ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרשת וארא תשמ"ט-נ"א | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות וארא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשמ"ט-נ"א

פרשת וארא תשמ"ט-נ"א


נערך מחדש על ידי
הרב ירון אונגר

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

דין ורחמים בגאולה
"וידבר א-להים אל משה, ויאמר אליו אני ה'" 1 . חז"ל, עמדו בכמה מקומות 2 על ההבדל בין שם הוי-ה לשם אלוקים. שם אלוקים מבטא את מידת הדין, ושם הוי-ה מבטא את מידת הרחמים.
יש תקופות, בהן ראויה יותר הנהגה במידת הדין, ויש תקופות בהן ראויה יותר הנהגה במידת הרחמים. תקופת התחלת הגאולה היא תקופה מיוחדת, שונה מכל תקופה אחרת, בכך שבתקופה זו אנו מוצאים הנהגה מעורבת, גם במידת הדין, וגם במידת הרחמים, התגלות בשם אלוקים, ובשם הוי-ה כאחד.

סיבת התופעה נעוצה בכך שלמעשה תחילת הגאולה משמשת תחילה וסיום כאחד. תחילת הגאולה, וסיומה של הגלות. מחד, החל תהליך הגאולה, ומתבקש, שההנהגה האלוקית תהיה במידת הרחמים. מאידך, על-מנת שתתחיל הגאולה השלמה, יש צורך בסיום הגלות ובמיצוי תפקידה. לשם כך, יש צורך בתגבורת מידת הדין, על-מנת לסיים מהר ככל האפשר את תקופת הגלות. כך הוא סדר התחלת הגאולה.

משה רבנו אינו מבין סדר זה, ולכן בא הוא בטענה כלפי ריבונו של עולם בסיומה של הפרשה הקודמת-"למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני" 3 . משה סבור היה שמעת שהחלה תקופת הגאולה, צריכים כל הקשיים והסיבוכים להיעלם, וצריך להופיע מהלך של עליה מתמדת, נטולת עכבות. והנה, באה המציאות הקשה וטופחת על פניו - "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה, והצל לא הצלת" 4 . בתחילת הפרשה, מעמיד הקב"ה את משה רבנו על טעותו, ומבאר לו כי כך הוא הסדר הראוי לתחילת תקופת הגאולה, חסד ודין משמשים בערבוביה, שם א-לקים ושם הוי-ה באים כאחד.

שם "ש-די" ושם "הוי-ה"
בהמשך, פונה הקב"ה אל משה רבינו ואומר: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם" 5 . שם ההתגלות, מציין את אופייה של התגלות. ההתגלות לאבות, אף שהיא ניסית ככל התגלות אלוקית, בעיקרה, היא התגלות הבאה אל האבות דרך הטבע. הם נפגשים בהנהגה האלוקית בעולם דרך מעשי ה' בטבע, התגלות כזו, שייכת לשם ש-די, "שאמר לעולמו די" 6 - הנהגה טבעית.

לעומתם, משה רבנו, ועִמו, עם-ישראל כולו, יזכו להנהגה במדרגה גבוהה יותר, ניסית יותר, הקשורה לשם המפורש, שם הויה. סיבת הדבר, נעוצה בכך שהאבות, עם כל גדלותם, הם אנשים פרטיים, יחידים. בספר שמות, נפגשים אנו לראשונה במושג 'עם ישראל'. ההנהגה האלוקית המופיעה על עם, לעולם תהיה גדולה מן ההנהגה האלוקית המופיעה על יחידים. רק על האומה בכללה, בהופעתה השלמה כעם חי בארצו, עובד ה' כצבור, בעבודת בית המקדש, יוכל שם שמים להתגלות ולהתקדש בעולם. לכן, גם אם כל יחיד מן האומה אינו כל-כך מעולה כאבות, מכל-מקום ההופעה הציבורית וההיכללות בכלל ישראל, מרוממת את היחידים 7 , עד שזוכים להנהגה אלוקית, גבוהה מזו שזכו לה האבות.

חז"ל לימדו ש"גדול המצווה ועשה ממי שאינו מצווה ועושה" 8 , אף שבמבט שטחי, נדמה כי דווקא המתנדב, ומגלה רצון והזדהות פניים עם עבודת ה', מעולה הוא מן המצווה, לימדונו חז"ל כי דווקא המצווה, העובד את בוראו לא מכוח בחירה אנושית מקרית, אלא ככלי ביד ה', הממשיך באופן מוחלט ובלתי תלוי את הרצון האלוקי בעולם, גדול הוא ממנו 9 .
עם ישראל הוא כבר בגדר "מצווה ועושה", וככזה, הוא גדול בערכו מן האבות, וזכאי להופעה אלוקית מיוחדת, בשם הויה, אף שכל אחד ואחד מבני ישראל כיחיד, נמוך במדרגתו ממדרגת האבות.

