יום ו' כ"ה ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (50 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (50 ד')

כ"ג במרחשוון תשס"ד

"מורשה קהילת יעקב"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

להורדת התמונה לסלולרי: שלח את ההודעה 8811843  למספר 1315. למכשירים התומכים בגלישה באינטרנט בלבד. מחיר: 3 ש"ח.מתוך סדר פרשיות האבות עולים עקרונות חשובים רבים. נלמד כעת דבר יסודי וחשוב הנוגע לכל הסדר הזה.

קביעתה של המציאות הרוחנית נעשתה על ידי האבות
אומרת הגמרא (פסחים פח ע"א):
"ואמר רבי אלעזר, מאי דכתיב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר בית ה' אל בית אלוקי יעקב"? אלוקי יעקב ולא אלוקי אברהם ויצחק? אלא לא כאברהם שכתוב בו הר, ולא כיצחק שכתוב בו שדה, אלא כיעקב שקראו בית, שנאמר "ויקרא את שם המקום ההוא בית אל".

פסוק זה מישעיה הוא נבואה על העתיד. יחסם של העמים אל ה' הוא מצידו של יעקב דווקא, ולא מצידם של שאר האבות.

מה הכוונה בשמות השונים שנתנו האבות למקום המקדש? "בדבר ה' שמים נעשו", אמירתו של הקב"ה היא קביעת המציאות, ולהבדיל מכך אלף אלפי הבדלות, צריך להתרגל לעובדה שגם קריאת השמות של האבות את מקומו של בית המקדש קובעת ומגלה למעשה את מציאותו הרוחנית, המשמעותית בהרבה ממציאותית המעשית, שכבר מגיעה ממילא לאחר גילויה של הרוחנית. המציאות הרוחנית היא האמיתית, וכפי שכתוב בתהילים "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" , אף על פי ששלמה הוא המייסד בפועל, הרי דוד מסר את הנפש ועמל על כך שהבית ייבנה, ולכן נקראת גם הבניה המעשית על שמו.

כאמור, מציאותו הרוחנית של בית המקדש נגמרה והוצאה לפועל על ידי האבות. ולא רק בעניין המקדש נאמר כך: כל מה שמתגלה בעם ישראל לאורך הדורות, אינו אלא מוציא אל הפועל את מה שכבר בא מכוחם ונגמר על ידם. החתימה של הכל היא על ידם, כפי שדורשים על הברכה הראשונה בשמונה עשרה, "בך חותמים", הכל הוא גילוי של אברהם. מובן המילה "אבות" אינו רק מצד התולדה - הם אלו שעשו את הכל.

לפיכך מה שכל אחד מאיתנו עושה בחייו, בתורה, במצוות וביראת שמים אינו חידוש שלו, הוא רק מוציא אל הפועל את מה שכבר קיים אצלו ממילא, את הבכח שנמצא אצלו.

הקשר אל האבות הוא באמצעות הליכה בדרכם
מתוך תפיסה זו, לפיה פעלו כבר האבות את מה שמתגלה לאחר מכן, ניתן לומר, שכאשר אנו מסגלים לעצמו מידה טובה, דרך או הנהגה השייכת למעשי האבות, החיבור שלנו אליהם נותן את היכולת לא רק באותה נקודה מסוימת, כי אם יוצר דבקות גמורה בהם. בדומה לכך, מצווה התורה "ולדבקה בו", בהקב"ה. וכי כיצד ניתן להדבק בו, והרי אש אוכלה הוא? הגמרא (כתובות קיא ע"ב) מציעה כמה דרכים לכך, כגון ליהנות תלמיד חכם מנכסיו. על ידי פעולה קטנה יחסית זוכה האדם להדבק בהקב"ה הגם שהוא אש אוכלה.

הוא הדין באבות: סיגול מידה טובה או מעשה טוב שהיה בהם נותן בידינו את האפשרות להדבק בהם באופן מלא. "כל הקובע מקום לתפילתו אלוקי אברהם בעזרו", אומרת הגמרא בברכות (ו ע"ב). מקשים על כך תלמידי רבנו יונה, כיצד זה אפשרי, ומסבירים, שהדבקות בצד-מה הוא הדבקות בכל. זהו החיבור אל האבות.

הדברים נכונים גם באופן הפוך: מיד לאחר חטא המרגלים מתפלל משה אל הקב"ה על עם ישראל. הרמב"ן עומד בפירושו שם (במדבר יד,יז) על ההבדלים שבין תפילה זו לתפילה שהתפלל משה לאחר חטא העגל. בפרשת שלח לא הזכיר משה "נוצר חסד לאלפים", "כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו, ולא הזכיר בתפילה זו לאברהם יצחק ויעקב כלל. והטעם בעבור שהארץ ניתנה לאבות, והם (כלומר העם) ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאוד, והיאך יאמר אשר נשבעת להם בך, וכל הארץ הזאת, והם אומרים אי אפשנו במתנה הזאת".

במילים אחרות, נוצר כאן נתק מן האבות, בניגוד לדרישה להתקשר ולהדבק בם. המאיסה בארץ חמדה היא מרידה באבות, וזכות אבות כבר לא תועיל כאן, משום שאין היא פועלת אלא בחיבור ובדיבוק אליהם.

