ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האש והלהבה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות שמות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (47 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (47 ד')

י"ט טבת תשס"ד

האש והלהבה


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד ז"ל

בפתיחת ספר שמות מספרת התורה על מיתתם של יוסף ואחיו: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא:" (שמות א ו ). על מותו של יוסף עצמו נכתב גם בסוף ספר בראשית: "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם" (נ, כו). מדוע חוזרת התורה ומספרת על מיתתו של יוסף פעם שנייה? לבירור עניין זה יש להקדים כמה דברים.

מדוע שלט דווקא יוסף על מצרים?
כך כותב מהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק יא), כשהוא בא לבאר מדוע דווקא יוסף היה הראשון מבני יעקב שהגיע מצרימה:
"ודוקא יוסף מבין שאר אחיו, כי ראוי היה שיהיה יוסף מלך מושל על מצרים, כי מצרים נקראים חמור כדכתיב (יחזקאל כ"ג) אשר בשר חמורים בשרם והיו שטופי זמה, כדכתיב בפרשת עריות (ויקרא י"ח) כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, ולא היה בעולם מקום שהיו שטופי זמה כמו ארץ מצרים, ויוסף היה קדוש ונבדל מן העריות כאשר תראה ממעשה פוטיפר, ובשביל כך לא היה נעשה יוסף מלך אלא על ידי מעשה של אשת פוטיפר, כך יראה. וידוע כי הפרוץ בעריות הוא ממעשה החומר כאשר התבאר, והנבדל הקדוש מן העריות הוא קדוש מן פחיתות החומר המגונה הזה, והוא בודאי דומה לצורה שאין בה מן ענין החומר, ודבר זה כבר התבאר למעלה באריכות. וכבר ידוע כי הצורה הפועל והמולך, והחומר משועבד תחת הצורה לכך היה יוסף מושל על מצרים שהוא היה הקדוש והנבדל מפחיתות החומר."

בחינתו המיוחדת של יוסף היא הצורה, הקדושה, הצד הרוחני. צד זה צריך להיות שולט על פני הצד החמרי של האדם. לכן דווקא יוסף, שהוכיח את גבורתו בתחום זה במעשה עם אשת פוטיפר, היה ראוי להיות השליט על מצרים, הארץ בה היתה החומריות בשיאה בצורה קיצונית ומקולקלת. ודווקא באותו מעשה שבו הוכיח את גדולתו, בזכותו עלה לגדולה, שהרי על ידי הכניסה לבית הסוהר פגש בשרים, פתר את חלומותיהם, ואחר כך נקרא לפתור את חלומותיו של פרעה.

מדוע אם כן לא הפך יוסף מיד למלך מיד בהגיעו למצרים. למה היה צריך לחכות כמה וכמה שנים עד שפרעה יחלום? גם את זה מברר המהר"ל:
ואולם יש להקשות למה היה צריך שיהיה יוסף במצרים זמן הרבה, ולמה לא הורד באותה שנה ויחלום פרעה מיד. ואין זה קושיא, כי כבר ידוע כי הצורה בעת שנולד הנער יותר גובר החומר, עד שלא נראה שלימות הצורה בתינוק ותמיד הולך אחר מעשה נערותו, ואדרבה הצורה היא בטילה אצל החומר ומשועבד תחתיו, עד שיגדל הנער ואז גובר הצורה על החומר ומולך עליו, הפך מתחלה אשר היה החומר מלך וברשותו נתן הצורה. לכך מתחלה היה יוסף עבד למצרים בעת נערותו, עד שהיה בן שלשים ואז נהפך הדבר להיות יוסף מולך עליהם, שהדבר הזה לפי המציאות הוא שיהיה יוסף מושל עליהם בסוף, כאשר תדע מעלת יוסף שהוא כמו צורה אל החומר הגובר בסוף.