סיבה נוספת לשינויי ההנהגה האלוקית, נעוצה דווקא בירידת הדור. דור ירוד, נזקק יותר לסעד אלוקי, לגילויים מפורשים יותר, שיסייעוהו בהכרת בוראו ועבודתו 10 . לכן, מתגלה הקב"ה אל עם בני ישראל בהנהגת שם הויה, גלויה וברורה יותר מהנהגת שם ש-די לה זכו האבות. דורות הראשונים בבריאות אמונתם לא היו נזקקים לסעד זה, די לחכימא ברמיזא. לכן ההתגלות האלוקית לאבות היא בשם ש-די, השייך להופעה הטבעית של העולם, הופעה נסתרת יותר מהנהגת שם הוי-ה.

אמונת הגאולה

בדברי חז"ל במדרש על הפרשה, מוצאים אנו בקורת מרומזת על משה רבנו:
"וארא אל אברהם, אמר לו הקב"ה למשה: חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרבה פעמים נגיליתי על אברהם, על יצחק ויעקב בא-ל ש-די, ולא הודעתי להם כי שמי ה' כשם שאמרתי לך, ולא הרהרו אחר מדותיי. אמרתי לאברהם: 'קום והתהלך בארץ לארכה ולרחבה' וגו', בקש לקבור את שרה, ולא מצא עד שקנה בדמים, ולא הרהר אחר מידותיי. אמרתי ליצחק: 'גור בארץ הזאת כי לך ולזרעך' וגו', בקש לשתות מים ולא מצא, אלא 'ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק', ולא הרהר אחר מידותיי. אמרתי ליעקב: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה' וגו', בקש מקום לנטות אהלו, ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה, ולא הרהר אחר מידותיי, ולא שאלני מה שמי, כשם ששאלת אתה. ואתה, תחילת שליחותי, אמרת לי: מה שמי, ולבסוף אמרת: 'ומאז באתי אל פרעה'. ועל זה נאמר: 'וגם הקימותי את בריתי' שניתנה להם כמו שאמרתי להם שאתן להם את הארץ, ולא הרהרו אחריי. 'וגם', אף על פי שישראל שבאותו דור לא היו נוהגין כשורה, שמעתי נאקתם, בעבור הברית שכרתי עם אבותיהם" 11 .

הערה חשובה מעירים חז"ל על התנהגותו של משה רבנו. עם-ישראל בדורו של משה, לא היה ראוי מצד זכויותיו להיגאל, ואף על פי כן, נגאל מכוח זכות הירושה לו מאבותיו, שלא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה. סיבות רבות וטובות היו לאבות לשאול שאלות קשות על ההנהגה האלוקית. אברהם אבינו יכול היה לשאול: אם הובטחה לי הארץ, כיצד ייתכן שעל-מנת לקבור את רעייתי הנני מחויב לכתת רגליי בעת צערי, ולשלם סכום מופלג עבור קבורתה?! אולם אברהם לא שאל. יצחק אבינו רשאי היה לשאול: כיצד ייתכן שאחר שהובטחה לי ולזרע הארץ, אפילו על-מנת לשתות מים הנני נצרך לריב ולהלחם עם רועי גרר?! אולם גם הוא, לא הרהר אחר מידותיו של הקב"ה. יעקב אבינו , גם הוא, יכול היה לשאול: אחר שהובטחה הארץ לסבי, לאבי, לי ולזרעי, כיצד ייתכן שאפילו מקום לנטות בו את אוהלי, עליי לקנות בדמים מרובים? וגם הוא לא הרהר על הנהגתו של הקב"ה.

