יום ה' ד' מנחם אב ה'תשע"ד
מבצע הפרסים הסתיים, אנו עדיין זקוקים לתמיכתכם
Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשנ"ד

הלכות פדיון בכורות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

1 - טעם למצווה
כדי להבין מעט את טעם מצוות פדיון בכורות, כדאי להקדים, שבכל דבר ראשוני, בראשיתי, מתגלה יותר יד ה. אמנם, מי שיודע לשאת את עיניו ולראות, רואה מיד מי ברא את כל אלה. אלא שאצל רובנו ההרגל לראות שוב ושוב את העולם על כל הופעותיו החיצוניות, משכיח מאיתנו את השאלות הבראשיתיות, כמו : מאיפה הכל התחיל, ואיך הכל חי. אבל כשאדם נפגש לראשונה עם משהו חדש, שנברא זה עתה, כמו תינוק למשל, ליבו מתפעם, והוא מתקרב יותר לאמונה. וכן מבאר המהר"ל מפראג (גבורות ה' פרק לח), שכל דבר ראשוני דומה במידת מה לבורא יתברך שהוא 'ראשית המציאות', ולכן ישנה קדושה בבכורות. יש קדושה בפירות הראשונים שגדלים מחדש בכל שנה על העץ, עד שאיננו רשאים לאוכלם, ועלינו להעלותם לירושלים לכהנים, ולקיים בהם את מצוות הבאת הביכורים. כמו כן, יש קדושה בבן הראשון שנולד, עד שאינו יכול לחיות חיי חולין רגילים בעולם הזה, מבלי שנפדה אותו כמצוות התורה.
ועוד צד חשוב להדגיש בטעם מצוות פדיון בכורות. דווקא הקדושה והמעלה המיוחדת, שמתגלה בבן הבכור, עלולה ליצור סיבוך הן אצל ההורים והן אצל בנם. ההורים במשך הזמן נוטים להתגאות יתר על המידה בבנם הבכור, עד שהם עלולים לחשוב שאכן הם עצמם בראו את בנם, ולשכוח שהם בסך הכל שליחים ושותפים להורדת נשמתו של בנם לעולם. בנוסף לכך, ההורים נוטים לתלות בבנם הבכור תקוות גדולות ומוגזמות, דבר שעלול לטפח אצלו תכונות שליליות, כדוגמת גאווה, נטיה לאנוכיות וחרדה מכשלון.
כנגד הגאווה הזו של ההורים שמוקרנת אחר כך לבנם, באה התורה ומחייבת את האב לפדות את בנו. כדי להדגיש, אל תחשוב שהבן הזה הוא יצירתך והוא שלך. למעשה הוא קדוש ושייך לה', וכדי שיוכל לחיות חיי חולין בעולם הזה, עליך לפדותו.

2 - מצוות הפדיון נדירה
אדם שנולד לו בן בכור, לאחר שלושים יום, צריך לפדות אותו, על ידי שיתן שווי של חמישה שקלים בשקל הקודש לכהן. חשוב לציין שמצוות פדיון בכורות היא אחת המצוות הנדירות, ולא לכל אדם מזדמנת מצווה זו. ראשית, משום שכל מי שנולדה לו בת בתחילה, פטור מפדיון בכורות, כי רק בן בכור צריך לפדות ולא בת. גם כהנים ולוויים, או אפילו ישראל שהתחתן עם בת כהן או בת לוי, אף אם יוולד להם בן בתחילה, יהיו פטורים מלפדותו. וכן אם ההריון הראשון הסתיים בהפלה, הבן שיוולד אחריו יהיה פטור מפדיון-בכורות. וכן אם הבן הבכור נולד בניתוח קיסרי, לא יפדו אותו. נמצא, אם כן, שאולי רק לארבעים אחוז מכלל ההורים מזדמנת מצוות פדיון בכורות. ומאחר שזו מצווה נדירה, משתדלים לקיימה בהידור, מזמינים הרבה אורחים, ועורכים סעודה גדולה, עם בשר ומיני מטעמים.

