יום ג' ב' מנחם אב ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ב

קנייה ובנייה בימי בין המצרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

קנאה רעה וקנאה מתוך אהבה
יש קנאה גרועה ויש קנאה חיובית. "רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר אוֹמֵר, הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם" (פרקי אבות ד כח). קנאה שקינאו האחים את יוסף הביאה לשנאה, לפירוד ולצער גדול. על כן בתפילה אנו מבקשים שהקב"ה "יָסִיר מִתּוֹכְכֶם קִנְאָה וְשִֹנְאָה וְתַחְרוּת". כיוון שאנחנו צריכים להביא לעולם את האהבה והאחווה, השלום והרעות.
פנחס מקנא את הקנאה של אלוקים, והיא מביאה אהבה במקום שנאה. הסיבה הראשונה היא שזו באמת קנאת ה' ולא משהו אישי שלו. הסיבה השנייה היא שזו קנאה "בְּתוֹכָם", מתוך אהבת ישראל. שתי הסיבות הללו רמוזות בפסוק "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי" (במדבר כה יא). לכן היא הביאה לעצירת המגפה, ברית שלום וכהונה שיסודה אהבת ישראל.
הרי זה מעין מה שנאמר על אהרן הכהן, שבזכות אהבת ישראל שלו, בזכות הלב הנקי והטהור שלו זכה לכהונה. בזכות שלא קינא במשה אחיו שעלה לגדולה ונאמר בו: "וראך ושמח בלבו" – בזכות זה זכה לכהונה גדולה שבה הוא נושא על לבו את שמות בני ישראל. "ומניין שהיה אהרן שמח בגדולת משה, שנאמר 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו' תני רבי שמעון בן יוחאי: לב ששמח בגדולת משה אחיו, ילבש אורים ותומים, הה"ד (שמות כח) 'ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן'."
כך גם היה פנחס, בזכות אהבת ישראל שלו שמסר את נפשו עליהם, זוכה לעצמו וזוכה לבניו שיהיו כהנים גדולים הנושאים על לבם באהבה את שמות בני ישראל תמיד. שרוב הכהנים הגדולים היו מזרעו של פנחס.

אליהו הנביא מבשר הגאולה
ספר מלאכי מסתיים במילים "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא: וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם" (פרק ג כג). ובימינו אנו רואים את התהליך הגדול של התשובה שקורה בדורנו. פעמים שהאבות מחזירים את הבנים, ופעמים שהבנים מחזירים את האבות.
בימינו אנו גם רואים פלא גדול של חזרת עם ישראל לארצו. כמעט רוב העם נמצא פה, ועוד מעט רובו הגדול של העם יהיה בארץ ישראל. ירושלים כבר נבנית. בנבואת זכריה (ח) כתוב: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים: וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". זה כבר קורה בימינו. באותו פרק נאמר כי נראה בעינינו קיבוץ גלויות גדול: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הִנְנִי מוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מֵאֶרֶץ מִזְרָח וּמֵאֶרֶץ מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ: וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְשָׁכְנוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקִים בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה".
גם השפע הכלכלי מוזכר באותו הפרק: "כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה". ממש כמו שאומר ירמיהו הנביא (לא) במקום אחר על קיבוץ הגלויות ועל השפע הכלכלי של הארץ. "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ".
ממש כמו שירמיהו מנבא על חתונות שיתקיימו בירושלים: (לג) "כֹּה אָמַר ה' עוֹד יִשָּׁמַע בַּמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלַם הַנְשַׁמּוֹת מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יוֹשֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה: (יא) קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת ה' צְבָאוֹת כִּי טוֹב ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית ה' כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר ה'". ומי מאתנו לא זכה לשיר את השיר הזה בתוככי ירושלים הבנויה.
למרות כל זאת אנחנו עדיין צמים, כי הלב שלנו שומם. בית המקדש, שצריך להביא חיים לכל העולם, עדיין בידי שועלים. המקום שצריך להיות מקום התפילה לכל העולם – בידי זדים. המקום שצריך להביא שלום לעולם – מביא מלחמה. המקום שצריך להביא צדק לאנושות כולה – מביא רשעות. המקום שצריך להביא ברכה – מביא קללה. על זה אומר הנביא ירמיהו (איכה ה יז) "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ: עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ". כן מזכיר לנו הנביא זכריה בפרק שמדבר על הילדים והזקנים של ירושלים, כי העיקר הוא בית המקדש. אלוקים לא מוותר עליו. "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה וְחֵמָה גְדוֹלָה קִנֵּאתִי לָהּ: כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי אֶל צִיּוֹן וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְנִקְרְאָה יְרוּשָׁלַם עִיר הָאֱמֶת וְהַר ה' צְבָאוֹת הַר הַקֹּדֶשׁ". בתוכה ייוסד "בֵּית ה' צְבָאוֹת, הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת". ואחר כך תתקיים בה הנבואה שאנחנו כל כך מחכים לה: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט).
ואחר כך יבואו כל הגויים ללמוד את דרכי ה' מאתנו. "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת: וְהָלְכוּ יושְׁבֵי אַחַת אֶל אַחַת לֵאמֹר: נֵלְכָה הָלוֹךְ לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה' וּלְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת, אֵלְכָה גַּם אָנִי: וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱלֹקִים עִמָּכֶם". אמן.

