יום ו' כ"ה ניסן ה'תשע"ד
Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אב תשע"ב

טהרה שמביאה לתורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

למה טהרה היא "חֻקַּת הַתּוֹרָה"?
פרשת "חוקת" עוסקת בטהרה של מי שנטמא בטומאת מת. הפרשה מתחילה במילים "חֻקַּת הַתּוֹרָה", "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר". אף שהיה אפשר לומר רק "זֹאת החֻקַּה". שואל אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר זיע"א, למה כתוב "חקת התורה"? והשיב, כי הסיבה לכל אפשרות טומאה וטהרה באדם נובעת מקבלת התורה. זאת הסיבה שבגללה נוכרי לא נעשה טמא מת: "ואם נגע במת או נשאו או האהיל עליו – הרי הוא כמו שלא נגע" (רמב"ם הלכות טומאת מת פרק א' הי"ג). רק אחרי שהוא מתגייר ומקבל עליו תורה – הוא נטמא.
הנוכרים לא קיבלו את התורה, ולכן הם לא מטמאים. "והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל". לכן קשרה התורה את דיני טומאה וטהרה עם התורה באומרה "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה". "כי על ידי שקבלו התורה, נעשו עֲם בני ישראל דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם", בין בחייהם ובין במותם. אמנם אם פועלים "בכח גדול" של טהרה "אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה", ניצלים מהרוחניים השפלים שרוצים כל כך להידבק בנו.
"וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה, לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש, ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר, אותה שהייתה מלאה דבש – מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהייתה מלאה זבל – הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישווה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל". רק באמצעות הטהרה יידחו כל הרוחניים השפלים. נדחית כל הטומאה. נדחות כל הקליפות, והדבש נשאר טוב כפי שהיה.
טומאה וטהרה אינן שייכות רק בטומאת מת וטהרתו. יש טומאה גם בנידה או בלידה, גם בשכבת זרע או בזב. יש טומאה בשרצים ורמשים. ויש טהרה לכל אלה. למת הטהרה היא באמצעות פרה אדומה. יש טהרה באמצעות טבילה במים בלבד, ויש גם באמצעות נטילת ידיים. היום נעסוק בטהרה שאנו מצווים בה ביותר והיא נטילת ידיים.

טהרה גדולה מביאה לידי תורה גדולה
תורה לא מקבלת טומאה, שנאמר "הלא כה דברי כאש נאום ה'", מה אש אינה מקבלת טומאה אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה. עם זאת יש קשר גדול בין תורה לטהרה בזה שטהרה גדולה מביאה לידי תורה גדולה. לכן הקב"ה נתן תורה רק אחרי טהרה של שלושה ימים.
לפי כלל זה כתב החיד"א על האר"י הקדוש: "ואני בעניותי פשיטא לי דרבינו האר"י ז"ל היה נטהר באפר פרה ע"י אליהו זכור לטוב ואז נחה עליו רוח הקודש להפליא. והגם כי לא ראיתי כתוב רמז מזה. ולא שמעתי – ליבי אומר לי שהרב ז"ל היה מעלים הדבר העלם נמרץ לרוב ענוותנותו" (מדבר קדמות מערכת א אות כו).
ואל תתמה, כי כבר כתב האר"י שבימי האמוראים היה להם אפר פרה ולכן היו משתמשים בשמות. כן הביא החיד"א שם וגם במחזיק ברכה (או"ח רמב) וכן מפורש בהרא"ש עצמו (בהלכות קטנות הלכות חלה עי"ש שהביא מדברי הש"ס נדה דף ו' ע"ב חברייא מדכין בגלילא, וכן הוא בתוס' נדה דף י"ב ע"ב בסוף העמוד ועי' במשנה למלך הלכות אבל פ"ג ה"א).

טומאה – משכחת את התורה

גם מדברי ה"שולחן ערוך" ניתן להבין איך התורה קשורה לטהרה, שכתב ה"שולחן ערוך": "אלו דברים צריכין נטילה במים: 1. הקם מהמטה; 2. והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ; 3. והנוטל צפרניו; 4. והחולץ מנעליו; 5. והנוגע ברגליו; 6. והחופף ראשו. 7. ויש אומרים אף ההולך בין המתים; 8. ומי שנגע במת; 9. ומי שמפליא כליו (מכינים); 10. והמשמש מטתו; 11. והנוגע בכינה; 12. והנוגע בגופו בידו".
ממשיך ה"שולחן ערוך" וכותב: "ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא – תלמודו משתכח; ואם אינו תלמיד חכם – יוצא מדעתו" (שו"ע אורח חיים, סימן ד יח). והסביר המשנה ברורה (סימן ד ס"ק מז בשם א"ר) כי הכוונה שנכנסת בו רוח שטות ועל-ידי זה יוכל לבוא אח"כ לעבירה. כמאמרם ד"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות".
מכאן למדנו כמה השפעה יש לטהרה על לימוד התורה. שתלמיד חכם ששומר על טהרה – זוכר תלמודו. ואם לא – שוכח תלמודו. לכן פרשת "חוקת" מתחילה במילים "זאת חוקת התורה", ללמדך כי הטהרה הנכונה מביאה תורה נכונה.

וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם – וִהְיִיתֶם קְדשִׁים
מרן הרב אליהו זצ"ל היה מספר כי כשהתלוננו תלמידיו של המשכיל מנדלסון ואמרו לו שקשה להם לאכול מאכלים טרפים אחרי שהיו רגילים כל ימיהם להקפיד על כשרות, שאל אותם אותו רשע: "האם אתם נוטלים ידיים?" אמרו לו: "כן". אמר להם מנדלסון: "תימנעו מנטילת ידיים ותוכלו בנקל להתנתק מהמצוות".
את הסוד הזה ידעו גם צדיקי עולם והשתמשו בו לחיוב. כך סיפר הרב זצ"ל על עשיר גדול שבא לבקר את הבבא סאלי זיע"א וכיבדו כבוד גדול. רצה אותו עשיר להשאיר אצל הצדיק מתת יד מכובדת והגונה, אך הבבא סאלי זיע"א לא רצה לקבל זאת ממנו בשום אופן, כיוון שלא שמר כשרות ושבת. אחרי הרבה הפצרות אמר לו הבבא סאלי שיפקיד את הכסף בידי אחיו, הבבא חאקי זיע"א. שם אותו עשיר פעמיו לכיוון ביתו של הבבא חאקי זיע"א ברמלה. בינתיים התקשר הבבא סאלי לאחיו ומסר בידו הנחיות מדויקות כיצד לנהוג עם אותו עשיר.
כשבא אותו עשיר לבית הרב ברמלה, עשה הרב לכבודו סעודה מכובדת וכיבדו בכבוד גדול. בסיום הסעודה רצה העשיר לתת לרב את הכסף ולא קיבל. אמר לו הרב שהוא מוכן לקבל את הכסף רק בתנאי שהעשיר יקבל על עצמו דבר אחד קטן, והוא שייטול ידיו לפני כל סעודה. התפלא אותו עשיר ואמר, "זהו? זה כל מה שאתה מבקש ממני?! הרי זה דבר באמת פעוט", והסכים. העמיד הרב את אשתו של אותו עשיר כערבה לקיום הבטחתו של אותו עשיר.
כשעלו אותו עשיר ואשתו למטוס בדרכם חזרה לחו"ל, הזמין כדרכו סעודה של סרטנים ושאר טרפות והביאו לו. כשבא לאכול הזכירה לו אשתו שהוא התחייב ליטול ידיים לפני האוכל. שאל אותו עשיר: כאן במטוס ליטול ידיים? קראה אשתו לדיילת והביאה לו בקבוק מים ונטל ידיו בברכה. כשביקש אחר כך לאכול את האוכל הטרף המונח לפניו, לא היה מסוגל להכניסו אל פיו, עד שהחליפו את האוכל במנה אחרת, צמחית.
כשבא לביתו בצרפת אמרה לו אשתו שאם הוא רוצה לאכול כשר, חייבים להחליף את כל כלי הבית. ואם מחליפים את הכלים, אי-אפשר לאכול בהם פעם כשר ופעם טרף. שמע אותו עשיר שבלי לחם לא חייבים ליטול ידיים, והיה אוכל בביתו כשר ומחוץ לביתו היה אוכל טרף ללא לחם.
ברבות הימים החלו בני ביתו לאכול סעודת ליל שבת ביחד עם כל המשפחה. לצורך הסעודה הדליקה האישה נרות שבת. לא ידעה את הברכות וקנתה לשם כך סידור. אחרי שקנתה סידור ביקשה האישה מבעלה גם לעשות קידוש בליל שבת, סוף-סוף יש בבית סידור, והיא כבר קנתה גביע.
עלעלו העשיר ואשתו בסידור וגילו שיש שם גם תפילת ערבית. התחיל אותו עשיר להתפלל ערבית בביתו. אחר איזה זמן שידלה האישה את בעלה להתפלל עם הציבור בבית הכנסת בליל שבת, שם הוא יפגוש את כל חבריו.
סוף דבר חזר אותו עשיר לבבא חאקי לתשובת השנה וביקש שיקנה לו תפילין מהודרות, שכן סוף-סוף הוא החל להתפלל מדי יום במניין. זהו שאמר הכתוב "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים". והגמרא (ברכות נג ע"ב) הסבירה איך נהיים קדושים: "תנא וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם – אלו מים ראשונים, וִהְיִיתֶם קְדשִׁים – אלו מים אחרונים". פותח אדם פתח כחודו של מחט, ופותחים לו פתח כפתחו של אולם.