טבע העולם הוא שככל שאדם קטן יותר, כך חזק אצלו יותר הצד החומרי. בתינוק מטפלים בעיקר בצדדים החומריים שלו, אין כמעט שום ביטוי לצדדיו הרוחניים, וצד הצורה שבו עדיין אינו גלוי. ולהיפך: ככל שאדם מתבגר יותר, כך הולכים ומתחזקים אצלו צדדיו הרוחניים ומתגברים על החומר. באופן זה מתגלה נשמתו של האדם יותר ויותר, צורתו של האדם מתבררת יותר ויותר. באותו אופן היה יוסף במצרים - בתחילה היה משועבד לחומריות המצרית, וכשגדל והגיע לגיל שלושים יכול היה לשלוט בכוחו הרוחני על החומריות.

המהר"ל קושר בין מצבו של יוסף למצבם של ישראל בשיעבוד מצרים וביציאה ממנה:
וכן ישראל היו כך, בתחלה היו ישראל במצרים קודם שלימותם, והיה החומר הם המצרים מושל עליהם כאשר אמרנו לך פעמים הרבה, ואחר שהיו בשלימות היו יוצאים אל החירות להיות מושלים עליהם, כאשר ראוי לפי המציאות וסדר הנמצא, ולפיכך היה יוסף עבד מתחלה, עד אחר כך היה יוצא לחירות לגמרי, ובזה היה ליוסף דמיון אל כלל ישראל. וזה הדבר ברור כי נקראו כל ישראל על שם יוסף, כי יש דמיון ליוסף אל כלל ישראל. ולפיכך אשר אירע לכלל ישראל אירע ליוסף, כי יוסף תחלה עבד למצרים ואחר כך מלך עליהם, וכן ישראל והיה ירידה ליוסף מיוחדת וירידה לישראל מיוחדת ודבר זה מובן.

מכל זאת למדנו, כי היתה ליוסף מעלה על שאר האחים, שבגללה הקדים להגיע למצרים, ובגללה יש קשר מהותי בינו לבין עם ישראל בכלל. מהי אותה מעלה?

מעלתו המיוחדת של יוסף - הלהבה השולטת למרחוק

יעקב החליט לעזוב את חרן ולשוב לבית אביו לאחר לידתו של יוסף, ככתוב בפרשת ויצא:
" וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (ל, כה). מדוע דווקא אז? רש"י מבאר שם על פי המדרש: "כאשר ילדה רחל את יוסף - משנולד שטנו של עשו, שנאמר: (עובדיה א) 'והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' - אש בלא להבה אינו שולט למרחוק, משנולד יוסף בטח יעקב בהקב"ה ורצה לשוב".
היחס בין יעקב לבין יוסף הוא אם כן כיחס שבין האש לבין הלהבה. כדי שאש תשלוט למרחוק, היא זקוקה ללהבה שתגיע לשם. מה כוונתם של הדברים הללו?

לעם ישראל יש שלושה אבות: אברהם, יצחק ויעקב. הם ורק הם נקראים "אבות", ומה שאמרו "מעשה אבות סימן לבנים" מתקיים אצלם בלבד ולא אצל השבטים. לכל אחד מן האבות יש ייחודיות משלו. אברהם, "אב המון גוים", הוא אב לגרים כולם, הראשון אי פעם שהתגייר. ליצחק ייחודיות שונה - הוא הראשון להיות קדוש מרחם, הוא היהודי הראשון מלידה. גם אצל אברהם וגם אצל יצחק ישנה מציאות של זרע שפירש מהם: ישמעאל, שהקדושה כלל לא חלה עליו, אצל אברהם, ועשיו, שנולד אמנם קדוש אך הצליח לפרוש מכך, אצל יצחק. לעומת זאת, יעקב "מיטתו שלמה", מכאן ואילך אין מציאות כזו של ישראל הפורש מקדושתו, ואין זה משנה מה יאמר או יעשה, ישראל אף על פי שחטא - ישראל הוא. (לפי סנהדרין, מד א). זו הבחינה המיוחדת באבהותו של יעקב - אי היכולת להסתלק משם "ישראל".
יחד עם זאת, באותה נקודה ממש ישנו גם חיסרון: ישראל שבא על הנכרית - וולדה כמותה. יש אפשרות שהזרע יצא מכלל ישראל. מי יכול לעצור את הסחף הזה, כיצד ניתן לסתום את הפירצה הזו במעמדו המיוחד של יעקב אבינו, שזרעו לא יפול בטומאת העמים?
זהו תפקידו של יוסף, המיוחד לו לעומת שאר האחים. יוסף, שעמד בניסיון באשת פוטיפר, "וינס החוצה", (בראשית לט, יג). הוא מסוגל למנוע את ביטולו של הזרע הישראלי בטומאת העמים.
על אותו עניין של "וינס החוצה" דרשו חז"ל (סוטה לו ע"ב): "באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו". ניתן להבין זאת כפשוטו, שאותה התגלות עצרה בעדו מלחטוא. אך לאור מה שאמרנו, אפשר להעמיק עוד בביאור, שהרי עניינו של יוסף הוא להשלים את דמות דיוקנו של אביו. הוא מיוחד בבחינה הזו.

