ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות תפילת הדרך ;">

דף הבית בית מדרש התורה והחיים נסיעות, טיולים ונופש טיולים וטרמפים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשע"ג

הלכות תפילת הדרך


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

זהו שיעור בהלכות תפילת הדרך.
למעבר לתפילת הדרך בנוסח אשכנז/ספרד
למעבר לתפילת הדרך בנוסח עדות המזרח
למעבר לתפילת הדרך בנוסח תימן

על איזה מרחק אומרים תפילת הדרך? האם יש להקפיד לאומרה מיד ביציאה מהעיר? האם מספיק שאחד יברך ושאר הנוסעים ייצאו ידי חובה? מה הדין בשמיעת תפילת הדרך ע"י רמקול? האם יש לברך תפילת הדרך ביציאה רגלית לטיול אחרי לינת שטח בלילה?
בשאלות אלו ועוד נעסוק בלימוד שלפנינו.
הלימוד יתחיל מהגמרא דרך פרושי הראשונים ועד לפסיקת האחרונים וההלכה למעשה.

א. יסוד דין תפילת הדרך:
ברכות כט:
"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: כשאתה יוצא לדרך - הִמלך בקונך (טול רשות) וצא. מאי המלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפלת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפלת הדרך. מאי תפלת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותסמכני לשלום... ברוך אתה ה' שומע תפלה. אמר אביי: לעולם לישתף אינש נפשיה בהדי צבורא (ישתף עצמו עם הציבור ויתפלל בלשון רבים). היכי נימא? - יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתוליכנו לשלום וכו'. אימת מצלי? - אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: משעה שמהלך בדרך. עד כמה? - אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: עד פרסה".
מגמרא זו למדנו את דין תפילת הדרך. יש להתבונן בעניינה של מצוה זו: האם עניינה הוא נטילת רשות מאת רבש"ע לפני היציאה לדרך, כפי שמשמע בתחילת הגמרא, או שמא עניינה הוא בקשה להינצל מהפגעים הרבים שישנם בדרך (הרבה יותר ממה שיש בבית), כפי שעולה מנוסח הברכה.
יתכן לומר שנחלקו בזה הראשונים:
שנינו לעיל:
"אימת מצלי? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: משעה שמהלך בדרך. עד כמה? - אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: עד פרסה."
נחלקו הראשונים בהבנת הגמרא:
רש"י כתב: "עד כמה - זמנה להתפלל. עד פרסה - אבל לא לאחר שהלך פרסה".
כלומר לרש"י אפשר להתפלל תפה"ד רק בפרסה (4 מיל, 3.840 קילומטר לגר"ח נאה ו 4.608 ק"מ לחזו"א) הראשונה של הדרך ולאחר מכן אי אפשר עוד להתפלל.
כנראה יש לומר שהסיבה לכך היא שרק בתחילת הדרך אפשר לבקש רשות מהמלך אולם לאחר פרסה נחשב שכבר נמצא בתוך הדרך ולא שייך לבקש רשות.

אולם דעת הלכות גדולות (בה"ג) אינה כן.
וכך כתב רש"י בשמו:
"ובהלכות גדולות מפרש: עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל - עד פרסה, אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה - אין צריך להתפלל תפלה זו."
לדעת בה"ג הגמרא עוסקת באורך הדרך עליה יש לברך תפה"ד, ובפשטות אפשר לברכה בכל משך הדרך ולא רק בפרסה הראשונה כיון שאין כאן ענין של נטילת רשות אלא של הצלה מהפגעים וזה שייך לכל אורך הדרך.
הסבר דומה לזה כתב רבנו יונה שלכתחילה יש לברך בפרסה הראשונה ואם לא בירך בפרסה הראשונה יברך בכל משך הדרך אא"כ נמצא כבר סמוך למקום חפצו.
השו"ע (סימן ק"י סעיף ז') פסק כבה"ג ורבנו יונה (ורק לכתחילה הוסיף הרמ"א שיש לחשוש לרש"י), וזה לשונו:
"אומר אותה אחר שהחזיק בדרך; ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (רמ"א: ולכתחלה יאמר אותה בפרסה ראשונה) ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה."
(בפשטות יש לומר שגם לפסיקת השו"ע עדיף לומר תפה"ד בתחילת הדרך כדי להתפלל על כל הדרך ולא רק על חלקה אולם לרש"י אי אפשר לומר תפה"ד לאחר פרסה).

