ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות קניין הנישואין ג' | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה משפחה צניעות ונישואין Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (15 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשנ"ד

הלכות קניין הנישואין ג'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

14 - התחייבויות נוספות בכתובה
כפי שהסברנו המטרה העיקרית של הכתובה, היא הבטחת זכויותיה של האשה במידה והזיווג לא יעלה יפה והם יתגרשו.
ומכיוון שכבר עוסקים בזכויותיה של האשה, הוסיפו חכמים וקבעו בנוסח הכתובה את שאר ההתחייבויות שהתורה הטילה על הבעל כלפי האשה. ומקור החיובים הללו נזכר בפסוק (שמות כא, י): "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". שארה פרושו מזונותיה, כסותה אלו הבגדים שהבעל צריך לקנות לאשתו, ועונתה פרושו יחסי אישות.
הכתובה עצמה מנוסחת בצורה של הצהרת העדים. ומאחר שבעת ניסוח הכתובה, בימי הבית השני, רוב העם היו דוברי ארמית, לכן תקנו חכמים את נוסח הכתובה בלשון הארמית, כדי שכל החתנים והכלות יבינו במה מדובר. ומאז נשמר הנוסח גם בעת שהלשון הארמית כבר לא היתה שגורה בפי כל. וראוי כיום להסביר לחתן ולכלה לפני הקידושין את נוסח הכתובה. ויש נוהגים לקרוא את הכתובה מתחת לחופה בתרגום עברי, כדי שכל המשתתפים בחתונה יבינו את משמעות הכתובה, ובכללם כמובן גם החתן והכלה.
וכדי שהדברים יובנו, נתרגם לעברית את אותו חלק מן הכתובה שעוסק בהתחייבויות של החתן לכלה בעת שהם נשואים, וכך הוא הנוסח : "אנו מעידים, כי החתן פלוני בן פלוני אמר לכלה פלונית בת פלוני : היי לי לאשה כדת משה וישראל. ובעזרת ה' אעבוד ואכבד ואזון ואפרנס ואכלכל ואדאג ללבושך כדרך אנשים בישראל המפרנסים נשותיהם באמת... והריני מתחייב למזונתייך, כסותך וסיפוק שאר צרכייך, ולקיים עמך יחסי אישות כדרך כל הארץ". ולאחר מכן מזכירים את סכום הכתובה, שהחתן מתחייב לתת לכלה במקרה שיתגרשו. ומסיימים העדים ומצהירים : "ונתרצתה הכלה לחתן, והייתה לו לאשה".

15 - החיוב לתת כתובה
כבר למדנו ששטר הכתובה הוא מגילת הזכויות של האשה, שבה כתוב כל מה שהחתן מתחייב כלפי אשתו, הן בעת שהם נשואים, והן אם חס וחלילה נישואיהם יעלו על שרטון והם יתגרשו.
וכל כך חשוב לעגן את הנישואים בהתחייבויות ממשיות שיתנו בטחון לאשה, עד שקבעו חכמינו ז"ל הלכה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה (שו"ע אה"ע סו, ג). ואם למשל אבדה לאשה הכתובה, מיד חייב הבעל לכתוב לה כתובה חדשה, ולכן צריכה הכלה להקפיד מאוד על שמירת הכתובה. ובדרך כלל נוהגת הכלה להפקיד את כתובתה בבית הוריה. וכיום בהרבה מן המועצות הדתיות תקנו מנהג יפה לכתוב את הכתובה בשני עותקים, עותק אחד נשאר ברשות הכלה, והעותק האחר מופקד בידי המועצה הדתית. וזה כדי שאם הכתובה שנשארה אצל הכלה או הוריה תאבד, לא יצטרכו החתן והכלה לפרוש זה מזה עד לכתיבת שטר כתובה חדש, אלא יוכלו להמשיך ולחיות ביחד על סמך הכתובה המופקדת במועצה הדתית.
לעיתים קורה שמרוב המתח מתבלבל החתן או מי שהיה מופקד על שמירת הכתובה, ושוכח להביא את שטר הכתובה למקום החתונה. והשאלה מה לעשות, מצד אחד כל המוזמנים עומדים ומחכים, ומצד השני בלי כתובה אי אפשר לערוך את החופה, שהרי למדנו, שאסרו חכמים על החתן לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת ללא כתובה. לנסות לכתוב בו במקום את שטר הכתובה בכתב יד, הוא פתרון קשה מאוד, משום שצריך לדעת את הנוסח היטב, וכל טעות עלולה לפסול את שטר הכתובה.
ולכן למעשה, אם ניתן להביא במהירות סבירה כתובה חדשה, אזי ימתינו כולם עד להבאת הכתובה. אבל אם הדבר יארך זמן רב, בשעת הדחק אפשר להקל ולערוך את החופה גם ללא כתובה, וזאת בתנאי שהחתן יתחייב בעל פה בפני העדים על כל תנאי הכתובה. כלומר במקום השטר תהיה עדות בעל פה שהחתן קיבל על עצמו את כל חיובי הכתובה, ואם חס וחלילה יתגרשו, יתן לכלה סכום השווה למאתיים זוזים. ואם אפשר רצוי שלפני החופה החתן יקנה לכלתו רכוש בשווי של מאתיים זוז כפקדון עד למתן הכתובה.

