ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מוציא שם רע | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש גמרא סנהדרין Bookmark and Share This Shiur in English
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (48 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (48 ד')

יז סיון תשס"ג

מוציא שם רע

סנהדרין ח ע"א



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

בעל שעדיו הוכחשו
שנינו בתחילת מסכת סנהדרין: "ְהַמּוֹצִיא שֵׁם רַע בִּשְׁלשָׁה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים מוֹצִיא שֵׁם רַע בְּעֶשְרִים וּשְׁלשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת". רש"י 1 מבאר שמדובר בבעל שתובע את הכתובה: "לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה. ולא להרגה, שאינו מביא עדים שזינתה תחתיו, דאי אנפשות קאתי לא אמר ר"מ בשלשה".
ובגמרא "וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי? אמר עולא בחוששין ללעז קמיפלגי. רבי מאיר סבר אין חוששין ללעז ורבנן סברי חוששין ללעז". וביאר רש"י שלפי ר' מאיר "אין חוששין שמא כשיבואו לב"ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותבעי כ"ג דשמא יבא לידי דיני נפשות, ורבנן סברי חוששין".

התוספות הביאו את רבינו תם, שהאריך להקשות על שיטת רש"י, ועל כן ביאר שבסוגייתנו מדובר באב שתובע את הבעל מאה כסף, משום מוציא שם רע. כאן מחדש ר"ת חידוש, המושג מוציא שם רע הפשוט הוא כאשר עדי הבעל הוזמו. אולם בסוגייתנו אין לבאר שמדובר באופן זה, שהרי אם העדים הוזמו התברר ששקרו ואין מקום לחשוש שיבואו עדים אחרים, ועל כן מפרש ר"ת שמדובר שהעדים רק הוכחשו. זהו חידוש גדול, מפני שבעוד שבהזמה יש בירור מוחלט שהעדים שיקרו, בהכחשה (וכפי שנראה בהמשך בשם הר"ן שמדובר שהעדים הכחישו זא"ז) אין כל בירור ששקרו, ואף על פי כן הבעל חייב מאה כסף. היה מקום לשאול על דבריו 'ממה נפשך': אם חוששים שיבואו עדים אחרים הרי שלא הוכח שהעדים שקרנים, וא"כ כיצד ניתן לחייב את הבעל? כיצד ניתן לאחוז את החבל בשני הקצוות?
אכן, רש"י עצמו 1 התייחס לשיטת ר"ת ודחה אותה, מפני שלדעתו כאשר עדי הבעל לא הוזמו אלא הוכחשו אין תשלום מאה כסף, שהרי לא התברר ששקרו.

בדברי הר"ן מופיע הסבר בשיטת ר"ת: "וזו ההכחשה היא בין שני העדים עצמם כגון שלא כיוונו עדותן בחקירות, וכיון שנתבטלה עדותן חייב הבעל לשלם מאה כסף, דנראה כמשקר ". מבואר בדבריו שיסוד החיוב אינו שיש הוכחה שהעדים שקרו, אלא שהבעל נראה כמשקר, מפני שהביא עדים שעדותן התבטלה. וכאמור, יש להבין מהו ההיגיון בחיוב זה.
ומדגיש הר"ן שאין לפרש שמדובר שעדי הבעל הוכחשו ע"י כת אחרת שהביא האב (כלומר שכת אחרת אמרה שאותה אשה היתה בירושלים וכיו"ב, אך לא אמרה 'עמנו הייתם באותה שעה'), שאם כן אינו נראה כמשקר, שיכול הבעל לומר שעדיו הם האמתיים.

הר"ן מביא שיטה של בעלי התוספות שדוחה את שיטת ר"ת, אך לא מטעמו של רש"י אלא מפני שבדיני ממונות אין צורך בדרישה וחקירה, ואם כן גם כשהוכחשו בינם לבין עצמם הכת נאמנת לגבי הפסד כתובתה של האשה, וממילא האשה גם נאסרת לבעלה. צריך לומר בשיטה זו, שכיון שיסוד הדין שהאשה נאסרת לבעלה הוא גזירה שוה 'דבר דבר' מממון, הרי לאחר שחכמים תקנו לגבי ממון שאין צורך בדרישה וחקירה והעדות מתקבלת, הוא הדין לגבי האיסור לבעלה. וכיון שאינה אסורה לבעלה - אין דין מאה כסף, שהרי התורה אומרת "וענשו אותו מאה כסף ולו תהיה לאשה" ואם לגבי אשה זו לא נאמר "לו תהיה לאשה" גם לא נאמר דין מאה כסף. יש לציין שיש כאן חידוש, שכן היה מקום לומר שכיון שמהתורה בטלה עדותם ממילא הוא נראה כמשקר ויחזור דין מאה כסף.

