ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות החתונה ומנהגיה ב' | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה משפחה צניעות ונישואין Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (12 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשנ"ד

הלכות החתונה ומנהגיה ב'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

8 - מנהגי החופה
על פי מנהג האשכנזים יש להעמיד את החופה דווקא מתחת לרקיע השמים, לסימן ברכה שיהא זרעם של החתן והכלה ככוכבי השמים (רמ"א אה"ע סא, א). אבל הספרדים לא נהגו להקפיד לערוך את החופה דווקא תחת רקיע השמים, ובדרך כלל עורכים החופה בתוך האולם.
ולכל הפחות צריכים להשתתף בחתונה עשרה גברים, מפני שאין מברכים את שבע ברכות הנישואין ללא מניין של עשרה.
יש מצווה להשתתף בחופה, ולכבד בכך את החתן והכלה, ואף את הקב"ה שציווה אותנו לשאת אשה בחופה וקידושין. וכדי שעמידתם סביב החופה אכן תכבד את החתונה צריכים הנאספים לעמוד בשתיקה ולא לפטפט ביניהם.
המנהג הרווח הוא, שכל המוזמנים שיש להם כח לעמוד, עומדים במשך כל החופה. ובזמן האחרון היו כאלה שרצו דווקא להציב כסאות סביב החופה כדי שכל המוזמנים יוכלו לשבת, ועל ידי כך ישמר הסדר בעת החופה. יש אומרים שמותר להם לעשות כך, מפני שהמנהג לעמוד אינו מנהג מחייב. אבל ישנם כמה פוסקים שסוברים שהמנהג לעמוד בחופה הוא מחייב, ויש לכך גם מקור קדום בתיקוני הזוהר (תיקון עשירי דף כ"ו). וכמה מרבני הספרדים הקפידו על קיום המנהג לעמוד בעת החופה (מקור חיים ח"ה ע' 35).

9 - זכר לחורבן
דווקא בעת החתונה, בשעה שכל כך שמחים, יש לזכור שעדיין ישנו צער בעולם, בית המקדש חרב, ואי אפשר שהשמחה תהיה שלימה לגמרי. ולכן תקנו חכמים לעשות כמה דברים בעת החתונה זכר לחורבן.
מסופר בתלמוד (ברכות לא, א) על רב אשי שחיתן את בנו, וראה שהתלמידים הצעירים שמחים בחתונה יותר מדי, ושבר כוס זכוכית לבנה בפניהם, כדי להזכיר להם את חורבן בית המקדש. ומנהג זה רווח כיום בכל ישראל, לשבור כוס מתחת לחופה, זכר לחורבן בית המקדש. יש נוהגים לשבור את הכוס מיד לאחר הקידושין, היינו לאחר נתינת הטבעת, ויש שנוהגים לשבור את הכוס לאחר סיום שבע הברכות, כלומר בסיום הטכס. ומזה יצא שרבים חושבים ששבירת הכוס היא עצמה סיום החופה, ולכן לאחר מכן הכל מריעים מזל-טוב. אבל כאמור שבירת הכוס נועדה להזכיר את חורבן בית המקדש. ולכן ראוי שהחתן יאמר לפני שבירת הכוס את הפסוק : "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (תהלים קלז, ה- ז). בתקופה האחרונה רבים נוהגים לשיר את הפסוק "אם אשכחך ירושלים" לאחר שבירת הכוס.
וכן תקנו חכמים שזכר לחורבן, לפני שהחתן יוצא לחופה מניחים אפר בראשו, במקום בו מניחים את התפילין של ראש. וכך פסק השולחן-ערוך בחלק אבן העזר (שו"ע אה"ז סה, ג). וכך נוהגים למעשה הרבה חתנים.
אולם יש קהילות שבהם לא נהגו להניח אפר בראש החתן, וכן כתב בספר כף החיים (או"ח תקס, כא) שאין נוהגים להניח אפר בראש החתן. וטעמם הוא, שאף על פי שהנחת האפר בראש החתן היא תקנה מפורשת של חכמים, מכל מקום עיקרה הוא כדי להזכיר את חורבן הבית, ומאחר שכיום נוהגים לשבור את הכוס זכר לחורבן, ממילא לדעתם, אין יותר צורך להניח אפר מקלה בראש החתן.