16 - דיני כתיבת הכתובה

לאחר שלמדנו על חשיבותו של שטר הכתובה, ברור ששטר הכתובה חייב להערך על פי כל הכללים והדקדוקים ההלכתיים, כדי שלא יהיה ספק בכשרותו.
ראשית נתחיל בדיני השטר. שמות החתן והכלה צריכים להכתב בצורה מדוייקת, ואם יש להם כמה שמות, צריך להזכיר את כולם. וכן צריך להזכיר את שמות הוריהם, וגם בשמות ההורים יש לדקדק. ואם טעו בכתיבת שמם או שם הוריהם, הכתובה פסולה. וכן צריך לדקדק בכתיבת התאריך של נתינת הכתובה, שאם כתבו תאריך המוקדם ליום הנתינה, הכתובה פסולה. ולכן מדקדקים שלא לערוך את החופה בבין השמשות, שהוא ספק מהיום הקודם ספק מהיום החדש, ואי אפשר לכתוב בכתובה תאריך מדויק. וכן צריך לציין את העיר או הישוב שבו נערכה החתונה, שללא ציון המקום השטר פסול.
ולאחר שהשטר נכתב כהלכתו, צריך לערוך קניין, היינו מעשה שעל ידו מתחייב החתן הלכה למעשה בכל מה שכתוב בכתובה. לא כאן המקום לבאר את משמעותו של הקניין, ורק נציין בקיצור, שזהו קניין חליפין, והוא נעשה באופן שהרב נותן לחתן מטפחת או חפץ אחר, ובתמורה מתחייב החתן בכל מה שכתוב בכתובה. לאחר מכן, מתחת לחופה, יתן החתן לכלה את הכתובה, ובזה היא קונה את הזכויות שכתובות בכתובה.
ועוד לפני מעשה הקניין, צריך לייחד שני עדים כשרים שיראו כיצד נעשה הקניין, וכיצד נותן החתן לכלה את הכתובה. ונוהגים שאותם עדים שמעידים על הקידושין הם המעידים וחותמים על שטר הכתובה.
וכל נוסח הכתובה מנוסח בצורה של הצהרת העדים שמעידים איך שראו את החתן מקדש את הכלה, ומתחייב כלפיה בכל מה שכתוב בכתובה. ולכן הם צריכים לחתום בסוף השטר. וכיום נוהגים שגם החתן מצרף את חתימתו לכתובה, אבל חתימת העדים מצד הדין מספיקה.