ב. שעור פרסה:

נחלקו הפוסקים בבאור הגמרא (לדעת בה"ג) בשעור פרסה האם כוונת הגמרא לשיעור הזמן שבו רגילים לילך פרסה והיינו 72 דקות (18 דקות לכל מיל), או שמא הכוונה לשיעור מרחק של פרסה והיינו כ-4 קילומטר ללא קשר לזמן שבו עוברים את הדרך.
למחלוקת זו נפקא מינה מאוד מעשית כיום שרוב ככל תפילות הדרך שלנו הם בנסיעה במכונית האם יש לברך תפה"ד אפילו בנסיעה של פרסה או רק בנסיעה של 72 דקות.
לא נאריך להביא את המקורות והראיות (מדינים שונים בש"ס כגון הקרבת פסח שני לרחוק מירושלים ועוד) של כל שיטה, רק נסכם להלכה:
המשנה ברורה (סק"ל) פסק (עפ"י ראבי"ה ברכות פ"ו ואליה רבא) שיש לברך בכל דרך שהיא לפחות פרסה "לא שנא בספינה לא שנא ביבשה".
הרב עובדיה (יביע אומר ח"א סימן י"ג) והרב בן ציון אבא שאול (אור לציון ח"ב פ"ז אות כ"ז) פסקו שיש לברך רק על נסיעה של 72 דקות לפחות.
המשנה ברורה העיר שלשיטתו יש להיזהר ולומר תפה"ד מיד שיוצא כדי לחשוש לשיטת רש"י ופסיקת הרמ"א שאחרי פרסה אין לברך ובספינה (וכן לדידן במכונית) עוברים מהר מאוד את הפרסה הראשונה.
עוד יש להעיר שגם לשיטת הרב עובדיה ודעימיה יש צורך להגדיר את הדרך כדרך שעליה אומרים תפילת הדרך והיינו פשיטא שאדם שיסע במשך 72 דקות בתוך העיר אינו אומר תפה"ד ועל כרחך יש לומר שגם לשיטתם צריכה להיות הדרך מעיר לעיר וכד' וכן הדרך צריכה להיות מרוחקת פרסה ממקומות ישוב.
נראה לבאר את יסוד מחלוקתם האם תפילת הדרך נתקנה על השהות בדרך המסוכנת ולפי זה בעינן שהות של 72 דקות או שהתפילה נתקנה על ההולך בדרך מרוחקת מהעיר שיש בה סכנות ושיערו חכמים שבמרחק פרסה מהעיר יש כבר ליסטים וחיות רעות ולכן יש לברך תפה"ד בכל פעם שמתרחק מהעיר מרחק פרסה ללא קשר לזמן שלוקח לו לעשות זאת.
יתכן לתלות נפקא מינה נוספת במחלוקת זו:
מה יהיה הדין באדם היוצא מהעיר הולך (או נוסע) חצי פרסה ובערב חוזר לביתו (שוב חצי פרסה). לכאורה לדעת המשנה ברורה לא יאמר תפה"ד מכיון שלא התרחק מספיק מהעיר מרחק שמביא לידי סכנה ולדעת החולקים יש לומר תפה"ד מכיון שבמשך כל היום ישהה בדרך מסוכנת 72 דקות. וכן פסק באור לציון שם.

ג. תפילת הדרך בדרכים המצויות כיום:
כתב השו"ע (סעיף ז'):
"ואין לאומרה, אלא אם כן יש לו לילך פרסה...ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה ומשם ואילך יאמר אותה בלא ברכה"
מבואר שאם קרוב לעיר מרחק של פרסה אינו יכול לומר תפילת הדרך בשם ובמלכות והטעם כתב המ"ב שפחות מפרסה קרוב לעיר אינו נחשב מקום סכנה.
ולפי זה יש מהאחרונים שכתבו שבמציאות בימינו בהרבה מהכבישים יש ישובים הסמוכים לכביש או תחנות דלק, מרכזי קניות וכד' (שיש לדון במעמדם ההלכתי) ולעיתים קשה למצוא כביש ללא ישובים סמוכים, ועוד חששו שבגלל מהירות הנסיעה עד שיסיים את הברכה יכנס כבר קרוב פרסה לאחד הישובים ולכן כתבו שברוב המקרים יש לנהוג לברך בלי שם ומלכות.
אולם רוב האחרונים (שבט הלוי ח"י סימן כ"א) כתבו וכן המנהג הרווח לומר תפילת הדרך בברכה והטעם לכך שכיום עיקר אמירת הברכה הוא משום תאונות דרכים שהן הסכנה העיקרית בדרכים וממילא הישובים הסמוכים לא מועילים לסכנה זו, יתירה מזו כתבו האחרונים שמחמת התאונות היה מקום לומר תפילת הדרך אפילו בנסיעה בתוך העיר אלא שאין בכוחנו לתקן תקנות חדשות.

