ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

על התורה ועל העבודה ;">

דף הבית בית מדרש הבית היהודי פרנסה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ב

על התורה ועל העבודה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל רשלין בת אלגרה

נתוודעתי לאחרונה למקרה שכנראה איננו יחיד. משפחה של בעל תשובה, מרובת ילדים, שהשתכנעה לעבור ל"אגף החרדי". בני המשפחה שינו את לבושם, עברו לבתי ספר אחרים, ובעל המשפחה עזב את מקום עבודתו והפך לאברך שתורתו אומנותו. האישה קשת יום וחולנית, נאלצת לעסוק בשטיפת רצפות כדי לפרנס את המשפחה. בצר לה ביקשה מבעלה שיקדיש מעט מזמנו לסייע לה בפרנסת הבית, אך ההדרכה שהוא מקבל היא שעליו להקדיש את כל יומו לתורה. ביקשתי מהמכרים שידברו עם ראש הכולל, גם כדי שיזכיר לאברך שלפני כמה שנים התחייב מתחת לחופה לזונה ולפרנסה, וחתם על כך בשטר הכתובה. ציינתי לפניו כמה מקורות שהיה ראוי שמי שעוסק בהדרכה ובחינוך אברכים ייתן דעתו עליהם.
באופן עקרוני, ידועים דברי בעל חובת הלבבות "שכל מה שירבה היישוב תיקון יוסיף השכל חורבן". קביעה זו אומרת שעדיף לאדם לברוח מעיסוק בעניינים חומריים, כיוון שהם יגרמו לו ירידה ברמתו הרוחנית. ודאי וודאי שעם ישראל זקוק גם לשבט לוי ודומה לו, שיקדישו כל זמנם לתורה, אך לא כל אחד ראוי לו להימנות על "חיל השם", כפי שמכנה הרמב"ם.
בגמרא בברכות פליגי ר' ישמעאל ורשב"י. לר' ישמעאל אידיאל היהדות הוא "ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ", ואילו לרשב"י, אם אדם יחרוש בזמן חרישה ויזרע בזמן זריעה וכדומה - תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר ואספת דגנך". והגמרא מסיקה שם "אמר אביי הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן", היינו שדרכו של ר' ישמעאל היא הדרך לרבים, ורק יחידים ראויים לדרכו של רשב"י. ואף ר' ישמעאל מודה בכך, שישנם יחידים באומה הרואיים לנהוג כהדרכתו של רשב"י, אך אין זו הדרכה לכלל האומה. וכבר כתב בעל השפת אמת, שרבים עשו כרשב"י ולא עלתה בידן, היינו שלא היתה להם עלייה מזה.
והנה כתב החת"ם סופר על דברי בעל חובת הלבבות: "נלע"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא ואספת דגנך אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצווה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציוותה התורה ואספת דגנך, ובועז זורה השעורים הלילה משום מצווה. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה, ואפשר אפילו שארי אמוניות שיש בהם יישוב העולם, הכל בכלל מצווה. אבל כשאנו מפוזרים בעו"ה בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר"י לרשב"י. ועל זה אנו סומכים על ר' נהוראי במתני' סוף קידושין, מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד בני אלא תורה".
וכתב ה'משך חכמה' שאף לבעלי תשובה אין מתאימה דרך זו. שבפרשת כי תבוא נאמר "והותירך ה' לטובה בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה", ואילו בפרשת ניצבים חוזר ושונה פסוק זה, "והותירך ה' לטובה בכל מעשה ידיך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה", אלא שכאן הוסיף הכתוב "בכל מעשה ידיך". ופירש המשך חכמה "משום שיש שני דרכים, יש כרשב"י – 'ועמדו זרים ורעו צאנכם', ויש כר' ישמעאל – 'ואספת דגנך'. והנה לצדיק גמור נאה כרשב"י, דמלאכתם תהא נעשית על ידי אחרים, אבל לבעל תשובה, שכבר נשתרש בחטא, לו אין נאה לילך בטל ולעסוק רק ברוחניות, משום שהוא עלול לחזור לסורו. לו יאות כר' ישמעאל, שיגיעת דרך ארץ עם התורה משכחת עוון. ולכן כאן אחרי התשובה (בפרשת ניצבים - "ושבת עד ה' אלוקיך") כתוב 'בכל מעשה ידיך'".
בספר הברית האריך בעניין, והובאו דבריו בשדי חמד (ח"א עמ' 64, 345) וכתב שם על ספר הברית שהם "דברי מוסר השכל בנועם שיח, דברים המושכים את לבו של אדם לקרבה אל המלאכה". "ולפי שאין ספר התורה הזה מצוי בידי אדם", על כן העתיקם באריכות.
והנה כמה פיסקאות מדבריו: "ורע עלי המעשה והמנהג של גסות הרוח בדורות הללו, שרוב בני עמנו אינם רוצים ללמד אומנות לבניהם... ויותר חרה לי על תלמידי שלא רוצים ללמד בניהם אומנות, רק תורה, וסומכים עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים... ונשארים קירחים מכאן ומכאן... רבו המלמדים יותר מן התלמידים, ובביתם אין לחם ושמלה... ובלי ספק שכל העובר על דברי חכמינו בדבר זה ואינו מלמד את בנו אומנות, עתיד ליתן את הדין וענוש ייענש... והנה האומות אומרות עלינו... בטלנים הם ועצלנים... וכלום יש חילול השם יותר מזה? שימו לבבכם ללמד בניכם מלאכה, איזה שעות ביום, ולימדתם אותם שאר כל היום תורה בקביעות, ועד מתי יהיה זה לנו למוקש, מדוע היה לבז לנו האומנות... וגם עתה מנהג בני מערבי, ששם היהודים רובם ככולם בעלי מלאכה, אפילו הרבנים שלהם... לכן שמע בני... ואהוב את המלאכה ותלמד לבניך אחריך מלאכה, ולא תהיינה עוד לבוז וחרפת עמו יסיר" (ספר הברית ח"ב מאמר י"ד).
ואחרוני דורנו כתבו שהרבה תלוי בדעת האישה, "אם יש לה אהבת תורה במידה גדולה יותר ממידה בינונית... כשהיא אומרת לא אכפת לי שתלמד - זה לא מספיק", "אך בכל זאת צריכים להיזהר מעניות ולברוח ממנה" (בראון, החזון איש עמ' 300). ובאגרות משה כתב "אם כשרונותיו נמוכים... צריך לעשות מלאכה לפי מה שצריך לו ולבני ביתו, ולא ליקח צדקה, אף שהוא בשביל לימודו" (או"ח ח"ד קי"א).
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il