ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

עשרה בטבת – יום התעלות ותיקון | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש חגים וזמנים עשרה בטבת שיחות לעשרה בטבת Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (34 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (34 ד')

י' טבת, תשס"ג

עשרה בטבת – יום התעלות ותיקון


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עמרם בן סולטנה

התענית – מצוותה מהתורה, מדרבנן ובזמן הזה
כך כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תענית 1 :
(א) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו.
(ב) ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם.
(ג) אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי, כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי.

מצוות התורה בשעת צרה היא "לזעוק ולהריע בחצוצרות", והרמב"ם מבאר את עניינה של המצווה – חשבון נפש שיביא לתיקון. בהמשך כותב הרמב"ם את המצווה מדרבנן:
(ד) מדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הציבור.

ובפרק השני 2 מפרט הרמב"ם צרות שמתענים עליהם:
(א) אלו הן הצרות של צבור שמתענין ומתריעין עליהם, על הצרת שונאי ישראל לישראל, ועל החרב, ועל הדבר, ועל חיה רעה, ועל הארבה, ועל החסיל, ועל השדפון, ועל הירקון, ועל המפולת, ועל החלאים, ועל המזונות, ועל המטר.
(ג) על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד? גוים שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם שמד אפילו במצווה קלה הרי אלו מתענין ומתריעין עד שירוחמו...

הצרה הראשונה אותה מפרט הרמב"ם היא "הצרת שונאי ישראל לישראל".לדאבוננו, אנו נמצאים בימים אלו במציאות כזו. אמנם, דורינו דור חלש מבחינה גופנית, ואין בכוחינו להרבות בתעניות, אבל נכון לזעוק ולהתפלל בכל יום לריבונו של עולם על הצרה שאנו מצויים בה, התמודדות עם אויבים שרוצים לקחת מידינו חבל ארץ, ומפעילים נגדנו מלחמה וטרור.

מהות התענית – לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה כדי שנשוב להיטיב
תענית עשרה בטבת הינה תענית קבועה, שנקבעה מפני צרות שארעו בעבר, אבל למעשה כל המשך הצרות הוא פועל יוצא של הצרות הראשונות, כמו שמבאר הרמב"ם בפרק החמישי 3 :
(א) יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
(ב-ד) ואלו הן: יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבית גחלת ישראל הנשארה וסיבב להתם גלותן, ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלם והביאה במצור ובמצוק. ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו... ותשעה באב וחמשה דברים אירעו בו... וארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה...

תרגום התורה ליוונית

בסליחות של עשרה בטבת אנו מזכירים שלשה מאורעות קשים שארעו לעם ישראל בחודש זה: "בשלש מכות בחודש הזה היכני. מלך יון אנסני לתרגם התורה ליונית בשמונה בטבת, בתשעה בטבת מת עזרא הסופר, ובעשרה בטבת בעצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים".

על תרגום התורה ליונית נאמר במסכת סופרים 4 : "מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי את התורה ליונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צורכה". אי אפשר לתרגם את התורה תרגום אמיתי ומדויק, כי לשון הקודש מכילה תכנים עמוקים פנימיים מעבר לפשט. התורה נדרשת בפרד"ס - פשט דרש רמז וסוד - הכל טמון במילים, בפסוקים ובאותיות, ואי אפשר לתרגם עומקים אלו לשפה אחרת. משמעות תרגום התורה ליוונית היא חנק התורה, השארת המסגרת החיצונית בלעדי התוכן. לכן יום זה קשה כמו יום עשיית העגל. בעשיית העגל אמנם התכוונו לעבוד את ה', כמו שהסבירו הראשונים, אבל במקום לעבוד את ה' בצורה ישירה – רצו לעבוד את ה' דרך העגל, דרך נציג חיצוני, ובכך לאבד את הקשר הפנימי עם ריבונו של עולם. אותה חומרא של מעשה קיימת בתרגום התורה ליוונית.

הרב קוק 5 מתייחס למאורע תרגום התורה ואומר:
טמנו זקנים המעתיקים המרגליות
בתרגום היווני נשמרו לגלות
תורת אל גנזו, הראו אך הארונות.