ד. משך הזמן שמועילה תפילת הדרך והדין בטיולים ארוכים:
השו"ע פסק עפ"י הכל בו: (שם סעיף ה')
"אין לומר אותה אלא פעם אחת ביום, אפי' אם ינוח בעיר באמצע היום, אבל אם דעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו, צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת."
ובאר הגר"א שדין זה דומה לברכת התורה שהברכה מועילה עד הבוקר למחרת.
נחלקו האחרונים מה הדין באדם ההולך או נוסע ברציפות יותר מיממה. ומצאנו בזה 3 שיטות:
א. דעת הב"ח: בכל יום ויום יש לברך תפילת הדרך בשם ובמלכות אפילו היה בנסיעה רצופה (כגון ברכבות בחו"ל)
וזה לשונו: "בכל יום ויום צריך להתפלל (תפילת הדרך) כאשר חייב בתפילת שמונה עשרה בכל יום ויום והוא דבר פשוט לא היה צריך לכותבו אלא להוציא מדעת הטועים".
ב. דעת הפרי חדש (סק"ה): תפילת הדרך אומרים בתחילת הדרך והיא מועילה לכל משך הדרך אפילו לן בלילה בבית מלון וכד' כל עוד לא הגיע למחוז חפצו. (אולם יכול לאומרה בלא שם ומלכות או לכוללה בשומע תפילה).
ג. דעת הרדב"ז (ח"ו תשובה ב' אלפים קע"ו): (דעה ממוצעת):אם ישן בבית מלון וכד' שנת קבע חייב לברך למחרת תפילת הדרך בשם ובמלכות אולם אם נכנס לעיר למנוחה קלה או לשנת עראי וכ"ש אם נוסע במשך כל הלילה אינו מברך למחרת בבוקר בשםובמלכות. (וכנ"ל יכול לאומרה בלא שם ומלכות או לכוללה בשומע תפילה)
המשנה ברורה (סקכ"ד-כ"ו) פסק לדינא כדעת הרדב"ז.

לכאורה לפי זה בטיול השנתי האחרון לאחר שינת הלילה (בתקווה שהיתה זו שנת קבע) היה על המטיילים לומר תפילת הדרך בברכה, אולם נחלקו האחרונים האם כשישן תחת כיפת השמים מחויב לברך למחרת תפילת הדרך.
דעת הגרש"ז אוירבעך זצ"ל (הליכות שלמה פכ"א אות ב') שאין הבדל בין שינה בעיר לשינה תחת כיפת השמים ואם ישן שינת קבע מברך למחרת תפה"ד בשם ובמלכות.
אולם אין כן דעת הקיצור שו"ע, וזה לשונו (סימן ס"ח סעיף ה'):
"אם הולך ביום ובלילה, או שהיה לן שלא במקום ישוב, פעם הראשונה אומרה בחתימה, ובשאר הימים אומרה בלא חתימה, כי כל זמן שלא לן במקום ישוב, נחשב הכל כדרך אחד ".

ה. אופן אמירת תפילת הדרך:
שנינו בגמרא: (שם)
"והיכי מצלי לה? - רב חסדא אמר: מעומד; רב ששת אמר: אפילו מהלך. רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא, (הלכו בדרך) קם (נעצר) רב חסדא וקא מצלי. אמר ליה רב ששת (שהיה עיור) לשמעיה: (לשמשו) מאי קא עביד רב חסדא? אמר ליה: קאי ומצלי. אמר ליה: אוקמן נמי לדידי ואצלי (העמד גם אותי), מהיות טוב אל תקרא רע" (רש"י: "הואיל ואני יכול להתפלל מעומד, שהרי חבורתי עומדת, לא אקרא רע להתפלל מהלך, ואף על פי שמותר").
הגמרא עוסקת באדם המהלך ברגליו וכן באופן פשוט כוונת רב חסדא "מעומד" אינה דווקא בעמידה אלא הכוונה לא בהליכה וממילא יאמרנה בעמידה.