בורא עולם בקניין – השלם זה הבניין

בנייה אחרי ראש חודש אב
איסורים הקשורים לחורבן
עד שהגאולה תהיה שלמה לגמרי, יש עוד כמה שאלות שקשורות לגלות ולחורבן הבית. רבות מהן קשורות לבניין בית ולהתחדשות, שזה מה שאנו מצפים לו בימים אלו. כפי שנראה בהמשך, הדברים שאותם אנחנו אוסרים על עצמנו בימים אלו קשורים כולם לבית המקדש. לא שרים ורוקדים – כי כך היה בית המקדש מלא באור ושמחה עד אין קץ. לא אוכלים בשר ושותים יין בתשעת הימים, אבל אוכלים עופות בתשעת הימים – כי בבית המקדש היו מקריבים קרבנות ומנסכים יין. לא אורגים בגדים עם שתי וערב – בגלל בית המקדש שהיה על אבן השתייה. וכאלה רבים.
בשיעור זה נעסוק בשאלה האם מותר לנטוע עצים בימי בין המצרים; האם מותר לבנות חדר חדש; לסגור מרפסת; האם מותר לקנות בימי בין המצרים דירה או מכונית, מחשב או בגד חדש.

ממעטים בניין ונטיעה של שמחה
הגמרא במסכת יבמות (מג ע"ב) אומרת כי צריך למעט בנטיעה ובזריעה מראש חדש אב ועד תשעה באב: "העם ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומליארס ומלישא". הטעם שאסרו דברים אלו אע"פ שאינם של שמחה, מפני שהם דברים שאבל אסור בהם, כדי שיהיו נראים כמתאבלים על ירושלים (ב"י או"ח תקנ"א).
מהמילה "ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע" משמע שאין איסור גמור בבנייה ובנטיעה, אלא רק חלק מהדברים אסור. ומהו החלק שאסור? בגמרא ירושלמי כתוב כי כל מה שאסור, זה רק בבניין של שמחה. "הבונה בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים" – פירוש: "שנוטעין לצל להסתופף בצלו".
בגמרא בבלי (תענית יב ע"ב) הדיבור הזה נאמר על עצירת גשמים. אם אחרי 13 תעניות של הציבור לא ירדו גשמים "ממעטין במשא ומתן, בבנין ובנטיעה, באירוסין ובנישואין ובשאילת שלום בין אדם לחבירו כבני אדם הנזופין למקום". על זה אמרה הגמרא שלא כל משא ומתן ובניין ממעטים, אלא רק של שמחה.
ה"בית יוסף" כותב "משמע לכאורה דהוא הדין מראש חודש עד תשעה באב דהני תרתי זמני כי הדדי נינהו". (תקנא) ששני הזמנים הללו הם שווים. ואם כשלא נענו בתעניות גשמים אסורים בניין ונטיעה של שמחה, כך גם מראש חודש אב עד תשעה באב אסורים רק בניין ונטיעה של שמחה (לדעתו אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. כן נראה גם דעת תוס' ביבמות שם. וצ"ע בדעת הרמב"ם ובמסקנת הטור).

שמחם בבניין שלם
שני דברים נאמרו בגמרא על בניין שאסור. "הבונה בית חתנות לבנו ונטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים". מי שבנו מתחתן ובונה לו בית ומכין אותו לבנו, שזו שמחה מיוחדת. וכן מי שנוטע "אבורנקי של מלכים", שזו גינה שיש בה צל ומיני פרחים יפים ושיחי בשמים. מהגמרא משמע שהאיסור הוא לא רק בחתן, שזו שמחה מצד עצמו, אלא גם בגינה של נוי, שזו שמחה מצד העניין, אף שאין אירוע מיוחד של שמחה משפחתית.
לכן הרמב"ם כותב על תעניות גשמים (פרק ג' מהלכות תעניות ה"ח) "עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובבנין של שמחה כגון ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה כגון מיני הדס ומיני אהלים". ללמדך שגם בניין שאינו קשור לחתונה אבל יש בו שמחה, וכגון שיש בו ציור וכיור כמו גינת נוי, הרי הוא אסור בימים אלו. ומהם נלמד לימים שמראש חודש אב עד התענית.
הר"ן מסביר על מה שכתוב בגמרא "איזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו דלאו דוקא. אלא הוא הדין לכל בנין שאינו צריך, דאינו נעשה אלא לנוי ולהרווחה בעלמא" (בסוף פרק קמא דתעניות ה ריש ע"ב). אפשר שהוא מסביר את דעת הרמב"ם ואפשר שהוא מרחיב יותר ואוסר כל מה שלא חיוני. מלשון הב"י משמע שהוא מבין שאין ביניהם מחלוקת, שהוא כותב אחרי דברי הרמב"ם "וכן כתב הר"ן וכו'".

