ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ופרצו חומות מגדלי | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים חנוכה חנוכה בראי דורנו Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (52 ד') הורד mp3
שלח לחבר הורד דף מקורות

תשס"ג

ופרצו חומות מגדלי

לחבר את החול אל הקודש



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

הקדש וקדש הקדשים
הגמרא במסכת שבת 1 דנה במהותו של חג החנוכה:
מאי חנוכה? דתנו רבנן, בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום - בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה.

על דברים אלו שואל המהר"ל 2 , הרי הלל אומרים רק על נס של הצלה מסכנת חיים, ולא על מתן אפשרות לקיום מצוה! מי שאנוס הריהו פטור מהמצוה, ומצוות לא ליהנות ניתנו, ומה פשר ההלל על נס השמן? והוא עונה:
נעשה הנס בנרות כי היוונים היו מטמאים את ההיכל, שכך כח יון מיוחד להתגבר על ההיכל יותר מכל האומות וסימן לדבר היכל עולה מספרו 65 ויון מספרו 66 להורות כי יש למלכות יון כח גובר על ההיכל ובזה מטמאים את ההיכל, ולכך כשגברו על ההיכל טמאו את כל השמנים שבהיכל ודוקא שמנים כי השמן הוא מיוחד לקדושה, וראיה לזה כי בשמן מקדשין ומושחין הכל והוא עיקר הקדושה... ולא נשאר רק פך אחד קטון שהיה מונח בחותם של כהן גדול כי כהן גדול יש לו קדושה על קדושה. כי כהן גדול נכנס לפני ולפנים לדש הקדשים וזה קדושה על קדושה, ומצד זה אין ליונים כח על ההיכל, ובשביל מעלה זאת שהיא קדש הקדשים לא היו יכולים יון לשלוט באותו פך קטן שהיה מונח בחותמו ובהסתר של כהן גדול.

המהר"ל מסביר שליוונים יש כח שמתגבר על ההיכל, לכן הם טימאו את הקודש, אבל אין בכוחו להתגבר על קדש הקדשים, אותו מייצג הפך שמונח בחותמו של כהן גדול. אמירת ההלל אינה על היכולת לקיים את מצות הדלקת הנרות, אלא על כך שהתגלה שליוונים אין כח להתגבר על קודש הקדשים.

דברי המהר"ל טעונים, כמובן, באור. מהו פשר האמירה שיש ליוונים כח להתגבר על הקודש ולא על קודש הקדשים? ועוד, מהו בכלל ההבדל המהותי בין הקדש ובין קדש הקדשים? איך מודדים קדש קדשים? ודאי שלא מדובר בעוד '20 קילו' של קדושה! זוהי שאלתנו הראשונה.

שבת, ראש חודש ומילה
נשאל שאלה נוספת. בדברי חז"ל ובמקורות נוספים מצאנו שהיונים גזרו שלא לשמור שלש מצוות - שבת, ראש חודש ומילה. וכך כתוב ב'מגילת אנטיוכוס':
בהיות זה כאשר היה דבר המלך נחפז מצאו איש אשר מל את בנו ויביאו האיש ואשתו ויתלו אותם כנגד הילד: וגם אשה אשה ילדה בן אחרי מות בעלה ותמל אותה לשמונה ימים ותעל על חומת ירושלים ובנה מהול בידה: ותען ותאמר לך אומרים בגריס הרשע אתם חושבים לבטל מאיתנו הברית אשר כרת עמנו ברית אבותינו לא נבטל ממנו שבת ראש חודש ומילה מבני בנינו לא יוסר: ותעל לארץ בנה בידה ותפול אחריו וימותו שניהם כאחד ורבים מבני ישראל אשר היו עושים כן בימים ההם ולא שינו ברית אבותם.

נשים לב שהיונים לא ביקשו שנבטל תלמוד תורה או את שאר המצוות, אלא רק את שבת, ראש חודש ומילה. שאלתנו השניה היא - מה מייחד את שלש מצוות אלו?
בשתי שאלות אלו נבקש לעסוק, וכך נגיע עד נרות החנוכה שלנו.

מה פירוש 'לעשות את השבת'?
תחילה, ננסה להבין את מהותה של מצות השבת. במדרש לקח טוב מצאנו: 'ששת ימים תעבוד - זו מצות שבת'. במבט ראשון, דברי המדרש אינם מובנים: ניתן להבין שאם אדם עושה בימות החול דבר טוב הוא שומר אותו לשבת, אבל המדרש אומר שהעבודה בימי השבוע היא היא מצות השבת - מה פשר הדבר?