10 - צום ביום החתונה

מנהג קהילות רבות מישראל, שהחתן והכלה צמים ביום חתונתם. וזאת, כדי שיכנסו לחתונתם מתוך כובד ראש והרגשת האחריות, ולא מתוך אכילה ושתיה ושכרות.
ועוד, שכידוע ביום זה נמחלין כל עוונותיהם של החתן והכלה, והרי הוא כיום הכיפורים שלהם. יום זה הוא היום האחרון של תקופת הרווקות, תקופת החיפוש והתהיה, ומיום זה ואילך אפשר לפתוח דף חדש ונקי, ולעשות תשובה שלמה. בשעה שהחתן עומד מתחת לחתונתו, מבטו מקיף את כל חייו, העבר והעתיד, וכולו תקוות לעתיד טוב ומושלם, זה הזמן האידאלי לחזור בתשובה שלמה, ולהחליט שמעתה ואילך, יהיה אדם טוב וישר ככל יכולתו. וזוהי תשובה עמוקה כל כך עד שנמחלים לו כל עוונותיו. וכדי שהתשובה תהיה שלמה נוהגים להתענות.
ואכן מטעמים אלו נהגו כל יוצאי אשכנז להתענות. ולגבי מנהג הספרדים כתוב בספר דרכי טהרה (עמוד קי) שיש מהספרדים שנהגו שהחתן והכלה יתענו, ויש שנהגו שרק החתן מתענה, ויש שלא נהגו להתענות כלל. וכל אחד ינהג כמנהג אבותיו, ובלבד שיקפיד להכנס לחופה בכובד ראש ומתוך חזרה בתשובה.
ויש ימים שקבעו חכמים שאין להתענות בהם, משום שהם ימים טובים ושמחים לישראל, וברור שגם חתן וכלה שינשאו באותם הימים לא יצומו. ואלו הם הימים שאסור לצום בהם : ראשי חודשים, חנוכה, אסרו חג של שלושת הרגלים, ט"ו באב וט"ו בשבט, פורים ופורים קטן (היינו י"ד וט"ו באדר ראשון שבשנה מעוברת) .

11 - שמחת החתונה
שמחת החתונה, כלי הזמר שמלווים אותה, והריקודים, הפכו לאחד מן הארועים המרכזיים ביותר בחיים היהודיים. אין ספור ניגונים ושירים הולחנו סביב החתונה. אכן שמחת החתונה היא מן היסודות של היהדות. שלא כמו הנוצרים שראו בחתונה כניעה ליצר השפל של האדם, היהדות מתוך גישתה החיובית לחיים רואה בחתונה את היום הגדול והשמח ביותר שיש בחייו של האדם. זהו היום שבו האהבה יוצאת לפועל במלואה, וזה היום שבו מניחים את התשתית לדורות הבאים שיוולדו בעזרת ה' לזוג החדש. ולכן השמחה גדולה כל כך, והכל משתדלים להשתתף בריקודי המצווה. ועוד לפני החתונה משתדלים לבחור בתזמורת טובה שתדע לשמח ולהרקיד את הקהל.
כך כתב הטור והשולחן-ערוך בחלק אבן העזר סימן ס"ה : "מצווה גדולה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם". ובמסכת ברכות (ברכות ו, ב) הפליגו חכמינו ז"ל בחשיבות המצווה לשמח חתן וכלה, ואמרו : כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות, [שחמישה קולות הוזכרו בפסוק שעוסק בשמחת החתונה], שנאמר : קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה' צבאות, ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי : זוכה לתורה שניתנה בחמישה קולות. ורבי אבהו אמר : כאילו הקריב קורבן תודה. ורב נחמן בר יצחק אמר : כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים.
ולכאורה יש מקום לשאול, מדוע צריכים החתן והכלה שירקדו לפניהם וישמחום, הרי ממילא הם שמחים, ויתכן אפילו שהם מעוניינים יותר להתייחד לבדם?
התשובה היא, עניינה של החתונה הוא להפוך את השמחה הפרטית של בני הזוג ביום חתונתם לשמחה כללית, שמבטאת לא רק את האהבה הזמנית והפרטית של בני הזוג, אלא לתת לאהבה הזו מימד כללי ונצחי. להדגיש שהאהבה הרבה יותר גדולה ונפלאה מההנאה הפרטית גרידא, יש בה ביטוי לאחדות הפנימית שבעולם, שבאה לידי ביטוי בהתלכדותן של שתי המשפחות, ומתוך כך חיים חדשים יבואו לעולם, לתפארת התורה העם והארץ. ובזכות העלאתה של האהבה למימד הכללי שלה, יש לקוות שהאהבה הפרטית שבין בני הזוג תלך ותגבר עם השנים, ולא תדעך כדרך האהבות הגשמיות הקטנות. ולכן חשוב כל כך שהציבור יחד עם החתן והכלה ישתתפו בשמחת החתונה וירוממוה אל המימד הכללי.

12 - שבת חתן
נוהגים לקרוא לשבת שלפני החתונה - 'שבת חתן'. בשבת זו החתן עולה לתורה, ועורכים לכבודו שמחה. פעם נהגו לערוך את השמחה בליל שבת, ובזמנינו המנהג לערוך את השמחה בשבת בבוקר, לאחר התפילה (נישואין כהלכתם ו, א-ב).
מנהג זה בא להורות, שכל העלייה וההתקדמות שיש לחתן בחתונה, באה מכח התורה, ועל כן בשבת שלפני החתונה עולה החתן לתורה, ומתוך העלייה לתורה הוא ממשיך אל חתונתו.
ואכן מנהג זה קדום, אבל הספרדים נוהגים כיום לערוך את שבת החתן לאחר החתונה. ואולי אפשר לומר, שבעלייה לתורה בשבת שלאחר החתונה, מראה החתן, שהחתונה איננה פרישה מלימוד התורה, אלא להיפך, דווקא בזכות החתונה הוא יוכל להמשיך ולהתעלות במעלות הרוחניות, ועל כן מיד לאחר החתונה הוא עולה לתורה.

