בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

תושבי גבעת האולפנה

חוצפה חיובית

undefined

הרב נתנאל יוסיפון

סיון תשע"ב
3 דק' קריאה
מספרים על תלמיד חכם אחד בשם רבי דוד, שנסע פעם עם חסיד אחד בעגלה בערב ראש השנה. התאמצו השניים להגיע לעיבורה של עיר בטרם יתקדש יום, כדי שיזכו להתפלל ביום הקדוש במניין ולקיים את מצוות תקיעת שופר. אולם, תוכניתם השתבשה והשמש שקעה בעוד הם רחוקים כברת דרך מהעיר הקרובה.
פסק רבי דוד, כפי שמחייבת ההלכה – "שופר של ראש השנה, אין מעבירין עליו את התחום... ולא רוכבין על גבי בהמה..." (ראש השנה לב:, שו"ע תקפו, כא). בצער דגול, עלינו לעצור ולקבל את פני השבת ביער, אף על פי שבכך נפסיד את התפילות במניין ותקיעת השופר.
אולם, החסיד שנסע עימו היה יהודי נלהב מאוד לעבודת ה'. כולו אש בוערת. כששמע שעומדים הם להפסיד את תקיעת השופר, קפץ על דוכן העגלון, הצליף בסוסים, וחיש מהר שעטה העגלה במהירות עצומה אל העיר הסמוכה. שאר הנוסעים הוכרחו מחוסר ברירה לאחוז בדפנות העגלה, כדי שלא יעופו ממנה ויסתכנו בנפשם. כך, תוך חילול חג, הגיעו כולם אל העיר בלילה, וזכו לשמוע את תקיעת השופר.
סיפור נאה על יהודי נלהב לעבודת ה'. אולם, כמובן, טעות הייתה בידיו של אותו אדם, שעבר על דבר ה' וההלכה הפסוקה. הרי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, מעדיף את קדושת יום טוב על פני תקיעת השופר, אם כך במקרה זה - הדרך להתקרבות לה' עוברת בשהייה ביער ולא בתקיעת השופר.
עיקרון זה שופך אור על פרשת ה'מעפילים', אחת הפרשיות המתוארות בפרשתנו. לאחר שחטאו ישראל בחטא המרגלים, החליטו חלקם לשוב בתשובה ולעלות לארץ במסירות נפש. בעינינו, זו תשובת המשקל, המעולה שבדרכי החזרה בתשובה. אך, להפתעתנו הרבה, דבקותם זו בארץ מסתיימת בתבוסה נוראית – הגויים יושבי הארץ נלחמים בהם, "ויכום ויכתום עד החורמה". וכאן אנו שואלים – מפני מה הקב"ה אשר ימינו פשוטה לקבל שבים, לא קיבל את תשובתם והענישם בעונש כה חמור?
התשובה נעוצה בעיקרון בו פתחנו – הקב"ה ציווה ביד משה נביאו, שכרגע אין ברצונו שישראל יכנסו לארץ. למצווה אין כוח עצמי. כוחה, כאשר היא באה ברצון ה'. מי שרוצה להיכנס לארץ נגד רצון ה', הרי הוא ממרה את פיו ואין זו חזרה בתשובה אלא המשך החטא.
רבי יהודה הלוי, קורא לעיקרון זה בספרו, ספר הכוזרי – "שורש האמונה הוא שורש המרי". הקב"ה הוא היחידי היודע... כיצד אפשר להתקרב לה'. אם יחשוב האדם, שאת הדרך לדבקות בה' – לאמונה, הוא ימציא בעצמו, הרי האמונה הפכה אצלו למרי בה'.
ובכל זאת, פרשת המעפילים אינה סוף הסיפור. לפני כניסת ישראל לארץ, באות בנות צלפחד בבקשה למשה רבינו – "אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קורח, כי בחטאו מת... תנה לנו אחוזה". מהו אותו חטא מסתורי בו מת צלפחד? אומר על כך רבי שמעון בר יוחאי – מן המעפילים היה (במדבר כז, ג ורש"י).
כעת הכל מובן. בנות צלפחד אוחזות בדרכו, דרך המעפילים, ומחבבות את ארצינו הקדושה. גם בהם יש משהו ממידת התעוזה של אביהן, והן לא נכנעות לאמירה שהן לא יזכו לנחלה בארץ. אלא, שבשונה מאביהן, הן מתקנות את חטאו, בכך שאינן מחליטות לבדן, אלא באות לבקש את דבר ה' ביד משה, אשר יקבל את בקשתן ויזכה אותן בנחלה בארץ. ואכן, החטא מתוקן, ונחלת אביהן שבה לידיהן.
וידועים דברי רבי צדוק הכהן מלובלין, המדקדק בדבריו של משה למעפילים – "והיא לא תצלח", 'והיא' – הפעם לא יצליחו, אך יבוא דור בעתיד שיעפילו ויצליחו. זהו דור הגאולה וההעפלה, שבו החוצפה דעקבתא דמשיחא הופכת לברכה של אחיזה בתוקף בחבלי ארץ האבות.
בימים אלו, בעת המאבק כנגד הרוצים להחריב בתים בארץ חיינו, זקוקים אנו לעומדים בתוקף ובחוצפה כנגד ממסד מתנכר, אשר טוען טענות שקריות של חוק וסדר. ובזכות כל אותם מעפילים נזכה בעז"ה לשוב להתנחל בכול מרחבי הארץ הקדושה, להעפיל לגבעות וטרשי ארצנו, ולבקש את דבר ה' אשר ישוב וינחמנו – "ושבו בנים לגבולם".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il