שאלה נוספת נשאל על הפסוק "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדרתָם בְּרִית עוֹלָם" 3 - מהו פשר הביטוי 'לעשות את השבת'? הרי מציאות השבת כלל אינה תלויה בנו! בין אם נתכונן לשבת ובין אם לא נתכונן אליה, בין אם נשמור אותה ובין אם לא נשמור אותה - השבת תיכנס בשקיעה ותצא למחרת! הספורנו הרגיש בקושי, ופירש "ושמרו בני ישראל את השבת - בעולם הזה, לעשות את השבת - ביום שכולו שבת". מי ששומר את השבת כאן יזכה לעשות אותה שם. אולם, פשט הפסוק הוא שכולו מתייחס לעולם הזה. כיצד ניתן, אם כן, לעשות את השבת גם כאן?

השבת - היציאה לחרות
כאשר הקב"ה פוגש את משה בסנה בפעם הראשונה ושולח אותו ללכת אל פרעה כדי להוציא את בני ישראל ממצרים, אומר משה לה' "מִי אָנכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" 4 . ומפרש רש"י:
מי אנכי - מה אני חשוב לדבר עם המלכים: וכי אוציא את בני ישראל - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים?

מהי משמעות דברי משה "מה זכו ישראל שתעשה להם נס"? ודאי שמשה לא בא לקטרג על עם ישראל, אלא הוא אומר לקב"ה - 'בני ישראל הם עם של עבדים, אם אוציא אותם עכשיו ממצרים הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. יש צורך בשנה לפחות כדי להכין אותם לחרות! כך הייתי חושב מצד עצמי, אבל כיון שאתה שולח אותי - אני מקבל כמובן את צו ה'. אולם, כשאדבר אל פרעה - אבקש ממנו שלשה ימים לעבוד את אלוקי השמים והארץ שבו אנחנו מאמינים, ואז נראה - אם אחרי שלשה ימים העם הזה ילמד מהו חופש נישאר בחוץ, ואם לא - חוזרים חזרה למצרים'. הקב"ה נותן למשה 'אור ירוק': 'אתה יכול לומר לפרעה מה שאתה חושב ומרגיש, ואז תראה איך העם יודע בזמן קצר לעבור מעבדות לחרות, הם לא צריכים שנה להכין את עצמם לחופש'. והנה העם יוצא ממצרים, בהתחלה הוא קצת בלחץ וחיפזון ואחרי כמה ימים הוא שוב בלחץ, כשהמצרים מאחוריהם. הפעם הראשונה שהעם מרגיש רגוע היא כשהמצרים מתים, אבל התורה לא אומרת "וירא ישראל את המצרים" אלא את מצרַיִם, וכפי שמסביר הנצי"ב - עם ישראל ראה את המהות של מצרים על הים, נגמר הסיפור שנקרא מצרים. "אז ישיר משה ובני ישראל", עכשיו מרגישים בני חורין.

וכאן אומר לו ה' - כמה ימים אמרת שצריך כדי לבדוק אם העם מסוגל לחופש, שלשה ימים? עכשיו זה מתחיל. בסוף שלשת ימים נאמר "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט" 5 וכותב על כך רש"י: "במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין". בכך אומר הקב"ה למשה: דרך המצוה הראשונה, מצות השבת, אתה תראה איך העם הזה נהיה בן חורין ויודע מה זה חופש.

השבת - בת הזוג של ישראל
במאמר מוסגר: כדי להבין את עוצמתה של השבת, נשים לב. הערוך לנר ועוד קדמונים כתבו, שכאשר חל היום הראשון של ראש השנה בשבת - יקרה דבר גדול. זו תהיה שנה מוצלחת מאוד, או חלילה שנה קשה. בית המקדש הראשון והשני נחרבו בשנה שבה היום הראשון של ראש השנה היה בשבת (יש עוד רשימה ארוכה מאוד, אבל אין צורך להאריך). כדי להסביר את הדבר, אומר על כך הערוך לנר משל נפלא.

