בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הגומל לחיילים טובות

undefined

הרב שמואל אליהו

כסלו תשע"ג
17 דק' קריאה
הודאה גוררת נסים
מרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר כי כשאדם מודה לאלוקים הוא מביא ברכה רבה. לכן יש כאלה שאומרים בסיום "על הנסים": "וְעָשִֹיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה". והיה הרב זצ"ל שואל על הנוסח הזה, למה הוא מדבר בלשון עתיד? הרי בתחילה הודינו על הנסים שהיו בעבר, אם כן היה צריך לומר "ומודים לשמך הגדול, סלה". או "והודינו לשמך הגדול, סלה".
והיה עונה הרב ואומר, כי בכל פעם שאנו מודים לאלוקים אנו מושכים עלינו נסים חדשים לעתיד. לכן בסיום הודאת "מודים" באה ברכת כהנים וברכת "שים שלום", שהן ברכות של שפע גדול היוצא מתוך ההודאה. לכן אנו אומרים בהלל: "הוֹדוּ לה' כִּי טוֹב – כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". מודים לה' כי טוב – ומזה מגיע חסד לעולם. גם לעולם כולו וגם לעולם ולעולמי עולמים. כך יש לפרש את האמור בהלל "אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה". כי ההודאה גורמת לישועה בעתיד. "וַתְּהִי" – לשן עתיד.

אין הודאה על הנס, אין משיח
לעומת השפע הגדול שבא בעקבות ההודאה, יש סכנה בחוסר הודאה ובאדישות. מפורסמים דברי הגמרא (סנהדרין)
"בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ – מָשִׁיחַ, וְסַנְחֵרִיב – גּוֹג וּמָגוֹג. אָמְרָה מִדַּת הַדִּין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, וּמַה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר כַּמָּה שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְפָנֶיךָ, לֹא עֲשִׂיתוֹ מָשִׁיחַ, חִזְקִיָּה, שֶׁעָשִׂיתָ לוֹ כָּל הַנִּסִּים הַלָּלוּ, וְלֹא אָמַר לְפָנֶיךָ שִׁירָה, תַּעֲשֶׂה מָשִׁיחַ? לְכָךְ נִסְתַּתֵּם" וכו'.

במדרש (תנחומא וישלח ח) אנו לומדים את הדבר הזה גם על יעקב אבינו. "אמר רבי ינאי: הנודר ואינו משלם – פנקסו מתבקרת לפני הקב"ה ואומר: היכן פלוני בן פלוני שנדר נדר ביום פלוני? בא וראה כשהלך יעקב לארם נהרים מה כתיב שם 'וידר יעקב נדר לאמר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ: וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ' (בראשית כח כ). השיבו על כל דבר ודבר (מילא אלוקים את כל בקשתו), הלך ונתעשר ובא וישב לו ולא שילם את נדרו. הביא עליו עשו ובקש להרגו, נטל ממנו כל אותו דורון עזים מאתים, לא הרגיש. הביא עליו המלאך ורפש עמו ולא הרגו וכו' ונעשה צולע. כיון שלא הרגיש – באת עליו צרת דינה שנאמר 'ותצא דינה'. כיון שלא הרגיש באת עליו צרת רחל שנאמר 'ותמת רחל ותקבר' וכו' אמר הקב"ה עד מתי יהא הצדיק הזה לוקה ואינו מרגיש באיזה חטא לוקה? הריני מודיעו! שנאמר: 'וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל יַעֲקֹב קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ'" (בראשית לה א).