הרמב"ן תירץ את קושיית בעלי התוספות, שכיון שעיקר העדות היא בדיני נפשות, כשם שבטלה בדיני נפשות כך היא בטלה גם לגבי דיני ממונות היוצאים ממנה. וכיון שבטלה העדות, שוב נראה הבעל כמשקר.
מכל מקום, לעניין עיקר הדין כותב הר"ן בשם הרמב"ן שחולק על ר"ת וסובר כרש"י, שבהכחשה אין דין מאה כסף. הרמב"ן מוסיף בטעם הדבר נימוק שאינו ברש"י לפנינו - יסוד החיוב של מוציא שם רע הוא "שהיה גורם להרגה. אבל בשהוכחשו לא נגמר דינה להרגה". חיוב מאה כסף הוא רק כשמביא עדים שעל ידם תיהרג, אבל עדים שלא נחקרה עדותן הרי הם כאילו לא העידו כלל. זו תוספת של הרמב"ן שבפשטות אינה נמצאת לפנינו ברש"י כאשר הוא דוחה את שיטתו של רבינו תם.

שיטת הרמב"ם
בדברי הרמב"ם יש פנים לכאן ולכאן. וזו לשונו 2 :
"כיצד הוצאת שם רע הוא שיבא לב"ד ויאמר נערה זו בעלתי ולא מצאתי לה בתולים וכשבקשתי על הדבר נודע לי שזנתה תחתי אחר שארסתיה ואלו הן עדיי שזינתה בפניהן ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן אם נמצא הדבר אמת נסקלת ואם הביא האב עדים והוזמו העדים שהביא הבעל ונמצאו שהעידו שקר יסקלו וילקה הוא ויתן מאה סלעים".


הרמב"ן מזכיר רק את האפשרות של הזמה ולא הכחשה, אך אין מכאן ראיה מוחלטת שסובר כרש"י, שכן יתכן שכתב את המקרה הפשוט. נעיין עוד בדבריו 3 :
"המוציא שם רע אין דנין אותו תחילה אלא בבית דין של עשרים ושלשה מפני שיש בדינו צד דיני נפשות שמא יהיה הדבר אמת ותסקל הבת. לא נאמנו דברי הבעל ובא האב לתובעו בקנס דינו בשלשה".


מבואר בדבריו שלא למד את הסוגיא כר"ת שמדובר במשנה בתביעת האב, אלא מדובר בתביעת הבעל - כרש"י. אולם בעוד שרש"י הדגיש שלא מדובר שהבעל הביא עדים, שא"כ לא היה ר' מאיר מסתפק בשלשה, הרמב"ם לא הזכיר זאת - ויתר על כן, מלשונו "שמא יהיה הדבר אמת" נראה שמדובר שכבר הביא עדים.
אולם אם נסביר כך תקשה על הרמב"ם קושיית רש"י - פשוט שאם הבעל מביא עדים הרי זה דיון בדיני נפשות לכל דבר, וצריך 23!

נתבונן עוד בלשון הרמב"ם בהמשך ההלכה "לא נאמנו דברי הבעל ובא האב לתבעו קנס". הלחם משנה מבאר ש'לא נאמנו דברי הבעל' היינו שהוזמו עדיו. אך אם נפרש כן לשון הרמב"ם 'לא נאמנו' קצת דחוקה, היה עליו לכתוב 'הוזמו עדיו'! לשון זו נוטה יותר שלא מדובר שהביא עדים. גם בפירוש המשניות על משנתינו נקט הרמב"ם את אותה הלשון "והוא שיטעון טענת בתולים ולא נתבררה טענתו ", ולא כתב שהוכח כשקרן. ברמב"ם יש הגדרה חדשה לחיובו של מוציא שם רע - לא נתבררה טענתו. כדי להבין לשון זו נתבונן בהלכה נוספת ברמב"ם.