3 - בכמה פודים

כמה כסף צריך לתת לכהן כדי לפדות את הבן? אמרה התורה (במדבר יח, טז): "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף, חמשת שקלים בשקל הקדש, עשרים גרה הוא". ומשקל הכסף הטהור שהיה בחמישה שקלים בזמן התורה, הוא תשעים וששה גרם וחמש עשרה מאיות הגרם (שיעורי תורה לגר"ח נאה ע' פב).
יש אומרים (כנה"ג, ב"ח ועוד), שמאחר שיש חשש שמא נפלה טעות מסויימת בחשבון, יש להחמיר מעט ולהחשיב את חמשת השקלים כמאה גרם כסף טהור. וכן המנהג כיום לתת לכהן שווי של מאה גרם כסף טהור (יחו"ד ד, נד).
ואף שנאמר בתורה, שכדי לפדות את הבכור, צריך לתת לכהן חמישה שקלים בשקל הקודש, מכל מקום מצד הדין אין צריך לתת לכהן דווקא כסף, ואפשר לתת לו גם שווה כסף, העיקר ששווי הדבר שניתן לכהן יהיה בערך של חמישה שקלים של זמן התורה. וכפי שהסברנו, משקלו של כל שקל היה כעשרים גרם כסף טהור. ואם כן למעשה, אפשר לתת לכהן ממש כסף טהור במשקל של מאה גרם, או דבר ששווה ערך למאה גרם כסף, כמו למשל פמוטים, גביעי כסף, או אפילו פירות ובגדים וכדומה. והכל תלוי כמובן במחיר הכסף של אותו היום (בכורות מט, ב , שו"ע יו"ד שה, ג).
אבל צריך לדעת, שלמרות שאפשר לפדות את הבכור גם בשווה כסף, מכל מקום בשלושה דברים אי אפשר לפדות את הבכור, ואלו הם: קרקעות, עבדים ושטרות (שו"ע יו"ד שה, ג). והטעם לכך- מבואר בתלמוד (בכורות נא, א) : צריך שהדבר שפודים בו את הבכור יהיה דומה במידה מסויימת לכסף, דהיינו שאפשר יהיה לטלטל אותו ויהיה לגופו ערך ממוני. ואם כן, יצאו מהכלל הזה קרקעות שאי אפשר לטלטלם, וכן שטרות שאין גופם ממון, אלא הם מבטאים הסכמה ממונית שבין שני האנשים. ולכן אין לפדות את הבן בצ'ק, משום שהוא נחשב כשטר לכל דבר, כלומר הצ'ק מבטא התחייבות של בעל חשבון הבנק כלפי מקבל הצ'ק, שבשעה שיבוא לבנק, יקבל מחשבונו את הסכום הנקוב בצ'ק.
לגבי שטרות כסף של ימינו, נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדינם כשטר התחייבות של המדינה, אבל מאחר שאין גופם כסף אין לפדות בהם (תשובה מאהבה ח"ב תד ועוד), ויש אומרים שמאחר שהמדינה הגדירה אותם ככסף ממש, דינם ככסף וכשרים לפדיון (חסד לאברהם קמא יו"ד צה). להלכה נפסק, שאין לפדות את הבכורות בשטרות של כסף (ערוה"ש שה, יח).
כיום ייצרה החברה הממשלתית למטבעות, מטבעות מיוחדים עבור פדיון בכורות. משקלו של כל מטבע עשרים גרם כסף, כך שנוכל לפדות את הבכורות בחמש מטבעות בדיוק כפי שהיו השקלים בזמן התורה. ומנהג יפה להשתמש במטבעות אלו לפדיון בכורות.

