בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחה לפרשת שלח לך תשע"ב

ארץ ישראל - חיי קודש המרוממים את חיי החול

עניינה של ארץ ישראל הוא שלימות מכל הבחינות - שילוב של חיי הקודש המרוממים את חיי החול. תיקון חטא המרגלים - התבוננות במעלת הארץ ופעולות למען ישובה. נסכים - עבודת ה' בכל המדרגות. חלה- קישור יום יומי עם הקודש

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כז' סיון התשע"ב
12 דק' קריאה 39 דק' צפיה
תיקון חטא המרגלים 1
לעשות רצון ה' ולא רצונות פרטיים
האנשים שהלכו לתור את הארץ לא היו אנשים פשוטים אלא "ראשי בני ישראל" (במדבר יג, ג), תלמידי חכמים, מנהיגים וצדיקים (רש"י שם ג) ועם כל זה הם כשלו. הזוהר (ח"ג קנח ע"א) כותב שמלכתחילה אותם מנהיגים הלכו לשליחותם מתוך כוונה שלילית, מכיוון שידעו שכשיבואו בני ישראל לארץ, הם יסולקו ממשרתם כמנהיגים, ולכן לא רצו להיכנס לארץ. זה כואב מאוד לשמוע את הדברים הללו. מנהיגים, ראשי אלפי ישראל, שיש להם מחשבות כאלו פרטיות ושליליות ובעטיים יבואו ויספרו דברים רעים על ארץ ישראל ויטו את לב ישראל כנגד אביהם שבשמים, איך זה ייתכן?
אולי ניתן לומר שכוונת הזוהר היא שחטאם לא היה במודע, אלא בתת ההכרה שלהם. אותם מנהיגים לא רצו בכניסה לארץ, ומכך הם נתלו בכל מיני סיבות "אידיאולוגיות" כמו שארץ ישראל ארץ אוכלת יושביה, יש בה ענקים וערים בצורות, וכיבושה קשה ומסוכן ולא אפשרי בדרך הטבע, והרי אין לסמוך על הנס. הסברים רבים הגיוניים, ואולי אף הלכתיים ומוסריים אבל הרקע לכל ההסברים הללו היה מה שחשבו בתוך לבם. יש כאן לימוד גדול. אדם צריך לבדוק בנבכי לבבו, כי לפעמים הוא תולה מעשים מסוימים באידיאולוגיות שונות, אך לא תמיד הדבר הנכון אלא הלב שלו נוטה לזה. צריך לעבוד את הקב"ה על-פי מה שהוא מצווה ולא לפי הרגשות הלב, וצריך לבטל את המחשבות, התאוות והרצונות הפרטיים אל הציווי של ריבונו של עולם.

רצון העם להתנהל בדרך הטבע
יש המסבירים שפירושו של הפסוק "שלח לך אנשים" (במדבר יג, ב) הוא שהקב"ה לא ציווה על שליחת המרגלים אלא ישראל רצו בכך, והקב"ה אמר למשה "אם תרצה שלח" (רש"י שם ב). הסיבה שישראל רצו לשלוח מרגלים היא כיוון שבדעתם היה להיכנס לארץ שלא בדרך ניסית, לא כשהקב"ה הולך לפניהם בעמוד אש וענן, וארון הברית מפלס את דרכם, שאז היו מנצחים את האויבים בדרך נס. הליכתם של עם ישראל במדבר הייתה למעלה מדרך הטבע. המציאות הזו הייתה קשה בשביל העם, כוון שזה גרם למתח רוחני קשה מאוד. כל הזמן הקב"ה רואה אותם, ומולם עמוד הענן והאש והשגחה פרטית צמודה, והם נפגעים מיד מכל דבר שאינו מתבצע באופן מושלם. המציאות הזו הייתה גבוהה וקשה לעם והם רצו לרדת ממדרגה זו (העמק דבר שם ב). כך גם במעמד הר סיני בקשו העם: "ויּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלוקִים פֶּן נָמות" (שמות כ, טז). כלומר העם הרגיש שהתביעה, כאשר ה' נמצא בקרבו, היא יותר גדולה מהיכולות שלו ולכן החליטו לרגל את הארץ לראות ולבדוק איך אפשר לכבוש אותה בדרך הטבע ולא בניסים על טבעיים.

