ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היזק ראיה - האם מותר לעשן במקום ציבורי? | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא בבא בתרא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (61 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (61 ד')

ד' מרחשון תשס"ד

היזק ראיה - האם מותר לעשן במקום ציבורי?

מסכת בבא בתרא - דף ב' ע"א.



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

דברי הגמרא
שנינו בתחילת מסכת בבא בתרא "השותפים שרצו לעשות מחיצה בחצר בונים את הכותל באמצע", ובגמרא מובאות שתי דעות בפירוש המילה 'מחיצה', ומהו הדין שמלמדת המשנה. לפי לישנא אחת, פירוש 'מחיצה' הוא גדר – ודין המשנה הוא ששותפים שהחליטו לעשות ביניהם מחיצה הריהם מחוייבים לקיים את ההסכם. החידוש בכך הוא שגם אם לא הם סיכמו ביניהם בצורה מדוייקת איך ייבנה הכותל, הולכים לפי מנהג המדינה, ולמעשה, זהו כלל בכל הסכם ממוני כמו בשכירות פועלים, שפרטי נתינת מזונות ושעות העבודה הם לפי מנהג המדינה 1 . הסיבה לכך היא פשוטה, כאשר אנשים מסכמים ביניהם דברים הם אינם עוסקים בכל הפרטים אלא סומכים על כך שיעשו כמנהג המדינה. מכל מקום לפי שיטה זו, אין אפשרות לכפות על עשיית מחיצה ללא הסכם, כי היזק ראיה (היזק הנובע מכך שכל אחד יכול להסתכל מה שכינו עושה בחצר) אינו נחשב היזק.

וכתבו התוספות 2 שאם יש מנהגים גרועים, כגון אם המנהג לעשות כותל גרוע שיכול ליפול כל יום, או לעשות כותל עבה בצורה מוגזמת – לא הולכים לפיהם. יש בכך חידוש, בפשטות היה מקום לומר שגם אם מנהגים אלו אינם כדאיים, סוף סוף דעתם היתה עליהם; אולם התוספות מחדשים שודאי לא היתה דעתם על כל מנהג, אלא רק על מנהג שמאפשר בניית כותל טוב ויעיל.

לפי לישנא אחרת בגמרא, פירוש המילה 'מחיצה' הוא 'חלוקה' – המשנה מלמדת שאם שותפים סיכמו לחלוק את החצר הריהם מחוייבים לבנות ביניהם כותל, מטעם 'היזק ראיה שמיה היזק'.
ויש לעיין בגוף הדיון בגמרא, האם היזק ראיה נחשב היזק.

נזק – איסור, ודין תשלומים
כהקדמה לדיון יש לציין, שבשני מקומות במשנה ובגמרא קיים דיון נרחב בהלכות נזיקין: הפרק הבא במסכת ("לא יחפור") עוסק בדיני הרחקות נזיקין, ומסכת בבא קמא כולה עוסקת בארבע אבות נזיקין. מה פשר החלוקה? למעשה, בשני מקומות אלו דנה הגמרא בשני נושאים שונים. במסכת בבא קמא מדובר במזיקים שיש להם חובת תשלום, כגון אדם המזיק ושור, ואילו פרק 'לא יחפור' עוסק בעצם האיסור להזיק, גם כשאין חובת תשלום.

עצם היסוד, שיש אופנים בהם יש איסור להזיק למרות שאין חובת תשלומים, מפורש בגמרא. שנינו 3 "מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות כדי שלא תקפוץ הנמיה", כלומר כדי למנוע מן הנמיה לעלות על הסולם ולהרוג את האפרוחים. ואומרת הגמרא שדין זה נכון גם לדעת ר' יוסי, שסובר שבדרך כלל "על הניזק להרחיק את עצמו מן המזיק", כי "מודה ר' יוסי בגירי דיליה", ומציאות זו נחשבת "גירי דיליה" כי הנזק הוא מיידי, הנמיה עלולה לקפוץ מיד בהעמדת הסולם. שואלת על כך הגמרא "והא גרמא הוא?" הרי הנזק לא בא מכוחו של האדם, אלא מכוחה של הנמיה! 4 ועונה הגמרא "זאת אומרת גרמא בנזיקין אסור". למרות שבגרמא אין חיוב לשלם, המשנה מדברת על עצם האיסור להזיק.