יישוב הארץ דוחה אבלות
ה"שולחן ערוך" (תקנ"א) הביא את לשון הרמב"ם: "מר"ח עד התענית ממעטים במשא ובמתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור, ובנטיעה של שמחה, כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים". משמע שבנייה הנצרכת – מותרת.
הבן איש חי (דברים ג) הבין שאין מחלוקת בין הר"ן לבין הרמב"ם והביא את לשון הר"ן באופן חלקי: "הבנין אם אינו דבר הכרחי, אין להתחיל מראש חודש, אבל אם התחיל קודם – אין מפסיקין, ואם הוא דבר הכרחי, שיש לחוש להפסד, וכל שכן סכנה, מותר להתחיל מראש חודש, וכן מעקה מותר להתחיל גם אחר ראש חודש". כמו כן משפחה שגרה בצפיפות מותר להם לבנות על מנת להרחיב את ביתם (תקנא כה"ח ס"ק כד).
לקבלנים הבונים לציבור מותר לבנות, שיש בזה משום מצוות יישוב ארץ-ישראל, וכן הפסד פרנסת עובדים רבים. והוא הדין לדבר האבד.

ציור וכיוּר
במקרה של ציור וכיור פסק הבן איש חי לאסור אפילו אם התחיל קודם ראש חודש, שכך כתב: "אבל ציור וכיור, אפילו התחיל קודם, אסור לעשות מראש חודש, עד תשעה באב, ואפילו בקבלנות טוב להזהר, ואם כבר עשה הקבלנות, אם יכול לפייסו בדבר מועט להמתין עד אחר תשעה באב, נכון הדבר, ואם לאו מותר".
והסביר כי ציור וכיור הוא לא רק בבניין אלא בכל עניין "והא דאסרו בציור וכיור, היינו בין בציור וכיור שעושים בבנין, בין מה שעושים בעצים, במלאכת הנגרים, ואפילו שאר בנין שאינו ציור וכיור, אם הבנין הוא להרווחה, דינו כציור וכיור, דאפילו אם התחיל קודם, אסור לעשות מראש חודש". אבל לצורך מצווה מותר, כמו שיתבאר לקמן, וסיים וכתב: "מיהו בבית הכנסת, יכולים לבנות אפילו ערב תשעה באב, ואפילו ציור וכיור, דצורך מצוה הוא" ( עיין מגן אברהם תקנא ס"ק ז).
על כן אין לסייד או לצבוע את הבית החל מראש חודש אב. אך אם יש הכרח בדבר, כגון שצריך להיכנס לדירה מיד אחרי תשעה באב – יכול לסייד גם אחרי ראש חודש (מ"ב שם ס"ק יב).

עשיית ארון עץ והשימוש בו
כאמור, כתב הבן איש חי כי איסור בניין של שמחה הוא בכל בניין שיש בו ציור וכיור. דהיינו דברים של יופי. וכפי שכתב לעיל גם בארון של עץ אם יש בו ציור וכיור – אסור. "והא דאסרו בציור וכיור, היינו בין בציור וכיור שעושים בבניין, בין מה שעושים בעצים, במלאכת הנגרים". לפי זה בארון של חדר שינה וחדר ילדים, שאין בו מרכיבי יופי מיוחדים אלא לצורך אכסון בגדים, אין איסור. ואולם ארון של יופי ששמים בסלון הבית, הרי זה כמו ארון של ציור וכיור שאסור אחרי ראש חודש אב.
גם בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן פב) הביא תשובה שכתב הרה"ג לבנו מהר"ר דוד פיינשטיין שליט"א שאין איסור בכלים של עץ וכדומה, אמנם כתב כי כל זה הוא רק לעניין העשייה. אבל להביא אל הבית – יש לאסור מטעם השמחה. וכל שכן בכלי שיש בו גם "שהחיינו". ואם הארון הוא לא חשוב כל כך ששמחים בו ומברכים עליו "שהחיינו" – מותר להביאו אל הבית גם בימי בין המצרים.

עצים ועציצים
משנכנס אב, אין נוטעים או קונים או שותלים עצי נוי ועציצים. אבל לטפל בהם – מותר. חקלאי שצריך ליטע עצי פרי לפרנסה וזו עונת הנטיעה – מותר (שו"ע שם סע' ב). אגב כן יש להזכיר שעצים הניטעים בלי גוש אדמה אחרי ט"ו באב – אין שנת הנטיעה נחשבת כשנה משנות ערלה.