ישנם מצבים שבהם תמה זכות אבות. אין הכוונה בכך שבטלו מעשיהם, אשר קיימים לעד, אלא שאם אין דיבוק וחיבור עימם, אין הזכות פועלת את פעולתה המועילה. במצב של נתק ופעולה הפוכה, אי אפשר להסתמך על זכות אבות. (יש גם מצב שהוא למעלה מזכות אבות, "לא למענכם אני עושה", אך גם מצב זה בא בסופו של דבר מכוחם.)

הדבקות באבות יכולה לבוא, כאמור, גם מכח מעשים קטנים, כגון קובע מקום לתפילתו. הגמרא ביבמות (עט ע"א) אומרת, ששלשה הם סימניה של אומה זו: ביישנים, רחמנים, גומלי חסדים. כשסימנים אלו אינם חלים, חלילה תמה זכות אבות. בפירוש המשניות (חולין, פרק ז משנה ו) כותב הרמב"ם, שאמנם איסור אכילת גיד הנשה נכתב בתורה בפרשת וישלח, קודם מתן תורה, אולם החיוב מתחיל מהר סיני. הרמב"ם מתייחס בדבריו למצוות. באשר למידות - אלה נובעות מן האבות, וכל מי שאין בו אותם סימנים של ביישנים רחמנים וגומלי חסדים צריך לחשוד בו שאינו מן האבות. החיבור אליהם הוא המאפשר לזכות אבות לפעול.

לכל אדם מישראל, בכל דרגה שהיא, יש חלק בתורה הנובע מכוחם של האבות

יתירה מזו - גם הקישור לתורה, תורת משה, הוא מכוחם של האבות. עניין זה נלמד גם הוא ממסכת פסחים (מט ע"ב):
"תנא רבי חייא כל העוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורסה".

מהרש"א מסביר, שמי שעוסק בתורה לפני עם הארץ כאילו בועל את ארוסת עם הארץ בפניו, שכן אצל כל יהודי באשר הוא נחשבת התורה כארוסתו קודם שהחל ללמוד. לאחר שלמד אותה היא כבר נשואה לו. (רש"י מסביר כאן, שהעוסק בתורה בפני עם הארץ גורם לו להתבייש).

שייכותנו לתורה כל כך חזקה, שאף מי שלא למד, או מי שיכול ללמוד ולא עושה כך, אפילו עמי הארץ שהגמרא באותה סוגיה משתמשת כלפיהם בביטויים חריפים ביותר, כולנו מאורסים ושייכים בתורה. הפסוק ממנו לומדת זאת הגמרא הוא "תורה ציווה לנו משה, מורשה קהלת יעקב "-כאן נקראים ישראל על שם האבות, וכפי שמסביר הנצי"ב בפירושו לתורה, יעקב הוא השם הנמוך יותר של ישראל, וגם מצד זה יש חלק ושייכות בתורה, מכח ירושתם של האבות. לדברים אלו יש השלכה הלכתית בפועל - הגמרא במסכת סנהדרין אומרת (נט ע"א), שגוי שלמד תורה חייב מיתה, ולומדת זאת מאותו פסוק, "תורה ציווה לנו משה מורשה קהלת יעקב". סיבת החיוב או משום מאורסה, ודינו כדין כל בן נח שעבר על איסור עריות של נערה מאורסה לישראל, או משום גזל, שלקח מן התורה המיועדת לנו. אין אלו מליצות בעלמא, יש כאן התחייבות בדין מיתה (גם אם לא בידי בית דין), שכן התורה אצלנו היא קניין, ולא רק במי שהגמרא בקידושין (לב ע"א) מכנה את תורתו "תורה דיליה", לאחר שבתורת ה' חפצו ו בתורתו יהגה יומם ולילה, אלא אפילו אצל עם הארץ שלא למד דבר.

המדרש הבא עוסק בעניין זה: בויקרא רבה, פרשת צו (פרשה ט ד"ה ג), דורשים את הפסוק:
"זובח תודה יכבדנני, ושם דרך אראנו בישע אלוקים". דבר אחר, אמר רבי ינאי, ושם דרך (בשי"ן ימנית במקום שי"ן שמאלית, כפי הניקוד בפסוק), דשיים אורחיה סגיא שווי (מי ששם דרכיו, בודק אותם, ששוה הרבה). מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך, וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר (לבוש בבגדים נאים, כתלמיד חכם). אמר ליה משגח רבי אתקבלא גבן (כלומר, הזמין אותו אל ביתו לסעודה), אמר ליה אין. הכניסו לביתו, האכילו והשקהו, בדקו במקרא ולא מצאו, במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו. אמרו לו סב בריך (כדרכו של אורח, שמברך וכולל בברכתו גם תודה לבעל הבית). אמר לו יברך ינאי בביתיה (שכן אפילו ברכת המזון לא ידע). ורבי ינאי הורה לו לחזור על מה שהוא יאמר, ומרוב צערו על שהכניס עם הארץ לביתו וההנה אותו מנכסיו, אמר בחריפות: אכל כלבא פיסתא דינאי, (כלומר אכל הכלב את מזונו של ינאי). קם אותו אדם, תפסיה ואמר לו ירותתי גבך, ואתה מונע אותה ממני?"