הלכות נטילת ידיים של בוקר
הטעמים לנטילת ידיים
על-פי הפשט – יש שלושה טעמים לנטילה זו. הטעם האחד, יש צורך לנקות את הידיים מהלילה, שהידיים עסקניות הן במיוחד בלילה ואי-אפשר להתפלל שחרית בידיים לא נקיות (הרא"ש). הרשב"א כתב כי הסיבה היא "שבשחר אחר השינה אנו נעשים כברייה חדשה, דכתיב 'חדשים לבקרים רבה אמונתך'. וצריכין אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו לשרתו ולברך שמו. ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר. לכן גם דבר זה תקנו בשחר להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו".
על-פי דברי הרשב"א מובן מפני מה קוראים לטהרה זו בשם "נטילת ידיים". למה לא רחיצה או טהרת ידיים? האם רק בגלל הכלי הנקרא "אנטל" או "נטלה"? על זה אמר בעל הבן איש חי, כי השם בא לרמז על הרוממות שיש בנטילה זו, שאינה ניקיון בלבד אלא קדושת הידיים. כעין שנאמר שצריך להגביה את הידיים אחרי הנטילה ולברך "על נטילת ידיים", שהוא לשון התנשאות, כמו "וינטלם וינשאם", ואין מברכים "על רחיצת ידיים".
על-פי הסוד – מלבד הטעמים הללו יש טעם רוחני לנטילה זו, והוא הרוח הרעה ששורה על האדם בשנתו. ובזוהר (וישב קפד) מבואר כי רוח רעה זו ששורה על ידיו של אדם בשנתו היא בגלל ששינה היא אחד משישים במיתה. "ורוח מסאבא שריא על ההוא גופא, מאי טעמא בגין דנשמתא קדישא אסתלקת מניה דבר נש ונפקת מניה, ועל דנשמתא קדישא נפקת ואסתלקת מניה שריא רוחא מסאבא על ההוא גופא ואסתאב". תרגום: רוח טומאה שורה על הגוף כיוון שיצאה ממנו הנשמה והוא כמו מת. ולכן הגוף נטמא בעת השינה. אמנם בבוקר חוזרת הנשמה והחיים, אבל משהו מהטומאה נשאר בידיו של אדם. לכן אסור לאדם להעביר ידיו על עיניו ואוזניו ופיו לפני הנטילה, כמו שאומרת הגמרא (שבת קט ע"א).
עוד אומר שם הזוהר כי אסור ליטול ידיים במקום שעוברים בו אנשים, בגלל המים הטמאים שלא יינזקו בהם אנשים. ולכן צריך להכין כלי שלתוכו יישפכו המים הטמאים. "בעי חד כלי לתתא וחד כלי מלעילא בגין דיתקדש מההוא דלעילא וההוא דלתתא דיתיב בזוהמא דמסאבו ביה ודנא כלי לקבלא מסאבו ודא לאתקדשא מניה דא ברוך ודא ארור. ולא בעיין אינון מין דזוהמא לאושדא לון בביתא דלא יקרב בהו בר נש דהא בהו מתכנשי סטרא דלהון יכיל לקבלא נזקא מאינון מיין מסאבין".
תרגום: צריך כלי אחד למטה לקבל את המים הטמאים והוא כלי ארור. ועוד כלי ברוך להתקדש ממנו במי הנטילה. וצריך להיזהר שמי הנטילה לא יישפכו בבית. שלא יקרב אליהם אדם כדי שלא יינזק מהמים הטמאים הללו. ולא ישפוך אותם במקום שעוברים בני-אדם. ולא ישאיר אותם בביתו. כי הקדוש-ברוך-הוא רוצה לקדש את ישראל ולעשותם קדושים. דכתיב (יחזקאל ל"ו) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם". את ההלכות הללו הביא ב"שולחן ערוך" ממקורם בזוהר כמבואר ב"בית יוסף".
הסכנה הזאת מוזכרת גם בגמרא שם: "תניא רבי נתן אומר בת חורין היא זו ומקפדת עד שירחוץ ידיו שלש פעמים אמר רבי יוחנן: פוך מעביר בת מלך ופוסק את הדמעה ומרבה שיער בעפעפים". כוונתו של רבי נתן, כי אין הטומאה של השינה יוצאת אלא אם נוטלים שלוש פעמים לסירוגין. וכוונת רבי יוחנן היא למי שנגע בטעות בעיניו לפני נטילת ידיים והוזקו עיניו, שישפשף אותם בפוך ויועילו לו.
הרב זצ"ל כתב ב"מאמר מרדכי" (חלק ב' סימן ב') ששלושת הטעמים נפסקו להלכה. לכן אם אין לאדם מים ליטול ידיו שלוש פעמים, ייטול ידיים במים פסולים או ישפשף ידיו במגבת, ופתרון זה טוב לחיילים שקמים במהירות מתוך שינה לפעולה ואין להם זמן או מים ליטול ידיים לפני שמתלבשים ופועלים את פעולתם. וכן מי שישן באוטובוס ומתעורר ואין לו מים לידו. במקרה כזה – ישפשף ידיו ולא יברך "על נטילת ידיים".
כך הוא הדין גם לאישה שמיניקה את בנה בלילה, וכן מי שישן וקם באמצע הלילה לטפל בחולה או לצורך אחר ואחר כך חזר לישון וקם שנית. בפעם הראשונה הוא נוטל ידיו ונטהר מהרוח הרעה. אחר כך הוא רק בספק רוח רעה, ועל כן בשעת דחק ניתן להקל בזה ("שולחן ערוך" סימן ד סעיף יד, וראה משנ"ב ס"ק לב).

