ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פך השמן | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים חנוכה ישראל ויוון Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (51 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (51 ד')

כ"א כסלו תשס"ד

פך השמן


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אברהם בן דוד

דברי המדרש
אמרו חז"ל במדרש 1 :
אמר ר' לוי: אמר הקב"ה בחורבנה העמידה לי צדיקים, ובבניינה העמידה לי רשעים. בחורבנה העמידה לי צדיקים – דניאל וחבורתו, מרדכי וחבורתו, עזרא וחבורתו. בבניינה העמידה לי רשעים - כגון אחז וחבורתו, מנשה וחבורתו, אמון וסיעתו. ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן על הדא דר' לוי 2 אמר "כי רבים בני שוממה מבני בעולה" הוי צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבניינה.

דברי מדרש אלו מעניינים מאוד. יש מצב של בניין, ויש מצב של חורבן. במבט שלנו היינו חושבים, שהפרי של הבניין יהיה יותר גדול וחשוב מאשר הפרי של החורבן, אבל המדרש אומר שהמציאות הפוכה, "כי רבים בני שוממה מבני בעולה", ולכך הביא ר' לוי דוגמאות – דניאל, מרדכי ועזרא.
המעניין שבדוגמאות אלו הוא שדמויות אלו שייכות כולן לאותה תקופה, והדבר טעון ביאור. לכאורה, כדי להוכיח את עיקרון מסויים יש מקום להביא דוגמאות המתפרסות על פני תקופות שונות, ולצערנו החורבן לא היה רק בדור אחד. מדוע המדרש מצמצם את הדוגמאות שהוא מביא רק לאישים מדור מסויים?

המכיר את כתבי המהר"ל, וביחוד את הספר העוסק בחג החנוכה – "נר מצוה", ודאי שם ליבו לכך שהמהר"ל ייחד תשומת לב מרובה למשמעות המיוחדת של גלות עם ישראל בין ארבע האומות. בספרו 'נר מצוה' עומד המהר"ל על המדרש 3 : "דניאל ראה שלשתן -בלילה אחד, ולזו בלילה אחד". דניאל ראה את שלש המלכויות הראשונות – בבל, יון מדי – בלילה אחד, ואת המלכות הרביעית בלילה בפני עצמו. נחלקו האמוראים מהי משמעות הדבר: "ר' יוחנן אמר ששקולה כנגד שלשתן, ר' שמעון בן לקיש אמר יתירה". ר' יוחנן מבאר שהגלות הרביעית שקולה כנגד שלשתן, וריש לקיש אף מוסיף "יתירה".
מה פירוש 'שקולה'? המהר"ל במקומות אחרים מסביר, שהמלכות הרביעית כוללת בתוכה בעוצמה הרבה יותר גדולה את כל מה שמתגלה במלכויות שקדמו לה. כל מלכות מביאה לידי ביטוי צד מסויים שבא לישראל בגלות תחת ממשלתן של אותם גויים, אולם במלכות אדום, אותו צד מסויים שבא לידי ביטוי בכל אחת מהמלכויות - מתברר, מתחזק ומתעצם מעצם העובדה שמלכות זו כוללת הכל.

כהמשך לכך נתבונן בדברי הגמרא במסכת יומא 4 . הגמרא עוסקת בחורבן הבית הראשון והשני, ואומרת: "ראשונים שנתגלה עוונם - נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם - לא נתגלה קיצם". בחורבן הבית הראשון נתגלה עוונם של ישראל– הם היו עברו על שלש העבירות החמורות בגלוי, ולכן גם נתגלה קיצם והוא מפורש בפסוקים, 70 שנה 5 . ומבאר רש"י שהאחרונים הם בני מקדש שני, שהיו "רשעים בסתר", ולכן גם הקץ של הגלות הרביעית לא נתגלה, בבחינת 'מידה כנגד מידה'. יש לו רמזים, אך אין דברים ברורים. ונשים לב: מכך שמלכות רביעית שקולה כנגד שאר המלכויות, נובע שגם בחינת ה'מידה כנגד מידה' שבגלות זו, שייכת לאחת משלש המלכויות. ואכן, בני המקדש השני עליהם נאמר שלא נתגלה עוונם - היו תחת גלות יוון, ולא אדום. משמעות הדבר היא שאמנם במלכות הרביעית היתה בחינה של 'לא נתגלה עוונם', אבל בחינה זו היתה כנגד תופעה דומה שהיתה במלכות אחרת, היא מלכות יוון, ותופעה זו היא אחת מנקודות הקישור שבין שתי המלכויות. ננסה להבין באיזו נקודה מהותית נפגשת מלכות יוון עם 'לא נתגלה עוונם' ו'לא נתגלה קיצם'.