מקור האיסור להזיק

לאיסור להזיק אין פסוק מפורש בתורה, ודנו האחרונים מהו מקורו. יש שרוצים לומר שלומדים זאת מחיוב השבת אבידה, שהרי מי שרואה סולם ליד השובך מחוייב להרחיקו מטעם השבת אבידה, קל וחומר שאסור לאדם להניח בעצמו את הסולם.

אולם בדברי רבינו יונה והטור מבואר שאיסור מזיק הוא הרחבת דין גזל. בגזל מדובר שהגזלן לוקח את החפץ לעצמו ואילו מזיק לא, אך אין הדבר משנה לעצם האיסור. בדומה לכך מצאנו בדברי הרמב"ם בהלכות רוצח 5 , שגם מי שהורג את חבירו בגרמא, כגון שכפתו והניחו לפני חיה, "עוון הריגה בידו", אלא שמיתתו מסורה לשמים ולא לבית דין, ולומד זאת הרמב"ם מן הפסוקים 6 . וכשם שלגבי רוצח לומדים מהתורה שהאיסור אינו רק בצורה ישירה אלא גם בגרמא, כך גם לגבי נזיקין 7 .

הבנת הדיון אם היזק ראיה שמיה היזק – הצעת אפשרות ודחייתה
לאור זאת נחזור לדיון הגמרא האם היזק ראיה נחשב היזק, כאשר אחד השכנים סירב לבנות מחיצה ובכך הוא מונע מהשני להשתמש בחצר. ברור שאין במקרה זה חיוב תשלומים, ואם כן הדיון הוא ביחס לעצם האיסור. מהו הספק?

היה מקום לומר שהדיון הוא אם יש איסור למנוע רווח. היזק ראיה אינו נחשב 'גרמא', אלא 'מניעת רווח'; ואלו הם שני מושגים נפרדים. נבאר את ההבדל ביניהם: נזק בגרמא הוא נזק גמור, קלקול של דבר שהיה טוב, והחיסרון בנזק זה הוא שהקלקול זה לא נעשה בידים אלא בצורה עקיפה. כגון כאשר באה נמיה והרגה את היונים, התוצאה היא תוצאה של נזק גמור, אלא שהנזק לא נעשה בידים. לעומת זאת, כשאנו דנים במניעת רווח אנו דנים אפילו במעשה שנעשה הוא בידים, והחיסרון הוא בתוצאה, שאין כלל קלקול של דבר קיים. כגון מי שנעל את חנותו של חבירו ובכך מנע ממנו להרוויח – המעשה נעשה בידים, אבל התוצאה אלא נזק אלא מניעת רווח. וכאמור, אפשר להבין שספק הגמרא הוא האם יש איסור למנוע רווח.

אבל הבנה זו לא תיתכן. אחת הראיות שמביאה הגמרא לכך שהיזק ראיה נחשב היזק היא מהמשנה "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר". במשנה זו מדובר בחצר עם כמה שכנים ואחד מהשכנים רוצה לבנות בית שער, שלא יוכלו להסתכל על החצר מבחוץ, ומחדשת המשנה שהוא יכול לכפות את שאר השכנים לכך, ומכאן מוכיחה הגמרא שהיזק ראיה נחשב היזק. במקרה זה ברור שהחיוב אינו נובע מהאיסור להזיק, שהרי לא השכן מסתכל אלא אנשים מבחוץ! יסוד החיוב שם הוא מדיני שותפות, שחלק מחיוב השותפות ההדדי הוא לדאוג לנכס המשותף. למשל אם יש חנות ואחד מהשותפים בה ירצה לעשות מנעול לחצר, אם הדבר מקובל ודאי יכופו אותו. החיוב במקרים אלו אינו נובע מדין מזיק, אלא זוהי התחייבות של שותפים 8 .

