ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חשיבות יישוב הארץ בעת סכנה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל המאבק על הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

פרשת תולדות תשס"א

חשיבות יישוב הארץ בעת סכנה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

כשאנו מחפשים את תולדות הציונות בתורה ניתן למצוא אותם בפרשת תולדות. יש רעב בארץ, אין מים, אין ברכה. והנה מגיע יצחק אבינו לארץ השוממה הוא חופר באר ומוצא מים. הפלישתים השכנים מתחילים להטריד אותו. באים וסותמים את הבאר. יצחק לא יוצא בהתקפה חזיתית כנגד המחבלים אלא ממשיך בעקשנות וחופר שוב באר. שוב מחבלים במעשיו. אולם בסופו של דבר ברכה גדולה מוצא יצחק בארץ - "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'".

אנו מאמינים שארץ ישראל היא ארץ החיים. כל אחיזה בארץ בתחילה נראית כביכול כאחיזה בלתי הגיונית שיכולה להפיל חללים. אולם החשבון הכולל שככל שאנו מתמסרים לארץ כך ארץ ישראל מחזירה לנו בכפל כפליים ומאירה לנו פנים ונותנת לנו מברכותיה.
לאחר שיש הצלחה גדולה בהתישבות מתחילה קנאה גדולה מצד השכנים. ואז יש רצון להגיע להסכם הפרדה בין יצחק לבין שכניו.
אלו גם תולדות הציונות: ארץ שוממה - התישבות יהודית במסירות נפש ותוך כדי התנכלות של הערבים - הפרחת שממות והבאת ברכה לארץ - קנאה ושנאה מצד השכנים - מלחמה ושלום.
במדרש (מדרש רבה בראשית פרשה סד פסקה ב) ישנה סקירה של התקופות השונות שהיה ויהיה רעב:
ויהי רעב. י' רעבון באו לעולם: אחד בימי אדם הראשון... אחד בימי למך... אחד בימי אברהם... ואחד בימי יצחק ויהי רעב בארץ ואחד בימי יעקב... ואחד בימי שפוט השופטים... ואחד בימי דוד... ואחד בימי אליהו חי ה' אלהים וגו' (מ"א יז) ואחד בימי אלישע... ואחד שהוא מתגלגל ובא לעולם ואחד לעתיד שנ' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים וגו' (עמוס ח). ר' שמואל בר נחמן אמר עיקר אוותנטיאה שלו היה בימי דוד ולא היה ראוי לבא אלא בימי שאול, אלא ע"י שהיה שאול גרופית של שקמה גילגלו הקב"ה והביאו בימי דוד... קופתו, לפיכך כולם לא באו בימי בני אדם שפופים אלא בימי בני אדם גבורים שיכולים לעמוד. ר' ברכיה הוה קרי עליהן 'נותן ליעף כח' (ישעיה מ).

המדרש אומר שהקב"ה מביא רעב רק על דור גיבור שיכול להתמודד עם הנסיון של הרעב. רק בדור שיש בני אדם גיבורים שיכולים לעמוד ולא להשבר. מהו הנסיון בשעת הרעב? ניתן לראות זאת בהמשך המדרש:
"תני לא יצא אדם לחוץ לארץ אא"כ היו סאתים של חטים הולכים בסלע. אר"ש: אימתי? בזמן שאינו מוצא ליקח, אבל מוצא ליקח - אפילו סאה בסלע לא יצא לח"ל, ולפי שיצא אלימלך לח"ל נענש שמת הוא ובניו".


האם הרעב בזמן אלימלך היה בחוזק שאיפשר מבחינה הלכתית לצאת מהארץ?
הרמב"ם כותב ביד החזקה (הלכות מלכים פרק ה, הלכה ט):
"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין. במה דברים אמורים? כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".

הרמב"ם למד שודאי שאלימלך ובניו לא עברו על ההלכה. אולם למרות שמבחינה הלכתית מותר לצאת מן הארץ בתנאים מסוימים, ממידת חסידות גם אז למרות הסכנה ראוי להאחז בארץ מתוך בטחון בה'. אולם אנו רואים שבמקרים מסוימים מידת החסידות אינה מעלה בעלמא אלא היא תביעה מוחלטת שאם לא עומדים בה מתחייבים כלייה למרות שההגיון האנושי מורה להשתדל ולברוח מן הסכנה. יש מצבים שלא עוזבים גם בעת סכנה. חז"ל בתחילת מדרש רות מסבירים מה היה בעת ההיא שחייב את אלימלך להשאר גם בעת רעב: למה נענש אלימלך? ע"י שהפיל לבן של ישראל עליהם (מדרש רבה רות פרשה א פסקה ד).

אלימלך היה מגדולי הדור והליכתו מארץ ישראל הביא למורך וכח העמידה של העם בקשיי הרעב נחלש כתוצאה מהליכתו. כאן החשבון של אלימלך לא היה יכול להיות רק חשבון אישי אלא החשבון הינו לאומי. סכנת הנפשות הגדולה ביותר היא כשיש חולשה לאומית.

במקום שנתבע מהאדם להיות גיבור ולא להחליש את האחרים - לא רק שלא עומד בשליחותו אלא שגם יעלה חרס בידו בכל ההשתדלות האנושית. אלימלך הולך למואב לפרק זמן קצר. ושם אסון רודף אסון את משפחתו. עד המצב הנורא שנשמע בפי נעמי בחזרתה לארץ.
אֲנִי מְלֵאָה הָלַכְתִּי וְרֵיקָם הֱשִׁיבַנִי יְהֹוָה לָמָּה תִקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי וַיהֹוָה עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי (רות א, כא).