יוסף הוא בחינת יעקב, מעין אב
כשמביא יוסף את בניו אל אביו כדי שיברך אותם, אומר לו יעקב (מח, ה - ו):
"וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיו לי. וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם."

מסביר אור החיים הקדוש במקום:
פירוש: שלא ימנה יוסף במקום ג' שבטים, אלא במקום ב', וכפי זה לא יקרא עוד שבט יוסף במנין השבטים, זולת שבט אפרים ושבט מנשה, וכמו כן מצינו שכן הוא.

ואכן, לגבי עניינים שונים בהמשך, כמו החלוקה לדגלים בספר במדבר, אין יוסף מופיע כשבט, ובמקומו מופיעים אפרים ומנשה. מדוע מתבטל יוסף בתור שבט? למה לא הוסיפו את בניו על שאר השבטים, ובכך היו ארבעה עשר? הקב"ה אמנם הבטיח ליעקב כי "גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו", כלומר, היו צריכים לצאת ממנו עוד שני שבטים, כפי שכותב רש"י על הפסוקים כאן, ואותה נבואה חלה על אפרים ומנשה. אך מדוע דווקא על בניו של יוסף, ולא בני שבט אחר? כך שואל אור החיים, ומוסיף עוד, מדוע לא יצאו הבנים הנוספים מיעקב אבינו, אלא מיוסף? הרי פשטם של הכתובים בהבטחה מדבר על יעקב, לא על אחד מבניו? ומשיב על כך אור החיים:

אלא יש לדעת מאמרם ז"ל (זוהר וישב קפב:) כי יוסף הוא בחינת נפש יעקב, והוא שרמז הכתוב באומרו (לעיל לז ב) "אלה תולדות יעקב יוסף", והוא אומרו (תהלים עז טז) "בני יעקב ויוסף"...
ועל פי הקדמה זו יתיישבו כל הדקדוקים, כי יוסף הוא בחינת יעקב , ובמדרגת אב לשבטים יקרא, כרשום ג"כ באומרו "בני יעקב ויוסף", וכפי זה כשאמר ה' ליעקב שיצאו ממנו עוד בנים זה יעקב זה יוסף, ולזה לא הלביש הנבואה בשאר בניו, ולזה דקדק לומר שני בניך וגו' " לי הם ", פירוש: במדרגת בני יעקב, לא במדרגת בני בניו , ולזה הוסיף לבאר ואמר: "כראובן ושמעון", ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב, ואין האב נמנה עם הבנים בגדר אחד כמו שאין יעקב נמנה עם השבטים .
יוסף לפיכך נחשב השלמתו של יעקב, הוא במדרגת אב, לכן אין הוא נמנה עם שאר השבטים, ולכן הברכה של שני השבטים הנוספים שייכת דווקא בו.

