בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • מסילת ישרים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

צבא הגנה לישראל

ח' כסלו תשע"ג

הקדמה חלק ג'

בשביל מה כתב הרחמ"ל את 'מסילת ישרים'? היום נראה שכדי לקנות את יראת ה' צריך ללמוד ולהעמיק. בשביל זה נכתב הספר – כדי לסדר את מדרגות החסידות ולהבין אותם בצורה נכונה.

undefined

בשביל הנשמה

כסלו תשע"ג
4 דק' קריאה
וְהִנֵּה הַכָּתוּב אוֹמֵר (איוב כח, כח) "הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת לא, ב) "הֵן" — אַחַת. הֲרֵי שֶׁהַיִּרְאָה הִיא חָכְמָה, וְהִיא לְבַדָּהּ חָכְמָה, וּוַדַּאי שֶׁאֵין נִקְרָא "חָכְמָה" מַה שֶּׁאֵין בּוֹ עִיּוּן. אַךְ הָאֱמֶת הוּא, כִּי עִיּוּן גָּדוֹל צָרִיךְ עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לָדַעַת אוֹתָם בֶּאֱמֶת, וְלֹא עַל צַד הַדִּמְיוֹן וְהַסְּבָרָה הַכּוֹזֶבֶת, כָּל שֶׁכֵּן לִקְנוֹת אוֹתָם וּלְהַשִּׂיגָם. וּמִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן בָּם, יִרְאֶה שֶׁאֵין הַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּאוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמִּתְחַסְּדִים הַטִּפְּשִׁים, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי וְחָכְמָה רַבָּה:
הוּא מַה שֶּׁמֹּשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מְלַמְּדֵנוּ בְּאָמְרוֹ, (דברים י, יב) "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ" וְכוּ'. כָּאן כָּלַל כָּל חֶלְקֵי שְׁלֵמוּת הָעֲבוֹדָה הַנִּרְצֵית לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְהֵם: הַיִּרְאָה, הַהֲלִיכָה בִּדְרָכָיו, הָאַהֲבָה, שְׁלֵמוּת הַלֵּב, וּשְׁמִירַת כָּל הַמִּצְוֹת:
הַיִּרְאָה — הִיא יִרְאַת רוֹמְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּירָא מִלְּפָנָיו כְּמִי שֶׁיִּירָא מִלִּפְנֵי מֶלֶךְ גָּדוֹל וְנוֹרָא, וְיֵבוֹשׁ מִגְּדֻלָּתוֹ עַל כָּל תְּנוּעָה שֶׁהוּא בָּא לְהִתְנוֹעֵעַ, כָּל שֶׁכֵּן בְּדַבְּרוֹ לְפָנָיו בִּתְפִלָּה אוֹ בְּעָסְקוֹ בְּתוֹרָתוֹ:
הַהֲלִיכָה בִדְרָכָיו — כּוֹלֵל כָּל עִנְיַן יֹשֶׁר הַמִּדּוֹת וְתִקּוּנָם, וְהוּא מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (עיין שבת קלג, ב), "מַה הוּא רַחוּם אַף אַתָּה רַחוּם" וְכוּ'. וּכְלַל כָּל זֶה, שֶׁיִּנְהַג הָאָדָם כָּל מִדּוֹתָיו לְכָל מִינֵי פְּעֻלּוֹתָיו עַל פִּי הַיֹּשֶׁר וְהַמּוּסָר. וּכְלַל חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ב, א), "כָּל שֶׁהִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם", דְּהַיְנוּ, כָּל הַהוֹלֵךְ אֶל תַּכְלִית הַהֲטָבָה הָאֲמִתִּית, דְּהַיְנוּ, שֶׁתּוֹלַדְתָּהּ חִזּוּק הַתּוֹרָה וְתִקּוּן אַחֲוַת הַמְּדִינוֹת:
הָאַהֲבָה — שֶׁיִּהְיֶה נִקְבָּע בְּלֵב הָאָדָם אַהֲבָה אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁתִּתְעוֹרֵר נַפְשׁוֹ לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו, כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ מִתְעוֹרֵר לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, וְיִצְטַעֵר אִם חָסֵר זֶה מִצִּדּוֹ אוֹ מֵאֲחֵרִים, וִיקַנֵּא עַל זֶה וְיִשְׂמַח שִׂמְחָה רַבָּה בַּעֲשׂוֹתוֹ דָבָר מִזֶּה:
שְׁלֵמוּת הַלֵּב הוּא — שֶׁתִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ בְּטֹהַר הַכַּוָּנָה, דְּהַיְנוּ, לְתַכְלִית עֲבוֹדָתוֹ בִּלְבַד וְלֹא לְשׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת. וְנִכְלָל בָּזֶה, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שָׁלֵם בָּעֲבוֹדָה וְלֹא כְּפוֹסֵחַ עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, אוֹ כְּעוֹשֶׂה מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה, אֶלָּא שֶׁיִּהְיֶה כָּל לִבּוֹ נָתוּן לָזֶה:
שְׁמִירַת כָּל הַמִּצְווֹת — כְּמַשְׁמָעוֹ, דְּהַיְנוּ, שְׁמִירַת כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן בְּכָל דִּקְדּוּקֵיהֶן וּתְנָאֵיהֶן:
וְהִנֵּה כָּל אֵלֶּה כְּלָלִים צְרִיכִים פֵּרוּשׁ גָּדוֹל. וּמָצָאתִי לַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁכָּלְלוּ הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה בְּסֵדֶר וְחִלּוּק אַחֵר יוֹתֵר פְּרָטִי וּמְסֻדָּר לְפִי הַהַדְרָגָה הַמִּצְטָרֶכֶת בָּהֶם לִקְנוֹת אוֹתָם עַל נָכוֹן. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בַּבָּרַיְתָא הוּבְאָה בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בַּשַׁ"ס, וְאֶחָד מֵהֶם בְּפֶרֶק לִפְנֵי אֵידֵיהֶן (עבודה זרה כ, ב), זֶה לְשׁוֹנוֹ, "מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת" וְכוּ'. וְהִנֵּה עַל פִּי הַבָּרַיְתָא הַזֹּאת הִסְכַּמְתִּי לְחַבֵּר חִבּוּרִי זֶה, לְלַמֵּד לְעַצְמִי וּלְהַזְכִּיר לַאֲחֵרִים תְּנָאֵי הָעֲבוֹדָה הַשְּׁלֵמָה לְמַדְרֵגוֹתֵיהֶם, וַאֲבָאֵר בְּכָל אֶחָד מֵהֶם עִנְיָנָיו וַחֲלָקָיו אוֹ פְּרָטָיו, הַדֶּרֶךְ לִקְנוֹת אוֹתוֹ וּמָה הֵם מַפְסִידָיו וְהַדֶּרֶךְ לִישָּׁמֵר מֵהֶם, כִּי אֶקְרָא בּוֹ אֲנִי וְכָל מִי שֶׁיִּמְצָא בּוֹ נַחַת, לְמַעַן נִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֵינוּ, וְלֹא תִשָּׁכַח מִמֶּנּוּ חוֹבָתֵנוּ לְפָנָיו. וַאֲשֶׁר חָמְרִיּוּת הַטֶּבַע מִשְׁתַּדֵּל לְהָסִיר מִלִּבֵּנוּ — הַקְּרִיאָה וְהַהִסְתַּכְּלוּת יַעֲלֶה עַל זִכְרוֹנֵנוּ וִיעִירֵנוּ אֶל הַמְצֻוֶּה עָלֵינוּ. וַה' יִהְיֶה בְּכִסְלֵנוּ וְיִשְׁמֹר רַגְלֵינוּ מִלָּכֶד, וְתִתְקַיֵּם בָּנוּ בַקָּשַׁת הַמְשׁוֹרֵר הָאָהוּב לֵאלֹקָיו (תהלים פו, יא), "הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ, אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ, יַחֵד לְבָבִי לְיִרְאָה שְׁמֶךָ". אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
___________________________
תיקון אחות המדינות – יחסי חברה מתוקנים. יותר פרטי – מפורט. וה' יהיה בכסלנו – נשים בה' מבטחנו.


