ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סיפור יציאת מצרים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (41 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (41 ד')

מוצש"ק בא תשס"ג

סיפור יציאת מצרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

"עמו אנכי בצרה"
"ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו". "בא אל פרעה" - באופן פשוט המשמעות היא - לך אל פרעה. בעל הטורים אומר שבכל פעם שהקדוש ברוך הוא אומר למשה ללכת אל בית פרעה הוא אומר לו "בא", וכשהוא אומר לו ללכת אל היאור הוא אומר לו "לך". החסידים מפרשים: "בא" - אני ואתה נלך ביחד. אחרי כמה פעמים, שליבו של פרעה כבד והוא ממאן לשלח את העם, אומר הקדוש ברוך הוא למשה "בא נלך יחד", אתה לא לבד, "כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו" - ליבו כבד בגללי, אני עושה את זה, "למען שתי אותותי אלה בקרבו". זהו מסר כללי לתמיד. חז"ל אומרים שכל תלמידי החכמים שבכל הדורות נקראים "משה", כי שורש התורה ממשה רבנו, ובעצם לכל ישראל יש משהו ממשה רבנו. והקדוש ברוך הוא אומר לכולם - כשיש כבדות לב, כשיש קשיים חיצוניים של אויבים, או קשיים פנימיים שליבו של האדם עצמו כבד עליו, רבונו של עולם אומר לאדם - אני איתך. בוא נלך להתמודד עם הקושי, עם כבדות הלב. בכל מאבק שאתה נמצא, בכל הקשיים שאתה מתמודד איתם, אתה לא לבד. כבדות הלב נעשית על ידי הקדוש ברוך הוא כדי שהאדם יתגבר. הקדוש ברוך הוא עושה את הקשיים כדי שהאדם יתמודד איתם וינצח אותם ויהיו לכך תוצאות טובות.

מהי מצוות סיפור יציאת מצרים?
"ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים". הכלי יקר מביא בשם הרמב"ן שאומר בשם רבנו חננאל בפירושו על התורה, שמאז שמשה העתיר אל ה' שיסתלק הערוב ממצרים - אין ערוב במצרים מאז ועד היום הזה. בכל הארצות מסביב יש ערוב, אך לא במצרים, בזכות תפילתו של משה. רבנו חננאל אומר זאת מתוך ידיעה. וכך במכת הארבה, גם אם יש ארבה בארץ ישראל ולפעמים מתפשט למצרים - הוא לא אוכל ולא מזיק. ומסיים רבנו חננאל - זהו שנאמר "שיחו בכל נפלאותיו". הכלי יקר מוסיף שזה בעצם מה שהקדוש ברוך הוא אומר למשה לספר לדורות הבאים, כיון שהעובדה המיוחדת הזו שאין ארבה במצרים מעוררת תמיהה והתפעלות, ומביאה לסיפור כל האותות שקרו ביציאת מצרים. מלבד זאת, יש לשים לב שציווי זה, של סיפור יציאת מצרים, נאמר דווקא לפני מכת הארבה. יש סיפור מיוחד שעומד להתרחש, ותוכל לספר אותו תמיד לבניך. מתוך עשרת המכות, מכת הארבה היא מכה שמופיעה מדי פעם ואנשים מפחדים ממנה מאוד. אני זוכר בצעירותי, שאמרו שענני ארבה מתקרבים לכיוון ארץ ישראל והיתה מהומה גדולה וחששות גדולים. כיון שהמכה הזו היתה מתרחשת מפעם לפעם היו נזכרים במכת הארבה שבמצרים, שלא היה כמוה מאז ועד היום, שהארבה אכל את כל הצומח, וממילא היו נזכרים בכל הסיפור של יציאת מצרים.

מהי ידיעת ה'?

