ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

היכלו של משיח - ישועה קרובה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה א"י נקנית ביסורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

שבת חיי-שרה תשס"א

היכלו של משיח - ישועה קרובה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כתוב בזוהר הקדוש: מי נכנס להיכלו של משיח? מי שיכול להפוך מרירו למתיקו. התכונה הנצרכת במבחני הכניסה להיות מהתלמידים בישיבתו של המשיח היא לקחת דברים שהם מרים ולהופכם לדברים מתוקים.
ההסבר שהורגלנו במאמר זה הוא שהמאמר מדבר במובן הרוחני. דור של משיח, דור שיתגלו הרבה כוחות מרים ושליליים. דור שהחוצפא תהרוס ותפגע בכל הקדוש והיקר לאומה. עבודת אנשי הרוח לחשוף שכל הכוחות המרים הם רק בחינת ביש מלבר (מבחוץ) אולם מלגיו (מבפנים) טיב. צריך כוחות מיוחדים להראות שכל המחלות הנובעות מ"החוצפה יסגא" נובע מכוחות גדולים שנמצאים בדור.
אולם ניתן לראות במאמר זה גם הוראה פשוטה יותר המתיחסת למאורעות שאנו מצויים בהם.

קיימות שלוש תקופות בהיסטוריה של עם ישראל. ישנן תקופות שהן תקופות שהמרירות היא לחם חוקם של ישראל. זוהי תופעת הגלות שהחיים שם מרים וקשים. יש תקופה עתידית בה הכל יהיה מתוק. החיים יזרמו ללא מעצורים, הכל יהיה מתוקן. והיה לעת ערב יהיה אור. לא יהיה צורך בערב ובלילה, הכל יהיה בחינת היום.
אולם ישנה תקופה שלישית. זוהי תקופת המעבר. תקופה שהמר והמתוק משמשים בעירבוביא.
אולם אין כלל שימוש בערבוביא. יש כאן סדר, מלא השגחה פרטית. הקב"ה דואג גם למר, אולם דואג גם שמהמר יצא מתוק.

בכל תקופת הגלות עם ישראל היה צריך להבנות רק מתוך המרירות. ודאי שהרבה כוחות נבנים דוקא מתוך מצבים מרירים. אמונה, דבקות, מסירות נפש ובניית הצד הרוחני שבאומה ודאי נבנו במשך כל ימי הגלות הארוכים. ככלל אנו יודעים שבאופן אישי לא תמיד נועם החיים גורם לגיוס והוצאת כוחות אל הפועל. לפעמים דוקא הקשיים וההתמודדויות הם אלו שגורמים להוצאת כוחות אל הפועל.

אולם הקב"ה חפץ חיים, ומציאות החיים בגלות ודאי אינה בונה בנפש האומה קומה שלמה. עצירת זרימת החיים למשך זמן ארוך כבר אינו רק דבר שאוצר בקרבו עוצמות חיים שיכולות לצאת אל הפועל. ככל שהתארכה הגלות השתרשו באומה יותר מומים גלויים וחסימות רוחניות ביכולת לחיות חיים טבעיים וזורמים.

היציאה מגלות לגאולה מביאה בכנפיה מהלך אלוקי שבו כל עצירת חיים היא שורש לצמיחת חיים מחודשים. לא רק צמיחה שתתגלה בעולם הבא אלא צמיחת חיים ממשית בעולם הזה. וכך מבאר הרב באורות "מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו, ואמונתו העמוקה הזאת היא בעצמה רז קיומו היא, סוד ה' נגלה במהלכו ההסטורי, והמסורת העתיקה מעידה על אור נשמתו המכרת את עצמה ואת כל יחוסי מאורעותיה עד דור אחרון, דור צופה לישועה קרובה ". בכל הגלות הצפיה היתה לישועה רחוקה. אולם בדור הגאולה כל ארוע של מרירות נהפך בעצמו למתיקות. להשגחה זו קורא הרב "ישועה קרובה".

לשם הסברה, המרחק של ישועה בעת הגאולה זה מרחק בין נפילת גוש עציון להקמתו. נפילת הגוש בנתה בנו צפיה לישועה קרובה. עשרים שנה הלך ונבנה בתוככי האומה הרצון לבנות ולחזור לגוש. והנה הקב"ה מגלגל איך עצירת חיים זו היא בזמן קרוב נהפכה לזרם של חיים ממשייים בעולם הזה. דוקא הנפילה של הגוש בפעם הראשונה היא זו שדחפה לעקשנות יתר ולקשר מיוחד עם המקום שסללה את הדרך לחדש שם חיים. "גפן ממצרים תסיע, תגרש גויים ותטעה" (תהילים פ')- עם ישראל נמשל לגפן שדוקא במקום שזומרים אותו נוצר פרץ חיים שלא היה מתפרץ ללא הזמירה.

כבר כתבנו בעיון בפרשת העקידה על שני החלקים של העקידה. מצידנו אנו צריכים למסור את הכל לקב"ה. אנו נכונים למסור את כל כוחות החיים הטובים שבנו, את כל האהבות שלנו, ולדחותם מפני אהבת ה'. אולם יש גם חלק שני שבו הקב"ה עונה משמים ואומר: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". ע"כ אנו מתפללים "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו". אברהם אבינו לא העלה לרגע את האפשרות שלא לעשות את ציווי ה'. אולם היתה לו ציפיה פנימית שאהבת ה' תתגלה בעולם בדרך המתוקה, שיתברר שאין כלל סתירה בין אהבת ה' לאהבת יצחק.