משל למלך שאחד משריו בגד בו, והעביר מידע סודי לאויב. החליט המלך לתלות אותו על העץ. אשתו של אותו שר היתה תופרת הארמון, וכשהיא שמעה זאת היא באה למלך, בכתה והתחננה לפניו, ובסופו של דבר הסכים המלך להשאיר את השר בחיים. שנה אחר כך בגד שר אחר במלך, אשתו הבינה שהדרך היחידה להציל את בעלה היא כמו שנהגה האשה הראשונה. גם היא באה למלך בוכה ומתחננת, אך אצלה לא עזר דבר - השר נתלה בחוצות העיר. כעבור זמן ניגש למלך אחד ממקורביו ושאל אותו לפשר הדבר, מדוע לאשה הראשונה הוא שמע ולשניה לא? ענה לו המלך - פשוט מאוד. לשני השרים מגיע דין תליה, אבל השר הראשון חי עם אשתו כל כך יפה ביחד, הם מתנהגים כל כך נחמד אחד לשני, אז גם אם לשר עצמו מגיע שיתלו אותו - מה אשמה אשתו? לעומתו השר השני מכה את אשתו, אם יתלו אותו - תהיה לה הצלה... והנה, אמרו חכמים במדרש שלכל יום יש בן זוג חוץ מליום השבת, ואמר לה הקב"ה "כנסת ישראל תהיה בן זוגך". מעתה, כאשר חל יום הדין בשבת ויש קטרוג בשמים על עם ישראל, באה האשה - השבת - ומתחננת בעד העם. אם הקב"ה רואה שהקשר שלנו עם השבת הוא חזק וטוב, אומר הקב"ה - מה אשמה השבת? וכך בזכות השבת מצילים את ישראל, כדברי חכמים "יותר משישראל שמרו את השבת - שמרה השבת עליהם". אולם כאשר עם ישראל בועט בשבת, אומר הקב"ה שיותר טוב לשבת שתישאר לבד, כך לפחות לא יפגעו בה.

כיצד יוצרים קשר קרוב עם השבת? כאשר מבינים, שהשבת אין פירושה רק לישון ולנוח. שבת היא יום שבו יש לנו כלים מיוחדים לבדוק בצורה אמיתית מה עשינו במשך השבוע. אם במשך השבוע השתדלתי, עשיתי דבר טוב - אני מעביר אותו לשבוע הבא. אם עשיתי דבר לא טוב - אני שם לב לכך, ומשתדל ששבוע הבא יהיה יותר טוב. הרעיון של השבת הוא לתת כח, קדושה, אמת ויופי למשך כל השבוע 6 .

כשמבינים כך את השבת - אז כל השבוע נהפך לשבת, ולכן השבוע נקרא בלשון התורה 'שבת': "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימת תִּהְיֶינָה" 7 . אם אני יודע לחבר את מה שאני עושה במשך השבוע אל השבת - הכל מתברך ומואר מכח השבת. זהו עומקם של דברי חז"ל שהבאנו למעלה "ששת ימים תעבוד - זו מצות שבת", כי אם אין את העבודה שקודמת לשבת - חסר בשבת עצמה, שכל ענינה הוא לבדוק אם העבודה שלי הולכת יחד עם עבודת ה', או שהעבודה שלי כאן, עבודת ה' שם, ומידי פעם הם נפגשים בכמה דקות... אם אדם אינו עושה כלום במשך השבוע ואחר כך מגיע לשבת - הוא שומר שבת, אך לא עושה שבת.

תן לי יבנה וחכמיה
הגמרא 8 מספרת כאשר הצליח רבן יוחנן בן זכאי לעמוד מול שר הצבא של רומי, הוא בישר לו שהוא עומד להתמנות למלך, וכך קרה. הקיסר החדש כל כך התפעל, ונתן לרבן יוחנן לבקש מה שהוא רוצה:
אלא בעי מינאי מידי דאתן לך. אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק. קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא! והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי.

רבן יוחנן מבקש את יבנה וחכמיה, הוא אינו מבקש על הצלת ירושלים כי חשש שקיסר לא יענה לבקשה כה גדולה, ורצה שתהיה לפחות "הצלה פורתא" - גשר בין החורבן לגאולה. ומה היו אומרים ביבנה? מהו אותו גשר בין החורבן לגאולה?
מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה, אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר וחברי מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו, שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את ליבו לאביו שבשמים9.