הדברים מפורשים עוד גם במדרש, כפי שמובא במדרש רבה (בראשית, עא ב) על הפסוק "ורחל עקרה" (בראשית כט לא):
"ורחל עקרה" - רחל היתה עיקרו של בית, תני רבי שמעון בן יוחאי: לפי שכל הדברים תלויין ברחל לפיכך נקראו ישראל על שמה: (ירמיה לא) "רחל מבכה על בניה", ולא סוף דבר לשמה אלא לשם בנה: (עמוס ה) "אולי יחנן ה' צבאות שארית יוסף", ולא סוף דבר לשם בנה אלא לשם בן בנה, שנאמר: (ירמיה לא) "הבן יקיר לי אפרים".

ועוד דרשו על הפסוק (בראשית לה כ):
"ויצב יעקב מצבה על קברתה": למדנו שנקראו ישראל על שם רחל, שנאמר: (ירמיה לא) "הבן יקיר לי אפרים", דבר אחר: "ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת", מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם, כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים הדא הוא דכתיב (שם): "קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה".

מה הביאור בדברים? ראינו כבר, כי על ידי יוסף נולד שטנו של עשיו, יוסף הוא למעשה זרועו של יעקב, אותה להבה המאפשרת לאש להגיע רחוק יותר ולפעול הלאה את פעולתה.
עניינו של יעקב הוא "לבל ידח ממנו נידח", שתהא מיטתו שלימה. מי יכול לשמור על כך, מי ישמור על שלימות הזרע, שלא יהיה לחינם, שלא יהיה אחר? זהו יוסף, הלהבה ההולכת למרחוק, השמירה על המרחק, שלא יכלה זרעו.

מדוע הקדים יוסף לרדת מצרימה?
לאחר כל זאת, נשוב להסתכל בדברי המהר"ל: דווקא יוסף הוא זה שהיה יכול לרדת למצרים לפני כל האחים, דווקא הוא זה שיכול לעמוד בניסיונות הללו ולהצליח לשלוט במצרים. לדבר כזה דרוש זמן להתפתח, כמו שמוצאים גם בישראל, שעבר זמן משיעבודם עד גאולתם, "כי נקראו כל ישראל על שם יוסף, כי יש דימיון ליוסף אל כלל ישראל", זהו דימוי ששייך לאבות, דמיון שבין הגזע לפירות, ואותו מעבר שמוצאים אצל יוסף מילדות לבגרות, מהיותו משועבד למצרים והפיכתו למושל בכל ארץ מצרים, מתקיים גם בישראל. אותם אירועים שקורים ליוסף, מתרחשים גם אצל כלל ישראל.

נקודת דימיון נוספת קשורה לעניין "וינס החוצה", "לא נעשה יוסף מלך אלא על ידי מעשה פוטיפר", כדברי המהר"ל, יוסף הוא הקדוש, הקדושה מייחדת אותו, הקדוש הוא הנבדל. גם אצל ישראל נאמר שנגאלו ממצרים בזכות שלא שינו את שמם, את לשונם ואת לבושם. אותה היבדלות ממצרים היא תחילתה של הגאולה. שתי בחינות להיבדלות: יש מי שמעצם מעלתו צריך להיות נבדל, בזכות אותה מעלה, ויש מצב שההיבדלות עצמה מביאה לידי מעלה. ההיבדלות של הר סיני, "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי", היא כזו שנובעת ממעלה עצמית; לעומתה ההיבדלות שהיתה במצרים הובילה לידי המעלה של יציאת מצרים. זו מעלתו של יוסף.

"בן פרת יוסף", פורת מלשון פרי, זרע, הקיום הנצחי שיוסף דואג לו ובכך משלים את עניינו של יעקב. כעת ניתן להבין, כי יוסף נבדל מיתר האחים במעלתו ובתפקידו, וממילא ברור מדוע מקדישה התורה פסוק מיוחד לגבי מיתתו בסוף ספר בראשית. החומש הראשון, כדברי הרמב"ן בפירושו בהקדמה לספר שמות, הוא ספר היצירה, המתאר את מהלך בריאת העולם, ויצירתם של האבות, אשר מעשיהם מהווים סימן לבניהם אחריהם. בראשית הוא ספר האבות, ושמות ספר הבנים. מיתתו של יוסף מוזכרת לפיכך פעמיים, משום שתי הבחינות המיוחדות שלו: היותו אחד מבני יעקב והיותו מעין אב, "אלה תולדות יעקב יוסף", וכפי שכבר ראינו בדברי אור החיים, אין הוא נזכר בהמשך במניין השבטים.