דילוג להסרת רוח הטומאה
כתב הב"ח כי אסור ללכת ארבע אמות בלי נטילת ידיים. וכן מובא בספר "עולת תמיד" בשם האר"י ז"ל (שער ברכות השחר): "כאשר מתעורר האדם משנתו תכף צריך ליטול ידיו קודם שיגע במלבושיו כלל, וגם אסור לילך ארבע אמות בלי נטילה זו של שחרית כמ"ש בזוהר על לאשר הביא אלוה בידו (איוב יב, ו)". ועניין נטילה זו היא כדי להעביר רוח הטומאה שעליהן. לכן צריך ליטול ידיים בדילוג אחד לימין ואחד לשמאל לסירוגין. דברים אלו הובאו בבן איש חי (תולדות ו) "לכן יזהר כל אדם להכין הכלים סמוך למטתו, באופן שלא יצטרך לילך ארבע אמות", וגם שלא יצטרך להתלבש לפני הנטילה.
כשמניחים כלי ליד המיטה צריכים המים להיות מכוסים, וצריך הכלי התחתון להיות כלי שבור ולא נקוב. כך מובא בספר "עוד יוסף חי" בשם הזוהר שהבאנו לעיל, שהוא כלי שמקבל את המים הטמאים. עוד כתב שם הבן איש חי (תולדות י) כי נטילה זו היא חובה הן על הגברים והן על הנשים. וצריך "לעשות כל יום נטילת ידיים לילדים הקטנים, אפילו שהם יונקי שדים, מפני שלפעמים פושטים ידם ונוגעים במאכלים ויטמאום שתשרה סטרא אחרא על המאכל ההוא, וגם מנהג זה הוא סגולה טובה לקטנים, כדי שיגדלו בטהרה, ויהיו גדולי הקדש".

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר... וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם
בימינו התחדש דבר שלא היה בימי הבן איש חי ושאר הפוסקים, והוא שבכל בית יש מים זורמים ולא צריכים לקחת מים מהכלי. בכל בית יש גם כיור שממנו עוברים המים הטמאים מיד אל הביוב, ואין צורך להוציא את הכלי מחוץ לבית לשופכו.
על כן אם ייטול ידיים בכיור ירוויח כמה דברים. א. המים נשארים מכוסים כל הלילה. ב. לא יישפכו מים טמאים סביבות המיטה. ג. אין חשש שיישארו מים טמאים בבית, כי הם מיד נשפכים מהכיור לביוב. ויש אומרים כי אין לחשוש על ההליכה עד לכיור, כי לעניין זה כל הבית הוא כמו ארבע אמות (שבות יעקב). לכן פסק מו"ר אבא הרב זצ"ל כי במקרה שחושש שמא יישפכו המים תוך כדי קימה בלילה, או שיישפכו מעט מים בעת הנטילה, או שיישארו מים טמאים בבית – יכול ליטול בכיור ולא בכלי ליד המיטה.