מעל ומעבר לכל זכות הבאה מכוח מצוות ומעשים טובים, עומדת זכות האמונה ללא עוררים בהנהגת הקב"ה בעולם. סדר הנהגת העולם הוא שהקב"ה מתנהג עם ברואיו, ביחס ישר להתנהגותם כלפיו. לכן, כאשר האדם מתחיל לשאול שאלות על ההנהגה האלוקית, הקב"ה מתחיל לשאול שאלות על התנהגות האדם, ובמצב זה, יידון האדם על-פי מעשיו בלבד, במידת הדין. כאשר, יימדד האדם במדד זה, רחוקה ממנו גאולה. אולם, כאשר אין האדם שואל שאלות על ההנהגה האלוקית, ולבו מלא בהכרה שההנהגה האלוקית רחבה היא מכדי להיות מושגת בכלי שכלנו הדלים, והמהלכים האלוקיים בעולם ארוכים הם, ואין עינינו קולטות אלא מעט מזעיר מן המהלך הכולל, הרחב, והמאיר, ובאמת "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד" 12 , ממילא גם אין הקב"ה שואל שאלות על התנהגותו, ובחסד גואל עם, אף אם באותו דור, אין הם ראויים לכך מצד מעשיהם.

משה רבנו בא בסגנון שונה מזה של האבות. ודאי, סבור היה משה כי זה תפקידו של מנהיג, להביא את צעקת העם כלפי הבורא. אולם, אף על פי כן, לא נמנעים חז"ל מלבקר את סגנון הפניה של משה אל הקב"ה.
מאחר שעוסקים אנו בפרשיות הגאולה, עלינו להקיש מגאולה ראשונה, לגאולתנו האחרונה, שאנו מצויים בראשית צמיחתה. גם היום, מתעוררים קשיים בדרך הגאולה, לעיתים אין מהלכי הגאולה ברורים, נדמה כי אחר שהחל מהלך הגאולה הננו נסוגים, וישנה הרגשה בעם של עייפות וקוצר רוח הנובעת מן הקשיים שבדרך, ומונעת מן העם לשמוע את הרעיונות הגדולים אודות גאולתו ותעודתו. לעיתים גם ייתכן מצב שיבחל העם בקשיי הגאולה עד שיסכים בלבבו לומר: "נתנה ראש ונשובה" 13 . אך עלינו להבין כי תחושות אלו טבעיות הן, גם אנשים גדולים כמשה רבנו יכולים להרגיש תסכול נוכח גאולה, המתעכבת ואף נסוגה ממהלכה, דווקא אחר שהחלה צמיחתה. אולם, דווקא במצבים אלו, מחויבים אנו להעמיק בתוכנו את ההכרה כי על-מנת לזכות לגאולה שלמה, נדרשים אנו להתעלות מעל השאלות, באמונה שלמה ובביטחון בישועת ה', ולדעת כי הננו מצויים במהלך של גאולה, מהלך אשר גם אם קשה הוא לעיתים ובלתי מובן, הוא בטוח, וחותר בהתמדה לגאולתנו השלמה.

כמובן, אין להדחיק שאלות ולהתעלם מקיומן. הננו מודעים לקיומן של השאלות, ומחויבים אנו לשאול את עצמנו, כלפי פנים את השאלות המציקות אותנו הפשר ההנהגה האלוקית בעולם, על-מנת שבסיעתא דשמיא, נזכה להבין יותר, ולתת פתרון לשאלותינו. אולם, יחד עם ההכרה בקיום השאלות והמודעות אליהן, הננו מתעלים באמונתנו, 'מטפסים' מעל השאלות, מבינים ומפנימים את דבר ה', מכירים בכך ש"לא דרכיי דרכיכם" 14 , ומבינים כי לעת הזאת, הקב"ה "יושב בסתר", ומעלים מעינינו את פשר הנהגתו בעולם, על-מנת להעמידנו בניסיון האמונה בהנהגת ה', שהיא תנאי כמעט מוכרח למהר קץ גאולה בדור אשר לא כולו זכאי. כאשר נצליח לעמוד בהצלחה בניסיון, ונהדוף מקרבנו את השאלות על הנהגת ה' בעולם, יסולקו כל השאלות, מכל הכיוונים, והנהגת ה' הבהירה והמאירה תופיע עלינו לגואלנו מהרה.

קוצר רוח ועבודה קשה
משה מבשר לעם-ישראל את בשורת הגאולה, אולם העם אינו מאמין: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" 15 . הקשיים הגשמיים והרוחניים המלווים את מהלך הגאולה, מקשים על העם לקבל את בשורת הגאולה, ולהאמין כי אכן הגיע זמן גאולתו.

נראה, שקוצר הרוח והעבודה הקשה, הם שלבים הכרחיים במהלך הגאולה, הם אינם רק מציאות קשה שיש לגבור עליה, אלא תהליכים המחשלים ומחסנים את אמונת העם, ומהווים הכנה הכרחית לגאולה.

