ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האתגר הגדול: לעלות ליישובים | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל מצוות ישוב וכיבוש הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אור לי"ח בכסלו תשס"א

האתגר הגדול: לעלות ליישובים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אם הרב נריה היה נמצא היום - הוא היה ביישובים
חשבתי בליבי, אילו היה הרב נריה חי היום, איזה דגל הוא היה מרים? מה היה הרב נריה מדריך את תלמידיו לעשות. אני סבור שבימים אלה של מאבק על ארץ-ישראל, ושיהודה שומרון וחבל עזה נמצאים במרכז העימות, הרב נריה היה נמצא באחד היישובים; או באלון מורה, או בפסגות, או בחברון, או בעתניאל, או באחד היישובים שבחבל קטיף, כנווה דקלים, גדיד, כפר דרום, מורג או נצרים. זאת משום שהרב נריה היה תמיד צועד ראשון לפני המחנה. במקום שצריך להראות דוגמא אישית היה זה הוא שהראה אותה.

ואף זאת: לוּ הרב נריה היה שומע שבישיבות בני-עקיבא יש ר"מים המססים לשלוח את התלמידים ל"שבוע ישיבה" לישיבות ביש"ע, הוא היה מזדעזע, הוא לא היה מאמין שיתכן כדבר כזה. מה, הנוער שלנו, עם החינוך שלנו? היתכן שדוקא בשעת מבחן נופל פחד, הסתייגויות וחששות? הרי זו השעה, אדרבה, ללכת למקום הזקוק לחיזוק, ולהיות שותף למאבק על ארץ-ישראל. באמת אין זה רק מאבק על ארץ-ישראל. זהו מאבק על התורה, מאבק על דרכו של עם ישראל. המאבק הגדול הזה מסתמל במאבק על יש"ע, אך הוא בעצם על כל השאיפות הגדולות שלנו בשובנו לנחלת אבותינו, כל ויתור כלשהו בארצנו פירושו הליכה אחורנית במקום שצריך לצעוד קדימה לקראת תחיית עם ישראל, לקראת גאולתנו השלמה.

הסתכנות ומסירות נפש על המצוות
אנו לא נרתענו הערב מלבוא לכאן, ובעז"ה נחזור הערב לביתנו בבית אל. נכון הוא שיש סיכון מסויים בנסיעה בכבישים היום ביש"ע. אבל לצורך מצוה מותר ליטול סיכון, ואף מצוה ליטול סיכון. נכון, תלוי מה היא מידת הסיכון, אבל מותר ומצוה ליטול מידה מסויימת של סיכון. כן עשו כל גדולי ישראל שבכל הדורות, ובזכות העמידה על קיום המצוות למרות הסכנה, התקיימו המצוות בידינו. חכמינו זכרונם לברכה אמרו במסכת שבת, שכל מצוה שישראל מסרו נפשם עליה, נתקיימה בידם, כגון מצות מילה. אתם יודעים שעל מצות מילה אין צריכים למסור את הנפש, אלא רק על שלוש עבירות, אם כופין את האדם עליו לההרג: על גילוי עריות, על שפיכות דמים ועל עבודה זרה. אבל אם אומרים לאדם יהרגו אותך אם תמול את בנך, אין הוא חייב למול ולמות בשל כך. הוא יכול להמתין ולהתעכב עד שישתנו פני הדברים.
ובכל זאת ישראל לא נרתעו מזה! הם נטלו על עצמם סיכון ומלו, ובזכות המצוה הזאת מתקיימת מצות מילה עד היום הזה. אפילו אנשים חילוניים שרחוקים מתורה ומצוות, על המצוה הזאת אינם מוותרים בשום מחיר ותנאי. למה? כי היתה מסירות נפש על המצוה הזאת.

גם על ללמד תורה בישראל מסרו ישראל את נפשם. רבי עקיבא מסר את נפשו על לימוד התורה ועל ארץ-ישראל. אתם מכירים את הסיפור על רבי עקיבא שהלך לכפר אחד ולא נתנו לו מקום ללון. תארו לעצמכם מציאות מעין זו: מישהו, בדרגה של רב ראשי בישראל, בא לכאן, ומבקש מקום לישון. הרי מתבקש הדבר שכל אחד יתווכח עם חבירו, אצלי יניח צדיק ראשו, ומתבקש שכל אחד ירגיש מכובד בכך שיבוא הצדיק לישון אצלו. לרבי עקיבא איש לא נתן מקום. רבי עקיבא היה שייך למרד בר כוכבא. פחדו לתת לו מקום. אם יתפסו אותו הרומאים, יתפסו את מי שנתן לו מקום, יהרגו גם את רבי עקיבא וגם את המארחים שלו. עד שנאלץ רבי עקיבא לעזוב את הכפר וללכת ללון במדבר. שם הוא ישן. רבי עקיבא מסר את נפשו על מרד בר כוכבא, כי דימה שבר כוכבא הוא מלך המשיח.