מוציא שם רע שלא בא להרוג את האשה
בגמרא ט, ב למדנו "אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון". זהו המקרה הפשוט של מוציא שם רע בו מוזמים עדי האב, ואומר רב יוסף שהם אמנם נהרגים מדין 'כאשר זמם', שהרי זממו לגרום מיתה לאשה, אך אינם משלמים את דמי הכתובה שרצו להפסיד לה, על פי הכלל שאין אדם מת ומשלם מטעם 'קים ליה בדרבה מיניה', ומוסיף רש"י:
"ואי משום מאה סלע דהוו בעו לאפסודי לה, והוי ליה מיתה לאשה ותשלומים לזה לאב , לאו עלייהו רמו לשלומי אלא על הבעל, שהרי על ידן הבעל בא לשלם לאב, דכל זמן שלא הביא הבעל עדים שזינתה תחתיו אינו מתחייב לשלם מאה סלע על ידי עצמו, כדאמרינן בכתובות דלא קרינא ביה ואם אמת היה וגו' דבלאו עדים לא מיקטלא , הלכך איהו נמי לא מיחייב אלא אם כן הביא עדים שזינתה והוזמו".

רש"י מבאר שאין לחייב את העדים מאה כסף שרצו להפסיד את האב 4 , שהרי בלעדיהם כלל לא התחיל החיוב של הבעל. ומתוך לשונו אנו שומעים הגדרה חדשה שלא כתב לפני כן "בלאו עדים לא מיקטלא". בפשטות, משמע מדבריו כאן שמסכים להגדרת הרמב"ן שחיוב מוציא שם רע הוא רק אם העדים באים להרגו.

אולם, בעל קרבן העדה 5 מבאר שלא יתכן לומר בשיטת רש"י שחיוב מאה כסף מותנה בכך שהעדים יכלו להרגה, שהרי לא הזכיר זאת כשדחה את שיטת ר"ת, וראיה מפורשת לכך מדברי רש"י בבאור שיטת אביי. אביי העמיד את מחלוקת התנאים 'כגון שהתרו בה סתם', ולא אמרו לה שתתחייב סקילה, ומחלוקתם היא האם יש חיוב מיתה באופן זה. וביאר רש"י 6 :
"כגון שהביא עדים בתחילת הזמנתו לדין, דתו ליכא למיחש סהדי אחריני, והני אמרי באפי תלתא דהתרו בה מיתה סתם ולא הזכירו לה סקילה כדין נערה המאורסה. רבי מאיר סבר תו ליכא הכא דיני נפשות ובהני שלשה סגי למידן דיני ממונות דכתובה, דכי נמי יוזמו ישלם מאה כסף, ורבנן סברי כיון דאתרו בה מיתה דיני נפשות איכא ומיקטלא".

מדוע מוסיף רש"י את המשפט 'דכי נמי יוזמו ישלם מאה כסף'? רש"י בא לענות על שאלה בשיטת אביי, אם מחלוקת התנאים היא בנושא התראה באופן כללי, מדוע היא הובאה לגבי מוציא שם רע? לכך הוסיף רש"י שהדיון אינו רק על תשלום הכתובה אלא גם על תשלום המאה כסף של המוציא שם רע - "דכי נמי יוזמו ישלם מאה כסף". מכל מקום, מפורש בדבריו שיש חיוב מאה כסף למרות שאין ביכולתם להרגה.

גם מדברי הרמב"ם מוכח שלמד שחיוב מוציא שם רע אינו תלוי בכך שבא להרוג את האשה. וזו לשונו 7 :
"המוציא שם רע על בת ישראל ונמצא הדבר שקר לוקה... והמוציא שם רע על הקטנה או על הבוגרת פטור מן הקנס ומן המלקות ואינו חייב עד שיוציא על הנערה שנאמר והוציאו את בתולי הנערה נערה מלא דבר הכתוב".

ותמה הלחם משנה , הרי הגמרא 8 הסיקה שהמוציא שם רע על הקטנה פטור מסיבה אחרת, כמפורש בכתובות:
"אמר ריש לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר ונתנו לאבי הנערה נערה מלא דיבר הכתוב. מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דכתב רחמנא נערה הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה? והא כתיב ואם אמת היה הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה וקטנה לאו בת עונשין היא! אלא כאן נערה, הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע".

רב אדא בר אהבה טען שגם ללא הפסוק, ברור שהמוציא שם רע על הקטנה פטור שהרי לא בא להרגה, ותמה הלח"מ מדוע הביא הרמב"ם את הפסוק כנגד מסקנת הגמרא. אם נשים לב, סברת הגמרא היא סברתו של הרמב"ן, ואם כן מוכח מהרמב"ם שאף הוא סובר שיש חיוב מאה כסף גם אם העדים אינם יכולים להרגה, כרש"י. אך הרי הגמרא לא אומרת כך?

למעשה, כבר התוספות 9 עמדו על סתירת הסוגיות, שבדברי אביי הנ"ל בסנהדרין מוכח שיש תשלום מאה כסף גם בלי שבאים להרגה. התוספות עצמם כתבו מכח זאת שאין לפרש את סברת רב אדא שדוקא בבת עונשין יש דין מוציא שם רע, ונדחקו בפירוש דברי רב אדא, אבל הרמב"ם ורש"י כנראה למדו שהסוגיות חלוקות.