אמנם, במבט חיצוני, נראה שהעם לא שמע אל משה, אולם, בשורת הגאולה לבטח הכתה גלים בליבותיהם של ישראל. המציאות הקשה, הנראית כטופחת על פני בשורת הגאולה, הביאה רבים בישראל לידי לבטים קשים, ובקרבם התחולל מאבק פנימי חריף. בני התורה, מן הסתם, הפנימו בקרבם את דבר ה', ואמונתם איתנה הייתה כי אכן הגיעה עת גאולה. אמנם, ייתכן שגם בקרב אלה, היו רבדים שונים, היו שהאמינו באופן מוחלט שהמציאות הקשה דמיון הבל היא, והגאולה אכן תבוא מהרה, והיו שאולי ביקשו להתאים וליישב את הסתירה בין המציאות הקשה לאמונתם בבשורת הגאולה.

מאבקים נפשיים אלו שהתחוללו בקרב העם, הם הכנה הכרחית לגאולה. רק אחר מיצוי כל הבירורים בדבר האמונה באמיתיות בשורת הגאולה, יכולה הגאולה להאיר באור ברור וחד עד אשר גם מכחישי האלוקות בעולם יודו בפה מלא שאכן, "אצבע אלוקים היא" 16 . כשם שבעת לימוד סוגיה בתלמוד יכול ההסבר הישר והנכון בסוגיה להאיר, ולהיות ברור ומשמח, רק אחר מיצוי כל השאלות העולות בעת הלימוד, אחר שמתבררים כל ניסיונות היישוב לשאלות העולות במהלך הלימוד, ובכולן מוצאים הלומדים חיסרון ופגם, יוכל ההסבר הישר והנכון להאיר באור בהיר ומשמח, בהיותו עונה באופן מלא על כל השאלות שהתעוררו בעת הלימוד. זהו תפקידם של קוצר הרוח והעבודה הקשה בעת גאולה. רק מתוך מיצוי הקשיים והשאלות שמציבה המציאות בפני הגאולה, רק אחר הניסיונות השונים ליישב בין המציאות לבשורת הגאולה, תוכל הגאולה להאיר באור בהיר, וליישב באופן מלא את כל השאלות שהעלתה המציאות הקשה בפני בשורת הגאולה, בטרם הופעתה בפועל.

מכות מצרים 17
את מכות מצריים עלינו ללמוד, כשיעורים באמונה, שיעורי אמונה נפלאים מאת ריבונו של עולם, המועברים דרך משה לאומה המצרית, ודרך אומה זו, לעולם כולו. האמונה השלמה בריבונו של עולם, מורכבת משני יסודות:

א. השגת האדם בגדלות הבורא ועצמת הנהגתו בעולם.
ב. הכרת האדם בכך, שככל שינסה להבין ולהכיר את הגדולה האלוקית, לא יוכל להשיגה בשכלו.
על ידי השגת גדלות הבורא, מתמלא האדם רגשות הערצה לבוראו, הממלאות אותו בהערכה ואהבה לבורא העולם, על כל הטוב אשר גמל עם ברואיו. אולם, אליה זו קוץ בה, האדם המכוון עבודתו להשגת הגדלות האלוקית, עלול לצמצם את הגדולה האלוקית לכלי שכלו המוגבלים. על כן, נדרש האדם גם להכיר כי אין המחשבה האנושית ברת תפיסה בגדולה האלוקית, וכל השגותינו הן כאין ואפס לעומת עצמותו של הבורא. וכך, נדרש האדם לשלב לעולם בין עבודת ה' בבחינת חסד ואהבת הבורא לבין עבודה בבחינת דין ויראה , בדחילו ורחימו. יש עתים בהם מרגיש האדם שהנה הוא מצליח להכיר את הא-ל, והרי הוא בבחינת נוכח עבורו, והרי הוא מברך: "ברוך אתה ה' 18 ". אך יש עתים שבהן מרגיש האדם שכל תפיסה שתהיה לו בהבנת האלוקות היא כאין וכאפס לעומת עוצמת האלוקות האמיתית. או אז חש הוא מבין שלעולם, הא-ל נסתר עבורו, והוא מברך: "אלוקינו מלך העולם 19 ". שני דרכי העבודה כאחד נדרשים לצורך שלמותה של עבודת ה'.