רבי עקיבא גם מסר את נפשו על התורה. ראשית כל בכך שהוא החליט בגיל ארבעים ללמוד תורה, ועזב את ביתו לעשרים וארבע שנים ללמוד. אתם יודעים כמה זה קשה לשבת ולשקוד יומם ולילה. עשרים וארבע שנים ללמוד ולשקוד, ועוד להתחיל ללמוד א"ב בגיל כזה, על אחת כמה וכמה קשה הדבר. כך עשה רבי עקיבא עד שנהיה גדול ישראל, גדול התנאים. ואחר כך כשגזרו שאסור ללמד תורה ברבים, רבי עקיבא לא התחשב בזה ולימד. הוא מסר את נפשו על לימוד התורה. עד היום אנו עומדים תחת השפעה זו של מסירות הנפש של רבי עקיבא על התורה.

מותר לקחת סיכון ומצוה לקחת סיכון. כך עשו כל ישראל, וכך עושים כל אנשי יש"ע. הרוח של הרב נריה שהיה חלוץ והולך תמיד לפני המחנה, מעיז ופורץ דרכים, נמצאת עם חלוצי יש"ע ומדריכה אותם. בעוז ואומץ זה הוא הקים את ישיבת כפר-הרואה, כך הוא פרץ את כל המהלך הזה של לימוד התורה בנוער שלנו. רוחו חיה וקיימת היום בכל הישובים ביהודה ובשומרון ובחבל עזה, שהם במידה מסוימת וכלל לא מעטה, פרי החינוך שאנחנו קיבלנו בכפר-הרואה, ובישיבות שהתרבו וקמו בעקבותיה.

החינוך בישיבת בני עקיבא לרוח גדולה של חלוציות והנהגה

אני זכיתי ללמוד בישיבה הזו כשמלבדה ומלבד המדרשייה לא היתה ישיבה תיכונית אחרת בארץ. בראשותו של הרב נריה זצ"ל ויבדל לחיים ארוכים הרב צוקרמן, הישיבה הזאת היא שנתנה את הרוח הגדולה הזאת של עלייה ליישובים, את הרצון לתרום היכן שצריך, את הדחיפה להיות אידיאליסטים, להקריב, ולא רק להיות סגורים כל אחד בדאגה לצרכים האישיים שלו, לנוחיות שלו.
אני בטוח שבין התלמידים הנמצאים פה, ישנם רבים שמסוגלים להיות מנהיגים בישראל, שיכולים ללכת בדרך הזאת להגיע לגדולות ולנצורות, כאשר הדמות העומדת לפניהם לדוגמא היא הרב נריה זצ"ל. אין לי כל ספק שנמצאים כאן לא מעט תלמידים, שיש להם את היכולות והכוחות להתפתח ולהגיע בסופו של דבר לגדלות ולהנהגה. יושבים כאן תלמידים שאינם מודעים ליכולתם. ומדוע? מפני שאינם "לוקחים את עצמם בידים". אנשים שבורחים מכל מאמץ ומהשתדלות, ומתחמקים מכל אתגר שעומד בפניהם, אנשים כאלה, באשמתם הם, יהיו תמיד בשולי החברה, אנשים שבקושי מסכימים לקבלם לעבודה, או שאינם מחזיקים מעמד במקום אחד זמן רב, או שמפטרים אותם. כך בכל מקום אליו הם מגיעים, בצבא תמיד הם הבעיתיים, איש אינו מביע את שביעות רצונו מהם, ותמיד הם מתרצים תירוצים, וכיוצא בזה. הכל תלוי ביחס האדם אל עצמו. אדם יכול לעשות מעצמו סמרטוט, ואדם יכול לבנות את עצמו ולגדול ולהיות מנהיג, עם אמונה וכוחות עצומים ואתגרים גדולים, והוא מלא סיפוק והוא תורם לעולם, ומוצא את מקומו הראוי לו בחברה, לפי מדרגתו.