דעות הפוסקים להלכה:
רי"ף-רא"ש: "וכר"ח דאמר מעומד טפי עדיף דהא רב ששת נמי קאי ומצלי תפלת הדרך אמר מהיות טוב אל תקרי רע"
רבנו יונה-רשב"א: "הלכה כרב ששת דלא עבד רב ששת עובדא כוותיה דרב חסדא משום דסבר דהכי הלכתא אלא משום מהיות טוב אל תקרא רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך".
הטור פסק שיש לאומרה בעמידה וכנראה התבסס על פסיקת הרי"ף והרא"ש והבין בשיטתם שפסקו מעיקר הדין כרב חסדא.
אולם הב"י כתב: "ולי נראה דאף הרי"ף והרא"ש לא אמרו דרב חסדא עדיף טפי אלא בדאפשר ליה כגון שבני חבורתו ממתינים לו וכעובדא דרב חסדא ורב ששת ומשום מהיות טוב אל תקרא רע אבל מן הדין סגי ליה במהלך וכדרב ששת".
ובשו"ע (שם סעיף ד') פסק:
"היוצא לדרך יתפלל: יר"מ ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכנו לשלום וכו'... ואם אפשר יעמוד מלילך כשיאמרנה".

עד כאן ראינו את הדין במהלך ברגליו. עתה יש לדון ברוכב על בהמה ומכאן נברר את הדין של הנוסע במכונית.
לא מצאנו בש"ס דיון מפורש על תפילת הדרך ברכיבה אולם יש דיון דומה על תפילת שמונה עשרה כשהמתפלל רכוב.
וכך שנינו: (ברכות ל.)
"תנו רבנן: היה רוכב על החמור והגיע זמן תפלה, אם יש לו מי שיאחז את חמורו - ירד למטה ויתפלל, ואם לאו - ישב במקומו ויתפלל; רבי אומר: בין כך ובין כך - ישב במקומו ויתפלל, לפי שאין דעתו מיושבת עליו.(רש"י: שקשה עליו עכוב הדרך. רבנו יונה: בירידתו ובעלייתו תתבלבל מחשבתו) אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: הלכה כרבי."
נחלקו הראשונים האם יש לדמות דין זה לתפילת הדרך:
זה לשון רבנו יונה (שם):
"בתפילת יוצא לדרך נחלקו המפרשים יש אומרים שאם היה רכוב אין צריך לירד דלא עדיפא מתפילת י"ח דאמרינן דלא ירד ויש אומרים שיתכן לומר דבתפילת י"ח דצריכה כוונה יותר אמרו שלא ירד לפי שאין דעתו מיושבת עליו אבל בתפילה זו שאינה צריכה כוונה כל כך צריך לירד."
השו"ע פסק כדעה הראשונה שיש להקל בתפילת הדרך כמו בתפילת שמו"ע.
אמנם כתבו האחרונים (מג"א-מ"ב) שמכיון שרכוב כמהלך דמי יש לרוכב להעמיד את הבהמה אם הדבר אפשרי, וכפי שפסקנו במהלך.(ולכא' הוי לפי רבנו יונה דלרש"י אם יעמיד הבהמה יתעכב בדרך אא"כ י"ל שהירידה מהבהמה גורמת לעיכוב רב, ואכמ"ל)
ועוד כתבו האחרונים (עיין מ"ב סימן ס"ג סק"י) שכל הדיון כאן הוא לענין המנהיג את הבהמה אולם היושב בקרון או בעגלה שאינו טרוד בהליכתו רשאי לומר תפילת הדרך תוך כדי הרכיבה.
יוצא אם כן למעשה שהנוהג במכונית אם יש באפשרותו טוב שיעצור בצד הדרך ויאמר תפילת הדרך בשולי הכביש אולם אם ממהר וכד' יכול לאומרה תוך כדי נסיעה. הנוסעים ברכב יכולים לכתחילה לברך תוך כדי נסיעה מכיון שאינם טרודים. אמנם יש באחרונים (אליה רבא; ערוך השולחן) שכתבו שלכתחילה טוב לומר תפילת הדרך בעמידה דווקא (כך למדו פשט בדברי רב חסדא) אולם לא ראינו שנוהגים כן ויתכן שהנוסע באוטובוס או ברכבת ויכול בקלות לעמוד יכול לנהוג כך.