קנייה אחרי ראש חודש אב
נראים כמתאבלים
הזכרנו לעיל את הגמרא ביבמות (מג ע"ב) שאומרת כי צריך למעט במשא ומתן מראש חדש אב ועד התענית: "העם ממעטין מעסקיהן מלישא ומליתן, מלבנות ולנטוע, ומליארס ומלישא". כדי שיהו נראים כמתאבלים על ירושלים (ב"י או"ח תקנ"א). בבניין ראינו שאוסרים רק בניין של שמחה. האם גם במשא ומתן יש הגבלה שאומרת כי כל מה שאסור הוא רק משא ומתן של שמחה?
התוספות בפרק קמא דמגילה (ה ע"ב) אומרים כי מה שכתוב כי "ממעטין במשא ומתן" הוא לומר שרק משא ומתן של שמחה אסור. "דומיא דבנין ונטיעה דבסמוך". אבל כל משא ומתן אחר מותר. התוס' במסכת יבמות (מג. ד"ה מלישא) חולקים על חבריהם שכתבו את התוס' במסכת מגילה. הם אומרים "ונראה דריבוי משא ומתן קא אסר, שימעטו יותר מבשאר ימים". מותר משא ומתן, אבל צריך למעט ממנו. המיעוט לא קשור לשמחה. יכול להיות שגם משא ומתן של שמחה יהיה מותר אם ממעטים בזה. וגם משא ומתן שאינו של שמחה – צריך למעט בו (לדעתם נוטה המשנה ברורה תקנא ס"ק יא).

ממעטים במשא ומתן
ה"בית יוסף" כותב כי העם נהגו כמו התוס' במגילה, שאסור רק משא ומתן של שמחה, וכך כתב: "ועכשיו לא נהגו רוב העולם למעט במשא ומתן כלל משנכנס אב. ונראה שהם מפרשים דלא מיתסר בנין ונטיעה אלא דוקא בדשמחה כדברי הסברא הראשונה שהזכיר רבינו. ומפרשים דלא נאסר משא ומתן אלא בדשמחה דומיא דבנין ונטיעה וכדברי הסברא שדחו התוספות. ומפני כך נושאים ונותנים כדרכן ואינם חוששים. ולפי זה צריכים ליזהר ממשא ומתן של שמחה כגון צרכי חופה וכיוצא בהם, דאי לאו הכי נמצא שאינם חוששים למה שאמרו ממעטין במשא ומתן".
לעומתם מביא ה"בית יוסף" את מנהגם של בני בודין שאוסרים לגמרי כל משא ומתן מראש חודש ואומר כי לדעתו הם טועים. שהרי הגמרא אמרה שצריך רק "למעט" ולא לאסור לגמרי. לבסוף מרן רבי יוסף קארו זצוק"ל מוצא להם מקור וכותב "זה כתבתי למצוא להם על מה שיסמוכו, אבל חומרא יתירה היא דאפילו מלאכה ממש אינה אסורה בתשעה באב עצמו מן הדין, וכל שכן משא ומתן דקיל טפי. ודי שנאסור אותו בתשעה באב עצמו אבל לא שנקדים לאסרו קודם לכן. ומיהו הנוהגים כן אסורים עד שיתירו להם כעין התרת נדרים".
למסקנה, מותר לעשות קניות ולעסוק במשא ומתן אחרי ראש חודש אב, אבל צריך למעט בו. לדעת ה"שולחן ערוך" העיקר שלא יהיה משא ומתן של שמחה. ויש אומרים שבכל משא ומתן צריך למעט.

בניין, נטיעה ומשא ומתן אחרי ראש חודש אב
דבר סכנה או הפסד
הגמרא בירושלמי, שהסבירה כי בניין שאסור הוא בניין של שמחה, אמרה עוד כי כותל רעוע מותר לתקנו. "אם היה כתלו גוהה – סותרו ובונהו". מכאן למד הטור (תקנ"א) שכותל שבור מותר לתקנו אפילו הוא של שמחה. כן כתב אביו הרא"ש בפרק קמא דתעניות.
כתב הט"ז כי צריך לדון בשאלה האם מדובר באופן שיש בו סכנה, או רק הפסד ממון. הרי לכאורה אם הורסים את הכותל הרעוע, אין סכנה עוד. למה מותר לבנותו? "על כן נראה דלא מיירי הטור כאן משום סכנה דאפילו באין סכנה כגון שעומדת הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא יכנוס אדם לשם – אפילו הכי מותר, כיון דאין איסור בנין אלא בשל שמחה, ובזה מותר אפילו בשל שמחה". וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק יג) והרחיב וכתב "ואפילו אם הוא בענין שאין בו משום סכנה (כגון שעומד הכותל בחצר ואפשר לסגור החצר ולא ייכנס אדם לשם) אלא שיש לחוש להפסד ממון כגון שע"י נפילתו ישבר החומה ויתקלקל יותר, אפילו הכי מותר לבנות אף שהוא בנין של שמחה, שהרי אינו עושה בשביל שמחה כי אם בשביל הפסד".

כשיש מניעת רווח גדול
כשם שאמרו בבניין שכל דבר של הפסד מותר, כך גם במשא ומתן כל דבר הפסד מותר, כשם שהותר בחול המועד. ובימים אלו הותר גם מסחר שלא תהיה מניעת רווח. ולכן כתב המשנה ברורה (תקנא ס"ק יא) כי אף שלדעתו צריך למעט בכל משא ומתן, יריד הוא כמו "דבר האבד" ומותר לקנות שם, כי המחירים בשעת היריד הם זולים יותר. עם זאת סיים וכתב כי "ובזמנינו נהגו להקל בכל זה משום דהכל נחשב כעת כדי פרנסתנו", כעין מה שכתב הט"ז כי בימינו המציאות הכלכלית היא כזאת שאנו חייבים מס למלך ולשרים ואין לנו האפשרות להימנע ממסחר בימים אלו.