מסביר רש"י שאם יהודי אחד לומד ומלמד וחבירו עובד - שניהם שוים. לשניהם יש מטרה אחת בחיים, להביא כבוד שמים, ואומר רבן יוחנן בן זכאי שזהו המפתח לגאולה. כשיש הרגשה כזו - כולם מתחברים יחד ומשלימים אחד את השני. מהיכן למד זאת רבן יוחנן בן זכאי? מהגאולה העתידה. הנביא ישעיה מתאר כיצד הקב"ה יבנה את ירושלים מהרבה סוגים של אבנים, ובגמרא 10 מובאת מחלוקת על הפסוק "ושמתי כדכד שמשותייך":
ושמת כדכד שמשותייך, אמר רבי שמואל בר נחמני פליגי תרי אמוראי ברקיעא גבריאל ומיכאל, ואמרי לה תרי אמוראי במערבא ומאן אינון יהודה וחזקיה בני רבי חייא. חד אמר שוהם וחד אמר ישפה. אמר להו הקב"ה: להוי כדין וכדין.

המלאכים וגדולי האמוראים נחלקו באילו אבנים יבנה הקב"ה את ירושלים, שוהם או ישפה, ואמר הקב"ה ששני האבנים יהיו יחד. ברור שאין כאן מחלוקת טכנית, אלא מחלוקת ביסודה של הגאולה. שוהם היא האבן של יוסף בחושן, וישפה - האבן של בנימין. יוסף הוא המשביר לכל הארץ, ובנימין הוא ה'בן תורה' הגדול, בחלקו נבנה המקדש. השאלה היתה - כשיגיע הזמן, בזכות מי יבנה הקב"ה את ירושלים? בזכות מי שלומד תורה כל הזמן, או בזכות אלו שעוסקים גם בדברים אחרים, ויחד עם זאת זוכרים שהמטרה בחיים היא להביא כבוד שמים? אומר הקב"ה שצריך את שניהם. ודאי שהתורה מובילה את הכל, אבל שלמות הכתר היא יחד עם מי שמביא כבוד שמים בחיי המעשה. זו היתה בקשת רבן יוחנן בו זכאי "תן לי יבנה וחכמיה". וכך הם דברי הגמרא 11 :
בשעה שמכניסים אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה ציפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר?

ומפרש רש"י: "לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה, הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא יתעסק כל היום בדרך ארץ". התורה היא הדבר הקבוע, אבל משלבים אותה עם דרך ארץ - שאם אין דרך ארץ אין תורה 12 . וכן למדנו במסכת אבות דרבי נתן 13 "אהוב את המלאכה כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה; כשם שהתורה ניתנה בברית כך מלאכה ניתנה בברית שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוהיך".

המלחמה עם היונים
כל המלחמה עם היונים היתה על דבר אחד. היונים באו ואמרו: רוצים ישיבות? אין בעיה! רוצים בתי כנסיות, ולהבדיל כנסיות ומנזרים אצלם - אין בעיה, כל אומה והאמונה שלה. אבל היכן תעשו זאת? במקום רחוק, לא במקום ישוב. בישוב יש חיים נורמלים, אין חיי תורה ומצוות אלא חיים את חיי היום יום, ולא מצרפים להם שום קדושה.

וכאן טמון ההבדל בין הקודש ובין קדש הקדשים. הקודש משמעותו פרישות, כדברי חז"ל שמביא רש"י בתחילת פרשת קדושים 'קדושים תהיו - פרושים תהיו'. להיות פרוש הוא מעלה גדולה מאוד, אולם 'קודש קדשים' הוא מעלה גבוהה יותר - היכולת לחבר את הקדושה לחיים ולעבודה שבה מתעסק האדם יום יום. לכן נלחמו היוונים דוקא בברית מילה, בשבת ובקידוש החודש. שמירת שבת פירושה לדעת כיצד להפוך את החול לחלק מהקודש - לא שהחול נהיה קודש, אלא שהקדושה ממלאת את החול. ברית מילה היא מצוה שמקדשת את היצרים של האדם, האדם הוא כולו גשמי ועל ידי הברית הוא מסוגל לחיות בקדושה ובטהרה. קידוש החודש מבטא את היותם של חכמי ישראל שולטים על החומר, שהרי הם קובעים את סדרי הזמנים. בלק מלך מואב אומר על עם ישראל "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם הִנֵּה כִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ" 14 - לארץ יש עינים, והנה עם הזה הצליח לכסות את עין הארץ, לא הארץ משפיעה עליו אלא הוא משפיע על הארץ. אנחנו יוצרים קדושה בחומר - וכאן היתה נקודת המלחמה עם יון, על הדגל של עם ישראל, על היותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" 15 . יש הרבה עמים בעולם, אבל רק אנחנו עם קדוש.