שנות הנערות הקובעות את דמותו של האדם בחברה
במידה מסוימת הדבר תלוי בשנות הלימוד בישיבה התיכונית. גיל זה הוא שקובע מאד את דמותו של האדם. אני אומר לכם את זה, כי אתם עכשיו בחורים שנמצאים בגיל הזה ועומדים לפני האתגר הזה, ותלוי הדבר בכם. אם כל מה שמעניין נער זה החבֵרה שלו וחישוב האופן "להתפלח" מן הישיבה וכו', בסופו של דבר הוא יהיה אדם בשולי החברה, בלתי-מוצלח, אדם שלא מעריכים אותו, והכל באשמתו. לכל אחד מבין התלמידים כאן יש כוחות גדולים ועצומים, אבל הם כלואים בפנים, וצריך להוציא אותם מן הכח אל הפועל.

אני אומר את כל הדברים האלה כאן, בערב הזכרון לרב נריה, כי הוא עומד לפנינו כדמות מופת בהיות שהוא ריכז את כוחותיו הפנימיים והוציאם מן הכח אל הפועל כבר בגיל צעיר, כפי ששמענו לפני כן באזכרה מפי בנו הבכור הרב נחום נריה. נכון הוא שהרב נריה היה ביסודו בעל כוחות גדולים, אבל באמת לכל אדם, יש המון כוחות שיכול הוא להוציאם מן הכח אל הפועל.

נכונות למסור את הנפש
אני מבקש להציג בפניכם שאלה: בכל יום אנחנו אומרים בבוקר ובערב בקריאת-שמע: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". האם פעם מישהו מכם נעצר כשאמר "בכל לבבך ובכל נפשך", וחשב בקרבו, אם אני אפגש עם גוי, וזה ישאלני: אתה יהודי? מה אעשה?!
ההלכה היא, בשולחן ערוך יורה דעה סימן קיז, שאם שואלים אדם שאלה זו, ויודעים שאם יגיד שהוא יהודי יהרגו אותו, ואם יגיד שאיננו ינצל, הוא חייב להגיד שהוא יהודי. אסור לו להגיד שהוא איננו יהודי, אפילו אם הוא יודע שבכך ינצל. האם מישהו מכם חשב, אם תהיה לו היכולת והאומץ להתמודד עם מציאות כזו ולהיות נכון אף לשאת בתוצאות, חס וחלילה? הרי זהו שאנו אומרים בכל יום: "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שאדם צריך לאהוב את ד' עד כדי כך שיהיה מסוגל אפילו למסור את הנפש, קל-וחומר שיוכל למסור את מה שפחות ממסירות-נפש - בכל לבבך ובכל מאודך - בכל ממונך. אדם צריך להיות מוכן למסור הכל ולא לעבור עבירה.

מכח ההלכה הזאת נהגו ישראל בשעת גזרה למסור את הנפש. במכילתא בפרשת יתרו דורשים חכמינו את הפסוק "לאוהבי ולשומרי מצותי" - אלו הדרים בארץ-ישראל ומקיימים את התורה והמצוות, ושואלים אותם: על מה אתה יוצא להיהרג? רואים אדם שהולך להיהרג, ושואלים אותו על מה? והוא אומר: על שקראתי בתורה אף שגזרו שלא לקרוא בתורה. ואחר שואלים: ועל מה אתה הולך להיהרג? והוא משיב: על שמלתי את בני ישראל אף שאסרו את המילה. ועל מה אתה הולך להיהרג? על שנטלתי לולב. אנשים מסרו את נפשם ולא ויתרו על קיום מצוה, מפני שאהבת ה' מילאה את לבבם, עד שהיו מוכנים למסור את הנפש. וזו משמעות הפסוק בעשרת הדברות: "ועֹשה חסד לאלפים לאֹהבי ולשֹמרי מצוֹתי". אדם צריך לכוון את עצמו להיות מסוגל להקריב, לחנך את עצמו למסירות.