את התורה עצמה גנזו המעתיקים בתוך ארון, ומה שאפשר לראות מבחוץ היה רק הארון, המסגרת החיצונית.
כיצד יתוקן החיסרון? ממשיך הרב:
צללי החושך של העתקת התורה ליוונית יהפכו לאור כשיגלה המקור העברי בטהרו, בתחיית שפת הקודש תנוב דעת אלוקים, ואך בדעת אלוקים תמצא השפה את נשמתה.

התיקון של תרגום התורה ליוונית הוא ההתחדשות של החזרה ללשון הקודש, החזרה אל מקוריותה של התורה ולטהרתה, ובכך לנקות את כל העיוותים שנגרמו על ידי התרגום. התרגום לא היה רק מצב רע כלפי חוץ, אלא הוא ביטא ירידה כללית בהופעת התורה, והתיקון לכך הוא בחזרת התורה לטהרתה ולמקוריותה.

מות עזרא הסופר
הדבר השני שארע בחודש טבת הוא מותו של עזרא הסופר. הדבר טעון ביאור, שהרי הרבה גדולי ישראל ונביאים עמדו להם לישראל, ומעולם לא נקבע לזכר מותם יום אבל!

הגמרא 6 אומרת "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלי קדמו משה". על מעלתו של עזרא ניתן ללמוד מדברי הגמרא במסכת ערכין 7 על הפסוק "ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל עד היום ההוא ותהי שמחה גדולה מאד". הגמרא מסבירה שעזרא ביקש רחמים על יצר עבודה זרה וביטלו, וזכות זו הגנה על ישראל כמו סוכה. במסכת יומא 8 מוסיפה הגמרא שרצו לבטל גם את יצר העריות, אבל ראו שלא הוכשר הדור לכך, כי הדבר היה מבטל את כל הופעת החיים, לכן רק מיעטו את כוחו. עזרא הביא את ישראל למדרגה מיוחדת של התעלות, לשלב חדש של עומק אמונה וטהרת אמונה.

הסבר נוסף שאפשר לומר על עניינו של האבל על מות עזרא הוא שעזרא היה אחרון הנביאים, אחריו פסקה הנבואה מישראל. הנבואה נמשכה מימות משה רבינו, מאז הופיע דבר ה' , ישראל קשורים קשר של חיים עם ריבונו של עולם, קשר ישיר של הדרכה והוראה אלוקית נבואית, וכך הדברים נמשכים לאורך כל ימי הנביאים עד עזרא. אז היה השבר של כל המהלך הרוחני הגדול של הופעת נבואה בישראל, ועל כך יש לעשות יום אבל.

על עניינה של הנבואה בישראל כותב אור החיים 9 :
וגעלה נפשי אתכם... גם נתכוון שלא יתנבאו עוד בישראל נביאים כי לא יופיע ה' שכינתו המתיחס לה בחינת נפש בהם, וקללה זו אין קללה למעלה ממנו, ולזה קבעה אחר כמה קללות, הא למדת שהיא גדולה ממה שלפניה, והיא שנתקיימה בזמן הזה ולה כלו עינינו ודאבה מאוד נפשנו אוי נא לנו:

ביטול הנבואה הוא הדבר החמור ביותר שקרה בגלות, ניתק הקשר הישיר של הופעת הנבואה בישראל. כך גם כותב הרב קוק 10 "באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות, כי אם מום ומחלה, ובארץ ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחה להרפא, כי אני ד' רופאך". המחלה של חסרון הנבואה מוכרחה להירפא, כי בלתי אפשרי להתקיים כך.

עניינו של חודש טבת הוא לתקן את כל המכות והשברים שהוכינו בחודש הזה.