השכל – גר בעולם הגשמי
כדי לבאר את העניין, נתבונן בדברי המהר"ל בספר גבורות ה' 6 . המהר"ל כותב "ומידת תלמידי חכמים ומידת הגרים אחת", קיים מכנה משותף בין תלמיד חכם לגר. ראשית למדים זאת מסמיכות הפסוקים "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן וכי יגור אתך גר..." וכן כללו חז"ל באותה הברכה - בברכת "על הצדיקים" – את התפילה על תלמידי החכמים והגרים: "על זקני עמך ישראל, פליטת סופריהם וגירי הצדק". ומהו הקשר ביניהם? מבאר המהר"ל:
והדברים ידועים לחכמים, כי השכל הוא גר בעולם הגשמי.

כיון שהשכל הוא גר, תלמידי חכמים וגרים שייכים לאותו מכנה משותף. אולם יש להבין, מהי משמעות הדברים?
נבאר את העניין דרך שתי דוגמאות.

וכל מעשיך יהיו לשם שמים
שנינו בפרקי אבות "וכל מעשיך יהיו לשם שמים" 7 . באבות דר' נתן 8 יש על כך תוספת: "לשם תורה, שנאמר בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". מהי ההוראה למעשה מהפסוק 'בכל דרכיך דעהו'? הדברים ידועים וכתובים בספרים בכמה צורות: אדם עושה בימי חייו דברים שהם דברי מצווה וגם דברים שהם רשות, דברים שאינם מצוה ואינם עבירה. הדרישה בפסוק 'בכל דרכיך דעהו' היא שגם מה שהיינו יכולים לעשות כמעשה של רשות, כפעולות סתמיות – נעשה לשם שמים. האכילה יכולה להיות רשות, השינה יכולה להיות רשות - ואפשר לקדש אותם, וכך אנו נדרשים לעשות.
עיקרון זה נאמר ביחס ל פעולות שאנו עושים. אולם, ביחס לתחום הדיבור ולמחשבה קיים עיקרון הפוך. אמרו חז"ל 9 "ודברת בם – בם יש לך רשות לדבר, ולא בדברים אחרים". לא מדובר כאן על איסור לדבר לשון הרע ושאר "דיבורים אסורים", אלא על דברים שאינם עבירה מצד עצמם, ואף על פי כן אומרת התורה שיש לדבר דווקא דברי תורה.
כאן כבר יש חידוש גדול: כשעושים פעולה שלא לשם שמים, היא מוגדרת כ'פעולה בטלה', מבטלים בכך את הדרכת חז"ל לעשות הכל לשם שמים, אבל לא עוברים על איסור דאורייתא. לעומת זאת, דברים בטלים - הם איסור! אמנם הם אינם לאו ממש, אלא 'לאו הבא מכלל עשה' שחומרתו פחותה – אבל מכל מקום, זהו איסור דאורייתא. ויש להבין, מהיכן נובע ההבדל בין פעולות, אותן נצטווינו לקדש, לבין הדיבור אותו לא נצטוינו לקדש, ויתר על כן – נאסר עלינו לדבר בדברים בטלים?