כל המכות באות ללמד על "וידעתם כי אני ה'". במכות הראשונות מוזכרות אזהרות לפרעה - "למען תדע כי אין כה' אלקינו", "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ", "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" - כדי שיוציא את ישראל ממצרים, וכאן " וידעתם כי אני '". המכות הן לא רק כדי להעניש את מצרים ולהוציא את ישראל משם אלא כדי שכולם ידעו את ה'. זוהי ידיעה שיכולה לבוא רק בעקבות האותות במצרים. ידיעת ה' אינה רק ידיעה שטחית, הכרה שיש רבונו של עולם בעולם, ידיעה שכלית, הבנה שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם והוא מנהיג אותו, אלא המובן של המילה "ידיעה" הוא גם תחושה, התקשרות, כמו שנאמר "והאדם ידע את חוה אשתו". זוהי ידיעה של תחושה הממלאת את כל הלב, שמרגישים את מציאות ה' בעולם, שחשים בגדולתו, ש"אין עוד מלבדו", ש"כוחו וגבורתו מלא עולם". לשם כך יש צורך בכל עשרת המכות, המפגישים אותנו שוב ושוב עם הגדולה האלוקית בעולם, עם השליטה האלוקית בעולם, שהוא יוצר המציאות ויכול לשנותה. הוא יכול להפוך מים לדם, שולט ביבשה, באויר ובים - בכל המקומות. עשר המכות הן עשרה שיעורי אמונה ענקיים, כלל עולמיים. - לכל פרט ופרט ולכולם יחד.

תחושה אישית
חז"ל אומרים בהגדה של פסח ש"כנגד ארבעה בנים דיברה תורה: רשע, חכם, שאינו יודע לשאול ותם". שלושה מתוכם מופיעים בפרשתנו. רשע - "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". בכל הבנים נאמר "והגדת לבנך ", "ואמרת אליו " - תענה לו תשובה. אך אצל הרשע נאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'" - בכלל לא עונים לו, כי הוא לא מחפש תשובה. הוא רק ישאל שאלות נוספות ויעמיק את כפירתו. תגידו לשאר הבנים - "זבח פסח הוא לה'", לאלה שרוצים לשמוע. אחר כך - "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" - כאן אף אחד לא שואל, אך יש תשובה לרשע.

"בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" - חז"ל דייקו "לי" ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל. אך יש כאן עוד דיוק נפלא - "בעבור זה עשה ה' לי" - לא כתוב "לנו", על אף שהקדוש ברוך הוא עשה את הנס לכל ישראל. מכאן לומדים חז"ל שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ואין הכוונה לכל דור ודור שצריך לראות את עצמו אלא לכל אדם ואדם - ללמד שרבונו של עולם נתן לכל אחד ואחד שטר מיוחד של שחרור. על כל אחד היה דיון. כל אחד יצא באופן אישי ממצרים. כל אחד מישראל, בכל הדורות כולם, יצא באופן מיוחד. לא היתה הוראה כללית שישראל יוצאים ממצרים. זוהי התחושה שצריך האדם לחוש. זה מזכיר לי את הפירוש של הרב על "אלקי נשמה". רוב התפילות שלנו נאמרות בלשון רבים - "אלקינו ואלקי אבותינו", וכן כל תפילת שמונה-עשרה. אולי יש כאלה שמכוונים רק על עצמם, אבל חז"ל תיקנו לומר בלשון רבים. מכל מקום, יש תפילות מסוימות שחז"ל תיקנו לומר באופן יחיד, ולא במקרה. "אלקי" - וכי הוא רק האלקים שלך? הרי הוא "אלקי עולם", "אלקי ישראל"! אלא שאדם צריך לחוש כאילו הקדוש ברוך הוא הוא רק אלקיו. הקדוש ברוך הוא יכול לרכז את כל תשומת הלב כלפי כל אחד ואחד. אל תחשוב שהקדוש ברוך הוא כביכול טרוד עם שאר בריותיו ואינו יכול להקצות לך את מלוא תשומת הלב. רבונו של עולם נותן לכל אחד את הכל כאילו הוא רק שלו. על כן צריך האדם לומר "אלקי נשמה שנתת בי". יש נשמה כללית, אך יש גם נשמה פרטית לכל אחד, וצריך להכיר בזה ולהודות על כך, לחוש שהוא עומד לבדו לפני רבונו של עולם. כך גם לגבי יציאת מצרים צריך האדם לחוש כאילו רבונו של עולם לקח אותו לבדו והוציא אותו ממצרים. זו צריכה להיות תחושה מתמדת, "בכל דור ודור". רעיון זה ראיתי במהר"ל. הוא עומד על הדקדוק הזה.