נתמעטו הקליפות, התמעט מהלך השדים והרוחות
לעניין זה של כוח הרוח הרעה יש לצרף את מה שכתבו חז"ל בכמה מקומות, כי בימינו נחלש מאוד כוחה של הרוח הרעה. כן מובא בתוספות )יומא עז ע"ב( שכתב: "ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות". וכן כתב הלחם משנה )שביתת העשור ג, ב) שמשמע מדברי הרמב"ם שאינו חושש לרוח הרעה שנזכרה בתלמוד. גם המהרש"ל כתב שאין רוח רעה מצויה בינינו (חולין פרק שמיני ל"א).
כתב בעל הבן איש חי: "והנה תהלות לאל שנתבטל נזק של הזוגות מפני כי הסטרא אחרא נחלש כוחה, ותחלה נתבטל בארץ ישראל מפני קדושתה, ואחר כך נתבטל גם מבבל" (בניהו בן יהוידע פסחים קט, ב). וכן כתב שם (קיא, א): "מיהו דע כי הדבר פשוט דכל דברים אלו לא נאמרו אלא בזמן קדמון שהיו השדים והמזיקין מצויים הרבה והיו מינים ממינים שונים, ועתה נחלשה הסטרא אחרא נתמעטו אלו גם כן, ורק לכתחילה טוב לחוש ליזהר בזה". כן כתב עוד "בזמן הזה שנחלשה הסטרא אחרא גם כחן של כשפים נחלש שאין מצויים בכל מקום ואינם מצויין אצל כל אדם, וכאשר תמצא בענין השדים שנתמעטו בעולם ואינם מצויים בכל מקום" (בניהו בן יהוידע סנהדרין סז, ב).
בתשובה (סוד ישרים ח"ב ט) על חשש שינה ביום כתב "וגם אין חוששים פן בשינתם ביום החול יתלוה עם נשמתם מנשמות הרשעים הסובבין באויר, יען כי בזה הזמן נחלש כח הסטרא אחרא, וגם דבר זה נחלש ואין ממנו חשש, וכאשר תראה שבזה הזמן נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם, ולא נשאר בדבר זה ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף, וכל זה מחמת חולשת הסטרא אחרא ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא כידוע".
כן כתב גם בשו"ת "ציץ אליעזר" (חלק כב סימן ד) בשם הגאון בעל שדי חמד ז"ל. וכך הסביר בעל שו"ת "דברי יציב" (חלק אורח חיים סימן א ד"ה ג) את הטעם שבגללו השמיט בעל ה"שולחן ערוך" את דברי הזוהר על ההולך ארבע אמות בלי נטילה בבוקר.
הגר"א נבנצל שליט"א הביא בהערותיו על המשנה ברורה בשם הגרש"ז אויערבך זצוק"ל שאמר שאין להקפיד בהליכה ארבע אמות לפני נטילה, כיוון שיש מסורת שהגר"א אמר שלאחר מותו של גרף פוטוצקי נחלשה הקליפה מאוד.
משפחת פוטוצקי נחשבה למשפחת אצולה חשובה המקורבת למלך. אחד מבני המשפחה, ולנטין, היה גנרל גדול וחשוב בין הפולנים, הכיר את היהדות בפריס והחליט להתגייר. בשעה שבא לשאת את בת זוגו היהודייה נתפס הגרף פוטוצקי על-ידי הכמרים, והם איימו עליו וגם הבטיחו לו עושר רב ומעמד גדול אם יסכים לחזור לנצרות, אם לא – ימיתו אותו בעינויים וישרפו אותו בחיים כדרכה של הנצרות "דת החסד, האהבה והרחמים". עד לשעתו האחרונה לא הרפו ממנו קרוביו, ועשו הכול כדי "להציל את נשמתו" וכדי שיחזור אל חיק הכנסייה לפני מותו. הגרף פוטוצקי, שנקרא בינתיים אברהם בן אברהם, לא הסכים להמיר את האמת במעמד ובתענוגות ונשרף חי לעיני המון רב.
מסירות הנפש שלו עשתה הד גדול בעולם באותה תקופה וערערה את האמונה הנוצרית בעיני רבים מאוד. הם ראו כי אדם שהיה לו עושר רב ומעמד גדול לא הסכים לוותר על היהדות, והבינו שכנראה יש ביהדות אמת גדולה. ואע"פ שרובם נשארו נוצרים – נחלשה אמונתם בנצרות מאוד ונותר רק מנהג אבותיהם בידיהם.
על קברו של גר הצדק הקדוש מווילנה צמח עץ גדול. לפני שנפטר הגאון מווילנה ביקש שיטמנוהו סמוך לקברו של אותו קדוש. בימי השואה הרסו הנאצים הרשעים את בית העלמין היהודי בווילנה, ורק המצבה והעץ של גר הצדק נשארו לפליטה.