מכות מצריים מסודרות בצמדים. הראשונה מטפחת את ההכרה בגדלות האלוקית בבחינת חסד , והאחרת מטפחת את מידת ה יראה, ואת ההכרה שלעולם לא נוכל לתפוס את הגדלות האלוקית.
מכת דם: מכה זו מוכיחה את הגדלות האלוקית. את יכולת השלטון בטבע עד הפיכת מציאות המים לדם. במהותה, גדולה מכה זו מקריעת ים-סוף. בקריעת ים-סוף לא נשתנה החומר, אלא סידורו של החומר נשתנה בעולם, כאן, משנה החומר את אופיו. הקב"ה מוכיח שליטה מוחלטת בטבע. אולם, זו מכה הנתפסת בשכל, אף שנשתנה אופיו של הנוזל, אנו רואים אותו כדם, ומרגישים אותו. על מכה זו מכריז הקב"ה: "בזאת תדע כי אני ה'" 20 . חז"ל 21 בארו ששם הוי-ה הוא שם הקשור במידת הרחמים, שעניינה גילוי ההנהגה האלוקית באופן חיובי, דרך הכרת האדם.

אמנם, גם חרטומי מצריים מצליחים להפוך מים לדם, אולם הפרש רב יש, המבדיל אלף אלפי הבדלות בין מעשי ה', למעשי החרטומים. החרטומים מצליחים להפוך מים שבכוס לדם, אולם מעשה ה' הוא כללי ושורשי, ופעולתו פועלת בשורשם של המים ובמקורם, והופכת את מי היאור לדם 22 . אמנם, ההנהגה האלוקית יכולה, וצריכה גם להתגלות בדרך של דין , במידת היראה, כפי שאכן היא תופיע במכת הצפרדע.

מכת צפרדע: חז"ל 23 מבארים כי עיקר הצער שהיה למצרים ממכת הצפרדע נבע מן הרעש הבלתי נסבל שעוררו הצפרדעים בקרקוריהן. רעש הבא כנגד הרעש שעושים בני ישראל בלימוד התורה ובתפילה, כמובא בספר הזהר 24 .
מכת דם מורגשת בחוש הראיה בעיקר, חוש התופס את החיצוניות, קליטה אנושית. חוש השמיעה הוא חוש הקבלה מן החוץ פנימה, ביטול עצמיות האדם על מנת שייטיב לקבל את השפע האלוקי. חוש זה קשור במידת היראה 25 .

מידת היראה היא המידה המביאה את נושאה לידי התבטלות מוחלטת בפני בוראו, עד למסירות נפש על עבודת הבורא, כשם שלימד יצחק אבינו שמידתו היא היראה: "פחד יצחק".
חז"ל לימדו 26 שחנניה, מישאל, ועזריה, בבואם לקפוץ לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמם ואמרו: ומה הצפרדעים, שאינן מצוות על מסירות נפש, מסרו נפשן וקפצו לכבשן האש במכת הצפרדע, שנאמר: "בתנוריך ובמשארותיך" 27 , ולמדו: "אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם" 28 , ובכל זאת קפצו. אנו, המצווים על מסירת הנפש, לא נקפוץ?

שואלים בעלי התוספות במקום 29 : מדוע נצרכו חנניה מישאל ועזריה לקל וחומר, הלא מצווה מפורשת היא בתורה: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" 30 , אשר ממנה למדו חז"ל 31 כי יהודי מחויב למסור נפשו על קידוש ה', כאשר יבוא חלילה גוי לכוף אותו לעבור בפרהסיא על אחת ממצוות ה'? ומתרצים: למעשה, לא חייב נבוכדנצר את חנניה מישאל ועזריה להשתחוות לצלם, אלא לאנדרטה שעשה המלך לכבודו, ולא לשם עבודה זרה, ומכיוון שאין כאן עבודה זרה ממש, אין חיוב מעיקר הדין למסור את הנפש. ועל דבר זה נשאו חנניה מישאל ועזריה קל וחומר בעצמם: הלא גם הצפרדעים לא נצטוו, ובכל זאת מסרו נפשן, אנו שנצטווינו למסור נפשנו על קידוש ה', ודאי שנחמיר על עצמנו ונמסור נפשנו על קידוש ה'! גם במקרה שבו מעיקר הדין, איננו מחויבים בכך. אם-כן, מסירות הנפש השייכת למידת הדין, מוצאת לה ביטוי שלם במכת הצפרדע, אשר כאמור, ענינה לחזק את האמונה, בבחינת יראה ודין.

כאשר מבקש פרעה ממשה להסיר את מכת הצפרדע ממנו ומעמו, עונה משה: "התפאר עליי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך להכרית הצפרדעים..." 32 . בדברים אלו מבקש משה לסיים את שיעור האמונה הגדול שמלמדת מכת הצפרדע. לא רק ששולט הקב"ה שליטה מוחלטת בטבע, אלא הוא שולט שליטה מוחלטת בזמן.

