בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

מסעוד בן רזלה

שיחה לפרשת נשא תשע"ב

סדרי הנהגת בני ישראל במדבר

סדרי הנהגת בני ישראל במדבר. פרשת סוטה ו'יחסי' הקדוש ברוך הוא וישראל בראי הפרשה. כמה מילים על שכונת האולפנה (5 דק' אחרונות)

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

יג' סיון התשע"ב
8 דק' קריאה 34 דק' צפיה
אמון ואמונה 1
סדר הדרך
הרצי"ה היה מזכיר בשיחותיו פעמים רבות שספר במדבר הוא "ספר הדרך". יש לכך משמעות רבה, כי חז"ל אומרים לנו ש"כל הדרכים בחזקת סכנה" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ד, שו"ע או"ח ריט, ז). הרי כשאדם בביתו הוא שמור, מוגן ומוקף אנשים, אך כשיוצאים לדרך, גם אם ציבור יוצא לדרך, הוא נמצא בחזקת סכנה ומתעוררים קשיים. כך היה גם בהליכה במדבר, בני ישראל הולכים בדרך סבוכה ורצופת התמודדויות ונפילות שאנו לומדים מהם רבות.
בפרשת במדבר, בתחילת הספר, התורה כותבת לנו איך בני ישראל מתארגנים ליציאה לדרך: סדר ההליכה, מי בראש, מי במזרח ומי במערב מי בצפון ומי בדרום. בפרשת נשא שקראנו השבת ממשיכה התורה ומתארת את סדר נשיאת והקמת המשכן וכיוון שנוצרת מסגרת של מחנה ממילא יש הוראות מיוחדות לקדושת המחנה ולטהרתו. יש מדרגות בטומאה ויש מדרגות במחנות שבישראל: מחנה שכינה, מחנה לויה וישראל. ממחנה שכינה מרחיקים את המת, ממחנה לוויה כל זב וזבה, ומצורע מרחיקים אף ממחנה ישראל. יש סדר של שמירת הקדושה והטהרה שבמחנה.

מבחן הסוטה
בהמשך הפרשה התורה עוסקת במצבים החריגים שבאומה, לרעה ולטובה. סוטה מצד אחד, ונזיר מהצד השני. כאשר יש ספיקות באמון שבין בני הזוג ויש גם רגליים לדבר שהייתה פגיעה באמון (סוטה ג ע"א) צריך לעשות בירור. התורה מלמדת אותנו דרך בירור מיוחדת: לקחת את פרשת סוטה, מים קדושים ועפר קדוש ולעשות מהם "משקה". את המשקה יש לתת לאישה שהתעוררו לנו ספיקות על הנהגתה ועליה לשתותו. ויש לשאול: לכאורה אין זה מתאים לתת לאדם שיש ספק לגבי דרך הנהגתו דברים שבקדושה. מדוע כאן נותנים לאישה שהתעוררו עליה חשדות דברים שבקדושה?
אלא שהמים המרים והמאררים מבטאים מבחן מיוחד במינו שהקב"ה מבקש לעשות: אם האישה טהורה, "המשקה" הזה שכולו קודש יהיה לה לבריאות, ואם הייתה יולדת בעלי מומין תלד אנשים שלימים בצורתם (סוטה כו ע"א), ומצבה ישתפר, שהרי זהו משקה מבריא ומצוין, משקה של קדושה. אבל אם חלילה האישה טמאה, המשקה הזה אינו מתאים לגוף כזה, ואזי הכלי הטמא לא יוכל להכיל את הקדושה העליונה שיורדת אל תוכו והוא יקרוס. נשים לב: הבדיקה היא לא דרך של ענישה אלא השפעת שפע של ברכה שמתוכו מגיע המבחן.
כך ניתן גם להבין את מאמר חז"ל שלעתיד לבוא, כשהקב"ה יוציא חמה מנרתיקה הצדיקים יהיו מתרפאים ממנה ונהנים מזיו השכינה, "ופשתם כעגלי מרבק" (מלאכי ג, כ), אך לרשעים זה יהיה "יום בוער כתנור" (שם יט; נדרים ח ע"ב). לעתיד לבוא הקב"ה משפיע שפע גדול של קדושה, תורה ואור עליון של רעיונות חדשים גדולים ועצומים. האנשים הצדיקים, תלמידי החכמים, אוהבי התורה והצמאים לה, ירגישו שפע של אור, שפע של נעימות ורוממות קודש. מאידך אלו שלא למדו אף פעם ותמיד התעסקו רק בשפל ובחומרי לא יוכלו לקלוט את זה. מציאות זו תהיה להם לסבל עצום שלא יוכלו להתמודד אתו כלל, להם זה יהיה "יום בא בוער כתנור".