ביאורים
בדרך כלל נטייתו הראשונית והפשוטה של האדם, היא להתייחס אל ענייני יראת ה' כדברים פשוטים וטבעיים, בעוד שענייני ההשכלה והמדע נתפסים אצל האדם דווקא כדברים משמעותיים ועמוקים, המזקיקים עיון רב. רבינו הרמח"ל שולל מבט זה ומביא מדברי חז"ל שגם ענין יראת ה' הוא חכמה. הרמח"ל לא מסתפק בזה, ואומר שאין 'יראת ה'' עוד חכמה כשאר ענייני החכמות הרגילים, אלא דוקא יראת ה' בלבד היא חכמה.
החידוש הגדול שיראת ה' היא לבדה חכמה נותן לנו הסתכלות חדשה על המושג חכמה בפרט ועל עבודת ה' בכלל. חכמה איננה עיסוק שכלי בלבד, אלא הרבה מעבר לכך. חכמה היא יצירת קשר והזדהות ביני לבין התוכן הנלמד. זו הסיבה שיראת ה' היא לבדה חכמה. אי אפשר לקנות את יראת ה' באמת בלי חיבור מלא אל ענייני היראה. לפי זה נבין את המשך דברי הרמח"ל לגבי "שלמות העבודה הנרצית" – עבודת ה' כולה תלויה בהזדהות פנימית וחיבור נפשי, ממש כמו היראה עצמה. כשאנו הולכים בדרכי ה', אנו לא מחקים אותו בצורה חיצונית אלא אנחנו עושים את זה מתוך אהבה וכונה טהורה . מתוך רצון אמיתי שהטוב האין-סופי של בורא עולם יתגלה בצורה בהירה ונעימה בעולם שלנו. אחרי החיבור הנפשי אנחנו מגיעים לצד המעשי של שמירת כל המצוות.
על פי יסוד זה קבע לנו רבי פנחס בן יאיר את סדר העבודה של האדם כמסתובב סביב ציר הזהירות, הזריזות, הנקיות ועד הקדושה. ציר זה של עבודה אינו עוסק בחובות מעשיות המגיעות מן החוץ אל הפנים, אלא בביסוס ענייני היראה והמידות הכוללות, עמוק עמוק בנפש האדם. על פי סדר זה חיבר וסידר הרמח"ל את כל עניני שלמות העבודה במהלך הספר שלפנינו.