בעולמנו, קיימת הנהגה טבעית של העולם, הנוהגת על-פי סדרי הטבע הרגילים. מעל הנהגה זו, קיימת הנהגת המזלות, המכוונת על-פי הזמנים, את הנהגת העולם. אמנם, נפסק כי אין לדרוש במזלות 33 , משום שכתוב "תמים תהיה עם ה' אלוקיך" 34 , אך אף-על-פי כן נפסק 35 שאדם היודע את מזלו, אל לו לנסות להתנגד בכוח למזל, כי המזלות הם סדר אלוקי בהנהגת העולם, סדר חזק יותר מסדרי הטבע הרגילים.

אברהם אבינו לא האמין שייולד לו בן, משום שכך ראה באצטגנינות 36 , חכמת המזלות. על-מנת לשכנעו שאכן ייולד לו בן, צריך היה הקב"ה לומר לו: "צא מאצטגנינות שלך, אברם אינו מוליד, אך אברה ם מוליד" 37 . ישנה הנהגה גבוהה מהנהגת המזלות, היא הנהגת הקב"ה, שאינה תלויה במזלות. מכת הצפרדע מגלה שההנהגה האלוקית היא מעל הנהגת הטבע, ומעל הנהגת הזמן, אין דבר המעכב בעד הופעת הגדולה האלוקית, ומתוך כך באה ההכרה ש"אין כה' אלקינו", בשני שמותיו של הקב"ה שם של חסד ושם של דין. שליטת הקב"ה בטבע היא מוחלטת ומלאה, ולא זאת בלבד, אלא שאין להשוות כל הנהגה להנהגה האלוקית. לא עוד "כי אני ה'", קביעה חיובית, שאינה מוחלטת ורחבה כל-כך, אלא "אין כה' אלוקינו", קביעה מוחלטת וחזקה, השוללת כל אפשרות לדמות הנהגה כלשהיא להנהגה האלוקית, והכל מתבטל כלפי הגדולה האלוקית, הנהגות הטבע, והזמן.

כאן, מגיעים אנו למכת כינים , שיעור האמונה האלוקי השלישי, המלמד את הגדולה האלוקית בשליטה אף על הבריות הקטנות ביותר, קטנות, עד שאין כישוף שולט בהן, וגם בהן ניכר שלטונו 38 של הקב"ה. אין מציאות, ולו הקטנה ביותר, שאינה נשלטת ע"י הקב"ה. מכה זו מרשימה אפילו את חרטומי מצריים, עד שנאלצים הם להודות בעל כרחם-"אצבע אלקים היא" 39 .

צמד המכות הבא: ערוב ודבר , מכות המכלות את רכושה החומרי של ארץ מצריים, ומעידות, כמכת הדם על שליטתו המוחלטת של הקב"ה בעולמו. הלימוד העיקרי שבשיעורים אלו הוא כעדות הכתוב: "למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ " 40 . כבמכת הדם, גם כאן מופיע הביטוי "כי אני ה'", המעיד על הנהגת מידת הרחמים, שבה מכיר האדם את בוראו דרך כלי שכלו, דרך הטבע. אולם, ללימוד של מכת הדם נוסף לימוד חשוב ביותר:"בקרב הארץ" . כלומר, לא רק שהקב"ה שולט על הנהגת הטבע וגרמי שמים, אלא בכוחו גם לשלוט על יצורי הארץ, ולכוונם כשלוחיו עלי אדמות. אין הקב"ה שליט רק בגובהי מרומים, אלא אף על הארץ מתחת.

ובעקבות מכות אלו, באה מכת שחין , אשר יעודה לתת את השלמת השיעורים הקודמים, וכמכת צפרדע, להעיד במידת הדין, על דרך השלילה על עליונותה של ההנהגה האלקית על-פני כל הנהגות העולם, כי אין הנהגה המשתווה לה ושוב, על גבי המתחדש בשיעורים הקודמים- "בקרב הארץ"-"בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ " 41

את הפרשה מסכמת מכת הברד , אשר היא מסכמת את כל הנלמד בשיעורי האמונה עד כה, ומגלה: "למען תדע כי לה' הארץ" 42 . נמצא שלמכות מצריים יש תפקיד כפול. מחד, באות הן להכניע את לב פרעה ולהסיר מישראל את עול שיעבוד מצריים. מאידך, משמשות הן כשיעורי אמונה אלוקיים לעם ישראל ולעולם כולו בדבר האמונה בהנהגה האלוקית בעולם. כל מכה מוסיפה בירור, ומחדשת עומק נוסף על פני קודמתה, בהבנת ההנהגה האלוקית בעולם ובהשגת הגדולה האלוקית.