היונים ניצחו את הקודש - הם שרפו בתי כנסיות, טימאו את ההיכל, סגרו בתי מדרשות, ולא היתה אפשרות לעסוק בתורה ולקיים מצוות. אולם, המלחמה האמיתית היתה של כל אמא יהודיה, שידעה בדיוק מה הם ברית מילה, שבת וקידוש החודש. היא עמדה על הגג ואמרה - מה אתה חושב, אם אני לא פה גם עם ישראל לא פה? עם ישראל קיים לנצח נצחים, אנחנו לא מרימים ידים.

כאשר חז"ל שואלים 'מאי חנוכה' הם לא שואלים מה קרה בחנוכה, אלא מהי המהות של חנוכה. אנחנו יודעים שניצחנו, השאלה היא מה עמד מאחורי הכל - והתשובה היא פך קטן בחותמו של כהן גדול, קדש הקדשים, היותנו מחברים את בית המדרש ובית הכנסת לחיי היום יום. הקרב הזה היה קשה מאוד, הם ניסו להעביר אותנו מחוקי רצונך, אבל לא נתנו להם.

מכתבו של הרב יצחק הוטנר
הרעיון הזה מקופל במכתב יפה ומעניין מאוד שכותב הגאון הרב יצחק הוטנר, ראש ישיבת חיים ברלין זצ"ל, לאחד מתלמידיו שחוזר משנות לימודים בארץ בהן הוא למד כל היום תורה, ופתאום סדר היום שלו - משתנה, תוך כדי שהוא ממשיך לעמול בתורה הוא לוקח קורסים בכל מיני נושאים. כותב לו הרב הוטנר:
אהובי חביבי, מכתבך לאחר חזרתך לחו"ל הגעני לנכון. האמת ניתנת להיאמר כי הרבה נהניתי מקריאת מכתבך זה. הנאה זו צמחה בשני שורשים: א) מפני שתוכן הדברים וסגנונם ערוכים בטוב טעם ודעת; ב) מפני שהנך מתבטא בגילוי לב על הנפתולים אשר בנשמתך. והנני בזה להגיד לך כי לפי דעתי הנפתולים הללו שהנך דן עליהם במכתבך מקורם היא תפיסה מוטעית בענין הנדון. הרושם הכללי המתקבל מדבריך הוא כי זו היא הנחה פשוטה אצלך, כי קריירה של חול היא חיים כפולים. למותר להגיד לך, כי מעולם לא הייתי מסכים בשום אופן לחיים כפולים. אמנם מי ששוכר לו חדר בבית לחיות בו חיי תושב, ושוכר לו עוד חדר במלון לחיות בו חיי אורח, בודאי יש לו חיים כפולים; אבל מי ששוכר לו דירה בת שני חדרים - יש לו חיים רחבים יותר, ולא חיים כפולים.
זכורני שביקרתי פעם בירושלים בבית החולים של ד"ר וואלאך שליט"א, וראיתיו כשהוא ניגש לחולה שהיה עומד להיכנס לחדר ניתוח, ושאל לו על שם אמו, בכדי להתפלל עליו לפני הניתוח. כשסיפרתי את זה לאחד המיוחד מבין גדולי ירושלים זצוק"ל, התבטא "כמה צריך לקנאות ביהודי זה שיש לו הזדמנות כל כך גדולה לשמש כלי שרת לכבוד שמים!" הגידה לי האמת, אהובי חביבי, האם אמירת פרק תהלים לשלומו של חולה על ידי הרופא העומד לעשות את הניתוח - האם זהו חיים כפולים?
ואתה חביבי יקירי, חלילה לך מלראות את עצמך בראי כפול של חיים כפולים. כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו. אדרבה, כל חייך צריכים להיות בבחינת המאריך ב"אחד" - אחד ולא כפל. צר לי מאוד עליך חביבי אם נקודה זו נעלמת היא מעיניך. המון נקודות המפוזרות זו תחת זו בודאי שיש בהן משום ריבוי, אבל אותו המון הנקודות עצמו כשהוא מסודר מסביב לנקודה אחת העומדת במרכז הרי הוא עיגול א ח ד . זו היא, חביבי, חובתך בעולמך להעמיד במרכז חייך את ה"אחד", ואז אין עליך לדאוג כלל לכפילות. כל נקודה חדשה שתרכוש לך רק תרחיב את העיגול, אבל האחדות אינה זזה ממקומה. ומתוך צערי הנני דן אותך לכף זכות כי רק מצב רוח של רגע שם בפיך את הדברים אשר דברת במכתבך. חזק ואמץ חביבי, עלה והצלח יקירי, ורכב על דבר צדק ועשה את כל הצלחותיך לבסיס לריבוי כבוד שמים. המתפלל להצלחתך,יצחק הוטנר 16 .