אמון ונאמנות במשפחה ובאמונה
ארצה להרחיב בעניין האמון בחיי המשפחה. הרב זצ"ל בישראל ותחייתו (פרק כו), מדבר בתחילת הפרק על האמון המשפחתי ובתוך כך מבאר גם את עניין בדיקת מי הסוטה:
האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האישיות המעמידות את היצירה וכוחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני.
יש מציאות עליונה של אמון ואמונה שקיימת בכל הבריות כולם. מתוך מציאות עליונה זו נמשך קו המתפשט ומגיע עד התא המשפחתי הפרטי הקטן. בתוך המשפחה חייב להיות אמון מוחלט, ובייחוד בין בני הזוג. האמון חייב להיות שלם ולא חלקי, ושני הצדדים חייבים להיות נאמנים אחד לשני באופן מלא ללא שום חריגה ובלי שום סטייה ומעילה. הבעל נאמן לאישה והאישה לבעלה ורק כך אפשר לחיות חיים משפחתיים נכונים.
הגר"א בפירושו לשיר השירים שם לב ללשון הרבים שבפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" (א, ב) ומסביר שהרעיה מבקשת מדודה, מריבונו של עולם שתי נשיקות ולא אחת. מהן שתי הנשיקות? מסביר הגר"א שהם כדרך שהאהוב נושק לאהובתו – נשיקה אחת על כך שהיא אוהבת אותו ושנייה על כך שהיא לא אוהבת אחרים. כך גם כנסת ישראל שמעה מהקב"ה בעצמו שתי דברות: "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב), וכן: "לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני" (שם ג). קיבלנו מפיו של הקב"ה שני צדדים של ציווי: ראשית על האמונה בקב"ה ושנית שבאמונה זו לא יהיו קריצות וסטיות לצדדים: אמון ונאמנות. לא תמיד זה היה כך והיו מצבים שבהם האדם האמין בה' אך גם בכוחות אחרים, כפסיחה על שני הסעיפים בימי אליהו (מלכים א יח, כא). לכן יש צורך באמונה שלימה הכוללת "אנכי" ו"לא יהיה לך".
גם בין בני זוג צריך להיות אמונה שלימה ואז המשפחה בריאה, חיה בצוותא ונולדים בריות ויצירות נפלאות, נשמות קדושות גדולות וטהורות. אך אם חלילה יש איזה איבוד של שלימות באמון - נגרמים שברים עצומים.
גם העולם כולו מוכרח להיות בנוי על אמון ונאמנות. אין העולם יכול להתקיים בלי הרמוניה בין כל חלקי המציאות. כך כל חברה בנויה בצורה כזו של עזרה הדדית ותמיכה, וגם כל המערכת העולמית מתקיימת בהרמוניה. כך למשל מערכת הכוכבים כולה בנויה בתיאום מופתי בין כל החלקים, וכל תזוזה לא נכונה ולא מתואמת היא סכנה לקיומו של העולם. כך גם השמים והארץ זקוקים אחד לשני. ובכלל המציאות כולה כפולה ובנויה על שני צדדים: נותן ומקבל. מדרגת האמונה היא התיאום וההרמוניה כך שכל אחד עושה את תפקידו ומשלים אחד את השני ומזה יוצאת השלימות היותר גדולה.

