר, וקשה ללומדים קריאת המגילה מן הפסוקים של מרדכי, מאיפה לומדים זאת? ובירושלמי 20 לומד שקורא ביום מן הפסוק "ביום אשר שברו היהודים" ואתי שפיר.
ה. במשנה בדף ב, א כתוב, שכפרים מקדימים את קריאת המגילה ליום הכניסה, ומובאת שם מחלוקת רבי יוחנן ורב שמואל בר נחמני במקור לדין זה: רבי יוחנן למד מ"בזמניהם", שכתוב בפסוקים של אסתר, והוא לשיטתו, שמשם הציווי של מקרא מגילה. אולם, רב שמואל בא נחמני למד מ"כימים אשר נחו בהם היהודים", שכתוב בפסוקים של מרדכי. אמנם, פסוק זה כתוב בחלק של פסוקי מרדכי שמתייחסים למצוות היום, ולכן היה נראה שלפי רב שמואל בר נחמני, כאשר הכפרים מקדימים ליום הכניסה, אינם רק מקדימים את הקריאה, אלא גם את מצוות היום. ואכן כך פירש רש"י שם 21 , וזה לשונו: "לעיל מיניה כתיב י"ד וט"ו ישמחו וכתיב כימים אשר נחו בהם היהודים... לרבות שנים אחרים כדוגמתן ". אבל, לרבי יוחנן מקדימים רק את הקריאה, שהרי הריבוי שלו מופיע בפסוקי אסתר שמתייחסים לקריאת המגילה בלבד. ואכן, הגמרא בדף ה, א כותבת: "אבל שמחה אינה נוהגת אלא בזמנה", וזה סתמא דגמרא כשיטתה כרבי יוחנן.
אבל בירושלמי 22 כתב שללומדי הקדמת הקריאה מן הפסוק "כימים אשר נחו בהם היהודים", מקדימים את כל הדינים ליום הכניסה - בגמרא שם כתוב, לאחר שהביאה את הלומדים את מקור ההקדמה ליום הכניסה מן הפסוק "כימים אשר נחו בהם היהודים" וזה לשונו:
"הדא דאת אמר לקריאת המגילה אבל לעשות סעודה אינן עושין אלא בי"ד וט"ו...ויהיו אלו לקריאה ואלו לסעודה? ר' חלבו ר' חונא בשם רב והימים האלה נזכרים ונעשים, נזכרים בקריאה ונעשים בסעודה".

הגמרא הציעה בהתחלה שיקדימו רק את קריאת המגילה ולא את מצוות היום. על זה שאלה הגמרא: "ויהיו אלו לקריאה ואלו לסעודה". ועיין בקרבן העדה בפשט ראשון: "י"ד וט"ו לקריאה דווקא ואלו זמנים הנוספים מדרשא כשרים לסעודה דווקא ומנא ליה למדרש ההיפך". ופירוש לפירושו: הפסוק שבו נכתב "כימים" מתייחס למצוות, ולכן צריכים ללמוד משם שמקדימים את המצוות דווקא, ומנין להעבירו לקריאה? והגמרא מתרצת, שיש היקש בין דין עשיה לזכירה. היינו שלמסקנה מקדימים הכל, בין קריאה ובין עשיה מכח היקש זה. וזה מכל שכן לדעת רב שמואל בר נחמני שלומד מ"כימים" שאכן מקדימים הכל, וזה דלא כבבלי בדף ה, א שסבירא ליה, שמקדימים רק את הקריאה ולא את הסעודה, והבבלי כשיטת רבי יוחנן, שכבר כתבנו שסתמא דבבלי כרבי יוחנן, ולכן מקדימים רק את הקריאה, וסתמא דירושלמי כרב שמואל בר נחמני ולכן מקדימים הכל, ואתי שפיר.
יוצא, שסתמא דגמרא, רבי יוחנן ורבא לומדים את דיני קריאת המגילה מהפסוקים של אסתר, אבל רב שמואל בר נחמני, רב הונא ורב נחמן וסתמא דירושלמי למדו מהפסוקים של מרדכי.
אמנם, בדף יט, ב הגמרא לומדת מ"ככתבם וכזמנם", שמגילה צריכה להיכתב אשורית. וקשה, מדוע הגמרא לא דחתה מקור זה בטענה "מידי קריאה כתיבה הכא? עשייה כתיבה", כמו שדחתה את הניסיון של רבא ללמוד מפסוק זה שלא יקרא למפרע בדף יז, א. ובאמת בסוגיא בדף ט, א הגמרא למדה, שמגילה צריכה להיות כתובה אשורית מ"ככתבם וכלשונם" וצריך עיון בזה.