4 - סדר הפדיון ומשמעותו
כך הוא סדר פדיון בכורות. לאחר תחילת הסעודה, נותן האב את בנו הבכור לכהן, והכהן פונה אל האב בשאלה : מה אתה רוצה יותר, את בנך בכורך או חמישה סלעים שאתה חייב לתת כדי לפדותו? ועונה לו האב: את בני בכורי אני רוצה יותר. ואז מברך האב שתי ברכות : האחת - "על פדיון הבן", והשניה - ברכת "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", ומיד נותן לכהן את דמי הפדיון. אחר כך נוטל הכהן כוס של יין ומברך "בורא פרי הגפן" ושותהו. יש נוהגים שהכהן לוקח הדס, מברך עליו "בורא עצי בשמים" ומריח ממנו (כך נוהגים הספרדים), ויש שלא נהגו ליקח הדס (אשכנזים). לאחר מכן מברך הכהן את הבן בברכת כהנים ומחזירו לאב (טור עפ"י מנהג הגאונים).
ורבים שאלו, מה פשר שאלת הכהן את האב, במה אתה רוצה יותר, בבנך או בחמשת הסלעים, וכי היכן מצינו שהברירה ביד האב להחליט בזה? והרי הלכה פסוקה, שגם אם האב אינו רוצה לפדות את בנו, ורוצה להניחו ביד הכהן - אינו רשאי. מפני שגם לפני הפדיון, הבן אינו שייך כלל לכהן. אלא פרש בעל ערוך השולחן (יו"ד שה, לו), שלולא הפדיון, היה הבן הבכור צריך להיות מיועד רק לעניינים שבקדושה, משום שכאשר ניצלו בכורי ישראל ממכת-הבכורות במצרים, יועדו הבכורות לעבודת ה', עד שאסור להם לעשות דבר שאינו בקדושה. וזה מה ששואל הכהן את אבי הבן, מה אתה מעדיף יותר, את בנך בכורך שיוכל לנהוג ככל האנשים העוסקים במלאכתם ותפדהו על ידי חמישה סלעים, או שאתה מעדיף את חמשת הסלעים והבן ייועד רק לעניינים שבקדושה. והכהן הוא רק שליח להסביר לאבי הבן את משמעות הפדיון. וכמובן שכל אב מעדיף לפדות את בנו כדי שיוכל לנהוג ככל האדם.

5 - פטר רחם
שני דינים עיקריים נאמרו לגבי בכור, האחד - שצריך לפדותו מהכהן, והשני - שהוא יורש כפליים מאחיו. אולם ישנו הבדל בהגדרת הבכור בין שני הדינים. יתכן שיהיה ילד שיחשב בכור לגבי דין אחד, ולא בכור לגבי הדין השני. והסיבה לכך, שהבכור לגבי פדיון תלוי באמו, ואילו הבכור לגבי ירושה תלוי באביו.
למשל, אדם שיש לו ילדים מאשתו הראשונה, והתחתן שוב עם אשה שעדיין לא ילדה, הבן הראשון שיוולד לו מאשתו השניה, יהיה חייב בפדיון בכורות, כי הגדרת התורה לגבי פדיון בכורות היא : 'פטר רחם', כלומר הראשון שיוצא מרחמה של אמו. אבל לגבי ירושה לא יחשב לבכור, מפני שלאביו כבר יש בנים גדולים יותר מאשתו הראשונה, והירושה הולכת אחרי האב.
לעומת זאת, אם ההריון הראשון הסתיים בהפלה, לאחר שכבר התפתחו איבריו של העובר, אף אם לאחר מכן יוולד בן זכר, הוא לא יחשב בכור לעניין פדיון בכורות, מפני שהוא אינו 'פטר רחם', כי הנפל היה זה שיצא ראשון ממעי אמו. אבל לגבי ירושה, גם בן שנולד לאחר הפלה, נחשב בכור לאביו, ועל פי דין תורה יירש כפליים. והטעם לכך הוא מפני שנאמה בתורה לגבי דין ירושה (דברים כא, יז) : "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה". ולמדו מזה חכמים, שמי שהוא בכור מבחינת האב, דהיינו שליבו של האב כואב עליו במיוחד כשהוא מת, לו משפט הירושה (משנה בכורות ח, א).