חשש המרגלים לרדת ממדרגתם הרוחנית
יש המפרשים בדיוק להיפך (שפת אמת, שלח תרל"ט), שהנשיאים המרגלים לא רצו להיכנס לארץ ישראל מתוך פחד שבארץ הם ירדו מהמדרגה העליונה. במדבר הנשיאים היו במעלה עליונה, מעין "אברכים למהדרין". חיים בבית המדרש, אין צורך לעבוד, המן יורד והבגדים לא בלים "ורגלך לא בצקה" (דברים ח, ד), וכל זאת תוך שרואים את השכינה ואפשר להתרומם במדרגות הקודש כמו שהם עלו והתעלו במדבר. כיוון שכך, רצו המנהיגים להישאר במציאותם הרוחנית ולא להיכנס לארץ ישראל ששם יצטרכו לבנות מדינה, צבא, חקלאות, כלכלה וכל שאר הדברים הנחוצים לחיים בדרך הטבע. כלומר אותם נשיאים רצו לשמור על הגובה הרוחני שהושג במדבר וזו הייתה סיבת כישלונם בחטא.
יש כאן דעות שונות, דעות כאלו ואחרות וכנראה שבמציאות היו כאלה שלא יכלו לסבול את הגובה הרוחני, וכאלו שלא רצו לרדת מהמדרגה הרוחנית הגבוהה, הם חשבו שכך הוא הסדר האידיאלי להיות בקודש כל הזמן.

חיים של שלימות בארץ ישראל
אך לא זה ולא זה רצון התורה. הקב"ה רוצה שעם ישראל יכנסו לארץ ישראל ויחיו בארץ חיים של קדושה עליונה יחד עם חיים מעשיים בפועל. הרי עבודת האדמה היא מצווה בפועל כחלק ממצוות ישוב ארץ ישראל, כמו שהחתם סופר כותב (חידושי החת"ס על סוכה דף לו ע"א ד"ה דומה לכושי) שעבודת הקרקע בארץ ישראל היא מצווה כמו הנחת תפילין. יש לעבוד ולהתפרנס מיגיע הכפיים ולרומם את כל החיים המעשיים כך שיהיו קשורים עם הקודש. אמנם לא כל אחד ואחד יכול להיות אדם מרומם מעל לכל הצדדים המעשיים, מלא ברגשי קדושה עליונה וגם להיות איש עובד אדמה או עובד בכל מקצוע אחר. אבל עם ישראל כעם, יכול להגיע למדרגה זו שמנהיגיו יהיו אנשי קודש, אנשי אמונה גדולה, אנשים שראשם בשמים, ואילו שאר חלקי האומה עוסקים כל אחד במלאכתו, וכולם מחוברים יחד ועל ידי זה מקדשים את השמים ואת הארץ כאחד (אורות התחיה ד).
באופן כזה של חיבור, החיים יהיו מלאי טהרה, מלאי מוסר בסדר נכון ומושלם והקדושה האלוקית תוכל אז להתפשט אל כל חלקי המציאות, ולא תישאר רק גבוהה ועליונה. בחיבור שבין אנשי הקודש לאנשי המעשה, הקדושה מתפשטת ומופיעה בעבודת האדמה, בבין אדם לחברו, בכל היחסים הממוניים שבין עובד למעביד, והכול בסדר של חיים מושלמים ועליונים. כך מופיעה הגדולה האלוקית בכל שלמותה, בכל חלקי החיים. זהו עניינה של ארץ ישראל, ארץ שהיא קרקע מחד, ויש לה שמים מיוחדים מאידך, שמים עליונים "וזה שער השמים" (בראשית כח, יז, וחסד לאברהם מעין שלישי נהר ג). עניינה של ארץ ישראל הוא שלימות בכל הצדדים.