התקדמות העולם והאדם במידת הדין ובמידת החסד
כאמור, בניין האמונה מיוסד על הכרת הגדולה האלוקית בשתי בחינות, בחינת החסד ואהבת ה', המכירה בגדולה האלוקית, ומתוך הכרה זו באה להערצה ואהבת הנהגת ה' בעולם, ולעומתה, בחינת דין ויראה, המבינה כי למרות כל ניסיונות ההשגה, בסופו של דבר הגדולה האלוקית היא למעלה מתפיסתנו, ואינה יכולה להיות מוגבלת לכלי ההשגה האנושיים.
שתי בחינות אלה, הן גם דרכים שונות לפיתוחו והתקדמותו הרוחנית של העולם. שם ה' מתקדש בעולמו במידת הדין, על ידי עשיית דין ברשעים, השוללת את אפשרות הקיום של הרשע, ומביאה אותנו להכרה ש"אין עוד מלבדו".

אולם, שם ה' מתקדש בעולם גם על ידי התקדמותו והתעלותו הרוחנית של עם-ישראל. הופעת עם אלוקי, המגלה שם שמים בכל הליכות חייו כעם, ומפיץ את האור האלוקי בעולם המרומם את העולם כולו, מרבה בכבוד שמים, ומקדש אותו, בבחינת חסד ורחמים.

גם בהתקדמות האישית של כל אדם בעבודת ה', מוצאים אנו את שני מהלכי ההתקדמות הנזכרים, בבחינת דין ובבחינת חסד. האדם עובד ה', מחזק את עצמו בעבודת תורה מצוות ותפילה, והולך הוא ומתקדם. לרגע, הוא מרגיש שהנה הוא זוכה להתדבק בשכינה כביכול, רוחו מלאה אז אהבת ה', מרגיש הוא קרוב לבוראו, בבחינת חסד ורחמים. אולם אז יעשה חשבון נפשו, ויעמת את התקדמותו הרבה אל מול הגדלות האלוקית, ויאמר לעצמו-"הכיצד השליתי את עצמי כי הנני קרוב להידבק בשכינה, והלא הגדלות האלוקית אין קץ ותכלה לה, ורחוקה היא ממני כרחוק מזרח ממערב". כאן, מופיעה מידת הדין, המורה לאדם כי אין יכולת להידבק בשכינה, ועדיין רחוק הוא מקרבה לבוראו. מכיר האדם כי כבש נתחים נכבדים בהנהגת החיים משליטת יצרו הרע, אולם עדיין רחוק הוא ממדרגת "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך: בשני יצריך" 43 .

תפקידה של מידת היראה בעבודת ה', אינו להביא את עובד ה' לידי ייאוש משאיפת ההתקרבות אל בוראו, אלא אדרבה, לחדש בו את החשק להמשיך ו"לרוץ", ולהחליף כוח בעבודת בוראו. בעבר, סבור היה כי הנה מגיע הוא אל המנוחה ואל הנחלה, וכי בא זמנו "לנוח על זרי הדפנה", והנה, באה מידת היראה, ומלמדת אותו כי עדיין רחוקה הדרך, ואם-כן, עליו שוב, להגביר כוחותיו, ולשוב ולנסות "לצמצם פער", בינו לבין בורא עולם.

תכליתה של עבודת ה' היא כאמור, לכבוש חלקים מנחלת היצר הרע, ולשעבד את יצר הרע ואת כוחות החומר אל עבודת ה'. נדמה, שנרמז דבר זה בהפטרת הפרשה 44 : "כי מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה'" 45 . בהשקפה ראשונה, קשה לקבל נבואה זו. כיצד ייתכן שבמקום כל-כך קטן באופן יחסי, בית המקדש, לא רק שיבוא כל עם-ישראל להשתחוות, אלא כל בשר, כלומר כל אומות העולם יבואו להשתחוות לפני ה'? נראה שעומק כוונת הנביא אינה לומר, שכל האנושות תבוא בפועל למקום המקדש מידי חדש בחדשו ומידי שבת בשבתו, אלא לומר כי "כל בשר ", כל כוחות החומר והטבע, כולם, יהיו שותפים לעבודת ה' יחד עם הכוחות הרוחניים, כולם יהיו חלק מן ההשחוויה לפני ה' מידי שבת וחדש.