בגלות, היתה הישועה רחוקה. הדרך לעמוד בעול הגלות היתה במסירות נפש על המיתה. התקיים בגלות רק החלק הראשון של פרשת העקידה. אולם בעת הגאולה וככל שהגאולה הולכת ורבה, כך יותר ויותר מתקיים בנו שהקב"ה דואג להשרות שכינה ולקדש שמו בחיים ע"י שהוא מגלה כיצד כל מרירות היא הבסיס לישועה הקרובה העומדת בפתח.

איפה יש עוצמות חיים גדולות? במקום שיש המשך חיים למרות כל הקשיים. אזי עוצמות החיים שמתגלות הינן טהורות יותר עילאיות יותר. ניקח לשם דוגמא את החיים בכפר דרום. דוקא עצירת החיים וסילוק החיים גורמים ליתר עוז והשתרשות בארץ. בגלות היינו במצב של לילה. עתה אנו במצב של "ויהי ערב ויהי בוקר". הערב הוא המכין והמאפשר את ביאת היום. רק לעתיד נזכה שלא נצטרך לא ערב ולא מיתה ולא כל עצירת חיים.

בסילוק של נשמות תוך כדי מסירות נפש על ארץ ישראל אנו מחלקים בין הנשמה המסתלקת לבין הסביבה הנשארת. מי שמסתלק, כלפיו אין כלל מרירות. הוא נשלח לעולם לזמן מסוים, עשה שליחותו בשלמות, גמר תפקידו ונסתלק מן העולם בשם טוב. ולא עוד אלא שהקב"ה זיכה אותו שלא כדרך הבריות ששעת הפטירה הינה שעה שלא מתגלה בו חיים. כאן אין אדם שיכול לעמוד במחיצתם. שעת מסירות הנפש מקפלת בקרבה הרבה שנות חיים סתמיות. אנו צריכים להתרגל שאין החיים תלויים במספר השנים שאנו חיים על פני האדמה. האר"י הקדוש חי ל"ו שנים אולם הספיק בחיו מה שאנו לא מספיקים במאות שנים. שעת מסירות הנפש שוה שנים רבות של חיים סתמיים.
לגבי הסביבה הנשארת יש הרבה מרירות, הרבה עצירת חיים. לא ביום אחד ניתן להפוך את המר למתוק. אולם בניגוד לימי הגלות שבהם קהילות שלמות נכחדו, בעת גאולה גם כשיש עצירת חיים הקב"ה דואג שבמשך הזמן יש ביד הסביבה כח להפוך את המרירות למתיקות.

דוגמא חיה ליכולת להפוך מר למתוק זה ר' יואל צור הי"ו. אני בטוח שבעוצמות שלו, מדרגת החיים שהוא מגלה בחייו מאז הפיגוע האיום באישתו ובנו היא עשרת מונים ממה שהיה. לאט לאט גם הדברים הולכים ומסתדרים ומתיקות החיים הולכת וחוזרת. בחודשיים האחרונים אנו רואים במיוחד השגחה פרטית מיוחדת שבה הקב"ה באין ספור פעמים דואג לנו שתיכף ומיד הקב"ה הופך לנו את המר למתוק. מאות ואלפי מקרים שבהם היינו בארועי ירי במטענים וכדו' והקב"ה מיד המתיק והביא ישועה קרובה. הארוע של הערב בו ירו על המכונית של יעל ואורי הי"ו הוא אחד מהמקרים בהם הקב"ה תכף ומיד המתיק את המר למתוק.

קרבן תודה שונה משאר הקורבנות. בדרך כלל כשבאים לבית המקדש מתנתקים מחיי המדינה ומתרוממים לספירה אחרת, לספירה שהכל טוב, הכל מתוקן. בבית המקדש אין היום נמשך מהערב. בבית המקדש מתחילים מיד מהיום והערב נמשך מהיום. היום מאיר גם את הערב. כביטוי לספירה מיוחדת זו אין מביאים חמץ במנחות הבאות בבית המקדש. אולם בקרבן תודה יחד עם שלושים' מנחות ממצה מביאים גם עשרה לחמי חמץ. כשמביאים תודה אנו באים לבית המקדש שלא מתוך ניתוק מחיי המדינה אלא להפך. אנו מביאים איתנו את הקשיים שנפגשנו איתם במדינה ואנו עומדים בפני הקב"ה ומודים לו על מה שנתן לנו כח להפוך את המדינה למקדש, את החמץ למצה, את המר למתוק.

ביום שישי התפרסם באחד מהעיתונים רשימת ל"ג הקדושים שנהרגו על קידוש ה' בקרבות בחודשיים האחרונים. התלבטנו האם לתלות את הרשימה בבית בכדי לזוכרם. הרי אחד מהמידות הבסיסיות הנצרכות בעת הזאת להיות שותף עם הציבור לחוש את צרת הציבור. רק מי שמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. רק מי שחש את המרירות זוכה מתוך כך לזכות למתיקות המיוחדת שבאה רק אחרי המרירות. אולם לאחר מחשבה שניה אמרנו לעצמנו שודאי צריך לתלות רשימה זו. אולם לידה גם צריך לתלות רשימה של אלפי מקרים בהם הקב"ה הראנו אות לטובה והמתיק לנו מיד את כל המר למתוק. אנו צריכים לראות את המציאות כמות שהיא באיזונים הנכונים שבין המר למתוק. לכן אני קורא כמו שאנו עושים הלויה לכל נפטר אנו צריכים גם לעשות מפגש הודיה על כל נס ונס שעושה איתנו הקב"ה בכל עת ובכל שעה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il