תענית – יום התעלות רוחנית
מניעת האכילה נתפסת לפעמים כמהות המרכזית של יום התענית, אבל לא כך הדבר. כך ניתן ללמוד מדין קבלת תענית: תענית צריכה קבלה מראש. בתענית ציבור אין צורך שכל אדם פרטי יקבל את התענית אלא הציבור כולו מקבל, ואילו בתענית יחיד – אם אדם מחליט לקבל על עצמו תענית הוא צריך לעשות זאת בתפילת המנחה של ערב התענית. אם הוא יקבל את התענית בלילה אין זו קבלה, למרות שהצום בפועל מתחיל רק ביום, וזאת משום שכל היום הוא גדר של יום תענית. זהו יום מיוחד של חלות של קדושה, יום של התרוממות רוחנית.

יש דעות שקבלת תענית לפני שעת מנחה אינה תופסת. ויש להבין, במה זה שונה מכל נדר? הרי אדם יכול לקבל על עצמו 'הרי עלי שיום פלוני לא אוכל?' התשובה היא שאמנם אם קבלתו תהיה בלשון נדר ודאי שהנדר יחייב אותו, אבל לא זהו עניינה של התענית, תענית אינה נדר כנדרי איסורים, אולי היא דומה יותר לנדרי הקדש, קבלת חלות של יום הקרבה לריבונו של עולם, יום שממעט את דמו וחלבו ומקרב אותו לריבונו של עולם.

הלכה נוספת שמבטאת את מהות התענית היא דברי הרמב"ם ובה"ג, שיש לומר בתפילה 'עננו' כבר משעת המנחה, למרות שהצום עדיין לא התחיל. לפי הרמב"ם ובה"ג, הקבלה דומה לקידוש שעושים טרם כניסת היום שעושים בשבת ובימים טובים. האדם מקבל על עצמו יום של חשבון נפש, יום של תיקון, יום של הסתלקות מענייני החומר, יום של התרכזות בעניינים הרוחניים. יום תענית הוא יום שיש בו חיוביות של התרוממות, לא רק מניעת אכילה (ושאר איסורים בתעניות אחרות), אלא בחינת 'קום ועשה', התמסרות להתרוממות.

חשבון הנפש של דורנו
ביום התענית אנחנו לא רק מצטערים על העבר, אלא בעיקר מקבלים קבלות, מחליטים החלטות חדשות, מתרוממים. יום זה אינו יום חד פעמי של זיכרון שאחריו חוזרים לסדר היום, אלא יום של התחדשות רוחנית, יום שבו עורכים חשבון נפש על מה שהיה – חורבן הבית וכל הנפילות שנגרמו בעקבותיו, ובכל דור ודור שייך חשבון הנפש המיוחד שלו.

אנו נמצאים בדור שבו אור וחושך משמשים בערבוביא. מצד אחד, בדור זה יש הרבה אור והרבה חידושים ותיקונים שלא היו כמותם מאז חורבן הבית. עם ישראל בתהליך חזרה לארץ ישראל, הוא מתרומם ומתקדם, חוזר לעצמו ונפרד מהעמים. אולם מצד שני, חלקים גדולים מהעם מפוזרים בחוץ לארץ במצב של התבוללות שלא היה כמותו מעולם, לדאבוננו הרב כל יום ויום יש אנשים שמתרחקים על ידי נישואי תערובת. אמנם, "ישראל שחטא ישראל הוא", אבל המצב הוא נורא, וגם על כך אנחנו צריכים לחשוב - לא רק על הצרות המקומיות והמיוחדות שאנו עוברים כאן. וכאן כמובן אנו עומדים בההתמודדות בנושא ארץ ישראל, עם הטרור, עם החולשות שיש בחלק מהאומה לגבי ארץ ישראל, עם החולשות שיש בחלק מהאומה ביחס לתורה, עם ההתנכרות והמאיסה שקיימת אצל חלק בעם כלפי התורה, שאמנם רובה ככולה נובעת מחוסר הכרה, בבחינת "תינוקות שנשבו", אבל המצב נשאר חמור. אור וחושך משמשים בערבוביא.