6 - בכור לאחר הפלה
לעיתים נולד למשפחה בן זכר בכור, וכל הקרובים והידידים מצפים שעוד מעט יזמינו אותם לסעודת פדיון בכורות, אבל עובר חודש וההזמנה לא מגיעה. בדרך כלל הסיבה לכך היא שהיתה לפני כן הפלה, ואם כן הבן שנולד אחר כך למעשה איננו בכור. אמנם למדנו שמצד דיני ירושה הוא נחשב בכור, אבל לגבי קדושת בכורות, שעליה נאמר בתורה (במדבר ג, יב): "פטר רחם", כלומר הראשון שיצא ופתח את רחם אמו, זה שנולד לאחר הפלה אינו נחשב בכור, משום שהנפל הוא זה שפתח ראשון את מעי אימו.
אלא שיש ספק גדול, איזו הפלה בדיוק תפטור את הנולד אחריה מפדיון בכורות. לכל הדעות, אם הוכח על ידי עדות נאמנה של אנשים מוסמכים, שאיבריו של הנפל כבר החלו להתפתח, הנולד אחריו יהיה פטור מפדיון בכורות. אבל אם ההפלה חלה בשלב שעדיין איבריו של העובר לא התחילו להתפתח, ישנה מחלוקת גדולה בין הפוסקים. לדעת הרמ"א על פי המהרי"ק (יו"ד שה, כג), מאחר שאברי העובר עוד לא התחילו להתרקם, אין מתחשבים בו, ואם נולד אחריו בן זכר יש לפדותו בברכה. אבל לדעת החכם-צבי (ק"ד) והשבות-יעקב (חייא ט), בכל מקרה, אם ארעה הפלה לפני לידתו של הבן הבכור, אין לפדותו בפדיון בכורות. ולמעשה ראוי שכל מי שילדה אשתו בן בכור לאחר הפלה, ישאל שאלת חכם אם לפדות את בנו או לא.
ועוד דין חשוב לציין, שאם הבכור נולד בניתוח קיסרי, אין לפדותו פדיון בכורות, משום שלא נולד כדרך שאר הנולדים, והתורה אמרה : "פטר רחם", כלומר דווקא הבכור שיוצא כדרכו מרחם אמו, ולא זה שיצא בניתוח קיסרי (שו"ע יו"ד שה, כד).

7 - מועד הפדיון
נאמר בתורה (במדבר יח, טז) : "ופדויו מבן חודש תפדה", כלומר את הפדיון צריך לערוך לאחר שימלאו לבן חודש ימים. ומאחר שסתם חודש הוא שלושים יום, רק לאחר שיעברו על הבכור שלושים יום, והוא יגיע ליומו השלושים ואחד - אפשר יהיה לפדותו. ואם הבכור נפדה לפני כן, לא קיימו בו מצוות פדיון בכורות. מאידך גיסא, לאחר שהגיע ליומו השלושים ואחד, יש לפדותו מיד, ולא לדחות את הפדיון ליום אחר.
בחשבון הימים כוללים גם את יום הלידה וגם את יום הפדיון. נמצא שתמיד הפדיון יהיה לאחר ארבעה שבועות ויומיים מן הלידה. למשל, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי. ואם נולד ביום שני, הפדיון יערך ביום רביעי.
יש מהפוסקים שאמרו, שעיקר החשבון תלוי בזמנו המדוייק של חודש הלבנה, שהוא עשרים ותשעה ימים ועוד חצי יום ותשצ"ג חלקי שעה. לא ניכנס כאן לפרטי החשבונות, רק נאמר, שאם הבן נולד בתחילת היום, לפי שיטתם אפשר יהיה לערוך את הפדיון כבר ביום השלושים, ואם הבן נולד בסוף היום, לא יוכלו לפדות את הבן בתחילת יום השלושים ואחד אלא רק באמצעו. (ב"ח וש"ך). ולמעשה, ראוי לחוש לשתי השיטות, דהיינו, לא לפדות את הבכור לפני היום השלושים ואחד ללידתו, וכן לשים לב שמעת הלידה ועד לעת הפדיון יעברו יותר מעשרים ותשע יממות ועוד חצי יממה ותשצ"ג חלקי שעה (פתחי תשובה יו"ד שה, יז , דעת כהן קפ"ה).