יוסף כמשיב הכבוד ליעקב
המהר"ל עומד על נקודה נוספת: לשלוש מילים יש קשר משמעותן הפנימית - בכור, רכב, ברך, לכולן אותן אותיות שורש אם כי בסדר שונה. "רכב" הפוך בסידור אותיותיו מ"בכור".

חז"ל במדרש (בראשית רבה פרשה נה ) עמדו על עניין זה:
"וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו", אמר רבי שמעון בן יוחאי: אהבה מקלקלת את השורה ושנאה מקלקלת את השורה, אהבה מקלקלת את השורה דכתיב: "וישכם אברהם בבוקר" וגו', ולא היה לו כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה. ושנאה מקלקלת את השורה שנאמר: (במדבר כב) "ויקם בלעם בבוקר ויחבוש את אתונו", ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת את השורה. אהבה מקלקלת את השורה, שנאמר: (בראשית מו) "ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו", וכי לא היה ליוסף כמה עבדים? אלא אהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה, דכתיב: (שמות יד) "ויאסור את רכבו", ולא היה לו כמה עבדים? אלא שנאה מקלקלת השורה. אמר רבי שמעון בן יוחאי: תבא חבשה ותעמוד על חבשה, תבוא חבשה שחבש אברהם אבינו לילך ולעשות רצונו של מקום של מי שאמר והיה העולם, שנאמר: " וישלח אברהם את ידו" וגו', ותעמוד על חבשה שחבש בלעם לילך ולקלל את ישראל, תבא אסרה שאסר יוסף לקראת אביו ותעמוד על אסרה של פרעה שהיה הולך לרדוף את ישראל.

זה הכח של הרכב, אותה יציאה של יוסף לקראת אביו היא זו שעומדת לישראל כשפרעה רודף אחריהם. מהו עניין המרכבה? האבות, כידוע, נקראו מרכבה למקום. כתוב בספרים, שעניינה של המרכבה הוא כבוד. כפי שדרשו על הפסוק "לך לך מארצך וממולדתך", שהדרך ממעטת את השם, ולכן הבטיח הקב"ה לאברהם "ואגדלה שמך". מרכבה נועדה לדרך, לשם כבוד, נזקקים לה היכן שהכבוד מתמעט, והיא משיבה אותו. לאור זאת ניתן להבין בקצרה את המושגים "מעשה מרכבה", ו"האבות מרכבה למקום".

פרט לכך, אותיות השורש של "בכור" - ב' כ' ר' - שלושתן אותיות שניות בסדרן, ב' בעשר הראשונות, כ' בעשרות ור' במאות. האב הוא הראשון, אותיות א' ב', עניינו להתחיל מא' ולהוביל לב', ליצור את הדור השני. הבכור הוא הראשון לשניות, למי שבא אחריו. את הפסוק "כבד את אביך" דרשו "את - לרבות אחיך הגדול", ישנה חובה לכבד את הבכור. לכאורה יש בכך פגם במדרגת הראשון, במדרגת האב או הרב. אך למעשה כשמכבדים את הבכור, מכבדים בכך אץ האב, כי כל כבוד הבכור נובע מהיותו הראשון שנולד לאב. האבות הם מרכבה לשכינה, ירידת שכינה לתחתונים. כביכול זהו חיסרון; אותם כשיש גילוי כבוד על ידי האבות ופירותיהם - זו השבת הכבוד.

יוסף הוא מרכבה של יעקב - "בית יעקב אש ובית יוסף להבה", יוסף משיב את הכבוד. זהו עניין בכורתו של יוסף, השבת הכבוד על ידי ה"מרחוק", ההשגחה על הפירצה שעלולה להיות מחיבור עם טומאת הגויים, "וינס החוצה".


חזרה למעלה

הודפס מתוך האתר yeshiva.org.il