"ולא יעבור"
בסוגיא בדף ב, א הגמרא שוללת את האפשרות לקרות את המגילה מעבר ליום ט"ו באדר מן המילים "ולא יעבור". מילים אלו מופיעות בפסוק 23 :
"קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ועל כל הנלווים עליהם ולא יעבור להיות עושים את שני הימים האלה ככתבם וכזמנם".

לפי רב שמואל בר נחמני ודעימיה, שלמדו את הציווי של קריאת המגילה מפסוקים אלו, יוצא ש"ולא יעבור" קאי על מקרא מגילה בלבד, וכמו שכתבנו לעיל, שלמדו מפסוק זה שלא יקרא למפרע מ"ככתבם וכזמנם". אבל, לפי רבי יוחנן, שפסוקים אלו מתייחסים למצוות היום יוצא ש"ולא יעבור" מתייחס למצוות היום. אבל קשה לשיטתו, מנין שקריאת המגילה לא תוכל להיות מעבר לט"ו באדר? ואולי צריך לגרוס בגמרא בדבריו "לא יעברו", שכתוב בפסוק כ"ח, שממנו למד רבי יוחנן הרבה מדיני קריאת המגילה וסבירא ליה שפסוק זה שייך למכתב של אסתר שכתוב אחר כך, ולפי זה "ולא יעברו" מתייחס למקרא מגילה בלבד. אבל, בספרים שלנו כתוב "ולא יעבור" והדרא קושיא לדוכתה. ויש לומר, שרבי יוחנן למד מן ההיקש שמוזכר בריש פרק שני מן הפסוק "נזכרים ונעשים" מה עשייה אינו למפרע כך הקריאה אינו למפרע, והוא הדין יש לומר לענין "ולא יעבור", מה עשייה אי אפשר מעבר לט"ו הוא הדין קריאה. לפי זה לרבי יוחנן "לא יעבור" נאמר גם על מצוות היום, וגם על קריאת המגילה. ועיין ירושלמי 24 שיש מחלוקת אמוראים אם לומדים מ"ולא יעבור" או מ"לא יעבורו", לפי רבי יוחנן, לפי גירסת קרבן העדה שם.
יוצא ש"לא יעבור" לפי רבי שמואל בר נחמני מתייחס למצוות קריאת המגילה בלבד, ולפי רבי יוחנן זה מתייחס לכל המצוות כולם. לפי זה, לפי רבי שמואל בר נחמני יש לומר, שאף על פי שקריאת המגילה אי אפשר לקיים לאחר ט"ו באדר, שאר המצוות אפשר לקיים, וכשיטת הירושלמי שהזכרנו בריש דברנו. אבל, לפי רבי יוחנן "לא יעבור" מתייחס למצוות קריאת המגילה וגם לשאר מצוות היום, וזה כשיטת הרא"ה שהובאה בר"ן. לפי זה, קצת קשה, שהירושלמי סותר את דברי רבי יוחנן שהוא מרא דארץ ישראל?! אבל עיין שם בירושלמי, שדין זה נאמר בשם רב אבהו ויש לומר שאכן רבי יוחנן חולק על כך.

דיוקים נוספים לפי דברינו
לפי דברנו, רבי יוחנן לומד את הציווי וההלכות של קריאת המגילה מהפסוקים של אסתר, ולא מדברי מרדכי. ובסוגיא בדף טז, ב רש"י שינה את גירסת הספרים שלפנינו: לפנינו מופיע "אמר, אמרה מיבעי ליה? אמר רבי יוחנן אמרה לו יאמר בפה מה שכתוב בספר", ורש"י שינה הגירסא " א"ר נחמן יאמר בפה מה שנכתב בספר" ולא גרס "אמר, אמרה מיבעי ליה". וקשה, שהרי מצאנו הרבה פעמים שיש מחלוקת בגירסאות, או שיש שינויים בבעלי המימרא, אבל כאן רש"י שינה גם את המימרא, וגם את בעל המימרא. ומה ראה רש"י למחוק "רבי יוחנן", ולכתוב "רב נחמן"? ולפי מה שכתבנו אתי שפיר, שרבי יוחנן סבירא ליה שבפסוקים של מרדכי אין זכר למקרא מגילה, ולכן כאשר גרס את הגירסא החדשה שבתוכה מבואר שהציווי של מקרא מגילה כתוב אצל מרדכי, היה חייב לשנות את בעל המימרא גם כן, להוציא רבי יוחנן ולהכניס רב נחמן, שכן רבי יוחנן לא יכול לסבור כגירסא החדשה.
בגמרא בדף ו, ב כתוב, שרבי יוחנן למד את ההלכות של אדר א' ואדר ב' מן הפסוק "בכל שנה ושנה", ולכן הפסוק "שנית" מיותר, וניתן ללמוד ממנו את דברי רב שמואל בר יהודה, שאסתר שלחה מכתבים ובקשה "קבעוני לדורות" בשנה השניה. וזה כשיטת רבי יוחנן, שפסוקים אלו של אסתר מתייחסים לציווי של קריאת המגילה. ולפי זה מובן, מדוע הגמרא הוציאה את רבי יוחנן מן הרשימה שלמדה שאסתר שלחה "כתבוני לדורות", שהרי לרבי יוחנן על כרחך אסתר שלחה "קבעוני לדורות" כמבואר לעיל, ואתי שפיר.