תנאים לקנייה בשמחה
גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבן איש חי (דברים ב) כתב כי לדעתו רק משא ומתן של שמחה אסור, כגון צורכי חופה, אבל שאר משא ומתן, של מסחר וכיוצא בזה, עושין כדרכן ואין חוששין. "וגם צרכי חופה, אם רוצה לקנות דבר שלא יוכל לקנותו אחר תשעה באב, או דבר שאין שהות לעשותו אחר תשעה באב, מותר, והוא הדין דבר שיוכל לקנותו אחר תשעה באב, אלא שעתה נמצא לו בזול, שאי אפשר לקנות בערך זה אחר כך, מותר לקנות קודם תשעה באב".
שלושה היתרים יש פה: א] לא יכול לקנות אחרי תשעה באב. ב] לא יספיק לקנות אחרי תשעה באב. ג] עכשיו יותר זול מאשר אחרי תשעה באב. בשלושת המקרים הללו מותר לקנות אפילו לצורכי חופה ושאר שמחה.

קנייה ובנייה לצורך מצווה
כתב הרמ"א (תקנא ס"ע ב) "ולצורך מצוה – הכל שרי". כגון מי שהוא רווק שאין לא אישה ובנים – מותר לבנות ולקנות בגדים לצורך החופה אפילו בתשעת הימים (מג"א ס"ק ח', משנה ברורה תקנא ס"ק יד). אמנם הב"ח וכמה פוסקים אחרים חולקים עליו ומחמירים (עיין פרמ"ג א"א סוסק"ח). וכף החיים (שם ס"ק ל"ג) כתב כי ה"שולחן ערוך" לא הביא את דברי הר"ן שהביא הרמ"א, כי הוא לא מסכים עמו. ולכן מסכם כי "מדברי הפוסקים נראה דכל שיש בו משום שמחה אפי' לצורך מצוה אסור, והכי מסתבר".
גם מי שמתיר לצורך מצווה, כתב כי מי שקיים פריה ורביה – אסור לו לקנות. וקצת קשה עליהם, שהרי גם שקיים פריה ורביה מקיים מצווה בנישואים שניים כמבואר בשו"ע (אה"ע סי' א' סעי' ח'). וצריך לומר שגם מי שמתיר לצורך מצווה – לא כל מצווה מותרת בתשעת הימים, רק מצווה של נישואים ראשונים, שהיא מצווה רבה, מותר. אבל נישואים שניים – אסור לקנות מראש חודש ועד התענית צרכי חופה, אע"פ שיש בהם גם מצווה (שו"ת "בצל החכמה" חלק ד סימן קנב).

בין שתי-וערב לאבן השתייה
אף שראינו כי יש קולות גדולות לכל קנייה אחרי ראש חודש אב, וכל שכן מי"ז בתמוז, יש חומרה מיוחדת בייצור בגדים. וכך מובא ב"שולחן ערוך" (תקנא סעיף ז) כי יש אומרים שאסור לייצר בגדים חדשים ומנעלים חדשים בשבוע של תשעה באב "ויש להחמיר בזה מראש חודש". הטעם הוא על-פי מה שכתוב בגמרא ירושלמי "דנהיגי שלא למישתי עמרא מדעייל ר"ח אב". תחילת כל אריגה של בגד היא בהכנת קרשי השתי והערב שעליהם אורגים את חוטי הצמר. וזה פירוש המילים "למישתי עמרא". וכתבו המפרשים כי "כל תיקון בגדים הוי בכלל זה, דהשתיה הוי תחלת המלאכה" (משנה ברורה תקנא ס"ק מח).
טעם הדבר הוא להזכיר כי העיקר הוא בתחילת היצירה של הבגד. ומטרת האיסור היא להזכיר לנו כי נחרב בית המקדש, שהוא תחילת היצירה של העולם. לכן כל הדברים שקשורים ביצירה חדשה אסורים בימים אלו, וזה כולל חתונה, קניית בגדי חתונה ובניין בית של זוג צעיר. כל הדברים שהם תחילת בניין של בני זוג, או אפילו תחילת יצירה של בגד.

יצירה או לבישה
כתב ה"מגן אברהם" (ס"ק כג) כי האיסור הוא ביצירת הבגדים ולא בלבישתם, ומותר ללבוש בגדים חדשים אם לא מברכים עליהם "שהחיינו". ולכן אסור לעשות בגדים גם לאחרים. ואפילו עושה למכור בשוק. אבל טוויית החוטים – מותרת.
כתב הרמ"א שאסור גם לקנות בגדים חדשים. ואסור לבעל מלאכה לעשות אותם לאחרים בין בשכר בין בחינם. אבל נהגו להקל בזה. ואם מדובר ביצרן נוכרי וקונים עבור הזמן שאחרי תשעה באב, או שמייצרים את הבגדים עבור נוכרי – מותר. ומסיים "ומיהו טוב למעט בזה במקום דאפשר, דלא עדיף משאר משא ומתן דממעטינן".