תפקיד לומדי התורה בעת הזאת
מה אנחנו יכולים לעשות כדי לחזק את עצמנו ואת עם ישראל כולו? זכינו ללמוד בבית מדרש מיוחד, בית מדרש היונק מתורתה של ארץ ישראל, וזהו התפקיד המיוחד שלנו - להאיר לאומה את אור תורת ארץ ישראל, תורה שבאה מתוך הכרתה של סגולת האומה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו', תורה שבאה מתוך חיבור אל כל העם, אל ארץ ישראל, מתוך הכרת קדושתה של ארץ ישראל ומעלותיה, ועל כן מתוך התורה אנו נלחמים על שלמותה של ארץ ישראל ועל שלמותו של עם ישראל.

אנו נדרשים להאיר את אור התורה המיוחד הזה לא רק אצל רחוקי תורה, אלא גם אצל אנשים שעוסקים בתורה, אבל לא בתורת ארץ ישראל. עניינה של מצות ישוב ארץ ישראל, גדולתה ומרכזיותה, חשיבותה של ישיבת ארץ ישראל לגבי הופעתה של התורה בעצמה, הכרת סגולת ישראל וקדושת עם ישראל – כל אלו אינם תופסים אצלם מקום מרכזי. תפקידנו הוא להעמיד תלמידי חכמים גדולים ועצומים כל אחד לפי עניינו, שיעמדו בשורה הראשונה של תלמידי החכמים, שיהיו תלמידי חכמים שלמים, מלאים באהבת עם ישראל וארץ ישראל, ומתוך כך יהיו גדולי תורה בכל תחומי התורה: בצד הנגלה ובצד הפנימי, בצד ההלכה של התורה ובצד המדרש של התורה.

עלינו לפתח את הכוחות הנדרשים לייעוד זה במלוא השלמות. אלו שכל עיסוקם בתורה צריכים לפתח גם את המידות הטובות, ההנהגה הטובה שבה נוהג בן אדם לחברו. גם בתוך תחום הישיבה אפשר לעסוק בחסד ובהתחשבות הדדית, בחדר האוכל וסיועים רוחניים בבית המדרש.

כל פעולה קטנה שאדם עושה – משפעת על הכלל כולו. כאשר אדם מסייע לסביבה שבה הוא נמצא, חפץ בטובתו של השני, מביאה פעולה זו להתגברות כללית של חפץ איש בטובתו של רעהו. כשאנו זוכרים שאכן כל אחד מחובר עם הכלל ומתוך כך כשאנו לומדים תורה אנו לומדים בשם כל ישראל, כשאנו מקיימים מצווה אנו מקיימים אותה בשם כל ישראל, כשאנו גומלים חסד אנו עושים זאת בשם כל ישראל, מתגברת השפעתו של המעשה שלנו על כלל ישראל.

מיום עשרה בטבת אנחנו צריכים לצאת עם התרוממות, עם עוד מעלה, עוד שקידה בתורה, עוד מעשים טובים, עוד ריבוי תפילה, עוד כאב וצער על החורבן ועוד תפילה ובקשה שיבנה בית המקדש במהרה בימינו. אנחנו נעשה את תפקידנו, וריבונו של עולם יוסיף עוד סיעתא דשמיא כהנה וכהנה, כדברי חז"ל "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם". הקב"ה כל הזמן מסייע, כל הזמן עוזר, מקדם ומעלה אותנו. יש היום הרבה מה לתקן, אבל יש הרבה תיקונים שלא זכה להם אף דור במשך אלפיים שנה. יש קשיים, אבל יש כל הזמן סיעתא דשמיא עצומה, בתורה, בעניינה של ארץ ישראל ובכל המובנים. דווקא בגלל שאנו נמצאים בתקופה גדולה כזו, חובתנו להיות שותפים במלוא העוצמה והכוחות לתרום את תרומתנו לגאולה השלמה, שאנו מצפים שתהיה בקרוב במהרה בימינו.


^ 1 הלכות א – ד.
^ 2 הלכות א – ג.
^ 3 הלכות א – ד.
^ 4 א, ז.
^ 5 מגד ירחים, חודש טבת.
^ 6 סנהדרין כא ע"ב.
^ 7 לב ע"ב.
^ 8 סט ע"ב.
^ 9 ויקרא כו, ל.
^ 10 אורות הקודש עמוד שנ"ה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il