הדיון מבוסס על כך שלא כל הפרעה נחשבת היזק
ומבואר מכאן שספק הגמרא אינו דיון אם יש איסור למנוע רווח, אלא כפשט הלשון 'היזק ראיה שמיה היזק' - האם היזק ראיה נחשב היזק. וכדי להבין זאת יש להקדים, שלא כל הפרעה וחוסר נוחות נחשבת היזק. למשל, מבואר במשנה שעשיית רעש אינה היזק (נעסוק בכך בהרחבה בהמשך). הספק לגבי היזק ראיה האם זו הפרעה שנחשבת היזק מוחלט או שאינה אלא הפרעה בלבד, שהרי יש אנשים שאוכלים ברחוב, ולא איכפת להם מהעובדה שמישהו מסתכל עליהם. ועכשיו מובנת הראיה מכך שכופים על בניית דלת שער, שאם הדבר לא היה נחשב צורך אמיתי אלא הפרעה בלבד, לא היו כופים על כך.

עשיית רעש
כאמור, עשיית רעש אינה נחשבת היזק. כך למדנו במשנה 9 :
חנות שבחצר יכול למחות בידו לומר איני יכול לישון לא מקול הנכנסים ולא מקול היוצאים, אבל עושה כלים יוצא ומוכר בתוך השוק ואינו יכול לומר איני יכול לישן מקול הפטיש ומקול הריחיים ומקול התינוקות.

אדם יכול למנוע משכנו לפתוח חנות בחצר השותפין, אבל הוא לא יכול למנוע ממנו לעשות כלים ולמכור בביתו. מסתבר שרעש הנגרם מעשיית כלים גדול מרעש הנגרם מהקונים בחנות, ואף על פי כן מותר לאדם לעשות כלים בתוך שלו; הסיבה היא שבפתיחת חנות הרעש נעשה בחצר, שאינה חצר פרטית של בעל החנות, והוא לא יכול להשתמש בחצר השייכת גם לאחרים, ולכן למרות שעשיית רעש אינה נחשבת היזק יכול השכן למנוע ממנו זאת. לעומת זאת, כשאדם עושה בתוך שלו אין עילה לתובעו, אלא אם מדובר בהיזק.

לעומת זאת כאשר מדובר בשימוש בחצר משותפת, זכותו של כל אחד מבעלי החצר למנוע שימושים שאינם היעוד של החצר, גם אם לא מדובר בנזקים. ומה ששנינו "לא יפתח אדם חלון בחצר השותפים" 10 , כתב הקצות שפתיחת חלון לחצר נחשבת שימוש בה, באור ובאויר.

אמנם גם בחצר השותפים לא תמיד יכול האחד לעכב מאחרים לעשות בה שימושים, וזאת כאשר מדובר בהנאה שאין לבעלים כל הפרעה ממנה, שאז אומרים "כופין על מידת סדום". למשל, אדם אינו יכול לדרוש שלא יעברו מטוסים מעל חצרו משום שהם משתמשים באוירו. מכל מקום, כיון שהתביעה היא מצד שאדם אחד משתמש בנכסי חבירו, די בהפרעה קלה כדי שהבעלים יוכל למנוע ממנו זאת. כך גם בדין "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו", כיון שהבעלים יכול להשכיר את החצר לאחרים הוא יכול למנוע לכתחילה מאדם אחר לגור בה.

מה בין חצר השותפים לחצר של שכנים?
מהדברים שנתבארו עולה, שיש להבדיל הבדל יסודי בין חצר השותפים לבין חצר השכנים. בחצר השותפים, לא שייך לדון מגדרי מזיק שהרי זוהי החצר שלי, אלא הדיון הוא האם זהו יעוד של החצר או לא; לעומת זאת בחצר פרטית של שכנים הדיון הוא מה נחשב מזיק ומה לא. לכן יוצא דבר מעניין, שהיזק ראיה ועשיית רעש הם דברים הפוכים: אם יש לשני אנשים חצר משותפת שאין בה דין חלוקה, אין אחד מהשותפים יכול לתבוע את השני לעשות מחיצה, כי מלכתחילה היה ההסכם ביניהם שהם לא יוכלו לעשות דברי הצנע, אבל הוא יכול למנעו מעשיית רעש כמו פתיחת חנות – כי אין זה יעוד החצר; לעומת זאת אם השותפים חילקו את החצר יהיה הדין הפוך. כל אחד יכול לתבוע משכנו לבנות כותל כי ללא כותל יהיה ביניהם היזק ראיה, אך לעשות רעש הוא לא יוכל למנעו, כי יסוד התביעה במקרה כזה היא מצד שאתה מזיק את החצר שלי, ועשיית רעש אינה נחשבת נזק (יש להעיר שפעמים גם עשיית רעש נחשבת נזק, כמו שכתב הרמ"א שאנשים חולים ודאי יכולים לתבוע על הרעש).