ברכת "שהחיינו" בימי בין המצרים
זמן פורעניות
ב"שולחן ערוך" (תקנא סעיף יז) כתב: "טוב ליזהר מלומר 'שהחיינו' בין המצרים על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". וכן בברית מילה. וכתבו המפרשים כי "טעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה, אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו" (מג"א מ"ב).
לכן בכתבי האר"י אסר לברך "שהחיינו" אפילו בשבת. ויש פוסקים שאומרים כי בשבת מותר לברך "שהחיינו" (מג"א משנ"ב) אבל אנחנו נהגנו לאסור גם בשבת בגלל מה שכתב האר"י (עיין שו"ע שם סע' יז. כה"ח שם ס"ק רד, רה. מ"ב שם ס"ק צח, צט).
אדם שקיבל מחברו חפץ במתנה והוא שמח בו, הטוב ביותר הוא שיכוון לא לקנותו עד לאחר תשעה באב, וכך לכו"ע לא יצטרך לברך עליו "שהחיינו", ומכל מקום נכון שלא להשתמש בו עד לאחר תשעה באב, שאם ישתמש בלא "שהחיינו" נמצא שביטל ברכה זו.
מעוברת המתאווה לפרי חדש, וכן חולה שצריך לכך – יאכלו ויברכו "שהחיינו" (עיין כה"ח שם ס"ק ריא). וכן אדם שתאב מאוד לפרי ואי-אפשר לו לשומרו עד לאחר תשעה באב, שאם ישמרנו יתקלקל – יברך עליו "שהחיינו".

אלה ברכב ואלה בסוסים
יש לנו כלל האומר, כי כשיש לאדם בשורה טובה הוא מברך "שהחיינו". אבל כשיש בשורה טובה גם לו וגם לאחרים, מברך "הטוב והמטיב". על-פי זה כתב ה"שערי תשובה" (יח) כי אין איסור לברך ברכת "הטוב והמטיב" בין המצרים, כי אין בברכה זו ברכה על הזמן כמו שיש בברכת "שהחיינו".
על-פי זה ענה בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן פ) על השאלה האם מותר לקנות מכונית חדשה בימי בין המצרים: "ומכונית חדשה אם הוא לתענוג – פשוט שאסור גם מי"ז בתמוז, דהא צריך לברך 'שהחיינו', ואם הוא באופן שמברכין 'הטוב והמטיב' כגון שיש לו אשה ובנים דגם הם נהנים מזה, אסור מראש חודש דהוא כמו בנין של שמחה שאסור". אבל מכונית לפרנסה היא כמו משא ומתן שאינו של שמחה שמותר. "וגם מכונית קטנה אפשר ג"כ שהוא לפרנסה", ובזה נוהגים להקל.
גם מכונית שהיא לתענוג, אם חושש שמא לא ימצא כמוה אחרי תשעה באב, כבר ראינו לעיל דעת הבן איש חי שכתב כי מותר לקנות שהוא בגדר הפסד. אבל לא ישתמש בה עד אחרי תשעה באב בגלל ברכת "שהחיינו". ומורנו הרב זצ"ל היה רגיל לומר כי בכלל מקרה של קניית מכונית הטוב הוא שיקנה בגד חדש ויברך עליו "שהחיינו" ויכוון לפטור גם את השמחה שיש לו ברכב החדש. ובמקרה שקנה רכב לפני תשעה באב כיוון שחשש שמא לא ימצא כמותו אחר כך – יברך "שהחיינו" באופן זה אחרי תשעה באב.

טבעת אחת, שתי ברכות
כתב עוד שם (שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן פד) כי קניית טבעת על-ידי החתן לכלה היא בוודאי דבר של שמחה, שיש לאסור אותו בין ראש חודש אב לט' באב, שהוא משא ומתן של שמחה, אך אם יש לחוש להפסד – מותר. ובוודאי מותר לשאול על מחירן של טבעות.
כשהחתן קונה טבעת לצורך הקידושין של כלתו הוא צריך לברך "שהחיינו" בקנייה, כיוון שהוא משתמש בה לצורך הקידושין. וכשהוא נותן את הטבעת לכלה, לכאורה גם היא צריכה לברך עליה "שהחיינו" כמו על כל תכשיט אחר שמקבלת ושמחה בו שצריכה לברך "שהחיינו". והרב שם מסתפק אולי צריכה לברך "הטוב והמטיב", כי התכשיטים הם טובים לה וטובים גם לבעלה שנהנה בראייתם. על כן צריך לומר לכל הכלות שכאשר הן מקבלות טבעת חדשה בקידושין, צריכות לברך עליה "שהחיינו" או לכוון לצאת ידי חובה בברכת "שהחיינו" שמברך החתן על הטלית בקול רם.