17 - סדר החתונה
החתונה מורכבת משלושה שלבים, קידושין, כתובה, וברכות הנישואין. הקידושין נעשים בברכה, ולכן מוזגים תחילה כוס של יין ומברכים עליה שתי ברכות, ברכת היין וברכת הקידושין, ולאחר שהחתן והכלה טועמים מן היין החתן מקדש את הכלה על ידי נתינת הטבעת. ומרגע זה הכלה מקודשת ומאורסת, כלומר על פי התורה היא נאסרה על כל העולם כדין נערה מאורסת, אבל עדיין אסור להם לחיות ביחד כאיש ואשה מפני שעדיין לא נישאו.
כדי להנשא צריך החתן לתת לכלה את הכתובה, היינו להתחייב בפניה שיעניק לה את כל הזכויות שעל פי ההלכה צריך הבעל להעניק לאשתו, כגון לפרנס ולדאוג לצרכיה בנאמנות, ושאם חס וחלילה הזיווג לא יעלה יפה, יפצה אותה בעת הגרושין ויעניק לה את הסכום הנקוב בכתובה.
לאחר נתינת הכתובה לכלה, עוברים לשלב השלישי של החתונה, שהוא הנישואין עצמם. הנישואין מתקיימים על ידי השהייה תחת החופה ואמירת שבע הברכות של הנישואין. השהייה המשותפת של החתן והכלה תחת החופה, מבטאת את כניסתה של הכלה אל ביתו של החתן, ואת כניסתם לחיים משותפים.
אמנם למעשה, נוהגים כיום לערוך כבר את השלב הראשון של החתונה - היינו את הקידושין - תחת החופה, אלא שכל זמן שלא נעשו הקידושין ולא ניתנה הכתובה אין לחופה שום משמעות. רק לאחר שנערכו הקידושין וניתנה הכתובה, ניתן לברך את ברכות הנישואין, והחופה באה לידי ביטוי ממשי, על ידי הפיכתם מזוג מאורס לזוג נשוי.

18 - חופה מהי ?
כבר למדנו שמדין תורה לאחר הקידושין, היינו לאחר נתינת הטבעת, האשה נחשבת לאשה מאורסת, ודינה כאשת איש גמורה. אלא שכל זמן שלא נכנסו עדיין לחופה לשם נישואין, מדברי חכמים האשה אסורה על בעלה. ורק לאחר הכניסה לחופה, שמבטאת את כניסת בני הזוג באופן קבוע לחיים משותפים, מותר להם להתחיל לחיות ביחד כזוג נשוי. ופעם היו נוהגים לשהות בין הקידושין לחופה כשנה, אבל היום נוהגים הכל לערוך את החופה מיד לאחר הקידושין. בקיצור, הקידושין יוצרים את הזיקה העקרונית שבין החתן לכלה, והכניסה לחופה מתחילה באופן רישמי את חיי הנישואין שלהם .
אלא שהשאלה היא, מהי בדיוק החופה שהופכת את הזוג המאורס לזוג נשוי? יש אומרים שכניסת הזוג למקום מיוחד שנועד לנישואין הוא הכניסה לחופה, ולכן הכניסה של שניהם תחת יריעה מקושטת, שנועדה לחופה, לשם נישואין, היא זו שמאחדת אותם לזוג נשוי (דעת העיטור). ויש אומרים שהחופה היא פריסת סודר או טלית על החתן והכלה בשעה שמברכים את ברכות הנישואין, ופריסת טלית זו מבטאת את כניסתה של הכלה לחסותו של החתן. ויש אומרים שהחופה חלה על ידי שהחתן מכסה את ראשה של הכלה בהינומא, שאף מעשה זה מבטא את תחילת הנישואין ופריסת חסותו של החתן על הכלה. ובלי להכנס לפרטים, ברור שהחופה שאנו נוהגים כיום לעשות כוללת בתוכה את שלושת הדעות הללו.
אלא שיש עוד כיוון מרכזי בהגדרת החופה. לדעת הרמב"ם החופה היא ההתייחדות של החתן והכלה בחדר ששייך לחתן, שהתייחדות זו היא הביטוי הממשי לתחילת חיי הנישואין. ויש אומרים שהעיקר הוא שיתייחדו ולא משנה למי שייך החדר, לחתן או לכלה, העיקר שישהו בחדר לבדם לשם נישואין (דעת הרמב"ן). ויש אומרים שכדי לקיים את החופה אין צורך שהחתן והכלה יתייחדו בחדר לבדם, אלא העיקר הוא שהכלה תכנס לחדר שנמצא ברשותו של החתן, ולא משנה אם גם אנשים אחרים יהיו שם (עיין רמ"א אה"ע נה, א). ויש דעה שאומרת, שאין כאן שום מחלוקת בין השיטות, כי אכן ניתן לערוך את החופה בכמה אופנים, או על ידי יחוד, או על ידי פריסת חופה, וכל שיטה הזכירה דרך נוספת בעריכת החופה (בית מאיר סי' נ"ה).