מגילת רות הולכת וסובבת סביב החזרה בתשובה של נעמי בחזרתה לארץ ישראל. ההשגחה הפרטית חוזרת לבית נעמי ובדרך פלאית מצליחה רות למלא את הריק והחלל שנוצרו בחו"ל. מגילת רות מכריזה "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", רק האחיזה בארץ יכולה להביא חיים לישראל.

כך גם אנו מרגישים שהוטלה עלינו משימה להיות בחזית. כמה חולשה ומורך לב יגרום לכל עם ישראל אם אנו לא נעמוד בגבורה במשימה זו. אנו צריכים להיות האנטיביוטיקה למחלת "ארבע אמהות". אנו אולי נהיה הסכר שיעמוד בפני התמוטטות כח העמידה הלאומי. היכן שאנו נעמוד בגבורה יבוא כל עם ישראל אחרינו.
עמידתינו במערכה ודאי מעוררת משמים להשגחה פרטית מיוחדת להמשך זרימת והרחבת החיים בכל ההתיישבות.

בהתבוננות במדרש אנו רואים שהרעב האחרון שונה מתקופות הרעב האחרות. הרעב האחרון נלמד מהפסוק "הנה ימים באים נאום ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע אל דברי ה'". איזה סוג רעב זה? בגמרא בסנהדרין מתוארות השנים שיהיו בשנים שקודמות לביאת המשיח. וע"כ מובא שבשנה הרביעית יהיה שובע ולא שובע. שנה רביעית זו עומדת בתווך בין תאור של שלוש שנים קשות עם צרות רבות לבין שלוש שנים שיהיה בהם ברכה מרובה. אולם כיצד ניתן להבין את המצב המוזר שיש שובע ובכל אופן אין שובע.

ניתן להסביר שיש מצבים שבהם יש שפע גדול בעולם אולם אין יכולת נפשית להנות מן השפע. ניקח כדוגמא את ההתפתחות המואצת שיש במחשבים. לכאורה המחשבים היו צריכים להביא לזמן פנוי רב, להביא לפינוי זמן ולמצב שבו אנשים יכולים לעבוד פחות ולהתפנות לדברים שברוח. אולם אנו רואים מניעה נפשית וכל המצאה שמוצאים במחשבים זה דוחף לעבוד על ההמצאה הבאה. נכנסים לסחרור של ריצה אחרי עוד המצאה ועוד המצאה. הנפש אינה יכולה להנות מכל ההמצאות שהמציאו עד עתה.
שנת השמיטה נועדה בכדי לשבור את הרצף של שנות העבודה שבהם שנה רודפת שנה.
במצות השמיטה כתוב:
וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלשׁ הַשָּׁנִים.

איזה סוג ברכה? לכאורה אם רואים שיש יותר תבואה הכיצד עומדים ושואלים מה נאכל? מבארים חלק מהראשונים שהברכה בתבואה לא תהיה ברכה כמותית אלא התבואה תתברך במעיים. בשמיטה יתכן שהברכה היא בעיקר בתחושה הנפשית שאין "עינים גדולות" ויכולים להתברך ממה שיש.

התופעה המיוחדת שיש שובע ואי אפשר לממש אותו זו תופעה של דור. גם בצדדים של הבטחון נראה שיש הרבה כח ועוצמה צבאית אולם אין את הכח הנפשי להשתמש בעוצמה זו. עם ישראל עדיין שבוי בתחושות של גלות שבהם עם ישראל לא מאמין בכוחו. אין את האומץ לההיפך למעצמה עולמית.

גם הגויים מוכנים לקבל אותנו כל עוד שאנו עם נרדף ומסכן שמחפש מקלט בטוח, אולם אין הוא רוצה לראות אותנו כעם גדול, כמעצמה עולמית.
הרצון להגיע להסכמת הגויים על היותנו בארץ ועל כך שקוד ההתנהגות שלנו הוא מוסרי נובע מאי בטחון בצדקתנו. אנו יושבי החזית צריכים לשדר מסר פשוט "חזרנו הביתה". לא צריך טעמים בטחוניים בכדי להצדיק את ישיבתנו כאן. זהו המעשה שהוא הכי צודק הכי עצמי הכי נותן חיים לכל הקומה הלאומית שלנו. ארץ ישראל היתה שוממה וחיכתה לנו. אין לנו בעיה שזה גם מהנה את בן השפחה שלפני שהגענו לכאן היו כאן מהם מתי מעט שחיו בדלות. אולם כל עוד שהוא מכיר טובה ומקבל את שיכותנו כעם גדול לארץ גדולה. ברגע שהוא מתחיל לצחק ולזרוק חיצים בדרך צחוק עלינו הם גוזרים על עצמם את גזר דינם "גרש בן האמה, כי לא ירש עם בני עם יצחק".

כדי להיפטר מן המחלה הגלותית צריך לעשות מהפיכה רוחנית. כדי להצדיק את היותנו גדולים אנו חייבים להיות גם בפנימיותינו עם גדול. זהו הרעב לא ללחם ולא למים כי אם לשמוע אל דבר ה'. מחפשים אמירה גדולה, אמירה שיש בה אמונה, גבורה, אהבה וזרימת חיים טבעיים.
הישובים עומדים בפני מבחן האם יוכלו לסלול דרך גדולה לעם שמצפה לאמירות גדולות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il