ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המצב הכלכלי טוב, תודה לא-ל ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשע"ב

המצב הכלכלי טוב, תודה לא-ל


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

תגובה נגד הקריאה להשתחרר מהשעבוד לחומרנות
דברי הרב מגיליון 'בשבע' לפרשת בהר גרמו לנו צער ועלבון. במדורו של כבוד הרב נאמר כי "אדם שמרוויח משכורת סבירה ומוציא את כל כספו בלא לחסוך נחשב כעבד שנשלט על ידי תאוותיו", וזאת בנוסף למעשר כספים שלדעת כבוד הרב מי שיש לו הכנסה ממוצעת ואף מעט פחות - חייב להפריש. אנו זוג עם ארבעה ילדים קטנים, ומרוויחים ביחד כ-11 אלף שקלים. איננו מחזיקים רכב, אנו גרים ביישוב שנחשב תורני, ואין באפשרותנו לחסוך וגם אין ביכולתנו לקנות דירה. אנחנו מוציאים בחודש קרוב ל-4,000 שקלים עבור חינוך ילדינו (מעון, מטפלת, גן) וכ-2000 שקלים שכר דירה. מחירי הדירות ביישובים גבוהים מאוד וזוג צעיר מתקשה מאוד כיום לשלם משכנתא. אנחנו נותנים מעשר כספים חלקי כי אין לנו יכולת לתת יותר. אנחנו מנהלים כלכלת בית מחושבת ואיננו מחזיקים מותרות ובכל זאת זה מצבנו. כיום יש קושי גדול מאוד לזוגות צעירים להחזיק את עצמם מבחינה כלכלית.

תשובה
דבריי מבוססים על כמה הנחות יסוד: א. מצוות התורה חייבו את כל ישראל לוותר על יותר מחומש לטובת עניינים שבקדושה וצדקה. ב. מצבנו הכלכלי כיום טוב בהרבה ממצבנו בימי בית המקדש הראשון והשני וכן ממצבנו בגלות, ולכן מי שמרוויח משכורת סבירה, אפילו היא פחות מהממוצע, חייב להפריש מעשר. ג. החירות היא אחד הערכים החשובים ביותר, ולכן צריך אדם להיות מוכן לוותר על מותרות כדי לחסוך ולהיות בן חורין. ונפרט יותר.

כמה תרמו יהודים בעבר
במשך יותר מאלף שנותיו של עם ישראל בארצו, מעת כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון ועד שלהי התקופה שלאחר חורבן בית המקדש השני, היו צריכים כל החקלאים, על פי מצוות התורה, להפריש כחמישית מן היבול שלהם לתרומות ומעשרות, ועוד השאירו בשדה לקט שכחה ופאה לעניים (שהם כ-4% מהיבול). בנוסף לכך, בשנת השמיטה הפקירו את השדות לכל. צריך לדעת שבאותם ימים התפרנסו מחקלאות למעלה מתשעים אחוז מבני האדם, ומכאן שרוב ככל ישראל הפרישו יותר משליש מיבולם למטרות של מצווה (וזה חוץ מהמיסים למלך).

להיכן הלכו התרומות
בלי להיכנס לחישוב מפורט, כ-12% מהיבול הלכו לכוהנים וללוויים שעסקו בתורה, בהוראה ובחינוך כלל ישראל; כ-7% בממוצע לעניים - הכוונה לממוצע של שש שנות העבודה מבלי לחשב את שנת השמיטה; כ-6% בממוצע למעשר שני שאותו היו אוכלים בקדושה בירושלים, ובאמצעותו היו כל ישראל מתקשרים לבית המקדש וללימוד התורה בירושלים. בנוסף לכך, בשנת השמיטה הפקירו את השדות לכל.
גם מי שעסק בגידול בהמות נצטווה להפריש יותר מחמישית מתוצרתו: היה נותן את הבכור לכהן, דהיינו למעלה מ-3% מהוולדות בכבשים, וכ-10% בפרות. ועוד הפריש מעשר מכל הוולדות, שאותו היו אוכלים בקדושה בירושלים. ומכל שאר הבהמות שנותרו ברשותו, היה נותן לאחר שחיטה את הזרוע הלחיים והקיבה לכהן, שזה כ-8% מבשר הבהמה.
הרי שכל ישראל הפרישו לפחות חמישית מן היבול שלהם לדברים שבקדושה וצדקה.

חובת הפרשת מעשר וחומש כיום

כיוון שכך נצטווינו לגבי חקלאות, הרי שמתאים שגם משאר הרווחים יפריש כל אדם לפחות מעשר. וזהו שלמדו חכמים בספרי מן הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב): אין לי אלא תבואת זרעך שחייבת במעשר, אבל רווחים מריבית וסחורה וכל שאר רווחים מניין? תלמוד לומר "את כל", שהיה יכול לומר הכתוב "את תבואתך" ולמה נאמר "את כל" - ללמדנו שצריך להפריש מעשר גם מריביות וסחורה ומכל דבר שאדם מרוויח בו.