19 - כיצד נוהגים לקיים את החופה
מנהג האשכנזים לערוך את החופה על פי כל השיטות הנזכרות, ולכן תחילה הולך החתן אל הכלה ומכסה את ראשה בהינומא, שעל פי דעה אחת זוהי החופה שמבטאת את פריסת חסותו של החתן על הכלה. ולכן רצוי שפריסת ההינומא תעשה בנוכחות העדים. ולאחר מכן נכנסים החתן והכלה תחת החופה, היינו תחת ליריעה שפרוסה על גבי קלונסאות, שעל פי כמה שיטות מרכזיות והוא עיקר החופה. ומתחת לחופה אכן מברכים את שבע ברכות הנישואין. ומאחר שעל פי דעת הרמב"ם והרמב"ן עיקר החופה הוא ההתייחדות של החתן והכלה בחדר סגור, לכן נוהגים אחר החופה להוביל את בני הזוג לחדר מיוחד, כדי שישהו מספר רגעים. ומאחר שלדעת הרמב"ם היחוד צריך להעשות במקום השייך לחתן, בעל האולם או המקום משכיר את 'חדר היחוד' לחתן למשך זמן החתונה. וכדי שתהיה על זה עדות, צריכים העדים לראות את בני הזוג נכנסים לחדר היחוד ושוהים בו מספר רגעים, ובזה תסתיים החופה. ונוהגים להכין להם בחדר דברי מאכל ושתייה, כדי שיוכלו לטעום שם משהו במנוחה, ללא הפרעה מצד המוזמנים, ובמיוחד שבדרך כלל נוהגים בני הזוג לצום ביום חתונתם, ובאכילתם שם הם שוברים את הצום. זהו מנהג האשכנזים.
ולמנהג הספרדים, עיקר החופה תתבצע על ידי החופה עצמה, היינו שפורסים טלית על ראשם של החתן והכלה באופן שמבטא את כניסתם לרשות אחת מיוחדת, וכמובן אפשר להשתמש במקום הטלית בחופה מקושטת שנועדה לשם נישואין, וכך הוא המנהג כיום להשתמש ביריעה פרוסה על גבי קלונסאות. ויש שנהגו שבנוסף לחופה מתעטף החתן בטלית, ואת שולי טליתו פורסים על ראש הכלה (בן איש חי ש"א שופטים יב).
ולפי מנהג הספרדים אין החתן והכלה צריכים להכנס לאחר החופה לחדר סגור, ולא משום שאין מתחשבים בשיטת הרמב"ם, הסובר שעיקר החופה הוא שהחתן והכלה יתייחדו בחדר ששייך לחתן, אלא משום שעל פי מנהג הספרדים התייחדות זו תעשה בביתם של בני הזוג לאחר סיום החתונה. והאשכנזים לעומת זאת סוברים, שיש לקיים את החופה על פי דעת הרמב"ם כמה שיותר סמוך לברכות הנישואין, ולכן נכנסים לחדר היחוד מיד לאחר החופה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il