אנחנו גם מודים לרבונו של עולם בלשון רבים - "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", אבל גם באופן פרטי. במובן מסוים, כל נשמות ישראל לכל הדורות היו במצרים ויצאו משם. ואף על פי שאחר כך יצאנו לגלויות אחרות - היציאה ממצרים היא יציאה לחירות עולם, יציאה מוחלטת. לא חזרנו אף פעם למצב שהיינו במצרים, משום שבנפשנו נעשינו בני חורין, נעשינו שולטים בכוחותינו, נעשינו בעלי הופעה נשמתית מיוחדת במינה, הופעה ישראלית. הבחירה האלוקית בנו והוצאתנו ממצרים גילתה את הכוחות המיוחדים שלנו, שאנחנו בני חורין. הנשמה האלוקית שבנו השתחררה מכל התאוות והיצרים שכלאו אותה ויצאה לחירות עולם. ומן היום ההוא עד היום כל אחד יכול לגלות את נשמתו, לשלוט בכוחותיו ולשחרר אותה מהצמצום שבו היא שורה, ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". הכוח האלוקי נטבע בנו ביציאת מצרים, וצריך לחוש בזה בכל יום. אכן בעל התניא אומר שבכל פעם שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, בקריאת שמע בבוקר ובערב, ובעבודת ה' שבמשך היום, הוא יוצא מהמסגרת החומרית שלו ומתרומם אל רבונו של עולם ויוצא לחירות עולם. כלומר יש שמחה כבן שיוצא מבית הסוהר, אך גדולה מזו השמחה של האדם שהוא יוצא אל רבונו של עולם, אל אביו שבשמים.

המהר"ל בגור אריה עומד על עניין נוסף בפרשה. "והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך". מביא כאן רש"י את דברי המכילתא - לשם מה צריך להוסיף את המלים "ונתנה לך"? "תהא בעיניך כאילו נתנה לך בו ביום ואל תהי בעיניך כירושת אבות". כלומר, גם בקשר לארץ ישראל צריך לחוש כך, שהיא ניתנה לכל אחד ואחד באופן אישי, בכל עת ועת. ודברים אלו לא נאמרו רק על דור שנכנס לארץ אלא גם על כל הדורות שאחר כך. כל דור צריך לדעת שהקדוש ברוך הוא נותן לו את הארץ. כמו שאמרה תורה על דברי תורה - "בכל דור ודור יהיו בעיניך כחדשים", וכמו שאמרה תורה ש"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", כך אומרת התורה שבכל דור ודור חייב אדם בארץ ישראל לראות את עצמו כאילו עכשיו הארץ ניתנה לו. מסביר המהר"ל - התורה היא מעל הזמן. היא לא ניתנה פעם אחת ורק לדורות הראשונים. דבר ה' הוא נצחי, נאמר "ולא יסף", לא פסק. בעצם זה דבר ה' שמדבר עכשיו אלינו, וצריכים דברי ה' להיות בעינינו כל יום כחדשים, כאילו עכשיו רבונו של עולם מצוה אותנו. אין עבר, הווה ועתיד ביחס לדבר ה'. "ברוך אתה ה' נותן התורה" - עכשיו, בכל רגע ורגע. וכך גם לגבי ארץ ישראל . ארץ ישראל היא במדרגה מיוחדת במינה. בכל יום ויום יש לקבלה מחדש. היא לא נתונה ועומדת, היא עליונה, אלוקית, אינה מוגבלת בזמן. כמו שנאמר לגבי אברהם - "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". על הבטחת הבנים לא שואל אברהם שאלות, אך על ארץ ישראל הוא שואל "במה אדע כי אירשנה", משום שהיא עליונה-אלוקית, ואכן בשביל לזכות בה יש צורך בזכות מיוחדת במינה, במדרגה עליונה. הקדוש ברוך הוא עושה נסים ויכול לגרום לשרה ללדת, אך בשביל לקבל את הארץ חייבים זכות מיוחדת. והקדוש ברוך הוא עונה לאברהם - עם ישראל זוכה בארץ ישראל בזכות היותו עם אלוקי. תכונה זו טבועה בו, ועל כן אם עם ישראל נכשל חס ושלום בחטאים הוא יכול לתקן אותם על ידי תשובה וקרבנות, כיון שהם לא מהותיים אלא מקריים. על כן מתאימה להם ארץ ישראל. והזכות בארץ ישראל מתחדשת בכל דור ודור, לכל הנמצאים בה. אלו הם דברי המכילתא.