"ארץ תאני וענבי"
ההתבוננות בגדולתה המיוחדת של ארץ ישראל הוא תיקונו של חטא המרגלים. הרב צבי יהודה זצ"ל נהג לפרש את הביטוי "ארץ תאני וענבי" שבפזמון של מוצאי שבת שכתב הרב זצ"ל (עולת ראיה ב, עמ' ריב) ולומר כי גרגירי הענבים המחוברים לאשכול מבטאים את החיבור של הפרט לכלל. גם ביין היוצא מן הענבים יש תכונה מיוחדת שהוא מחבר. אם אדם שותה יין חדש הוא אינו מברך הטוב והמטיב ואילו אם שניים שותים עליהם לברך הטוב והמטיב (שו"ע או"ח קעה, ד), בגלל השמחה המשותפת שנוצרת על-ידי שתיית היין. היין משמח ובמצב של שמחה שוכחים את כל הכעסים ומתאחדים. זהו עניינו של היין - לחבר ולאחד את הכול. לעומת זאת, לתאנה יש טבע שונה. בתאנה כל פרי גדל לעצמו. ולא רק זה, אלא שגם אי אפשר לאסוף את כל התאנים בזמן אחד. יש תאנים שמבשילות בבוקר ויש שמבשילות רק בערב ויש שלמחרת, כל תאנה מתבשלת בזמן שלה, בפרטיות (במדבר רבה יב, ט).
הסביר הרב צבי-יהודה כי הרב זצ"ל רצה לומר במילים "ארץ תאני וענבי" בפזמון שכתב, שבארץ ישראל כל אחד הוא מיוחד, לכל אחד יש תפקיד מיוחד ועבודת ה' ייחודית שלו. כשם שפרצופיהם אינם שווים כך גם דעותיהם שונות (ברכות נח ע"א) ולכל אחד יש הנפש והנשמה המיוחדת שלו, כוחות שונים ומעלות אחרות, ואין אחד דומה לחברו. כך הוא בדמיון לתאנים שגדלות כל אחת בזמנה ובפני עצמה. עם זאת עם ישראל הוא עם אחד וכל אחד מישראל מהווה גוון במכלול השלם. עבודת ד' צריכה להיות עבודה של אומה שעובדת את ריבונו של עולם, כשכל אחד מוסיף איזה גוון לעבודת ה'. ישנם שישים ריבוא של אורות ונשמות ונרות המאירים בגוונים שונים ומיוחדים וביחד יוצאת מהם הארה גדולה של הופעת רצון ה' בעולם על ידי ישראל.
זהו עניינה של ארץ ישראל שהיא מכילה הכול, את הפרטיות ואת הכלליות, את השמים ואת הארץ.