התשובה לכך נעוצה בדברי המהר"ל: השכל בעולם הזה הוא גר. הדיבור מבטא את פנימיותו של האדם, את שכלו, כמו שמתרגם אונקלוס 10 "לרוח חיה - לנפש ממללא". כך גם אומר הפסוק בקהלת 11 : "כל עמל האדם לפיהו", והגמרא בסנהדרין 12 מבארת שהעמל שיש לעמול בפה – הוא עמל תורה. הדיבור, המבטא את השכל, הוא מותר האדם מן הבהמה - ושכל זה הוא גר בעולם הזה.
מכאן נובע ההבדל בין פעולות לבין מחשבות.
המעשים נעשים בכלי הגוף הגשמיים, הם שייכים למציאות העולם הזה, ולכן תיתכן בהם מציאות של דברי רשות, ומדריכים אותנו חז"ל שגם מעשים אלו – יש לקדש. אולם, השכל אינו שייך מלכתחילה לעולם החול, מצד עצמו ומהותו הוא שייך לקדושה ולא לחולין. על כן, לא שייך לומר שעלינו "לקדש את השכל" או "לקדש את הדיבור", שהרי השכל והדיבור מטבעם צריכים להיות קדושים, הם לא שייכים למציאות החול, ודיבור בטל משמעותו לקיחת דבר קדוש וחילולו.

מצוות חינוך
הדברים באים לידי ביטוי גם במצוות חינוך. הברייתא במסכת סוכה 13 מלמדת את מצוות חינוך:
תנו רבנן: קטן היודע לנענע - חייב בלולב, להתעטף - חייב בציצית, לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? אמר רב המנונא 'תורה ציוה לנו משה מורשה קהילת יעקב'.

הברייתא עוסקת בחינוך הקטן למצוות ובלימוד תורה, אולם קיים הבדל מהותי בין שני התחומים: מצוות – מחנכים, כשילד מתחיל להבין מהי סוכה יש לחנכו למצוות סוכה, אבל תורה – מלמדים! כשילד יכול לומר 'תורה ציוה לנו משה' לומדים איתו את הפסוק, אין זה חינוך ללימוד תורה, זהו הלימוד בעצמו! ביחס למצוות אנו רוצים לחנך - לייחד את הילד לקדושה. אולם השכל שייך מצד עצמו לקדושה, לא שייך כאן חינוך, וגם אין צורך לייחד ולחנך את הדיבור לקדושה. שכלנו הוא גר במציאות החול.

עולם הבא – עולם שהשכל ישלוט בו
מכאן נגיע ליסוד נוסף, שהוא המשך של אותו עניין: העולם הזה, עולם החומר, מוכר לנו בעזרת החושים, המזהים את החומר. לעומת זאת, כדי לזהות שכל - לא יעזרו חושים גשמיים, צריך שכל! וזאת כיון שהשכל אינו שייך לעולם הזה, אלא לעולם הרוח. הקב"ה ברא אותנו עם שכל, אבל יש לדעת שהשכל במהותו שייך לעולם רוחני. כשהנביאים מתארים את העולם העתידי, הביטוי של עולם זה הוא "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" 14 . העולם העתידי יהיה עולם אחר, עולם של דעת, כי בעולם הזה – השכל הוא גר.
זהו באור דברי המהר"ל "השכל הוא גר בעולם הזה".

ההחשכה של יוון
מכאן אפשר לנסות להבין מהו עניינה של גלות יון.
על הפסוק "והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו" אומרים חז"ל אימה זו בבל, חשיכה זו מדי, גדולה זו יוון" 15 . גלות יוון – היא חשכה גדולה. ומהי ההחשכה של יוון? היוונים רוצים לעשות את השכל תושב בעולם הזה, במקום שיהיה גר – הם רוצים שיתחבר לכאן, שיהיה משועבד לעולם החומר, שתפקיד השכל יהיה כלי לצורכי העולם הזה.
יתר על כן. השכל באופן מהותי אינו שייך למציאות שלנו, הוא גר. להיכן הוא כן שייך? לעולם שאחרי העולם הזה. השכל שייך לעולם שכולו רוח, לאחרית הימים "ומלאה הארץ דעה את ה' – לא רעב ללחם ולא צמא למים". משמעות החיבור של השכל לעולם הזה מבחינה מעשית הוא לקחת את כל מה שאנו רואים ומכירים כתקופת הגאולה, את כל מה ששייך לנצח ולרוח - ולשעבד אותו לגלות. זהו עניינה של יון.

אנשי כנסת הגדולה – שכל ביחס לנבואה
הגמרא במסכת יומא 16 אומרת:
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא, אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבנין, איה גבורותיו? לא אמר גבור. אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?