השלימות המשפחתית כהופעת שם ה'
ממשיך הרב זצ"ל וכותב:
האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התיאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשיבורם, במכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבא האור, והתוכן בבנין משפחתי בין ד' מול עולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה.
הרב זצ"ל כאן מעלה אותנו למדרגה יותר גבוהה, ומקשר בין האמון לאותיות שם ה'. האותיות הם הופעת שם ה' בעולם. בכלל, כל המציאות כולה היא הופעת שמותיו של הקב"ה, גילויי הופעה אלוקית (תניא שער היחוד והאמונה פ"א). כל דבר בעולם הוא גילוי של בריאה אלוקית, גילוי הופעתו שהוא גילוי שמו של הקב"ה, שהרי שמו הוא הופעתו. השם היותר כללי, שם הוי"ה הוא מקור כל השמות וממנו נמשכות כל ההופעות האלוקיות בעולם (שערי אורה, שער ה), כשהאדם והאנושיות בכללה במרכז. ובאמת שמו של האדם רמוז בשם ה' בעצמו, שהרי שם הוי"ה במילוי אלפין (יו"ד ה"א וא"ו ה"א) עולה בחשבון מ"ה (45) שזוהי גימטרייה של המילה "אדם" (שער הפסוקים דרוש ד סי' ג). האדם נברא בצלם אלוקים ולכן מתאים שיהיה שמו רמוז בשם שמים. העובדה הזו מסבירה לנו שיש בחינה באדם שמזכירה דמיון מה למקור העליון, לריבונו של עולם, וגם שמו של הקב"ה מופיע דרך האדם (נפש החיים שער א, פ"א-ג).
אבל לא רק שמו של האדם מופיע בשם ה', גם הזוגיות רמוזה בשם ה', שהרי שם ה' בלא מילוי עולה כ"ו (26, מספר זה גם רומז לפרק כו' בישראל ותחייתו העוסק באמון בין בני הזוג וזה לא במקרה), וכשעושים חשבון יוצא שההפרש בין שם ה' במילוי לשם ה' בלא מילוי הוא 19 (45-26). י"ט בגימטרייה זה חוה (שער הפסוקים שם). ואם אמרנו ש"אדם" בגימטרייה הוא שם ה' במילוי (45) הרי שהאדם כולל בתוכו גם את חוה שנאמר: "ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב) ושם ה' נקרא בהם. חז"ל עוד מוסיפים שאיש ואישה אם זכו שכינה בניהם (סוטה יז ע"ב), כלומר שההפרש בין המילים איש ואישה הוא י"ה שזה גם שם ה' (רש"י שם). הווי אומר, שההופעה האלוקית מתגלה דרך הזוגיות והשלמות המשפחתית כשהיא בהרמוניה, לא בכדי כנסת ישראל קרויה בשיר השירים "רעיה" שכן הבריאה כולה וכנסת ישראל בפרט היא בבחינה של רעיה, בחינה של מקבל מהבורא שהוא הנותן.
זה המצב ההרמוני, האידיאלי, אך כשיש פגיעה באמון, הכול מתערבב ומסתבך, ומכאן שהאמון והאמונה הם השורש הקיומי של המציאות כולה. צריך לעבוד על שלמות האמון שקשור לעיקר למרכז של האמונה. חשוב להבין שאמונה אינה רק להכיר בעובדה שיש בורא לעולם אלא להישען עליו, לבטוח בו ולתת בו אמון, ואמונה זו צריכה להימשך על כל המציאות כולה.