הרחבות
1. מהי חסידות אמיתית?
יִרְאֶה שֶׁאֵין הַחֲסִידוּת תָּלוּי בְּאוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁיַּחְשְׁבוּ הַמִּתְחַסְּדִים הַטִּפְּשִׁים, אֶלָּא בְּדִבְרֵי שְׁלֵמוּת אֲמִתִּי וְחָכְמָה רַבָּה. החסידות אינה תלויה בטבילות שלג ויסורי הגוף. אלו אינם מתאימים לדרכה של תורה ש"דרכיה דרכי נעם". כוונת התורה להעצים את כוחות החיים ולא להחלישם, כדברי הרב קוק בשאיפתו להקמת הישיבה המרכזית העולמית (אגרות הראי"ה א עמ' קפז): "ודוקא בישיבה כזאת יוכל להתקיים התוך של דרשת 'אדם כי ימות באוהל', אדם חי, המטה את תשוקותיו וכחותיו לא להוללות וסכלות, כ"א לעמלה של תורה ושמחת השגחתה, אבל מי שאין לו הרגשת החיים וזיום הוא לא יכול להיות אדם אשר ימות באוהל" (עיין עוד בעין איה שבת, פרק ט, פסקה כב, ביצה טז ע"א וברש"י ד"ה נשמה, שיחות מוהר"ן רלה).
אמנם ישנם מצבים בהם ישנו היתר זמני להסתגף ולצמצם את כוחות החיים, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק ד): "אבל מה שעשו אותם החסידים בקצת הזמנים וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחר בצום, וקימה בלילות, והנחת אכילת בשר ושתית יין... לא עשו דבר מזה אלא דרך רפואות, כמו שזכרנו, ולהפסד אנשי המדינה גם כן, כשיראו שהם נפסדים בחברתם ורעות פעולותיהם, עד שיפחדו מהפסד מדותיהם בעבורם...".
מוסיף הרמב"ם כדברי רמח"ל: "וכאשר ראו הכסילים שהחסידים עשו אלו הפעולות ולא ידעו כונתן, חשבו שהן טובות וכונו אליהן, בחשבם שיהיו כמותם ויענו את גופתם בכל מיני ענוי, ויחשבו שהם הקנו לעצמם מעלה ומדה טובה ושעשו טובה ושבזה יתקרב האדם לשם כאילו השם יתברך שונא הגוף ורוצה לאבדו, והם לא ידעו שאלו הפעולות רעות ושבהן תגיע פחיתות מפחיתות הנפש".

שאלות לדיון

מה מייחד את "יראת ד’" כחכמה שונה משאר החוכמות?
מה גורם לך לאהוב את ד'?
איך אפשר לשמור על רמה רוחנית שבה כל ליבך יהיה נתון לד' בתמידות?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il