נעליים לתשעה באב
בספר "הלכות חגים" כתב הרב זצ"ל: "כל בגד שיש לברך עליו 'שהחיינו' אסור לקנותו מר"ח גם אם מתכוין ללובשו לאחר תשעה באב, אומנם גופיה גרבים וכדו' שאין מברכים עליהם 'שהחיינו' טוב לקנותם לפני ר"ח. ואם מוכרח – יכול מן הדין לקנותם גם אחר ר"ח ולא יחדשם. אמנם נעליים של תשעה באב מותר ללובשן לראשונה בתשעה באב. וטוב יותר ללובשן בתחילה ביום הכיפורים" (שו"ע תקנא סע' ז. כה"ח שם ס"ק צו).
כן כתב בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ג סימן פ) "ואם אין לו מנעלים כאלו שרשאין לילך בט' באב ושכח לקנותם קודם ר"ח, מסתבר שמותר לקנות גם אחר ר"ח ואף בשבוע שחל בו ט"ב, כיון שקשה לפניו לילך יחף" או בגרביים בלבד.

טלית ותפילין
ראינו לעיל כי יש מחלוקת האם לצורך מצווה מותר לקנות דברים חדשים. לדעת הרמ"א בשם הר"ן, כל דבר שהוא צורך מצווה – מותר. אבל ה"שולחן ערוך" לא הביא את דברי הר"ן הללו, וכבר כתבנו לעיל כי לדעת "כף החיים" אפשר שהסיבה היא שה"שולחן ערוך" לא מסכים אתו. ועל כן הביא בשם כמה פוסקים כי כל דבר שיש בו שמחה, אפילו אם הוא לצורך מצווה, אסור.
על כן מי שיש לו תפילין וטלית ורוצה להחליפן ביותר מהודרות, ימתין עד אחרי תשעה באב. אבל להזמינן לפני כן בוודאי יכול. ומי שאין לו תפילין וטלית, או שיש לו והוא מסופק בכשרותן – יכול לקנות גם בין המצרים. אמנם יש הבדל בין טלית לתפילין, שעל טלית בוודאי מברכים "שהחיינו", כי היא בגד ללבוש. אבל על תפילין יש ספק אם מברכים "שהחיינו" (וראה שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן פ).


סיפורים על הרב זצ"ל:

קניין רוחני
סיפר הרב זצ"ל: פעם אחת בא אלי יהודי חשוב מארצות-הברית שחשב לקנות בתים ונכסים רבים בארץ ישראל. העסקה המוצעת הייתה בסכום ניכר וגדול והוא חשש, ועל כן ביקש עצה וברכה. אמרתי לו שיש ערך גדול לקנות ולחזק את יישוב הארץ והגרים בה. עיני העמים נשואות לכל דבר שקורה בארץ ישראל, ובמיוחד למתיישבים בה. ועוד, כי לפי גודל מעלתה ויישובה, כך גודל ההתנגדות של אומות העולם. לכן חשוב לחזק אותה ואת היושבים בה.
עוד אמרתי לו, כי חשוב שלכל יהודִי מארצות-הברית ומשאר מדינות העולם, יהיו נכסים וכספים בארץ ישראל. אם יום אחד הוא ירגיש שהאדמה בוערת מתחת רגליו בארץ העמים, אם הוא לא יוכל להוציא כספים ממקום מושבו, אם הוא ירגיש יום אחד שחו"ל היא לא הבית שלו והעם היושב שם הוא לא העם שלו, הוא ידע להגיע לארץ ישראל. הבית הטבעי שלו. המקום בו נמצאים הנכסים שלו. כך הוא יבוא למקום מסודר.
אך עיקר העיקרים שאמרתי לו הוא, שכל קניין בארץ ישראל הוא קניין רוחני גדול. פתחתי לו את חומש בראשית, בפסוקים המדברים על יעקב שקנה חלקת אדמה בארץ ישראל. והכתוב אומר עליו (בראשית לג יט): "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה". והראיתי לו דבר פלאי ביותר המופיעים בדברי האבן עזרא שם (והביאום שם הרמב"ן, רבינו בחיי וכפתור ופרח י): "והזכיר זה הכתוב, להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. ומי שיש לו בה חלק – חשוב הוא כחלק עולם הבא".
אותו יהודי מארצות-הברית התחזק מאוד מדברי האבן עזרא הללו, והחליט לבצע את העסקה הגדולה הזאת מיד. וכך, על-פי חוק "מצווה גוררת מצווה" – מיד אחרי ההחלטה הזו גמלה בלבו עוד החלטה חשובה. הוא אמר בלבו – אם מעלתה של הארץ הזאת היא כל כך גדולה, למה שרק חלק מרכושי יהיה בארץ ישראל? אבוא אני בעצמי עם כל משפחתי ורכושי לארץ הקדושה הזאת!


כהן לעולם
סיפר הרב זצ"ל: מכללי הקדושה של הכהנים הוא המשפחה שלהם, שאסור לכהן להתחתן עם גרושה. פעם היה כהן שרצה להתחתן עם גרושה ואמרו לו שאסור כי הוא כהן שצריך לעבוד בבית-המקדש. הוא זכר כי כהן בעל מום לא יכול לעבוד בבית-המקדש, ועל כן נשך את אצבעו עד שנחתכה, וחשב שכיוון שכהן בעל מום פסול לעבודה, הוסרו ממנו כל כללי הכהונה, ומותר לו להתחתן עם אותה גרושה.
אמרתי לו שגם אם יחתוך את כל היד לא יותר הדבר, כי חיוב שמירת הקדושה לא קשור להכשרו לעבודה בבית-המקדש, וכהן נשאר כהן לעולם (עיין שו"ע יו"ד סי' שמ"ג סעי' ב').