להודות על הטבע
הבן איש חי בהקדמה לפרשת "עקב" מסביר כי לכך אמרה תורה "וזכרת את ה' אלקיך, כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל": "כי בנוהג שבעולם אנשים חושבים שהדברים נעשים בטבע, ועל כן תיקנו חז"ל, שהם אנשי כנסת הגדולה, ברכת הודאה בארבעה דברים, שבהם עלול האדם יותר לתלות עניינם בטבע ובמנהגו של עולם. והוא דאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ארבעה צריכין להודות, שהם חבוש, יסורין, ים, מדבר, וסימנם וכל החיים יודוך סלה, מפני כי החולה על הרוב לא יקום ממטתו מאליו, אלא על ידי רופא וסממנים, וכל רופא שמבין ביותר, וכל סממנים שהם חשובים ביותר, יהיה מהם תועלת יותר לחולה, ויתרפא מחליו במהרה, ובזה האדם רואה בעיניו, כי הטבע רפא אותו, וכן החבוש, על הרוב לא יצא ממאסרו, בלתי השתדלות שישתדלו בעדו, הן בממון הן בפיוסים והפצרת רעים ואוהבים, והוא רואה שעזרתו באה מסבה אנושית, וכן 'מדבר', על הרוב לא ילך יחידי, אלא עם אנשים רבים, ושומרים חזקים, ורואה שבהם היתה שמירתו, ועל ידם בא לשלום למחוז חפצו. וכן היורד בים, בורר לעצמו ספינה חשובה וקפטאן מבין, ומדקדק הרבה בזה, והיינו כי חושב שעל ידי כך יהיה נצול מנזקי הים, ויגיע לשלום למחוז חפצו.
על כן בארבעה דברים אלו, שהאדם עלול יותר להיות שוכח השגחתו יתברך, מפני שתולה טובתו בטבע ומנהגו של עולם, לכך תיקנו בהם ברכת הודאה, שיהיה מודה בפיו ומשבח לה' יתברך, שבהשגחתו הוא נשמר וניצול בכל אלה, ובזה תשתרש אמונת ההשגחה בלב האדם בכל דבר ודבר, מקל וחומר".


חובת הודאה על מבצע "עמוד ענן"
להודות גם על ישועה חלקית
התרגלנו לחיות בנסים. התרגלנו לטילים שנורים לעברינו וכמעט לא פוגעים בנפש. כך היה במלחמת המפרץ, וכך היה במלחמת לבנון השנייה עם אלפי הטילים שנורו בה. התרגלנו שעם ישראל הוא עם "חכם ונבון", שיכול להמציא טילים נגד טילים, שזו הטכנולוגיה היותר מתקדמת על פני הגלובוס. הכול טבעי לנו, בדיוק כשם שהארץ מצמיחה פירות רק לנו.
אבל זה לא טבע. מדובר ב-1,500 טילים שנורו על אזורים מיושבים, על-ידי אנשים שכיוונו אותם שנים רבות קודם לכן. כל זה, ונהרגו שישה אנשים בלבד (אף שברור הוא שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, ואנו בוכים ומצטערים עליהם). זה לא נס – זה הרבה מאוד נסים שנעשו במערכה.
ואסור לאדם להתרגל לנסים אלו ולומר: זו דרכו של עולם. ראינו במלחמת יום הכיפורים, כאשר הקב"ה הסתיר לרגע את פניו מאתנו, בעת שהיינו בדין לפניו יתברך, כמעט רגע ולא היה נשאר מאתנו מאומה. אבל בחסדו כי רב התהפך הדין לרחמים ביום הכיפורים ההוא, ויד ישראל גברה. צריך לזכור כי ההצלחה הזאת אינה טבעית. אסור להתרגל אליה ולחשוב שהיא חוק טבע. אלוקים הגן עלינו במלחמת השחרור, וניצחנו מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, טמאים ביד טהורים וכו'. כך גם היה במלחמת ששת הימים, שנלחמו מולנו עשר מדינות!! מצרים, ירדן וסוריה נלחמו ישירות מולנו בכל הנשק שלהן, ועזרו להן מדינות אירופה ובראשן צרפת, שחסמה לנו את הנשק באמברגו בשעה שלמדינות האחרות היא העבירה מטוסים וכסף דרך לוב. ועוד הצטרפו למערכה נגדנו עירק, ערב הסעודית, מרוקו, אלג'יריה, לוב, תוניס וסודאן. חימשו את הלוחמים בכסף ובציוד ושלחו גם חיילים להילחם. לבסוף ניצחנו ניצחון סוחף ומדהים בשישה ימים בלבד – ממש נס ענק שבענקים.
אע"פ שלרבים מאתנו יש ביקורת על דרך התנהלות המלחמה, שלא התקיים בהם "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם", עם זאת צריך להודות על מה שיש. כמו בנסים הקודמים. ורמז לדבר הוא קריעת ים סוף, שאמרנו שירה לפניו יתברך אף שלא הגענו לארץ ישראל והיו לפנינו עוד ארבעים שנה במדבר. על אף שהיינו בדרך, אמרנו שירה חדשה לפניו יתברך.
גם נס הניצחון הצבאי את היוונים לא היה סופי בימי החנוכה. גם אחרי טיהור בית המקדש מטומאות היוונים היו עדיין הרבה מערכות של צבא מתתיהו ויהודה המכבי מול היוונים. הם שבו ונכנסו לירושלים, המשיכו להילחם ביהודים, ויהודה המכבי עם רוב אחיו נהרגו באחד הקרבות.
עם זאת חכמינו קבעו להודות על הנס שקרה בימי חנוכה. להודות על טיהור המקדש בהדלקת הנרות ועל הניצחון הצבאי בהלל וב"על הנסים". כל זה היה נס מספיק חשוב להודות עליו ולקבוע עליו את חג החנוכה, אף שהמערכה לא הסתיימה לגמרי, אלא באופן חלקי בלבד.