נפקא מינה נוספת
בדף טז, ב כתוב:
"א"ר תנחום ואמרי לה א"ר אסי מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה".

ובדף יט, א:
"וא"ר חלבו א"ר חמא בר גוריא א"ר מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת, נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה ונקראת אגרת שאם הטיל בה שלושה חוטי גידין כשרה".

ויש לעיין, האם דינים אלו נאמרו דווקא במגילה שיוצאים בה ידי חובה בפורים, או דילמא נאמרו במגילה הכתובה בין הכתובים? ונראה שדין זה תלוי במחלוקת שבארנו, שהרי דינים אלו נלמדו מהפסוקים של אסתר, ולכן למאן דאמר ששם כתובים הציווי והדינים של קריאת המגילה, נראה שדינים אלו נאמרו רק במגילה שיוצאים בה ידי חובת קריאת המגילה, אבל במגילה בין הכתובים לא שייכים דינים אלו, אלא רק הדינים של כתובים רגילים. אבל, לסוברים שלומדים הציווי וההלכות מהפסוקים של מרדכי, ופסוקי אסתר מתייחסים לבקשת אסתר "כתבוני לדורות" בתוך התנ"ך, נראה שהלכות אלו נאמרו גם על מגילת אסתר הכתובה בין הכתובים. ולא מצאתי כרגע התייחסות לשאלה זו. וצריך עיון.

הסבר המחלוקת בפורים משולשת
מתברר שהירושלמי הבין כגירסת רש"י בדף טז, ב שהציווי והדינים של מקרא מגילה נאמרו בפסוקים של מרדכי, ולמעלה הבאנו כמה דוגמאות בהן רואים שהירושלמי עקבי בזה, ולכן "ולא יעבור" מתייחס למקרא מגילה בלבד, ולכן אפשר לדחות את הסעודה לט"ז באדר. ומאידך, החולקים סבירא להו כרבי יוחנן שהציווי של מקרא מגילה נאמר בפסוקים של אסתר, ואם כן "ולא יעבור" קאי על המצוות גם כן, ולכן אי אפשר לדחות הסעודה ליום ט"ז. הרמב"ם 25 פסק כרבי יוחנן, שלומדים מ"בזמניהם" שכפרים מקדימים כמו שכתוב בדף ב, א ודלא כרב שמואל בר נחמני. ואכן הרמב"ם אינו פוסק את הירושלמי שבפורים משולש עושים המצוות ביום א. ונראה שזה כשיטתו, שרבי יוחנן על כרחך אינו סובר כירושלמי זה.

סיכום
היה נראה שאכן סתמא דבבלי, רבי יוחנן ורבא חולקים על הירושלמי הנזכר, וסבירא להו שאי אפשר לקיים סעודת פורים בט"ז. אבל, הואיל ומדובר בדין ששייך בארץ ישראל בלבד, שכן רק בארץ ישראל יש כרכים, הייתי אומר להלכה שצריכים לנהוג כירושלמי בזה, הואיל ודעה זו אינה זרה לבבלי, שהרי רב נחמן רב הונא ורב שמואל בר נחמני בבבלי סבירא להו כירושלמי בזה. והמחמיר בשניהם תבוא עליו ברכה.



^ 1.. ב, א.
^ 2.. פרק א הלכה ד.
^ 3.. ג, א-ב ד"ה מתני.
^ 4.. תרפח, ס"ק יח.
^ 5.. אסתר ט, כז.
^ 6.. יז, א.
^ 7.. ב, א.
^ 8.. אסתר ט, כ-כח.
^ 9.. טז, א.
^ 10.. ט, כח.
^ 11.. יז, א.
^ 12.. יח, א.
^ 13.. כ, א.
^ 14.. יז, א.
^ 15.. ט, כח.
^ 16.. בדפים: יז, א. יז, ב. כ, א.
^ 17.. פרק ב הלכה ד.
^ 18.. עיין סוף פסקת "ולא יעבור".
^ 19.. יז, א.
^ 20.. פרק ב הלכה ו.
^ 21.. ד"ה ימים כימים.
^ 22.. שם.
^ 23.. ט, כז.
^ 24.. פרק א הלכה א.
^ 25.. מגילה א, כ.
חזרה למעלה