עישון סיגריות בבית כנסת
בית כנסת נדון כחצר השותפים, שהרי הוא משותף לכולם. הרבה רצו לדון למעשה האם מותר לעשן סיגריות בבית כנסת או בכל חצר השותפים 11 , ויסוד דיונם היה אם עישון נחשב היזק כמו 'קוטרא דבית הכסא' או לא 12 . אולם נראה שאין הדבר תלוי בגדרי מזיק, אלא בשאלה מהו יעוד החצר, בדומה לדיון על עשיית רעש. רק כאשר יש שכנים שלכל אחד מהם חצר נפרדת הדיון בשאלה זו הוא מצד מזיק.

הכל כמנהג המדינה
המשנה אומרת שאת הכותל בונים לפי מנהג המדינה. דין זה מובן היטב לפי השיטה שחיוב בניית הכותל נובע מההסכם שעשו לבנותו, אולם אם החיוב הוא מצד היזק ראיה – לכאורה לא מובן מדוע החיוב תלוי במנהג המדינה? אפשר לבאר, שכיון ששניהם בונים את הכותל יחד, שהרי כל אחד יכול לתבוע את חבירו, נדון הדבר כדיני שותפות. כשם שאם יהיה ויכוח בין שני שותפים כיצד לבנות דבר מסויים לצורך הנכס המשותף יעשו כמנהג, כך גם כאן, כי לגבי בניית הכותל שמוטל על שניהם לבנותו הם נחשבים שותפים. ולפי הסברה זו יוצא, שכאשר חיוב בניית הכותל הוא רק על אדם אחד, כמו בגג הסמוך לחצר שמוטל על בעל הגג לבנות כותל שיסתיר ממנו את החצר – הוא יוכל לעשות כפי שירצה, וכך היא אכן דעת הרא"ש 13 ועוד ראשונים.

אולם לדעת כמה ראשונים, גם כאשר אדם בונה את הכותל לבדו עליו לעשותו בהתאם למנהג המדינה, ולפיהם צריך להסביר שזוהי תקנה מיוחדת, כיון שיש חיוב לבנות כותל מטעם היזק ראיה, תקנו חכמים כיצד יש לעשותו בצורה הטובה ביותר, כדי למנוע מצב שהכותל יפול ואז יצטרכו לדון כל פעם מחדש.

חזקה בהיזק ראיה
יש לדון בדין ראובן ושמעון שהיו שכנים וחילקו ביניהם את החצר, ורק אחרי כמה שנים רוצה ראובן לעשות מחיצה. בהיזקי שכנים רגילים, אנו אומרים שכיון שאחד השכנים שתק ולא מחה – ודאי שהוא מחל; אולם לגבי היזק ראיה כתב הרא"ש שהדין שונה 14 :
ושותפין שחילקו את החצר ולא בנו כותל בינייהו ואחר כמה שנים תבע האחד את חבירו לבנות כותל ביניהם ושכנגדו טוען הנה מחלת לי על היזק ראיה שאני מזיקך ונתת לי או מכרת לי והחזקתי בו כמה שנים, אין טענתו טענה. ולא שייך כאן חזקה, דטעמא דחזקה היינו כיון ששתק ולא מיחה הפסיד היינו דוקא היכא שהמחזיק הוא מזיק ואינו ניזק, כגון מי שיש לו חלון פתוח לחצר חבירו והחזיק בו שלש שנים. אבל הכא מצי למימר למה היה לי למחות יותר ממך והלא הייתי מזיקך כמו שהיית מזיקני והייתי מצפה אולי תפתח אתה לתבוע.

הרא"ש כותב שכיון ששמעון המזיק הוא גם ניזק, יכול ראובן לומר שעד עכשיו לא תבע לבנות כותל כי היה מצפה שאולי יתבע שמעון; ויש להבין מה בכך ששמעון הוא גם ניזק? המגיד משנה כותב בדומה לדברי הרא"ש אבל בתוספת ביאור, שיתכן שראובן לא רצה לתבוע לבנות את הכותל כי לא היה לו מהיכן לשלם, וממילא אין ראיה שמחל.