ההתקדמות המתמדת של העולם
בהמשך הפרשה מספרת התורה על הקמת ובניית המשכן. על כך כותב המדרש:
עד הקמת המשכן למה היה העולם דומה באותה שעה? לטרסקל על שתי רגלים שאינו יכול לעמוד והוא רותת כיון שעשו לו רגל שלישי נתבסס ועמד. כך כיון שנעשה המשכן... מיד נתבסס ועמד שמתחלה לא היה לעולם אלא שתי רגלים חסד ותורה והיה רותת נעשה לו רגל שלישי זה משכן, מיד עמד ולכך כתיב: "להקים את המשכן". מהו "אֶת"? העולם, שנקרא אהל הוקם עמו, הוי "להקים את המשכן" (במדבר ז, א). (במדבר רבה יב, יב)
עד שהקב"ה נתן תורה לישראל, לא היו זכויות לעולם מצד עצמו, וכל קיומו היה על עמוד אחד: עמוד החסד. משניתנה התורה עומד העולם על שתי רגליים: חסד ותורה, אך עדיין העולם לא היה יכול לעמוד, כמו שטרסקל (שהוא מעין סל, רש"י ד"ה טרסקל שבת ה ע"א) אינו יכול לעמוד. כיוון שנעשה המשכן התבסס העולם והתייצב ונעמד על שלש רגליים: החסד התורה והעבודה. המדרש מדייק זאת מהפסוק: "ככלות משה להקים את המשכן" (במדבר ז, א), שהרי המילה "את" באה תמיד לרבות, מסבירים חז"ל כי המילה "אֶת" מרבה את העולם, כלומר כשהקים משה רבינו את המשכן הוא ייצב את המשכן עצמו, ובנוסף התייצב עמו העולם. העולם כולו טפל למשכן, וכשהמשכן מתייצב מתבסס עמו גם העולם, כך שכל הבריאה עומדת על שלוש רגליים: גמילות חסדים, תורה, ועם הקמת המשכן נוספה רגל העבודה שזהו עניינו של המשכן והמקדש.
ממשיך המדרש (שם) ומלמד אותנו נקודה מהותית נוספת:
דבר אחר: "להקים את המשכן", אמר רבי סימון בשעה שאמר הקב"ה לישראל להקים את המשכן רמז למלאכי השרת שיעשו אף הם משכן ובעת שהוקם למטן הוקם למעלן, והוא משכן הנער ששמו מטטרון, שבו מקריב נפשותיהם של צדיקים לכפר על ישראל בימי גלותם. ולכך כתיב: "את המשכן" שמשכן אחר הוקם עמו. וכן הוא אומר: "מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך". (שמות טו, יז)
המדרש משיב על השאלה: הרי למדנו כי כשהוקם המשכן נתבסס העולם. מה קורה לאחר שבית המקדש נחרב? האם חזרנו למצב הקודם שהעולם עומד על שתי רגליים? משיב המדרש שכשהוקם המשכן, הוקם יחד אתו עוד משכן למעלה. ומה תפקידו? שבשעה שישראל גולים והמשכן למטה לא קיים ואין בו עבודת בית המקדש, אזי יש למעלה מעין תחליף, ויש מלאך עליון שמקריב את נשמותיהם של ישראל שהוא מעין סדר הקורבנות העליון. אנו לומדים מכאן שכל מדרגה שהעולם עולה בה, אפילו אם אחר כך הוא אינו מחזיק בה באופן השלם, המדרגה אינה מתבטלת לגמרי, אלא היסוד עוד קיים, קיים לתמיד גם אם לא בשלמות.
העולם מתקדם כל הזמן. עם ישראל בונה את בית המקדש ומתקדם למעלה גדולה, ומהגובה הזה אין נסיגה למדרגה הקודמת. יכול להיות שהמדרגה אינה במצב שלם ויש איזהו שבר, אבל השראת השכינה שהייתה במשכן ובבית המקדש קיימת ועומדת.

משכן בלבנו
משהוקם המשכן שרתה שכינה בישראל. הרושם מהקמת המשכן ומהשראת השכינה נשאר קיים בעם ישראל לתמיד על ידי כך שהאדם מקים בתוכו משכן שבלב. "ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם " (שמות כה, ח), זה העיקר, שהאדם יקים משכן בביתו, בליבו.
חז"ל אומרים שכשחרב בית המקדש נאמר לנבוזראדן: "קמח טחון טחנת" (איכה רבה א, מא, וראה נפש החיים שער א פ"ד). כלומר הבית כבר היה חרב כי היה ניתוק בין ישראל לאביהם שבשמים, ואם יש בית מקדש או אין בית מקדש זה לא נפקא מינה, שכן עיקר השראת השכינה בישראל היא הדבקות של ישראל בריבונו של עולם. זה מה שמוטל עלינו, להקים משכן גדול בתוכנו, עלינו לפתוח את הלב כדי שריבונו של עולם יוכל להיכנס לשם, עלינו להתמלא באהבת ה' ויראתו, שכל חדרי הלב יהיו פנויים, נקיים ומוכנים לקבל את ההארה האלוקית, להיות עושים את רצונו של הקב"ה.




^ 1.שיחה לפרשת נשא תשע"ב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il