מדוע דווקא "בחוזק יד"?
"והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת". זוהי שאלת התם , שאלת סתמית, ללא פירוט. יש לפרש את השאלה הזאת כך: התם אינו מבין לשם מה צריך להכות את המצרים כל כך חזק. האם אי אפשר לעשות הסכמי שלום? מדוע חייבים ללכת בכוח, להכות, להרוג ולהשמיד? אפשר לראות זאת על פי התשובה - "ואמרת אליו בחוזק יד". התשובה היא - אדרבה, דווקא בחוזק יד. בעל מעשה נסים, הוא בעל הנתיבות, חוות דעת, תורת גיטין ועוד, מבאר - כל תודתנו לרבונו של עולם היא על כך שהוא הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, משום שיד ה' הגדולה והחזקה היא זו שגילתה לעולם כולו שרבונו של עולם הוא שהוציא אותנו ממצרים, מתוך בחירה עמוקה בישראל. רבונו של עולם הופיע כביכול במאמץ גדול, זה לא היה פשוט. היה צריך עשר מכות, שאולי ערכן חמישים מכות, ועל הים מאתים וחמישים מכות, כדי להוציא את ישראל. מכת בכורות היא שיא המכות. צריך להכות את כל בכורי מצרים, מבכור אדם ועד בכור בהמה. בשביל מה צריך להכות את הבהמות? יש כאן עומק עצום. העבדות של ישראל במצרים היתה כל כך עמוקה, שהיה צריך להכות את מצרים בשורשם. הבכורים הם שורשי האומה. היה צורך במכה יסודית כדי לעקור את הכל, כדי לאפשר את יציאת ישראל. ישראל כל כך נטמעו במצרים, עד שלא היתה להם עצמיות, והיה צורך לעקור את המצריות מתוכם. ואם ישאל השואל: וכי לא היו בני ישראל שמחים לצאת ממצרים? צאו וראו מה קורה עכשיו. כל הדורות ביקשו, התחננו, התפללו וצמו כדי לבוא לארץ ישראל. ועכשיו יש אפשרות לבוא ואין כוח, דבוקים בטבורם בארצות אחרות בסביבה אחרת. גם אנשי קודש, אנשי תורה, אנשי אמונה לא מצליחים להשתחרר, להתרומם ולבוא אל הארץ. כל הדורות התפללנו, ועדיין גם הם מתפללים על השיבה לארץ ישראל, ובכל זאת לא עולים ולא באים. זה משהו עמוק. - קל וחומר בן בנו של קל וחומר מה שהיה במצרים. היה צריך לעקור מן השורש את כל התלות של ישראל במצרים.