ו. תפילת הדרך כל אחד בעצמו או שאחד מוציא את הרבים:
מעשים שבכל יום (בטיולים וכד') שאחד מוציא את הרבים ידי חובה בתפילת הדרך. האם נכון לנהוג כך?
דין זה תלוי כיצד נגדיר את תפילת הדרך: האם היא נחשבת ברכה או שהיא נחשבת תפילה . בברכות כידוע יכול אחד להוציא את הרבים ידי חובה אעפ"י שכולם בקיאים בברכה, אולם בתפילה (שמונה עשרה) להלכה אין אחד יכול להוציא האחר ידי חובה אם הוא בקי. (עיין לגבי ברכות ק"ש שו"ע סי' נ"ט ס"ד ובמ"ב סקט"ו ולגבי שמו"ע ראש השנה לג: ובשו"ע סימן קכ"ד ס"א)
וכך היה המנהג בימים מקדם שהיה השליח ציבור אומר בקול ברכות קריאת שמע והציבור היה שותק, מקשיב ויוצא ידי חובה, אולם כיום אין הדין כן כיון שקשה לנו להקשיב לחזן במשך כל הברכות בלי לפספס אף מילה ולכן אנחנו מברכים בעצמנו את הברכות. אולם לגבי שמונה עשרה מעיקר הדין חייב כל אחד להתפלל בעצמו כיון שתפילה היא בקשת רחמים וכל אחד צריך לבקש רחמים על עצמו, אא"כ אדם אינו יודע את התפילה בע"פ ואז החזן יכול להוציאו ידי חובה.
(בדברים הבאים לא מצאתי דיונים מפורשים ולכן יש כאן רק כיווני חשיבה)
הגמרא (פסחים קד:) קבעה כלל:
"כל הברכות כולן פותח בברוך וחותם בהן בברוך, חוץ מברכת מצות, וברכת הפירות, וברכה הסמוכה לחבירתה, וברכה אחרונה שבקרית שמע. שיש מהן פותח (בהן) בברוך ואין חותם בברוך, ויש מהן שחותם בברוך ואין פותח בברוך. והטוב והמטיב פותח בברוך ואינו חותם בברוך".
והקשו שם תוספות (ד"ה "כל הברכות"):
"ותימה ברכה דאלהי נשמה אמאי לא פותחת בברוך דהא מעיקרא לא הוות סמוכה לחבירתה כדאמרינן בברכות (דף ס:) כי מתער אומר אלהי נשמה... ותפלת הדרך שחותם ואינו פותח בברוך וי"ל לפי שאינן ברכות אלא שבח ותפלה בעלמא".
תירוץ אחר תירץ רבנו יונה (ברכות א. בדפי הרי"ף):
"טעמא משום דכל ברכה שבמקומה היא סמוכה לחברתה כשאומר אותה בפני עצמה אומרה כמו שהיא במקומה שחותמת ואינה פותחת ותפילת הדרך נמי כיון שבתפילת י"ח ברכות שומע תפילה סמוכה לחברתה אם עכשיו אינה סמוכה לחברתה לא חיישינן להכי"
וכוונתו שברכה שאינה פותחת בברוך מכיון שתקנוה סמוכה לחברתה גם אם אומרה שלא בסמיכות הנוסח נשאר קבוע ותפילת הדרך שווה בענין זה לברכת שומע תפילה ולכן אינה פותחת בברוך.
יתכן שלדעת התוספות תפה"ד מוגדרת כתפילה גם לענין דיני הוצאת ידי חובה, ואולי לדעת רבנו יונה נחשבת תפה"ד כברכה. ויש לדון בדברים.
למעשה פסקו הפוסקים (שו"ת קנין תורה בהלכה ח"ב סי' קי"ט) לדינא שתפילת הדרך היא ברכה ולכן מעיקר הדין יכול האחד להוציא את חברו בתפה"ד אולם מכיון שעיקר תוכן תפה"ד הוא בקשת רחמים לכן ראוי שכל אחד יברכה בעצמו. אולם אם יש נוסעים שאינם בקיאים בתפילה לכתחילה אפשר להוציאם ידי חובה כדין תפילת שמו"ע אלא שחייבים השומעים להקפיד מאוד לכוון לצאת ידי חובה ולשמוע כל מילה ומילה מהמברך.