נטילת ידיים בחדר אמבטיה ושירותים
היוצא בבית הכיסא או מבית המרחץ – צריך נטילה
בימינו יש מקומות רבים שבהם הכיור לנטילה נמצא בחדר השירותים או בחדר שירותים שיש בו גם מקלחת. והנוסע במטוס או ברכבת לא ימצא כיור מים לרחצה אלא בחדר שיש בו גם שירותים ומקלחת. גם בבתי-מלון רבים נמצאים הכיורים בחדר אחד עם השירותים והמקלחת.
לפי מה שאמר ב"שולחן ערוך" (סימן ד) בשם האבודרהם, היוצא מבית הכיסא והיוצא מבית המרחץ – חייבים נטילה. כן הביא ה"בית יוסף" ראשונים רבים, ובכללם רבנו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל, שסוברים כן. לפי זה לא יועיל ליטול ידיים בבית הכיסא, כיוון שצריך אחר כך עוד נטילה אחרת.
מקור דבריהם הוא בזוה"ק (ח"א ד"י ע"ב) "וְכַד עָאל לְבֵית הַכִּסֵּא לָא יְבָרֵךְ וְלָא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה חָדָא עַד דְּיִסְחֵי יְדוֹי. וְאִי תֵימָא בְּגִין דִּמְלוּכְלָכִים אִנּוּן, לָאו הָכִי הוּא, בַּמֶּה אִתְלַכְלְכוּ. אֶלָּא וַוי לִבְנֵי עָלְמָא דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יַדְעִין בְּיִקְרָא דְמָארֵיהוֹן וְלָא יָדְעֵי עַל מַה קָּיְימָא עָלְמָא. רוּחָא חֲדָא אִית בְּכָל בֵּית הַכִּסֵּא דְּעָלְמָא דְּשַׁרְיָא תַּמָּן וְאִתְהַנִּי מֵהַהוּא לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא וּמִיָּד שָׁרֵי עַל אִנּוּן אֶצְבְּעָן דִּידוֹי דְּבַר נָשׁ".
תרגום: לא רק בלילה שורה על האדם רוח רעה, אלא גם ביום כשהוא נכנס לבית הכיסא – לא יברך ולא יקרא בתורה אפילו מילה אחת עד שייטול ידיו. ואם תאמר בגלל שהן מלוכלכות, לא כך הוא, שהרי במה התלכלכו? אלא וי לבני אדם שלא משגיחים ולא יודעים בכבוד הקב"ה. ולא יודעים על מה קיים העולם. יש רוח אחת בבית הכיסא בכל העולם ששורה שם ונהנית מהלכלוך והטינוף שיש שם. ומיד שורה על אלה האצבעות של האדם.
ואל תאמר כי הנכנס לבית הכיסא – היינו להתפנות. כיוון שפשט לשון הזוהר אינו כן, וכך כתב החיד"א בספר "ברית עולם" (על ספר חסידים סי' תתכג) כי כניסה בלבד לבית כיסא מטמאת, אפילו לא התפנה. כן כתב גם המשנה ברורה (ד סק"מ) שכן הדין גם בבית המרחץ (ועיין שער הציון ס"ק ס שכתב כי ממגן אברהם רכ"ז ב' אין ראיה להפך, וכמו שכתב הפרי מגדים שם).