"ביד חזקה ובזרוע נטויה" - זה היה הדבר הגדול ביותר שזכינו לו במצרים, שהקדוש ברוך הוא גילה שהוא המוציא את עמו ממצרים. לא שפרעה נעשה פתאום הומני-מוסרי-דמוקרטי, ואומר שזה לא יפה לשלוט על עם אחר, שצריך לתת להם לצאת ואולי אפילו לשלם להם שכר על כל העבודה. אם כך היה קורה, מי היה יודע שיש כאן מהלך אלוקי? אפשר לעשות זאת רק על ידי יד חזקה וזרוע נטויה. יש עדיין תמימים שלא תופסים את זה גם אחרי שמסבירים להם. ועל כך המצוה לזכור בכל יום ויום.

בין סיפור יציאת מצרים לזכירת יציאת מצרים
יש לנו שתי מצוות בעניין יציאת מצרים - מצוה אחת לזכור בכל יום ובכל לילה, ומצוה שניה לספר ביציאת מצרים באותו הלילה, ליל פסח. מה בין זו לזו? עיקרו של הסיפור הוא בלילה, ולעומת זה מצוות הזכירה עיקרה ביום. כמו שאומר ר' טרפון - הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא - "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" - לרבות הלילות. הזכירה המפורשת בתורה היא דווקא בימים ולא בלילות, שנלמדו ברמז. מוסיף ואומר בעל הניסים - משל לאדם שמצא אסופי (תינוק) ברחוב, פצוע חולה ונגוע בכל מיני חלאים, הכניסו לביתו, רחץ אותו, טיפל בו, גידל אותו, שלח אותו ללמוד בבית ספר, סידר לו עבודה. והתינוק הזה כשגדל מכיר טובה ואומר - כן, האיש הזה פעם מצא אותי זרוק ברחוב וטיפל בי. וכי הוא טיפל בו רק פעם אחת? הרי הוא כל הזמן מחיה אותו עד היום, מפרנס אותו ומטפל בו. האם זה יפה שנספר על רבונו של עולם, שכל רגע ורגע מחיה אותנו, שרק פעם הוא הוציא אותנו ממצרים?! איזה מין סוג של הודאה זה? על כן, כשאנו מזכירים את יציאת מצרים אין זה סיפור מה שהקדוש ברוך הוא עשה לנו במצרים, אלא שהוא בחר בנו מכל העמים, הוא לקח אותנו להיות לו לעם עד היום, וזה כולל הכל - ממילא נובעות כל התוצאות. כיון שאנחנו עמו הוא ממשיך להשגיח עלינו, ללמד אותנו תורה ולהיות איתנו בכל מקום ובכל שעה, בגלות ובגאולה. ועניין הסיפור בליל הפסח הוא לספר איך הקדוש ברוך הוא הוציא אותנו ממצרים. זהו סיפור שראוי לספר אותו בפני עצמו, ואותו ראוי לספר בלילה, בזמן שהיתה מכת בכורות. אך הזכירה היא על היציאה ממצרים והיציאה ממצרים היתה ביום, ורק מתוך כך יש לרבות את הלילות. אלו הן שתי מצוות, ולכל אחת עניין בפני עצמו.

בהמשך מסכת ברכות על המשנה שנזכרה לעיל, חכמים אומרים "כל ימי חייך - להביא ימות המשיח". כלומר, גם כשתהיה הגאולה אחרונה לא תישכח יציאת מצרים. ואף על גב שנאמר בפסוק שתישכחנה כל הגאולות מפני הגאולה האחרונה, אומרת הגמרא שיציאת מצרים לא תישכח, מפני שהיא זו המביאה את הגאולה האחרונה שאנו כה מצפים לה. ועכשיו, שאנו נמצאים בעת ההתקדמות לקראת הגאולה האחרונה והשלמה, ככל שנזכור את יציאת מצרים, את הבחירה האלוקית, את הגאולה האלוקית, נזכה לקרב ולהביא את ימות המשיח.
חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il