תיקון חטא המרגלים
תיקון חטא המרגלים הוא לדעת את ערכה הסגולי של ארץ ישראל. לדעת כי היא ארץ עליונה שכמה שנאמר שבחים עליה לא נספיק. הרב זצ"ל כותב באגרות (אגרת צו) לקבוצת תלמידי חכמים בירושלים שמבקשים ממנו הדרכה ללימוד תורה בארץ ישראל, כי כדי לתקן את חטא המרגלים יש לדבר בשבחה של ארץ ישראל. ויש לדעת כי כמה שנדבר ונפריז באמירת שבחים על ארץ ישראל לא נוכל להגיע לאחד מיני רבבה משבחה של הארץ, כי היא כל כך גדולה במעלותיה. הרב כותב עוד שלימוד התורה שבארץ ישראל שונה לחלוטין מלימוד תורה שבחו"ל. ויש בזה מדרגות, כל אחד לפי מה שהוא, ובכל המדרגות ההבדל שבין לימוד התורה שבארץ לחוץ לארץ הוא עצום. ומוסיף הרב זצ"ל: "ואנכי הנני בזה יודע ועד". הרב היה בחו"ל, עלה לארץ ישראל וראה את השינוי העצום והוא מעיד על עצמו. לא מדובר כאן על השערה אלא ראיה מציאותית (ראה בשיחות מו"ר על אורות ארץ ישראל, פרק ה, עמ' 94-95). אין הרבה תלמידי חכמים שאמרו את הדברים הללו. אני לא יודע אם יש אפילו מעטים שרואים את ההפרש בין לימודה של ארץ ישראל ללימוד התורה שבחו"ל. אמנם חז"ל אמרו שאין תורה כתורת ארץ ישראל, שנאמר: "וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב, יב; בראשית רבה טז, ד) אבל לא כל אחד מצליח להגיע בראייתו לעומק הזה. וכל כך למה? כיוון שמעלתה של ארץ ישראל היא מעלה סגולית. הדבר דומה לשבת, לא כל אחד מרגיש את סגולת השבת והנשמה היתרה אלא רק את ההתנהגויות החיצוניות: הבגדים המיוחדים, המאכלים המיוחדים, הכלים היפים, ורוממות האווירה המיוחדת נובעת מהדברים החיצוניים, אבל הוא לא מרגיש את הנשמה היתירה. כך גם ישנה נשמה יתרה בארץ ישראל (חסד לאברהם, מעין שלישי, נהר יב), סגולה מיוחדת, אלוקית, לא משהו שאפשר למשש בידיים או לראות בעיניים או אפילו להבין בשכל פשוט. לשם כך צריך הארה, השראה רוחנית. משהו מרוח הקודש.
עלינו לזכור את מעלתה של ארץ ישראל וככל שמפנימים וזוכרים זאת יותר מרגישים את מעלותיה של הארץ, ומתוך כך מבינים כמה צריך ללחום ולרצות את קיומה. עלינו לתקן את חטא המרגלים על ידי ההכרה במעלותיה של הארץ, ועל ידי עלייה בפועל אליה. במקום למאוס בה - לרצות בה, וללחום על כך שתהיה בידינו, וקל וחומר שלא לתת אותה ח"ו, לא חלק ממנה ואף לא שעל ממנה. אנו צריכים להביע את אהבתנו לארץ ישראל, ולעשות כל מה שבידינו כדי למנוע משהו הפוגע בקדושתה ומעלתה של הארץ.