ז. להוציא הרבים ידי חובתן כששומעים דרך רמקול:
אחרי שלמדנו שאפשר מעיקר הדין להוציא ידי חובה בתפה"ד יש לדון האם אפשר להוציא הרבים ידי חובה כשהם לא שומעים את קולו המקורי של המוציא אלא רק שומעים את קולו ברמקול.
בדין זה דנו פוסקים רבים בדורות האחרונים ונפקא מינות רבות יש בדין זה לענין קריאת מגילה, שמיעת ברכות ברמקול ובטלפון, עניית אמן על שמיעה זו ועוד ועוד.
נביא את החולקים בקצרה:
שו"ת מנחת שלמה לגרש"ז אוירבעך (חלק א סימן ט) וכ"פ הרב עובדיה (יחוו"ד ח"ג סי' נ"ד)
"קצור הדברים הוא שאין להשתמש בביהכ"נ לצרכי תפילה במיקרופון ורם - קול, היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפלתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם".
אמנם בהערה הוסיף המחבר: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזו"א זצ"ל ואמר לי שלדעתו אין זה כ"כ פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר ע"י המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע, וכמדומה לי שצריכים לומר לפי"ז דמה שאמרו בגמ' אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורם - קול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו".
וכן מסתפק הרב פיינשטיין (אגרות משה חלק או"ח ב סי' ק"ח)
"הנה לדידי מספקא טובא אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל זה שנשמע עושה קולו ממש. ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהלוכו, ומ"מ נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקראפאן בעת שמדבר ששומעין אותו הוא נחשב קולו ממש וכן הא יותר מסתבר. וגם לא ברור הדבר מה שאומרים שהוא קול אחר. ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרא המגילה ע"י המיקראפאן מצד ההלכה".
לכן למעשה בטיולים וכד' ראוי מאוד שכל אחד יאמר בעצמו תפה"ד שהרי לכתחילה ראוי שכל אחד יאמר בעצמו ועוד שהרגילות היא שאומרים תפה"ד ברמקול ואז להרבה מגדולי הפוסקים כלל לא יוצאים ידי חובה (אא"כ השומעים קרובים ויכולים לשמוע קול המברך אפילו בלי הרמקול) ולכן נראה שהדרך המשובחת היא שאחד יאמר תפה"ד ברמקול והשומעים שאינם בקיאים בברכה בע"פ יאמרו יחד איתו מילה במילה.

ח. סיכום להלכה:
1. ההולך לפחות פרסה (כ-4 קילומטר) אומר תפילת הדרך בברכה לאחר שיצא מהעיר (מרחק של כ-75 אמות) ולכתחילה יאמרה בתוך הפרסה הראשונה ואם שכח אומרה במשך כל הדרך ואם כבר קרוב ליעדו פחות מפרסה יאמרה ללא ברכה. וכן ההולך פחות מפרסה אומרה בלא ברכה או כוללה בשומע תפילה.
2. לאשכנזים פרסה הוא שיעור מרחק ל"ש הולך ברגל ול"ש נוסע ברכבו, ולספרדים פרסה הוא שיעור זמן ורק בנסיעה של 72 דקות מברך. פחות מכאן אומרה בלא ברכה.
3. אף בדרכים המצויות כיום לדעת רוב האחרונים אומרים תפילת הדרך בברכה עפ"י התנאים הנ"ל.
4. ההולך ברגליו טוב שיעצור כשאומר תפילת הדרך וה"ה הנוסע ברכבו ואם ממהר וכד' אינו חייב בכך, והנוסעים (שאינם נוהגים) יכולים לכתחילה לומר תפילת הדרך בנסיעה, ויש המהדרים לעמוד כשאפשר, כגון ברכבת.
5. מעיקר הדין אפשר להוציא ידי חובה בתפילת הדרך (אפילו לבקיאים) אולם עדיף שכל אחד יאמר בעצמו. ואם מוציא ע"י רמקול רצוי מאוד שהשומעים יאמרו בעצמם יחד עם המברך.
6. בנסיעות או בטיולים הנמשכים יותר מיממה: אם ישן שנת קבע בלילה אומר למחרת תפה"ד בברכה, ואם ישן רק שנת עראי אומרה בלא ברכה, וכשישן שנת קבע בשטח נחלקו האחרונים האם אומרה בברכה.
נסיעה טובה!
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il