^ 1 שמות ו', ב'.
^ 2 שמות רבה פרשה ו', א,ב,ג.
^ 3 שמות ה', כ"ב.
^ 4 שם, שם, כ"ג.
^ 5 שמות ו', ג'.
^ 6 חגיגה יב ע"א, בראשית רבה מו, ג', תנחומא(בובר) לך-לך סי' כה, מדרש תהילים(בובר) כו, ב'. (וראה גם בפירושי ראב"ע ורמב"ן על התורה תחילת פרשת וארא)
^ 7 יעוין 'אורות התשובה' ד', ז'.
^ 8 בבא קמא לח ע"א, פז ע"א, עבודה זרה ג ע"א.
^ 9 בעניין זה בהרחבה, ראה בשיחה לפרשת חיי שרה.
^ 10 על פי 'כוזרי', מאמר שני, סוף אות ב'.
^ 11 שמות רבה ו', ד'.
^ 12 על פי ברכות, ס ע"ב.
^ 13 במדבר יד, ד
^ 14 ישעיה נה, ח
^ 15 שמות ו, ט.
^ 16 שם ח, טו.
^ 17 ראה בדעת מקרא לפרשת בא, בסיכומה של הפרשה, על כך שהביטוי 'מכות' בהתייחס לאסונות הפוקדים את המצרים, אינו מוזכר בפרשיות העוסקות במכות אלו. רמז בלבד יש לביטוי זה במעמד הסנה בשמות ג, כ, וכן בשמואל א', ד, ח. מקור הביטוי 'עשר מכות' בהתייחס למכות מצרים הוא במסכת אבות ה, ד, ובהגדה של פסח. עובדה זו, עולה בקנה אחד עם הרעיון המובא להלן, שתפקידן המרכזי של מכות מצריים אינו הכאה, אלא לימוד והוכחת האמונה בהנהגה האלוקית השולטת בעולם.
^ 18 לשון נוכח, בשם הוי-ה, המציין את מידת הרחמים.
^ 19 לשון נסתר, בשם המציין את מידת הדין.
^ 20 שמות ז', י"ז.
^ 21 יעוין לעיל, הערה 2.
^ 22 אמנם, בשעה שנתן משה אות לעם-ישראל שהוא הגואל, נצטוה לקחת ממי היאור - "והיו לדם ביבשת", ופירש רש"י(שמות ד, ט) שרק אחר שיבואו ליבשה, ייהפכו לדם, ולא בעודם ביאור. על כך ראה עוד - רמב"ן ו 'אור החיים' שם.
^ 23 ע"פ שמות רבה י', ו'.
^ 24 זהר וארא, כ"ט ע"ב.
^ 25 ראה לעיל, פרשת 'ויחי', בביאור מידתו של שמעון.
^ 26 פסחים נ"ג ע"ב, ונרמז בשמות רבה י', ב'.
^ 27 שמות ז', כ"ח.
^ 28 שם.
^ 29 שם ד"ה "מה".
^ 30 ויקרא כב, לב.
^ 31 סנהדרין ע"ה ע"א.
^ 32 שמות ח', ה'.
^ 33 שולחן ערוך, ירה דעה, סימן קעט, סעיף ב.
^ 34 דברים יח, יג.
^ 35 שו"ע שם. וראה גם ברמב"ם הלכות תשובה, ה, הלכה ה. וכן במשנה ברורה, שה, ס"ק יז.
^ 36 שבת קנו ע"א, נדרים לב, ע"א. (ראה גם ביומא כח ע"ב, ובבא בתרא ט"ז ע"ב על חכמת המזלות של אברהם אבינו).
^ 37 שם.
^ 38 מעין זה בדברי חז"ל- "אמר ר' יוחנן- כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענותנותו(מגילה לא ע"א), ללמדך כי הגדולה האלקית כוללת כל מן השמים ממעל ועד הארץ מתחת, ממלאכי מעלה, ועד יצורים קטנים ושפלים.
^ 39 שמות ח', ט"ו.
^ 40 שם, שם, י"ח.
^ 41 שם, ט', י"ד.
^ 42 שם, שם, כ"ט.
^ 43 משנה, ברכות ט, ה; ספרי דברים, לב; מדרש תנאים דברים, ו, ה.
^ 44 הדברים נאמרו בשבת ראש חדש, בה מפטירים "השמים כסאי" בישעיה פרק ס"ו.
^ 45 שם פס' כ"ג.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il