"ארץ זבת חלב ודבש"
התורה מכנה את הארץ: "ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, ח). הרב צבי יהודה היה אומר שיש באמירה זו חידוש מיוחד של התורה. חז"ל אומרים שהחלב נוצר על ידי דם שנעכר, מתפרק בגוף הבהמה והופך להיות חלב (נדה ט ע"א). ואם כן עולה השאלה כיצד מותר לאכול חלב, הרי דם אסור באכילה?! אלא שזהו החידוש שלמרות מקורו של החלב התורה התירה אותו באכילה. כך גם בדבש. אמנם כוונת הפסוק הוא לדבש תמרים, אך בכל זאת כיוון שהמילה "דבש" נשמעת לנו כדבש דבורים, יש כאן מסר שהתורה רוצה ללמד אותנו: דבש הרי יוצא מן הטמא: מן הדבורה שהיא טמאה ואסורה באכילה, ויש כלל בהלכה שכל היוצא מן הטמא טמא (בכורות ה ע"ב). ואילו כאן הדבש שיצא מן הדבורה טהור.
היה אומר הרצי"ה שזהו שבחה של ארץ ישראל, שיש לה כוח המהפך, לקחת את המציאות ולהפוך אותה לטובה, מדם לחלב. כאן הדם הוא רמז לדין והחלב לרחמים (פרדס רימונים שער ח פ"ו). זאת אומרת שארץ ישראל מסוגלת לרומם ולהפוך את הדברים הטמאים, ואלו שנמצאים במצב השלילי ביותר, היא מתקנת אותם ומרוממת אותם (שיחות הרצי"ה במדבר, עמ' 199-196).
ארץ ישראל באמת דורשת גובה. הרב ישכר שלמה טייכטל בספרו "אם הבנים שמחה" כותב שבגלל המעלות הגדולות של ארץ ישראל, וגם כיוון שהשטן מאוד חושש מהגאולה ומתיקונם של ישראל, הוא לוחם בזה מלחמת חורמה לעצור ולמנוע מישראל מלבוא לארץ (עמ' רנ-רנז; רצג). השטן גם מפתה תלמידי חכמים שלא יבינו את ערכה של ארץ ישראל ויישארו בחו"ל, ואף אם הם בארץ גורם שלא יבינו את מעלתה של הארץ. וכל זה מפני שההכרה הזו תביא את ביטולו של הס"א וזו הרי המלחמה האחרונה שלו. בזמן שהרב טייכטל כתב את ספרו, היו הרבה מגדולי התורה באירופה שהתנגדו לעלייה לארץ ישראל, והוא התבטא בחריפות מאוד גדולה וכתב שההתנגדות הזו כולה מעשה שטן. לצערנו גם היום השטן הזה מרקד בתוכנו ולא כל תלמידי החכמים מבינים את גודל מעלתה של הארץ וכמה צריך להשתדל בקיומה והחזקתה.
זכינו שאנו משתדלים גם במצווה הזאת של יישוב ארץ ישראל שהיא שקולה כנגד כל המצוות, יחד עם קיומה של כל התורה כולה על כל פרטיה ודקדוקיה. על מנת כן באנו לכאן, לבית אל, כדי להיאחז במקום הקדוש הזה שיש לו שם קדוש ומיוחד שאין כמותו לאף מקום, שם שיש ספק אם מותר לומר אותו מפני קדושתו. ואנחנו מתפללים לריבונו של עולם שיעזור לנו במאבק ובהשתדלות שלנו, ושיחזק את אחיזתנו כאן שתלך ותגבר, תלך ותתרחב.

עם ישראל כעם ה'
מהמשבר של חטא העגל, שהיה איום ונורא, למדנו הרבה דברים, מכל נפילה אנחנו לומדים. גם כאן מחטא המרגלים אנחנו לומדים דבר חשוב מאוד. המחילה שהקב"ה מוחל לישראל באה לאחר שמשה רבינו אומר לקב"ה שאם הוא יכלה את ישראל יהיה מכך חילול ה':
וְהֵמַתָּה אֶת הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעֲךָ לֵאמר: מִבִּלְתִּי יְכולֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר: (במדבר יד, טו-טז)
נשים לב: משה רבינו לא מבקש מהקב"ה שימחל לעם ישראל כי העם לא חטא, אלא שיהיה חילול ה' אם יפגע בעם. הרי לאחר יציאת מצרים כל העולם יודע שעם ישראל הוא עם ה' ואם עם ה' ייפגע זהו חילול ה'. גם ביחזקאל מוזכרת טענה זו, שכשעם ישראל לא נמצאים בארץ ישראל מתחלל שמו הגדול של הקב"ה: "ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו, כ), ולכן הקב"ה יגאל ויחזיר אותנו לארץ ישראל למען לא יתחלל שמו הגדול. כאן מתגלה הקשר שבין הקב"ה לעם ישראל, שלאחר שעם ישראל הוא עם ה', הקב"ה כביכול צריך לדאוג כל הזמן לעם ישראל שלא יתחלל שמו, ובזכות זה מובטח לנו קיומו של ישראל "ושמנו קראת בשמך" (פיוט "אין קצבה" לראש השנה). זהו לימוד חשוב שאנו לומדים מחטא המרגלים.
עוד למדנו מחטא זה שיש אפשרות של סליחה מחטא איום ונורא. "ויאמר ה' סלחתי כדבריך" (במדבר יד, כ), התחדשה הסליחה האלוקית מחטא העגל והיא מופיעה מול עינינו, ואכן אנחנו מזכירים כל פעם פסוק זה בסליחות וביום הכפורים.