מצבנו כיום לעומת העבר
ככלל, מצבנו הכלכלי טוב בהרבה ממצבם של הדורות הקודמים. אנחנו חיים בבתים גדולים פי כמה. בעבר בתים כשלנו נקראו ארמונות. יש לנו מים זורמים בשפע, שירותים צמודים. המשפחה הענייה ביותר אוכלת כיום יותר משאכלה משפחה עירונית ממוצעת לפני מאה שנה. בעבר היו ניזונים בעיקר מלחם, שאותו היו מתבלים במעט מאכלים שונים. כמות הבשר והחלב שאכלו היתה כעשירית ממה שאוכלים כיום, פירות וירקות היו אוכלים לא יותר מחמישית ממה שאוכלים כיום, כל פרי וירק בעונתו בלבד.
בעבר היו לרוב האנשים כשלושה-ארבעה בגדים, אחד לשבתות וחגים ושניים-שלושה לימות החול. והיו עניים שהיה להם רק בגד אחד, והתירו להם חכמים לכבס את בגדם בחול המועד. את הכל עשו בידיים, בלי מכשירי חשמל. החימום בחורף היה קלוש ונעזרו בבגדים ושמיכות. מזגן בוודאי לא היה. ארוחת ערב היו עושים לאור הירח או לאור נרות, ומיד הלכו לישון עד עלות השחר. תלמידי חכמים נשארו ערים ושיננו את תלמודם.
לכן כל הדיבורים על "הזמן האחרון שעול הפרנסה הכביד" או "קשיי הפרנסה שהולכים וגוברים ומשתרגים על צווארנו" או "הקושי הגובר של זוגות צעירים" אינם נכונים כלל, ויש בהם כפיות טובה לה' על כל הטוב והשפע שמקיף אותנו.
במקום להתפנק ולהתלונן, עלינו לראות נכוחה את מצבנו הכלכלי הטוב, ולדעת שאם בדורות קודמים הקפידו לתת מעשר וחומש, על אחת כמה וכמה שחובה כפולה ומכופלת עלינו להפריש מעשר וחומש.

ערך החירות והשבת
אחד הערכים האנושיים החשובים ביותר הוא ערך החירות. ערך זה בא לידי ביטוי במצוות השבת וזכירת יציאת מצרים, וכפי שנאמר: "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך... למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן ציווך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, יב-יד).
הצרכים החומריים מכריחים את בני האדם לעבוד, אבל אינם מכריחים אותנו להיות עבדים. אמנם בפועל רוב האנשים נעשים עבדים לחומרנות, ועיקר מרצם משועבד לצבירת ממון ורכוש וסיפוק תאוות חומריות. על ידי השביתה מכל מלאכה ביום השבת, אנו מבטאים את החירות מעול החומרנות. אלא שבלא ערכים רוחניים, גם אדם משוחרר חוזר ומשתעבד לחומרנות. ולכן צריך להדגיש את הקדושה ולימוד התורה בשבת, וכפי שאמרו חכמים שלא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה (ירושלמי שבת טו, ג), "שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" (אבות ו, ב).

ערך החיסכון
כיצד אנשים נעשים עבדים לעבודתם? הם משתמשים בכל הכסף שעומד לרשותם ומשתוקקים לקנות עוד, ולשם כך הם משתעבדים לעבודה. מה יעשה פקיד בבנק שהממונים עליו דורשים ממנו לשווק לכל הלקוחות תוכנית חיסכון שהיא כביכול מצוינת ללקוח, אבל באמת היא טובה לבנק ורעה לחוסכים? אם יש לו חסכונות הוא לא צריך לפחד, הוא יכול להישאר נאמן למצפונו. אם יפטרו אותו, יוכל להשתמש בחסכונותיו ולהסתדר במשך תקופה עד שימצא מקום עבודה טוב יותר. אבל אם הוא תלוי במשכורת החודשית - הוא עבד, והוא יעשה כל שיידרש כדי לקבל את המשכורת הקרובה.
ומה יעשה אדם שחש מרוקן בעבודתו? הוא יודע שכבר אינו מועיל לאיש, אבל הוא מסתיר את מצבו מפני שהוא מוכרח להמשיך לקבל את המשכורת החודשית, שכולה נכנסת לכיסוי המינוס שהוא צובר כל חודש. הוא היה רוצה להתחדש, ללמוד עוד תחומים, להחליף עבודה, אבל אין לו יכולת לבחור. הוא נעשה עבד.
לכן כל אדם שחפץ להיות בן חורין מוכרח ללמוד להסתפק בפחות ממה שהוא מרוויח. ובשום פנים לא להאמין לעצת היצר שטוען שזה בלתי אפשרי. צריך לשמוע מזקנים על ילדותם ולהבין שאפשר להסתפק במועט, וכך יידע להעריך את המותרות שיש בידו, ויוכל גם לחסוך.

אחריות המנהיגות
עם זאת אי אפשר להתעלם מהמצוקה שבשאלה. האמת חייבת להיאמר, המנהיגות הציבורית שלנו אינה טורחת מספיק למען הוזלת עלויות הבנייה והחינוך. גם הציבור, שאינו תובע זאת, שותף מלא באחריות. ניתן לבנות בתים בעלות של כארבעת אלפים ושש מאות שקלים למטר כולל עלויות הפיתוח, וניתן להעניק חינוך תיכוני תורני לבנות במחיר של אלפיים שקלים לשנה, ולבנים בארבעת אלפים שקלים (ללא פנימייה). כל השאר הם תוספות נאות שיש לאפשר לרוצים בהם לשלם עליהם בנפרד, ולתת לכל השאר אפשרות לקבל דיור וחינוך סביר במחיר סביר.
הנה לדוגמה, ממש בימים אלו ביישוב הר ברכה מתחילים לבנות ולמכור דירות גדולות ואיכותיות, בגודל של כמאה ושלושים מטר, במחיר שש מאות אלף שקלים. המעוניינים יכולים לבא ולרכוש. בשלוש השנים האחרונות מכרו דירות פשוטות יותר של כמאה מטר בארבע מאות אלף שקלים, ושל כשבעים מטר בשלוש מאות אלף שקלים.
מתוך העיתון בשבע
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il