נדנוד רוח רעה
כתב "שערי תשובה" (סימן ד ס"ק כ) בשם החיד"א במחזיק ברכה, שיש הבדל בין הרוח הרעה של הקם ממיטתו לרוח הרעה של היוצא מבית הכיסא ומבית המרחץ. ולכן לא צריך נטילה בכלי "כי הרוח הרעה הזאת אינה חזקה כמו מי שקם משנתו".
כן כתב גם בעל הבן איש חי בפרשת "תולדות", כי זה הנכנס לבית הכיסא זו רוח רעה שקלה יותר מרוח רעה שאחרי שינה. "ודע כי אפילו בנכנס לבית הכסא, אין שורה עליו רוח רעה כמו כח רוח רעה ששורה עליו בשינה, דטעים טעמא דמותא, לכך אין צריך להזהר בכל הנך לבלתי ילך ארבע אמות בלא נטילת ידים, דאין צורך להזהר בזה, אלא רק בשינה, וכן נמי אין צריך להזהר בכל הנך ליטול לתוך כלי דוקא, כמו שאמרנו בנטילת ידים דשינה, אבל צריך להזהר שיטול שלש פעמים בסירוגין, וגם שיטול שיעור רביעית".
על רוח רעה של בית מרחץ כתב: "ואלו דברים שצריכין נטילה, מפני נדנוד רוח רעה, דדי להם בפעם אחת, ואין צריך שלש פעמים בסירוגין, ואלו הן, היוצא מבית המרחץ, והנוטל צפרניו, ואפילו לא נטלן כולן, ויש מחמירין בנוטל צפרניו ליטול שלש פעמים בסירוגין, היכא דצפרניו עודפין על הבשר, ומסתבר טעמייהו על פי הסוד, והמחמיר גם במרחץ ליטול שלש פעמים, תבוא עליו ברכה" (פרשת תולדות סעיף יז).
לפי זה, כאשר יש לאדם כיור גם במקלחת וגם במטבח, אלא שהכיור שבמטבח הוא רחוק יותר או בקומה אחרת או שיש בו כלים – שאסור ליטול נטילת ידיים של שחרית על כלים – במקרה זה אפשר ליטול נטילה ראשונה בכיור שבשירותים או במקלחת, אחר כך להתפנות ואחר כך ליטול שנית על הכלים במטבח, ואין בכך חשש כיוון שזו נטילה שרוח הרעה שלה קטנה יותר.

מחיצה בין האמבטיה או בית הכיסא לכיור מועילה
בשו"ת "הר צבי" (אורח חיים א סימן נ) נשאל על אדם שהיה לו כיור של מים בחדר בית הכיסא "שאין לו שום אפשרות לקבל מים רק מהברז שנמצא בבית הכסא, ובזמננו אנו שדוחק הדירות כ"כ גדול ובשום אופן אינו יכול לשכור חדר אחר, נחשב כדיעבד. ולכן הורתי להתיר לו להשתמש במים הללו לאכילה ולשתיה". וגם ליטול בהם ידיים בחוץ, אבל לא בפנים חדר בית הכיסא. ואם אפשר לקחת מים מחדר אמבטיה – עדיף (וכ"כ בעל שלמי צבור).
הרב בעל "מנחת יצחק" כתב בשו"ת (חלק א סימן ס) כי כיוון שהשירותים הללו נקיים והלכלוך לא מצטבר בהם אלא הולך למקום אחר, וכיוון ששוטפים אותם בכל פעם, וכן שהחדר הזה הוא לא חדר שירותים בלבד, אלא נקרא חדר רחצה – על כן יש להתיר ליטול ידיים בבית הכיסא של רכבת ומטוס, אבל אין להתיר ליטול ידיים בבית הכיסא שבתוך הבית שיש בו כיור. והיוצא מבית הכיסא הזה צריך נטילה, ורק בשעת הדחק שאין לו כיור אחר – היוצא משם יכול לברך בלי נטילה נוספת (ועיין חזון איש סימן כד אות כו).
בספר "עוד יוסף חי" (תולדות ו) כתב כי מים שהיו בבית הכיסא נטמאו ואין להם תקנה. אבא זצוק"ל היה אומר כי צריך לדעת שאין אפשרות לכסות את האסלה במגבת וכדומה, כי עדיין שם שירותים עליהם. אבל אפשר לשים מחיצה בין האמבטיה לבין הכיור, וכן בין מקום המושב של בית הכיסא לבין הכיור – ומותר ליטול ולברך שם, ואפילו אם המחיצה עשויה מווילון וכדו'.
מי שנמצא במקום שהכיור והשירותים באותו חדר ואין מחיצה, אם במלון – יקנה בקבוקי מים לצורך נטילת ידיים כשיוצא מהשירותים. ואם במטוס או ברכבת ואין לו מים – אחרי שייטול ידיו בתוך חדר השירותים ישפשף ידיו מחוץ לשירותים.