8 - סעודת מצווה ופדיון בלילה
יש מצווה לקיים סעודה בעת פדיון-הבן. ונוהגים ליטול ידים תחילה, לבצוע על הלחם ולאכול ממנו מעט, ולאחר מכן לקיים את הפדיון. וכתב בספר תרומות-הדשן, שהטעם לקיום הסעודה הוא כדי לפרסס ברבים את מעשה הפדיון. ואפשר להוסיף עוד, שבסעודה זו מפרסמים ומזכירים את החסד שעשה ה' עמנו בעת שהוציאנו ממצרים, והרג את בכוריהם ואת בכורינו הציל. ועוד יש במצווה זו גם ביטוי לקדושה המיוחדת שיש בישראל, שכל בכור באופן טבעי קדוש, וכדי שיוכל לעסוק גם בענייני החול של העולם הזה, צריך לפדותו.
סעודה זו נקראת סעודת מצווה. ולכן אפילו אם ארע זמנה בתשעת הימים, שהמנהג אז לא לאכול בשר ולא לשתות יין, מפני האבלות על חורבן בית המקדש, מכל מקום, אם הזדמן פדיון בכורות בתשעת הימים, עורכים סעודה ואוכלים בשר ושותים יין (רמ"א תקנא, י). וכתוב בכמה ספרים, שיש מעלה גדולה בהשתתפות בסעודת פדיון הבן, שכל האוכל ממנה, כאילו צם פ"ד תעניות (שדי חמד מערכת ס' אות נ"ד). מצד הדין, אפשר לקיים את פדיון הבכורות בליל השלושים ואחד או ביומו. אלא שיש שכתבו שהמנהג לערוך את הפדיון דווקא ביום (ש"ך יו"ד שה, יב), ונימקו זאת בכמה טעמים הלכתיים (שעל ידי כך הפדיון יערך תמיד לאחר עשרים ותשעה ימים וחצי ותשצ"ג חלקים, כמבואר בהלכה הקודמת). ויש שכתבו, שגם מצד המנהג אפשך לערוך את הפדיון בלילה (גינת ורדים יו"ד כלל ו' אות י' , שדי חמד מערכת פ' כלל ל"ט).

9 - האם הכהן יחזיר את הכסף
מסופר בתלמוד מסכת בכורות (בכורות נא, ב) על ר' טרפון שהיה כהן, וכשהיו נותנים לו כסף פדיון בכורות, היה נוהג להחזיר לאחר מכן את הכסף לאבי הבן. וכנראה שנהג כך בעיקר כלפי הורים עניים (ערוה"ש יו"ד שה, ל). וכן נהג גם רבי חנינא הכהן, שהיה מחזיר את כסף הפדיון לאבי הבן. אבל כשפעם אחת החל אבי הבן להסתובב לידו, תוך שהוא רומז לרבי חנינא להשיב לו את כסף הפדיון, נזף בו רבי חנינא ואמר : לא טוב אתה עושה, ואף יתכן שלא יצאת ידי חובת פדיון בכורות, משום שאם אתה בטוח שתקבל את הכסף בחזרה, סימן שלא נתת אותו בלב שלם, ולא קיימת את המצווה.
ופסק השולחן-ערוך (שו"ע יו"ד שה, ח), שאכן יכול הכהן להחזיר את הכסף לאבי הבן, אולם בתנאי שלא תמיד יחזיר. כי אם תמיד יחזיר, כל ההורים יבואו אליו, ועל ידי כך יקופחו הכהנים האחרים.
אחד מהפוסקים האחרונים, בעל שאלת-יעבץ (ח"א קנ"ה), רצה לחדש שרק בעבר, כשהיו הכהנים מיוחסים על פי בית דין, היו זכאים לקבל בדין את כסף הפדיון, וכלפיהם נאמרה ההלכה, שאסור להם להחזיר תמיד את כסף הפדיון להורים. אבל הכהנים שלנו, שרק על פי החזקה והמסורת הם נחשבים לכהנים, להם מותר להחזיר תמיד את כסף הפדיון. ואם לא יחזירו, נכנסים הם לחשש גזל, משום שאין ודאות גמורה שהם אכן כהנים. ועוד הוסיף, שלכן כדאי שכל אב יפדה את בנו אצל כמה כהנים, כדי להיות בטוח שאחד מהם באמת כהן.
אבל שאר האחרונים לא קיבלו את דבריו (חת"ס ס"ס רצ"א). ובערוך השולחן אף יצא כנגד דעה זו באופן חריף, וכתב שאסור לומר כן, כי זה מקטין את מעלת הכהונה. וכן החזקה היא יסוד גדול שאפשר לסמוך עליו, וחס וחלילה לעשות בזה אפילו ספק ספיקא. ולכן, גם היום אסור לכהן להחזיר באופן קבוע את כל סכום הפדיון להורים, כדי לא לקפח את הכהנים האחרים, וכדי להדגיש שנתינת הפדיון היא נתינה גמורה, ורק הכהן יוכל להחליט אם לתת בחזרה את הפדיון כמתנה להורי הבכור.