13 - סעודת שבע ברכות
כדי להשלים את הלכות החתונה, אזכיר בקצרה את עיקרי ההלכות הנוגעות לשבעת ימי המשתה ולסעודות שבע הברכות.
במשך שבעת ימי המשתה, בכל סעודה ניתן לברך את שבע-ברכות החתונה, בתנאי שישתתפו בסעודה מניין של עשרה גברים, וביניהם 'פנים חדשות', דהיינו אדם חדש שעדיין לא השתתף בשמחת החתן והכלה, ובואו לסעודה מחדש את השמחה ומאפשר לברך שוב את שבע- הברכות. בשבת ויום טוב מברכים גם ללא 'פנים חדשות', מפני ששמחת היום מהווה תחליף ל'פנים החדשות'.
לגבי מקום הסעודה שניתן לברך בה את שבע-הברכות נחלקו הדעות. יש אומרים שרק במקום המיוחד לשמחת החתן והכלה מברכים את שבע-הברכות, אבל אם יצאו החתן והכלה לסעוד בביתם של אחרים - לא יברכו. והמקום שמברכים על פי דעה זו את שבע-הברכות הוא בדרך כלל ביתם של החתן והכלה, או מקום אחר שיועד לשם כך למשך כל שבעת הימים (שו"ע אה"ע סב, י).
ויש אומרים, שבכל מקום שקבעו סעודה לכבוד נישואי החתן והכלה ניתן לברך שם את שבע-הברכות. ולפי דעה זו ניתן לערוך את סעודת שבע-הברכות בכל יום במקום אחר, והעיקר שקביעת הסעודה תהיה לשם שמחת הנישואין (ט"ז אה"ע סב, ז).
ולמעשה, כל יוצאי אשכנז נוהגים כשיטה המקלה, ובכל יום עורכים את סעודת שבע-הברכות במקום אחר. אבל יוצאי : ספרד נהגו ברובם להקפיד לערוך את שבע-הברכות רק בביתם של החתן והכלה. ויש שמקלים לברך גם בבית הורי החתן או הכלה. וכיום הרבה בחורי ישיבות מיוצאי ספרד נוהגים למעשה כמנהג האשכנזים ועורכים את סעודות שבע-הברכות בכמה בתים. ויתכן שמאחר שאורחות החיים השתנו, אין מקובל כיום לערוך אותה השמחה באותו בית פעמים רבות. וכן באמצעות כלי התחבורה יוכלו בני הזוג לנסוע למקומות שונים, דבר שיאפשר ליותר קרובים וידידים להשתתף בשמחה - לכן נהגו רבים מיוצאי ספרד כמנהג אשכנז המיוסד על דעת הט"ז ועוד פוסקים רבים.

14 - שבעת ימי המשתה
מצווה על החתן והכלה לשמוח שבעה ימים לאחר חתונתם, ויום החתונה נחשב ליום הראשון. ואם התחתנו לפנות ערב, אזי בשעה שיחשיך יתחיל. היום השני. באותם שבעה ימים עורכים סעודות ומברכים בהם שבע-ברכות.
גם אם לחתן או לכלה אלו נישואין שניים, מכל מקום אם לאחד מבני הזוג אלו נישואין ראשונים, מצווה עליהם לשמוח שבעה ימים, ולברך שבע-ברכות (שו"ע אה"ע סב, ו; סד, ב).
תקנו חכמים שהחתן והכלה לא יעשו מלאכה במשך שבעת ימי המשתה, כדי שיהיו פנויים לעסוק בשמחת נישואיהן. ואם הם מועסקים בעבודה כל שהיא, עליהם לקבל חופש עד לסוף שבעת הימים.
נוהגים שהחתן והכלה מתלבשים בבגדים חגיגיים בכל שבעת הימים, ומותר להם לכבס ולגהץ בגדים חגיגיים לצורך שבעת הימים. עוד נוהגים שהחתן או הכלה לא יצאו לבדם לרחוב העיר, משום שהחתן והכלה דומים למלך ומלכה, ואין זה מכבודם להלך ברחוב יחידים. אבל כששניהם הולכים ביחד אינם צריכים ליווי.
כשהחתן נמצא בבית הכנסת, כל הציבור אינו אומר תחנון ווידוי, כמו בכל ימי-שמחה שאין אומרים בהם תפילות אלו. ובימים שיש בהם קריאה בתורה - מעלים את החתן לתורה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il