האתגר היום: ללכת ליישובים!
נחזור לרעיון הראשון: אני מרגיש שאני ממש עושה כאן שליחות של הרב נריה, שאילו הוא היה עומד כאן אני חושב שזה מה שהוא היה אומר: האתגר שעומד בפנינו היום, האתגר של הנוער שלנו היום, הוא ללכת ליישובים. לבקש, ללכת לכתחילה דווקא ליישובים. להגיד לר"מים, להגיד להורים: אנחנו הולכים להיות בישובים שבוע, שבועיים. אנחנו בני ישיבה, אז נלך לישיבות שבישובים לשבוע ישיבה. ליישובי חבל עזה, השומרון יהודה ובנימין. אנחנו רוצים להיות אתם, אנחנו רוצים להביע את שותפותנו לאחיזה בארץ-ישראל בכל העוצמה ובמקום שצריכים אותנו, במקום שאנחנו נוכל לבטא את הענין הזה.

מאבק על דרכו של עם ישראל
אני מבקש לברר לפניכם את גודלו של המאבק היום. אין זה מאבק על ישוב פה, ישוב שם, והאם ארץ-ישראל תהיה בלי יהודה ושומרון, או עם יהודה ושומרון. לא על זה המאבק. המאבק הוא על זהות הדרך שעם ישראל הולך בה. האם עם ישראל הולך לקראת גאולתו, האם עם ישראל חותר לקראת חזרתו לארץ-ישראל, בנין ארץ-ישראל, בנין ירושלים, בנין בית-המקדש, לקראת הגאולה השלמה, לקראת בוא המשיח, האם הוא קורא בשם השם הגדול. הבירור הוא האם אנחנו כל הזמן דוחפים קדימה, או שאנו נעצרנו ואולי אף נסוגים חלילה מהשאיפות לשלטוננו בארצנו. הרי אין חלול השם גדול מזה, חס ושלום. וכן אין קדוש השם גדול מזה שכל המעצורים אינם מפריעים לנו, ואנחנו ממשיכים ומתקדמים בדרך, שאנחנו ממשיכים ולא מתחשבים בכל הקשיים, אלא מתמודדים אתם ומוכנים להכנס לסכנות, מוכנים להתמודד עם קשיים, וממשיכים.

קידוש השם באחיזתנו העיקשת בארצנו
כשהגויים בעולם רואים את התופעה הזאת שאנחנו לא נעצרים ושאי-אפשר לעצור אתנו, ושאנחנו נאחזים בארץ הזאת בלא אפשרות לנתק אותנו מאף חלק ממנה, הם מאליהם נחלשים. וכן הדבר כלפי פְנים: לצערנו הרב ישנו חלק בעם ישראל שמבחינה רוחנית נמצא במצב ירוד ביותר, אבל הוא זקוק לחיזוק, והעוצמה שאנו מגלים באהבתנו את התורה, באהבתנו את ארץ-ישראל, באהבתנו את עם ישראל, באהבתנו את שלושת הדברים האלה יחד שהם בעצם דבר אחד, זה משפיע עליהם. כי אנשים אומרים: חשבנו שאם יהיה קצת לחץ עליהם, הם יברחו, הם יעזבו את היישובים ונִפתר מכל הבעיה הזאת. אך אם הם רואים בדיוק את ההיפך, שבמקום לעזוב, איש לא עוזב, כולם נמצאים, אף אחד לא נחלש ברוחו, סובלים את הכאב, מתייסרים ונשארים, ומוסרים את נפשם, זאת אומרת שיש כאן איזה עומק, שיש כאן תוכן רוחני. למה הם מוסרים את הנפש? בשביל שטויות אין מוסרים את הנפש. כנראה שיש בדרך הזאת איזו עוצמה פנימית, איזה גודל מיוחד, ולכן הם מוסרים את הנפש. זה מעורר אותם למחשבות וזה גורם השפעה עצומה. אני חושב שראוי שכל אחד מכם יהיה שותף אף הוא לחוזק הזה, לעוצמה הזאת.

הנוער שלנו איכותי ומלא כוחות עצומים
בזמן האחרון שמעתי אומרים, וכן אמרו לי כשבאתי לכאן, שהישיבות התכוניות הם לא כמו שאתה מכיר כשהיית בכפר-הרואה. אז כולם היו אידיאליסטיים. אז כולם רצו לעשות. היום תדמית של בחור ישיבה תיכונית היא: בידו האחת מחזיק בפלאפון ובידו השניה אוחז בשוקו. נער שמשתמש בכל המכשירים, אולי קצת משחק איתם תוך כדי שעור. אמרו לי: מה אתה בא לדבר על דברים גדולים, זה לא נכנס לאוזניים. אני לא שעיתי לדברים הללו, לא האמנתי להם וגם עכשיו אינני מאמין לזה. אני גם רואה בעיני שזה בלתי נכון. אני אומר כאן לפניכם: לנוער שלנו איכות עצומה, זהו נוער עם לב, שיש בו עומקים גדולים מאד. אולי ישנה איזה שיכבת מעטפת חיצונית המכסה ומסתירה את הגודל הפנימי שישנו. אבל זו הרי שכבה חיצונית ויש רק לקלפה, ואז יתברר שיש בפנים כוחות עצומים של אהבת ד', של אהבת תורה, של אהבת ארץ-ישראל, של אהבת עם ישראל, והכל נמצא גנוז ויש רק צורך להוציא אותו מן הכח אל הפועל. את הנקודה הזו רציתי לעורר.