יסוד חיובו של מוציא שם רע לפי הרמב"ם
יש עדיין לברר מהו יסוד החיוב של מוציא שם רע לפי הרמב"ם. האחרונים שואלים מדוע באמת אדם נענש אם הביא עדים והוזמו, הרי הוא עשה מה שנדרש ממנו? יש שרוצים לומר שמדובר שהודה ששיקר, אך אם כן קשה, שהרי זהו מודה בקנס שפטור. מכח קושיא זו מחדש הרב חרל"פ 10 שחיוב מאה כסף הוא על עצם האמירה "אשתי זינתה", ועל עצם הבאת העדים. אמנם, ברגע שהתברר שזו עדות אמת - נפטר, אך עצם החיוב הוא מיידי.
ביאורו של הרב חרל"פ מתיישב עם לשון הרמב"ם שהובאה לעיל "לא נאמנו דברי הבעל", "לא נתבררה טענתו". למרות שמדובר שעדיו הוזמו, כפי שכתב הלחם משנה, הרמב"ם כתב את עיקר טעם החיוב - לא נאמנו דבריו.

מעתה ניתן לבאר באופן נוסף את שיטת ר"ת, שמחייב אם העדים הוכחשו. שאלנו - הרי לא התברר ששיקר? הר"ן כתב שהחיוב משום שנראה כמשקר, אך לאור דברי הרמב"ם ניתן לומר שהחיוב כלל אינו משום שהתברר ששיקר, אלא על עצם הוצאת השם רע, ורק אם התברר שעדיו אמתיים - נפטר ממנו.
הסבר זה לחיובו של מוציא שם רע כמעט מפורש במסכת ערכין 11 . המשנה אומרת :
"במוציא שם רע להקל ולהחמיר כיצד? אחד שהוציא שם רע על גדולה שבכהונה ועל קטנה שבישראל נותן מאה סלע, נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה שכן מצינו שלא נתחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים וגו'".
ושואלת הגמרא מנין שהאומר בפיו חמור מהעושה מעשה, אולי חיובו של המוציא שם רע הוא "משום דקא גרים לה קטלא, דכתיב ואם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה וגו'? ועונה רבא "אמר קרא כי הוציא שם רע, על שם רע שהוציא ". הרי מפורש שחיובו הוא על עצם הוצאת השם רע.

סיכום
לסיכום, נחלקו הראשונים בהבנת חיובו של מוציא שם רע.
א. לשיטת הרמב"ן טעם החיוב הוא שרצה להרוג את האשה, ולכן אם הביא עדים שהכחישו זה את זה פטור - משום שעדיין לא נתקבלה עדותם וא"כ לא בא להרגה, וכן מטעם זה המוציא שם רע על הקטנה פטור, כפשטות הסוגיא בכתובות.

ב. לשיטת ר"ת ע"פ ביאור הר"ן גם אם העדים הכחישו זאת את זה חייב, משום שנראה כמשקר, אך לא אם הוכחשו ע"י כת אחרת, שאז יכול לומר שעדיו הם האמיתיים;

ג. לפי רש"י והרמב"ם גם אם העדים לא יכלו להרגה (כגון שהתרו בה סתם) יש דין מוציא שם רע, וביאר הרב חרל"פ שיסוד החיוב הוא עצם הוצאת השם הרע, כפשט הסוגיא בערכין. אמנם רש"י מסכים שהחיוב הוא רק אם התברר ששיקר, ולכן אם העדים לא הוזמו אלא הוכחשו - פטור. והבנה זו בחיוב מוציא שם רע יכולה להיאמר גם בשיטת ר"ת המחייב אם העדים הוכחשו, ולפיה גם אם הוכחשו ע"י כת אחרת - חייב.


^ 1 בעמוד ב'.
^ 2 הלכות נערה בתולה ג, ו.
^ 3 הלכות סנהדרין ה, ג'.
^ 4 מבואר בסוגיא שלדעת רב יוסף אם המיתה היא כלפי אדם אחד והממון כלפי אדם אחר - העדים מתים ומשלמים.
^ 5 על הירושלמי.
^ 6 ח, ב ד"ה אביי אמר.
^ 7 הלכות נערה בתולה ג, ב.
^ 8 כתובות מ, ב.
^ 9 כתובות שם, ד"א הא לאו הכי.
^ 10 בספרו בית זבול.
^ 11 דף טו, א.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il