10 - בכור הנולד לבת כהן או לבת לוי
מתחילה היו צריכים להיות כל הבכורים כהנים. ויש בכך רעיון גדול, כי באופן הזה בכל משפחה יהיה אדם שמיועד לעניינים שבקדושה, וכך כל העם כולו, על כל משפחותיו, יהיה קשור באופן חזק ושלם יותר לעבודת ה' ולענייני הרוח, באשר לכל משפחה יהיה נציג שישרת בקודש במשכן או במקדש. אבל לאחר שגם הבכורים השתתפו בחטא העגל, ירדו ממדרגתם, ובמקומם נבחר ונתקדש שבט לוי שלא השתתף בחטא. אפשר ללמוד מכאן, שכנראה רעיון הבכורה עדיין גבוה מדי עבורינו, ויש חשש, שבמקום שהבכורים-הכהנים ישפיעו על כלל הציבור, האוירה הציבורית וחיי החול של הציבור הרחב ישפיעו עליהם ויבטלו את יחודם הרוחני. וכדי לחנך כהנים, שיהיו באמת אנשי רוח, צריכים ליצור לשם כך חברה שלימה, שכל כולה עוסקת בעניינים שבקדושה. ולכן לאחר שחטאו הבכורים בחטא העגל, נבחר לשם כך שבט הלוי שלא השתתף בחטא.
ובאותו זמן, לאחר חטא העגל, כשהחליפו הלוויים את הבכורים בישראל, יצא חשבון הבכורים שבישראל עשרים ושנים אלף מאתים שבעים ושלושה, ואילו הלוויים מנו אז רק עשרים ושניים אלף. נמצא שמאתים שבעים ושלושה בכורים היו צריכים לפדות את עצמם בחמישה שקלים, כי לא נמצאו תמורתם לוויים (במדבר פרק גי).
ומאז, כל בכור שנולד לכהן או ללוי פטור מפדיון, כי אם הם עצמם יכלו להיות תמורת הבכורים, ודאי הוא שאין צורך שהם יפדו את עצמם. אמנם, בכור ישראל נפדה רק אצל כהן ולא אצל לוי, כי כך ציוותה התורה, שרק כהן יכול לקבל את כסף הפדיון, אבל מכל מקום גם בכור הלוי פטור מפדיון.
ואפילו אם אבי הבכור הוא ישראל, רק שאשתו היא בת כהן או בת לוי, גם במקרה כזה אין ההורים צריכים לפדות את בנם בכורם. והטעם, כי עיקר הבכורה תלוי באם, שנאמר (שמות יג, ב): "פטר רחם בבני ישראל", ולכן אם האמא היא בת כהן או בת לוי, בנה פטור מפדיון בכורות ({בכורות מז, א
מתגיירת, ויולדת את בנה בכורה לאחר הגיור, כשהיא יהודיה. שאז למרות שאבי בנה הוא גוי, הבן חייב בפדיון. והשאלה היא כיצד יש לפדותו במקרים כאלה. האם, כפי שלמדנו, אינה יכולה לפדות את בנה, כי המצווה שייכת לזכרים. והשאלה היא האם בית הדין או הרב יכול למלא את מקום האב ולפדות את הבן, או שעדיף לחכות עד שהבן יגדל ויפדה את עצמו.
הרמ"א והט"ז (שו"ע יו"ד שה, י) פסקו, שזולת האב, אף אחד לא יכול לפדות את הבן, ולכן צריך לתלות לילד הקטן שרשרת בצווארו שבה יהיה כתוב שהוא בכור שלא נפדה, וכשיגיע לגיל בר מצווה, יפדה את עצמו. אבל רוב הפוסקים כתבו, שמאחר שיש חשש שמא ישכח הדבר, ועוד שלכתחילה יותר טוב לפדות את הבן במועד שנקבע בתורה, דהיינו לאחר שלושים יום, לכן עדיף שבית הדין או הרב ישמשו כשליחים של הקטן שנולד ויפדוהו מהכהן, וכשיפדוהו אף יוכלו לברך את הברכה "על פדיון בכורות" (ש"ך, ערוה"ש שה, יג, יד; אגרות משה ח"א יו"ד קצ"ה). ויש שהורו למעשה, שהואיל והדבר שנוי במחלוקת, עדיף שבית הדין יפדה את הבכור בהיותו בן שלושים ואחד יום ללא ברכה, וכשיגיע לגיל שלוש עשרה, ישוב ויפדה את עצמו מספק ללא ברכה (חת"ס קצ"ה, ציץ אליעזר ח"א כח, ז).
חזרה למעלה