לא גם חול וגם קודש, אלא לחבר את הכל
היוונים ניסו ליצור בנו את הטשטוש, ועל כך היתה המלחמה. הצלחה של היונים פירושה שאדם מחליט שמקומו בעולם הוא להיות רופא איש עסקים גדול, ואז נוצרת הרגשה שמספיק ללמוד א' ב' ג' ד', ולא יותר. ולא כן הוא. כל אחד צריך לחבר את כל חייו של התורה, שדרך התורה הוא יחליט את כל ההחלטות ולאורה הוא הולך כל הזמן. זהו האור של חנוכה, שעובר מדור לדור עד אלינו.

ופרצו חומות מגדלי
בשעה שמדליקים את הנרות אנחנו שרים: "יונים נקבצו עליו אזי בימי חשמנים, ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים". מה פירוש "ופרצו חומות מגדלי?" אומרת הגמרא:
אני חומה ושדי כמגדלות - אמר רבי יוחנן אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים, ורבא אמר אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

לדעת רבי יוחנן "חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים" - היונים רצו לפרוץ את החומה ולשבור את הקשר בין התורה לתלמידי חכמים. גם באוניברסיטה לומדים תורה, אבל משם אף אחד אינו יוצא תלמיד חכם. אפשר לצאת משם ידען עצום, אבל תלמיד חכם במובן העמוק והרחב פירושו שכל חייו מחוברים לתורה, הוא ניכר בכוסו, בכעסו ובהנהגותיו. כך אמר רבי יוחנן, ורבא אמר "אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" - היונים הסכימו שיהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל לא הסכימו להעביר אותן אל הרחוב, לא לחבר את כנסת ישראל אל בית המדרש. כאן היתה המסירות הגדולה של חשמונאי ובניו, על מצוות אלו מסרו האמהות את נפשם, ומכח המסירות שלהם יש לנו את היכולת להתמודד ולקיים את הדברים האלה.

כשרואים את נרות החנוכה, ומבינים שתפקידנו בחיים הוא להרבות בכבוד שמים, כל אחד בחלק המתאים לו כל אחד במקומו ובעבודתו - אז כולם מתחברים יחד, כל אחד מקבל מהשני מה שטוב ומה שמיוחד אצל השני. כשמתחברים יחד אז "יחד שבטי ישראל", "ויהי בישורון מלך" ואז מלכות הקב"ה מתגלית.

נזכור ונרגיש תמיד על מה היתה המלחמה בחנוכה, ואם נוסיף לעצמנו אור של תורה ומצוות ביום יום שלנו, כל אחד ועיסוקיו שלו - אז מכח נרות החנוכה נזכה ל"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו", נזכה לאותה קריאה אלוקית "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עלייך זרח".


^ 1 כא ע"א.
^ 2 בספרו על חג החנוכה 'אור חדש', עמוד כ"ב.
^ 3 שמות לא, טז.
^ 4 שמות ג, יא.
^ 5 שמות טו, כה.
^ 6 במאמר מוסגר: גם ראש השנה ויום הכיפורים נקראו בתורה שבת. והנה, בלוח העברי לעולם לא יתכן מצב של שתי שבתות רצופות, תמיד יש באמצע ששה ימים של עבודה. "לא אד"ו ראש" - ראש השנה לא יחול אף פעם ביום ראשון, וכן הוא לא יחול ביום רביעי או שישי, כדי שיום הכיפורים לא יחול ביום שישי או ראשון. וכן סוכות ושמיני עצרת נקראו בתורה 'שבתון' ואף הם לא יחולו ביום ראשון, שהרי הם חלים באותו יום בשבוע שחל ראש השנה.
^ 7 ויקרא כג, טו.
^ 8 גיטין נו ע"א.
^ 9 ברכות יז ע"א.
^ 10 בבא בתרא עה ע"א.
^ 11 שבת לא ע"א.
^ 12 עיין גם רש"י על קהלת ט, ט.
^ 13 פרק י"א.
^ 14 במדבר כג, ה.
^ 15 שמות יט, ו.
^ 16 מתוך הספר "אגרות וכתבים להרב הוטנר זצ"ל".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il