קרבן מנחה
לאחר מכן התורה כותבת לנו שאמנם הכניסה לארץ ישראל תתאחר בארבעים שנה, אבל זו תקופה עוברת וכבר נצטווינו על מצווה בכניסה לארץ ישראל:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבואוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבותֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נותֵן לָכֶם: וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לַה' עולָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמועֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחוחַ לַה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצּאן: וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לַה' מִנְחָה סולֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן: (במדבר טו, א-ד)
גם כאן נשאל: מה רוצה התורה ללמד אותנו בפרשה זו, פרשת המנחות? אלא שיכול אדם לחשוב שאם עובדים את הקב"ה צריך לעובדו בצורה הכי חשובה, לכן יש להביא קרבן מן החי, ולא שייך להביא קמח שהוא מן הצומח ופחות חשוב. אבל התורה מלמדת אותנו שצריך לעבוד את הקב"ה בכל המדרגות - לא רק במדרגה הגבוהה של החי, אלא גם במדרגת הצומח. כך גם לגבי הדומם שגם בו נאמר: "על כל קרבנך תקריב מלח" (ויקרא ב, יג). מכל דבר יש להביא לה', וזהו גם עניינה של ארץ ישראל. לכן מופיע ציווי המנחות להורות שבארץ ישראל עובדים את הקב"ה בכל המצבים והצדדים, הגבוהים והנמוכים, גם במדרגת הצומח ואף במדרגת הדומם.

הפרשת חלה - קשר יומיומי עם הקודש
לאחר פרשת המנחות מצווה אותנו התורה על הפרשת חלה. למצווה זו יש מעלה מיוחדת במינה: שלא כחיוב תרומות ומעשרות שחיובם חל רק לאחר כיבוש וחלוקת הארץ, החיוב בחלה חל מיד בכניסה לארץ:
בְּבואֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה: וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה': רֵאשִׁית עֲרִיסותֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גּורֶן כֵּן תָּרִימוּ אותָהּ: (במדבר טו, יז-כ)
ייחוד נוסף במצוות חלה הוא שמהתורה המצווה מתקיימת רק כאשר כל יושבי הארץ עליה (כתובות כה ע"א, שו"ע יו"ד שכב, ב), ומלבד מצוות היובל שאר המצוות התלויות בארץ אין החיוב תלוי בכך שיהיו יושביה עליה (לדעת הרבה מן הראשונים, ולרמב"ם גם תרומות ומעשרות תלויים ביושביה עליה), זאת אומרת שזו מצווה המתקיימת במציאות שלימה של עם ישראל היושב בארצו, כל שבט ושבט במקומו. מצוות החלה קשורה עם הבית, ושלא כבתרומות ומעשרות שיש לעשר אותם פעם אחת באסיפת הגורן, הפרשת החלה היא מעשה יומיומי, שהרי כל יום או יומיים אופים לחם ומפרישים ממנו לכהן. הסדר הזה יוצר קשר עם הנציג האלוקי, קשר יומיומי עם הקודש. כך אנו מרגישים שחלק מהאוכל שאנחנו אוכלים מופרש ויש בו משהו מהקודש וזה מרומם את כל החיים. מצוות חלה היא אפוא מצווה המקשרת את כל חיי היומיום אל הקדושה.
דרשו חז"ל: "על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (שבת לא ע"ב). ומסבירים חז"ל, שמצוות חלה נתנה לאשה מכיוון שחווה פיתתה את אדם הראשון הקרוי חלתו של עולם (בראשית רבה יז, ד). ניתן להסביר מאמר חז"ל זה, כי כמו שהחלה היא נקודת הקודש שבעיסה כך נקודת הקודש שבעולם הייתה אדם הראשון. בעולם יש הרבה בריות, והשיא שבהן היה אדם הראשון שהקב"ה ברא אותו בצלמו כדמותו. חווה פיתתה את אדם הראשון וגרמה לו לחטא ולמיתה, ולכן כנגד זה היא צריכה לשמור על מצוות חלה. כך גם כיוון שגרמה לאדם הראשון למיתה יש לה דמי טומאה, ועליה לשמור את איסור הטומאה שמתקן את הנפילה. נוסף לכך האישה גם כיבתה נרו ואורו של עולם, שהרי כל אדם הוא נר "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז), וכיוון שהיא פגמה בנר העולם עליה להדליק את נר השבת. ואם לא תקפיד על כך "נשים מתות בשעת לידתן".
המהר"ל אומר (גבורות ה', פרק מא) שיש באדם שלושה כוחות: גוף, חלק רוחני נבדל מעט מהגוף שזו הנפש, והחלק השכלי שמנותק לגמרי מהגוף וזו הנשמה. כנגדם יש אברי האדם: מוח, לב וכבד. התיקון של חטא האדם הראשון צריך להיעשות בכל הרבדים: להיזהר בטהרת המשפחה שזהו תיקון הגוף, לקיים מצוות חלה שזהו תיקון הנפש הקשורה בגוף שכן גם החלה שהיא נקודת הקודש נפרדת מהעיסה ואילו הדלקת הנר היא התיקון של הצד הרוחני.