חז"ל מבארים כאן את השם 'אנשי כנסת הגדולה', מדוע הכינוי של גדלות שייך דוקא להם? היינו מצפים שהתשובה תהיה נעוצה בגדלותם בתורה או בכך שהם חתמו את תקופת הנבואה, אך ר' יהושע בן לוי אומר – שם זה נובע מכך שהם יודעים לומר 'האל הגדול הגיבור והנורא' גם במצב שנוכרים מקרקרים בהיכלו ומשעבדים בבניו. ירמיהו הנביא ודניאל שהיה בעל רוח הקודש - אינם יכולים לומר גיבור ונורא, ומה שאין בהם - יש באנשי כנסת הגדולה. הם כן רואים את נוראות הבורא במציאות שאיתה הם נפגשים.
משמעות העניין היא, שיש דברים שלא הנבואה ורוח הקודש מסוגלים לראות, אלא דוקא החכם. כמו שאומרת הגמרא 17 "חכם עדיף מנביא". על ארוע דומה מספרת הגמרא במסכת גיטין 18 :
ואמר אי אלהימו צור חסיו בו - זה טיטוס הרשע שחירף וגידף כלפי מעלה. מה עשה? תפש זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים, והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבור הרג את עצמו, שנאמר שאגו צורריך בקרב מועדיך שמו אותותם אותות. אבא חנן אומר מי כמוך חסין יה - מי כמוך חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ושותק. דבי רבי ישמעאל תנא: מי כמוכה באלים ה' - מי כמוכה באלמים.

יש שעות שהקב"ה נעשה כביכול 'אילם', שומע את חירופם של הרשעים ושותק, ושואל ירמיהו הנביא: איה נוראותיו??? ירמיהו הנביא אינו מסוגל לראות את נוראות הקב"ה, וכך גם דניאל בעל רוח הקודש. אבל חכמים מסוגלים להבין גם במצב של שתיקה. זוהי מעלתה של החוכמה שעדיפה מנבואה.

בתחילת השיעור הבאנו את דברי המדרש ושאלנו מדוע חכמים מציינים כדוגמא ל"צדיקים שהעמידה לי בחורבנה" דוקא צדיקים מאותה תקופה, דניאל מרדכי ועזרא. התקופה אליה הם שייכים היא תחילת תקופת הבית השני, שעליה אומרים חז"ל שהופיעה בה גדולה והכרה מיוחדת. תקופה זו היא ההכנה לתקופת יוון, שבה יש צורך להתמודד עם מציאות שבה יש כביכול אילמות של הקב"ה, ולגלות את הגדלות בתוך האילמות, את הנוראות בתוך השתיקה, את הגבורות בתוך ההסתר. בשביל כך צריך עינים אחרות, אזנים אחרות, צריך צדיקים מזן מיוחד, שיש להם את היכולת להבין את הדברים באמצעות החכמה, שהיא מדרגה גבוהה ממדרגת הנבואה.
המאבק עם תרבות יוון – מהו עניינו של השכל כאן? גר, או תושב? מלכות יון באה לשעבד את השכל למציאות, לשעבד את הגאולה לגלות, זוהי ההתמודדות, ובכך גם ניכר הניצחון עליה.

תכונת החוכמה – נתינה
שנינו במסכת אבות 19 "איזהו מכובד? המכבד את הבריות". זהו ביטוי מעניין, לא מצאנו כדוגמתו ביחס לדברים אחרים, לא כתוב "איזהו עשיר? המעשר את הבריות". מדוע? נקדים כי אותו עניין קיים ביחס לחוכמה. חז"ל אומרים "מתלמידי יותר מכולם" 20 , מהות החכמה והביטוי שלה היא הלימוד והנתינה לאחרים. יתר על כן, כל היכולת של אדם לגדול בתורה היא רק על ידי נתינה, זוהי כל מהות השכל, וכשאדם מלמד - הוא עצמו לומד. כשאנו רואים שכאשר אדם מלמד הוא מוסיף חוכמה, מוכח שזה מהותה. אין מושג של ללמוד בלי ללמד 21 , וכפי שאנו מתפללים בברכת אהבה רבה "ללמוד וללמד" 22 .
ומכאן נחזור לכבוד - 'איזהו מכובד המכבד את הבריות'. אם אין דעת, לא שייך כבוד. אי אפשר לכבד בלי שכל, כי עניין הכבוד הוא שעל ידי השכל הבנתי שיש ערך לשני. מפורש בספר משלי שהכסיל הוא ההיפך של הכבוד: "כשלג בקיץ וכמטר בקיצר כן לא נאוה לכסיל כבוד" 23 . כבוד וחוכמה צומחים מאותו שורש, ולכן בשניהם יש את העיקרון שנתינה לאחרים רק מגדילה אותם.