הנוגע ברגליים או בנעליים
נטילה משום ניקיון
בין הדברים שנמנו כחייבים בנטילת ידיים נכתב כי החולץ מנעליו ונגע בהם, אפילו לא עשויים מעור – חייב בנטילת ידיים. כן הדין לנוגע ברגליו או בנעליו אחרי שלבשם. וכתבו הפוסקים כי חיוב זה הוא מטעם ניקיון ולא מטעם רוח רעה. ולכן די בכך שרחץ ידיו פעם אחת ולא צריך כלי ולא צריך שלוש פעמים.
עוד כתבו, כי מי שנגע במנעלים חדשים שעדיין לא לבשם אדם מעולם, אפילו פעם אחת, לית לן בה, ואין צריך רחיצה כלל, ובמשנה ברורה (סימן ד ס"ק מא) הביא כי בכל מקום שבו צריך ליטול משם נקיות אין צריך למהר ליטול ידיו תיכף, מה שאין כן בכל המקומות שצריך ליטול משם רוח רעה שצריך להזדרז בנטילה כמה שאפשר.
אמנם הבן איש חי כתב (תולדות) כי גם ברגליים יש רוח רעה. והטעם שהנטילה היא רק על הידיים, מפני כי הידיים והרגלים הם סוף וסיום הגוף, ושם נאחזים החיצוניים עד שנוטלים ידיים והם מסתלקים: "ודע כי לולא הצפרנים שהושמו בראשי האצבעות, היו הידים טמאות, אפילו ביום, ואפילו בלא שינה, אך עתה על ידי הצפרנים, אין רוח רעה שורה, אלא בלילה בעת שינה, או בכל עת שנכנס לבית הכסא".

אין רגליים לדבר
ויש לשאול: למה לא עושים נטילה לרגליים, שהרי הן נטמאות כמו הידיים? "על זה תירץ הרב יפה שעה ז"ל, דברגלים נאחזים יותר מן הידים, ולכן לתוקף אחיזתם, אין לנו כח לדחותם משם בנטילה. ורק הכהנים בזכות המקדש והעבודה, היה להם כוח לדחותם גם מן הרגלים, ולכך כתיב בהו 'ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם', ובזה תבין טעם חיוב רחיצת ערב שבת, לרחוץ פניו ידיו ורגליו, כי זכות שבת יכולה היא שתגין, עד כאן דבריו".
ויהי רצון שנזכה לטהרה גדולה מעין מה שהייתה לכהנים בבית המקדש. ומברכתם נתברך שנזכה לאור פני מלך חיים. אכי"ר.

קניין רוחני
סיפר הרב זצ"ל: פעם אחת בא אלי יהודי חשוב מארצות-הברית שחשב לקנות בתים ונכסים רבים בארץ ישראל. העסקה המוצעת הייתה בסכום ניכר וגדול והוא חשש, ועל כן ביקש עצה וברכה. אמרתי לו שיש ערך גדול לקנות ולחזק את יישוב הארץ והגרים בה. עיני העמים נשואות לכל דבר שקורה בארץ ישראל, ובמיוחד למתיישבים בה. ועוד, כי לפי גודל מעלתה ויישובה, כך גודל ההתנגדות של אומות העולם. לכן חשוב לחזק אותה ואת היושבים בה.
עוד אמרתי לו, כי חשוב שלכל יהודִי מארצות-הברית ומשאר מדינות העולם, יהיו נכסים וכספים בארץ ישראל. אם יום אחד הוא ירגיש שהאדמה בוערת מתחת רגליו בארץ העמים, אם הוא לא יוכל להוציא כספים ממקום מושבו, אם הוא ירגיש יום אחד שחו"ל היא לא הבית שלו והעם היושב שם הוא לא העם שלו, הוא ידע להגיע לארץ ישראל. הבית הטבעי שלו. המקום בו נמצאים הנכסים שלו. כך הוא יבוא למקום מסודר.
אך עיקר העיקרים שאמרתי לו הוא, שכל קניין בארץ ישראל הוא קניין רוחני גדול. פתחתי לו את חומש בראשית, בפסוקים המדברים על יעקב שקנה חלקת אדמה בארץ ישראל. והכתוב אומר עליו (בראשית לג יט): "וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה". והראיתי לו דבר פלאי ביותר המופיעים בדברי האבן עזרא שם (והביאום שם הרמב"ן, רבינו בחיי וכפתור ופרח י): "והזכיר זה הכתוב, להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל. ומי שיש לו בה חלק – חשוב הוא כחלק עולם הבא".
אותו יהודי מארצות-הברית התחזק מאוד מדברי האבן עזרא הללו, והחליט לבצע את העסקה הגדולה הזאת מיד. וכך, על-פי חוק "מצווה גוררת מצווה" – מיד אחרי ההחלטה הזו גמלה בלבו עוד החלטה חשובה. הוא אמר בלבו – אם מעלתה של הארץ הזאת היא כל כך גדולה, למה שרק חלק מרכושי יהיה בארץ ישראל? אבוא אני בעצמי עם כל משפחתי ורכושי לארץ הקדושה הזאת!
חזרה למעלה