בשיעור נשאלה שאלה, הרי בכל מקרה שאדם מוחל יש לו סיבות לכך, כגון שלא היה לו נעים לתבוע, ואם כן מדוע לא נאמר שגם במקרים אלו הוא כלל לא מחל, אלא רק לא תבע מסיבות שונות?

תשובת הרב היתה שיש להבדיל בין מחילה שהיא מציאות של הסכמה למצב הקיים , ואין זה משנה מה הסיבה להסכמה זו, גם אם הסיבה היא חוסר נעימות סוף סוף יש כאן הסכמה למצב הקיים, לבין מצב שאדם אינו מסכים למצב אלא שבפועל הוא לא תובע מחששות שונים.

מחילה על היזק ראיה
טעם נוסף שכותב הרא"ש לכך שהמחילה לא תועיל הוא שזהו היזק גדול ותדיר, ודומה ל"קוטרא ובית הכסא". ובסוף דבריו כותב הרא"ש שודאי אם יש עדים שמחלו בפירוש זה לזה, המחילה מועילה:
אף על פי שהאומר לחבירו קרע כסותי ושבור כדי יכול לחזור בו ויתחייב חבירו בהיזקו אחר שחזר בו, שאני הכא דתביעת מנה יש ביניהם שנתחייב כל אחד לחבירו לסייעו בבניית הכותל והוי כמו שנתחייב לו מנה ומחל לו עליו שזכה במחילתו בלא קניין.

הרא"ש כותב שאמנם אדם שאומר לחבירו שיזיק אותו ודאי יכול לחזור בו, אבל כאן מדובר בחיוב ממוני שחייב כל אחד לשלם על בניית הכותל, וכיון שמחל – בטל החוב. ויש להבין את דברי הרא"ש: אם היזק ראיה הוא תקנת חכמים מובן שהגדרת התקנה היא חיוב ממוני, אבל אם שורש הדין נובע מאיסור להזיק, לא מובן מהו ההיגיון להגדיר זאת כחיוב ממוני? וגם אם נאמר שיש כאן חיוב ממוני כי זוהי היכולת לממש את מניעת הנזק, והחוב הממוני בטל בגלל המחילה, עדיין לא מובן להיכן נעלם האיסור? ומבאר ר' אלחנן וסרמן, שמחילה נחשבת כמו פירעון. כאשר אדם מוחל לחבירו על חוב, הרי זה כאילו הוא קיבל ממנו את הכסף והחזירו לו, וכיון שכך ברור שהוא לא יכול לתבוע את הכסף שוב. אמנם, המושג "מחילה כפירעון" דורש אריכות דברים בפני עצמה, ואין כאן המקום להאריך בו.


^ 1 עיין בבא מציעא תחילת פרק שביעי.
^ 2 ד"ה השותפין.
^ 3 ב"ב כב ע"ב.
^ 4 יש להעיר שאם הנמיה היתה שלו, היה אפשר לחייבו מדיני שן ורגל.
^ 5 פרק שני.
^ 6 וזו לשונו בהלכה ג: "ומנין שכך הוא הדין, שהרי הוא אומר שופך דם האדם באדם דמו ישפך זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח. את דמכם לנפשותיכם אדרוש זה ההורג עצמו. מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו. מידהאדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם זה השוכר אחרים להרוג את חבירו. ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים".
^ 7 יש עדיין מקום לדון מהו מקור הפטור לשלם במי שמזיק בגרמא, ולא נעסוק בכך כאן.
^ 8 לגבי שכנים, יתכן שאין מדובר בשותפים ממש אלא שחז"ל תיקנו שהם נחשבים כמו שותפים.
^ 9 כ ע"ב.
^ 10 נט ע"ב.
^ 11 הערת העורך: דיון זה הוא מצד גדרי מזיק; אך כבר כתבו הפוסקים שאחרי שנתברר שהעישון מקצר את חיי האדם הריהו אסור מטעם "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם".
^ 12 עיין בבא בתרא כג ע"א.
^ 13 סימן ה'. הרא"ש שם מביא גם את הדעות החולקות עליו.
^ 14 סימן ב'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il