זו הייתה טענתו של האורח. התפלא רבי ינאי, איזו ירושה של אורחו הוא מעכב אצלו, וסיפר לו: יום אחד עברתי ליד בית הספר, ושמעתי את הילדים שהיו קוראים את הפסוק "תורה צוה לנו משה מורשת קהלת יעקב" - קהלת ינאי אין כתיב כאן. התורה אינה שייכת באופן פרטי לרבי ינאי, היא שייכת גם לו בדיוק באותה מידה, גם לאלו שהם "קהלת יעקב" בבחינת עקב, הצד הנמוך יותר.

שאל אותו רבי ינאי כיצד בכל זאת זכה לאכול משולחנו (כי כנראה היה רבי ינאי מעין אדמו"ר, ולא כל אחד זכה לכך). וענה לו, שלעולם לא שמע דבר רע על אדם וחזר לספר על כך למי שדיברו עליו, וכן לא ראה שניים רבים זה עם זה ולא עשה שלום ביניהם. וכששמע זאת רבי ינאי, קרא "כל הדא דרך ארץ גבך, וקריתך כלבא?!"

נקודה אחת העולה מסיפור זה היא תביעתו של אותו איש מרבי ינאי, שאין הוא בעלים בלעדי על התורה. היא שייכת לכל אדם מישראל באותה המידה. בנוסף לכך, אותו יהודי ידע רק פסוק אחד, וגם אותו די במקרה, כשעבר ליד בית הספר ושמע את הילדים. אף על פי כן מוכיח רבי ינאי את עצמו, כיצד העז לקרוא כלב למי שהיו בו הנהגות כאלה בין אדם לחברו, מי ששם אורחותיו. ולענייננו, עולה מסיפור זה העניין שבו דיברנו - לכל יהודי באשר הוא יש שייכות וקניין בתורה, ואין אחד שהוא בעל בית יותר מחברו עליה. בדומה לכך לומדת הגמרא במסכת סנהדרין (צא ע"א) כי כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, וגם זאת נלמד מאותו פסוק - "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", זה היה היסוד לתביעתו של אותו עם הארץ כלפי רבי ינאי, "ירושתי אצלך ואתה מונעה ממני".

המחויבות לדבוק בירושה מהאבות
ניתן להעמיק עוד יותר במשמעות הדברים.
במסכת סוכה (כח ע"ב) מובא המעשה הבא: תנו רבנן מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון ושאלוהו שלושים הלכות בהלכות סוכה. שתים עשרה אמר להם שמעתי, ושמונה עשרה אמר להם לא שמעתי (כלומר, לא למדני רבי ). רבי יוסי ברבי יהודה אומר חילוף הדברים, שמונה עשרה אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? (כלומר, וכי לא למדת שום דבר אלא מרבך?) אמר להם, הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי, מימי לא קידמני אדם בבית המדרש, ולא ישנתי בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.". וכן בהמשך מובא לגבי רבו של רבי אליעזר, רבן יוחנן בן זכאי, שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם. זהו אותו יסוד ממש: התורה היא בגדר ירושה, " מורשה קהלת יעקב", ועל כן כל מה שיש עתה בידינו כבר גמור וחתום ונמסר לנו בשלמותו. תורה חתומה ניתנה, ומה שלא קיבלנו - לא אומרים. זו הגישה אל התורה, שכפי כל מה שיש לנו קיבלנו אותה מן האבות. "מעשה אבות סימן לבנים" - תורה היא רק מה שנמסר והועבר מאבותינו, כפי מה שהיה אצלם. מה שלא נמסר אינו תורה.

בחובת הלבבות, שער יחוד המעשה (שער ה פרק ה), מובא באחת ההדרכות שם:
"ונאמר כי החכמה (היינו התורה), כשמנהיגים אותה על דרכה תהיה רפואה לכל מדווה, וכשנוטים בה מנתיבתה תהיה החולי לכל שאין לו רפואה ולא ארוכה".כלשון הכתוב "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם". לכן נמשלה התורה לאש, אשר מצד אחד מאירה עינים באורה, ומצד שני שורפת את מי שנוטה מנתיבתה, ומשתמש בה באופן לא זהיר. "על כן הזהר שלא תטה אשורך מדרך האבות ונתיב הראשונים ותסמוך על שכלך.... ואל תסתור עצתם במה שהורו אותך..."

על הירושה יש אחריות וביטחון, ואילו על נטייה מדרכם של האבות אין ערובה.

בתחילת מדרש רבה על פרשת חיי שרה (פרשה כג) מובא הפסוק "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה". זהו למעשה היסוד לכל. האבות נקראו תמימים, הם היו קשורים ומחוברים לריבונו של עולם במובן של ידיעה, של חיבור פנימי. מכח זה בא ההמשך, "ונחלתם לעולם תהיה". כל מציאותם המתמשכת של עם ישראל נובעת מתמימותם של האבות.

חזרה למעלה