לא לתת לאירועים גדולים לחלוף על פנינו
אסור שנהיה במצב כזה שאנחנו רואים מאורעות גדולים מתרחשים ולתת להם לחלוף על פנינו. ההורים צופים, ואולי אף אתם, בטלויזיה, ורואים איך שיורים ביש"ע בכל מיני מקומות. האדם פתאום מקבל איזה פיק ברכיים וחושב: מה, איך אפשר ללכת לשם? איך אני אתן לבן שלי ללכת לשם? אבל צריך להתבונן: הנה יושבים שם מאתים אלף איש, ביישובים יש כמאתיים אלף יהודים כן ירבו, והם כולם מחזיקים מעמד. מה, לא נהיה שותפים למהלך הזה? אם הרמי"ם מפחדים לקחת אחריות, צריך לבוא ולומר: אנחנו הנוער הולכים!!! אני אומר לכם את זה כאן בכפר-הרואה, כי כך חנכו אותנו כאן, שהילדים צריכים לחנך את המבוגרים. אנחנו צריכים להיות המובילים.

נערים צעירים מכפר הרואה הקימו את ישיבת כרם ביבנה
אתם יודעים איך קמה ישיבת כרם ביבנה? אנחנו התלמידים כשלמדנו פה בכפר-הרואה, אמרנו: אנחנו רוצים שתקום ישיבה גבוהה. מה, נלך לישיבה חרדית? אנחנו רוצים ישיבה גבוהה ציונית. אך לא היה תלמיד-חכם ציוני שיכול להיות ראש ישיבה. הלכו לחפש, ומצאו בבני-ברק ראש ישיבה, אבל הוא לא היה כל כך בדרך שלנו, אבל בכל זאת הסכים לבוא. אנחנו, הנוער, הילדים, בני כמה היינו? בשישית, בשביעית. בגיל הזה. אנחנו דרשנו להקים ישיבה גבוהה וקמה ישיבה גבוהה.

הקמת הישיבה במירון על ידי בני החמישית שבכפר הרואה
בשנה הראשונה בלומדנו בכפר-הרואה, הרב נריה שלח אותנו להקים ישיבה חדשה. היינו בחמישית, בכיתה ט. סמוך לאחר הפסח, בלי לשאול את ההורים, הרב נריה שלח אותנו למירון כדי להקים שם ישיבה. אנחנו הגרעין שהקים את הישיבה. במירון לא היה שום דבר, רק המבנה מסביב לקברו של רבי שמעון בר יוחאי. אמרו לנו: "יגיעו ילדים מכל הסביבה, מכיתות ד' ה' ו', ואתם תלמדו אותם, ואתם תלמדו שם וזה יהיה הגרעין של הישיבה". ואנחנו בני החמישית יצאנו לשם ושהינו שם כל הקיץ. אחר כך נודע להורים שנסענו. מה פתאום נסעתם? בקשתם רשות? מה זה הדבר הזה? אך לנו היה פשוט: צריכים לנסוע, אז נוסעים!

לנוער יש את היכולת להוביל דברים גדולים, לעומת המבוגרים שהם קצת מקובעים במחשבותיהם. אני מטיל לפניכם את האתגר הזה. כל מה שאמרנו פה יהיה לזכרו של הרב נריה, שהוא נתן לנו את הרוח הגדולה הזאת, הרוח החלוצית האידיאליסטית, ואחר כך מן הכח הזה קמה תנועה שלמה של ישיבות תיכוניות, ומתוכן הקימו אחר כך את התנועה של הישיבות הגבוהות וההסדר ואת תנועת ההתיישבות, הכל מכוחו של הרב נריה. יהי זכרו ברוך.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il