ארץ ישראל נקנית בייסורים
לפי רעיון זה ניתן להסביר מאמר חז"ל נוסף:
תניא: רבי שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא. (ברכות ה ע"א)
גם כאן ניתן להסביר שארץ ישראל היא כנגד המציאות הגשמית, העולם הבא הוא כנגד צד הנפש ולימוד התורה הוא כנגד הצד העליון - הנשמה. כל אלו נקנים בייסורים. ויש לשאול: מובן מדוע התורה ועולם הבא נקנים בייסורים, שהרי אלו דברים רוחניים הנמצאים במדרגה גבוהה מאוד, ואי אפשר לקנות את התורה ואת העולם הבא אלא על ידי זיכוך ועוד זיכוך. אבל ארץ ישראל היא מציאות גשמית ולכאורה מה שייך זיכוך לכאן?!
משיב רבי מנחם מנדל מויטבסק (פרי הארץ, פרשת בשלח) שאין מדובר כאן על ייסורים חיצוניים שאדם מייסר את עצמו באוכל ואי נעימות גשמית אחרת כדי לזכות לתורה. אלא הכוונה היא שעצם העיסוק בתורה מייסר, שכשאדם לומד תורה הוא צריך להידבק במדרגה העליונה של התורה שהיא גבוהה מאוד, וכיוון שכך היא מושכת את האדם למעלה וגורמת כאילו מעין נתק שבין כוחות החיים לבין התורה שהיא כל כך נישאת. הפירוד הזה והמתח הזה שבין האדם לרוחניות שלו שהולכת ונמשכת עד שיש כאן כעין קרע, אלו הם הייסורים הגדולים ביותר. אמנם אלו ייסורים טובים, שכמובן שיש לשמוח בהם, אבל אלו עדיין ייסורים.
סוג כזה של תביעה שגורמת למתח פנימי יש גם בארץ ישראל. הקישור לארץ ישראל שקדושתה כה עליונה דורש הזדככות מיוחדת וייסורים כדי לקלוט מהעליונות הזאת, וקישור זה עצמו הוא שמזכך את האדם. רבי מנחם מנדל מוויטבסק עלה לארץ ישראל עם קבוצת העולים הראשונה של החסידים, ועבר בעצמו הרבה ייסורי קליטה בגוף וכנראה גם בנפש, והוא זה שיכול להרחיב ולהסביר מה מהותם של הייסורים האלו.
נתפלל שנזכה לקישור אמתי לארץ ישראל, מתוך הבנת מעלותיה וקדושתה.




^ 1.שיחה לפרשת שלח תשע"ב
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il