שמן המשחה – ביטוי השכל במציאות
הזכרנו שהשכל שייך במהותו לעולם הבא, ולא במקרה נקרא העולם הבא "ימות המשיח". המשיח נקרא כך משום שהוא משוח בשמן המשחה, וזהו אותו השמן שמשחו בו את הכלים. הגמרא 24 אומרת ששמן המשחה שמשחו בו את הכלים אינו חסר לעולם, ומבאר המהר"ל שהטעם לכך הוא שממנו נמשחו כל הכלים 25 . כיצד יתכן שהיות השמן נותן לאחרים – הוא סיבה לכך שלא יהיה חסר??? זהו אותו עניין. הגמרא 26 אומרת "אמר רבי יצחק, הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום". שמן המשחה הוא הביטוי של חוכמה, וחכם יודע – כשהוא נותן חוכמה לא רק שהוא לא חסר, הוא מוסיף וגודל. שמן המשחה לא חסר, כי מכוחו נמשחו כל הכלים כולם.

פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול
אמרו חז"ל 27 "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול". לאור הדברים שנתבארו, מקבלים דברי חז"ל אלו משמעות עמוקה. שמן הוא חוכמה, ו"לטמא את השמנים" פירושו לטמא את החכמה, להפוך אותה משועבדת לעולם הזה. מתי מתגלית הישועה? כשמוצאים פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול. כהן גדול נקרא כהן משיח, שמשוח בשמן המשחה, כי זהו העניין של שמן המשחה. זהו ה'חפצא' במציאות שלנו שאפשר לדמות אותו לשכל. הוא לא נחסר, הוא נותן ומקדש ולא נחסר.
מעתה נשוב לראש דברינו: "ראשונים נתגלה עוונם ונתגלה קיצם, אחרונים לא נתגלה עוונם ולא נתגלה קיצם". אנשי בית שני לא נתגלה עוונם – כי העוון היה בנקודה פנימית, בשכל. מלכות יוון מצד אחד מעריצה את השכל, מעלה את החוכמה, ובכך היא משיקה לכלל ישראל, אך באמת - כל עניינה הוא כמו שנתבאר, רתימת השכל לעולם הזה, הפיכתו למשרת החומר, וזהו שיא המאבק עם עם ישראל שכל עניינם הוא רתימת כל המציאות והעלאתה כנר כלפי מעלה.


^ 1 שיר השירים רבה ד, ו.
^ 2 כלומר, על דברי ר' לוי אלו.
^ 3 ויקרא רבה יג, ה.
^ 4 ט ע"ב.
^ 5 ראה למשל ירמיהו כט, י.
^ 6 סוף פרק ט'.
^ 7 אבות ב, יב.
^ 8 פרק י"ז.
^ 9 יומא יט ע"ב.
^ 10 על הפסוק בבראשית ב, ז.
^ 11 ו, ז.
^ 12 צט ע"ב "אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך - הוי אומר לעמל תורה נברא".
^ 13 מב ע"א.
^ 14 יא, ט.
^ 15 בראשית רבה מד, יז.
^ 16 סט ע"ב.
^ 17 בבא בתרא יב ע"א.
^ 18 נו ע"ב.
^ 19 ד, א.
^ 20 תענית ז ע"א.
^ 21 ראה אבות ד, ה.
^ 22 ועיין עוד במסכת תמורה טז ע"א.
^ 23 משלי כו, א.
^ 24 כריתות ה ע"ב.
^ 25 ראה חידושי אגדות חלק ד', עמוד נ"ט.
^ 26 בבא בתרא כה ע"ב.
^ 27 שבת כא ע"ב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il