עצה חמה
היה זה בתקופה שהייתי רב בוונצואלה. להיות רב בקהילה בחו"ל זה סוג של מסירות נפש, כי זה אומר שאתה יוצא עם המשפחה שלך למקום לא נודע, לפעמים לשפה לא מוכרת, לאנשים עם מנטליות שונה לחלוטין מזו שאתה מכיר. אבל אנחנו ראינו בזה סוג של שליחות. הרגשנו שחשוב מאוד להשקיע באנשים שגרים שם, לפעמים אנשים שלא יודעים מהו טעמה של תורה, מהן מצוות, מה היא ארץ ישראל. וכך, בעודי מכהן שם כרב, הגיעה אלי הצעה מפתה, להיות רב קהילה בברזיל. ההצעה הזאת נראתה כהצעה טובה מאוד, גם בגלל האתגר שהיה בה, וגם בגלל התנאים שהציעו לנו, שכר וכדומה.
רעייתי ואני החלטנו בינינו שנקבל את המשרה הזאת. לצורך כך כבר התארגנו עם מקומות העבודה ועם מקומות הלימודים לילדים. אבל משהו בתוכי אמר לי ללכת אל הרב אליהו זצ"ל, שהיה אז בבית-החולים, ולקבל ממנו את ברכת הדרך. האמת, היה לי ברור שהרב יברך על ההצעה. שכן גם בטרם יצאנו לשליחות בוונצואלה קיבלנו את ברכתו, ואנחנו יודעים כמה היה חשוב לרב לקרב כל יהודי, ואם בזכות שהותנו שם יעלה ולו יהודי אחד לארצנו הקדושה, דיינו.
אבל לא כך היה. תשובת הרב הייתה: אל תלך לברזיל, לך לגרעין התורני באילת. חשבתי שאני לא שומע טוב, הסברתי לרב שמדובר בשליחות מאוד חשובה, וגם במשרה מאוד טובה. אבל הרב נשאר בשלו: לא לברזיל, כן לאילת.
יצאתי מהרב מבולבל כולי. ראשית, כבר התכוננו לשליחות הזאת. מלבד זה, הפער בשכר היה משמעותי מאוד, ותחושת ההחמצה אצלי הייתה גדולה. מצד שני, הרי שאלתי את הרב, ואיך אעשה דבר בניגוד למה שאמר לי?
סיפרתי את הדבר לרעייתי, וחשתי גם אצלה אכזבה. כל כך רצינו להשפיע שם, וגם הילדים כבר התכוננו נפשית למעבר. אבל הרב אמר, וכך עושים.
החבורה שמארגנת את נושא הרבנים בחו"ל כעסה עלינו מאוד. מלבד העובדה שהם לא יכלו להבין איך אנחנו מסרבים להצעה כזאת, הם כעסו על כך שדחינו את הצעתם והעמדנו אותם במצב שהם צריכים לחפש להם רב אחר. ניסיתי להסביר להם שזה מה שהרב אמר, אבל גם את זה הם לא ממש הצליחו להבין. אבל שוב – הרב אמר, כך עושים. היה לי ברור שעם כל הצער והכאב, לא אעשה דבר שמנוגד לפסיקתו של הרב.
בלית ברירה, הם פנו לרב אחר שקיבל את משרתי בשמחה. אנחנו, במקום זה, עלינו לארץ ישראל, לאילת, להתחיל שם בדרכנו החדשה.
כשבועיים לפני תחילת שנת הלימודים התקשר אלי הרב שקיבל את המשרה במקומי, נבוך כולו. שאלתי אותו מה העניין, והוא סיפר לי שהוא קיבל מכתב מהקהילה, שבו הם מודיעים לו כי הם החליטו שהם לא צריכים רב.
סיפרתי לו על הרב אליהו ועל עצתו, ושנינו עמדנו נדהמים מרוח הקודש שהייתה לרב. רק לחשוב מה היה קורה אילו היינו מקבלים את ההודעה שבועיים לפני תחילת שנת הלימודים, הרי מפח הנפש שלנו היה גדול פי כמה וכמה.
בדיעבד התברר שהעצה לפנות לגרעין התורני באילת, מלבד היותה חמה, הייתה מועילה מאוד. משפחתי ואני שמחים בה מאוד, ואנו חשים שהתרומה שלנו במקום היא לא פחות, אם לא יותר, מתרומתנו לקהילה בחו"ל. היום אני מנהל את הגרעין התורני במקום. כשהגענו לאילת גם התברר לנו, שחברי הגרעין כולם מחוברים לרב זצ"ל והגיעו לשם בשליחותו. אשרינו שזכינו.
חזרה למעלה