הלל של חנוכה מהתורה
הגמרא (תענית כח ע"ב) אומרת כי הלל של ראש חודש אינו חיוב מהתורה. לעומתו "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק שמונה עשר יום בשנה יחיד גומר בהן את הלל ואלו הן שמונת ימי החג (סוכות) ושמונת ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב של עצרת (שבועות) וכו'".
לפי דברי רבי יוחנן, חיוב ההלל של חנוכה הוא מהתורה, וזה פלא כיוון שחנוכה לא נזכר בתורה אלא רק חכמים תקנוהו. על זה מביא רש"י את הגמרא שאומרת "וְהַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם תִּקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל גְּאֻלָּתָם, וְעַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבוֹא עֲלֵיהֶם, וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאֻלָּתָם" (פסחים קיז ע"א). ומכיון שהוא תקנה נביאים לומר הלל בכל צרה שנגאלים ממנה, לכן "כדאורייתא דמי" (רש"י תענית כח ע"ב).

לא הנזק קובע, אלא הסכנה
יש שואלים האם מברכים על נס למרות שלא קרה לנו דבר רע, אלא שהיינו במקום סכנה. לכאורה ניתן להוכיח זאת מלשון הגמרא (ברכות נד) שאומרת "אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, יוֹרְדֵי הַיָּם, וְהוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, וּמִי שֶׁהָיָה חוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא, וּמִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים וְיָצָא". ומביאה הגמרא הוכחה מתהילים (קז), פרק שמספר על ארבעה מקרים אלה ומסיים בכולם "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".
חבוש שהיה בבית האסורים ויצא וחולה שנתרפא, היו במציאות של סכנה. אבל עוברי הים והולכי מדבריות – אפשר שלא ראו שום סכנה בעיניהם. אפשר שהים היה שקט ורגוע לגמרי, ואפשר שהולכי המדבר לא ראו שום ליסטים מזוין ושום אריה לא ארב להם לטרפם. אעפ"כ הם מברכים "הגומל" בשם ובמלכות. כך כתבו ה"שדי חמד" (אסיפת דינים, מערכת המ"ם, אות לח). וכך כתב המשנה ברורה (ביאור הלכה ריט) "ואע"ג דבקרא כתיב 'תעו במדבר בישימון' וכמו כן גבי יורדי הים ויאמר 'ויעמד רוח סערה' וגו', לא דוקא שקרה לו, אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאדויי שינצל מזה".
הרד"ק בתהלים מסביר שדווקא אם היתה להם סכנה וניצלו ממנה. וכך משמע בדברי "יד המלך" על הרמב"ם (ברכות פ"י ה"ח). המאירי מביא את הדעה הזאת וחולק עליה. וכך כתב שם: "יש מי שאומר שאין הדברים הללו אמורים אלא בהולכי מדברות שתעו ויורדי הים שעמד עליהם נחשול שבים וחולה שיש בו סכנה, שבאלו יש בהם נס, והרי הן כעין היוצא מבית האסורים, אבל אם לא אירע להם כן אין צריך לברך וכן הולכי דרכים שלא במדברות אין צריכים לברך, אבל אני איני מודה בכך אלא כל שעלה למטה וכל הולכי דרכים וכל החולים בחזקת סכנה והוא הדין לכל הולכי ים" (עיין שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קיג. שו"ת בצל החכמה חלק א סימן כ).

ברכה אחרי הסכנה
ב"שולחן ערוך" מודגש כי כל הארבעה שצריכים להודות עושים זאת אחרי שניצלו מהצרה שהיו בה. "יורדי הים – כשעלו ממנה, והולכי מדברות – כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה – ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים – ויצא" (רי"ט סעיף א).
מזה למדו הפוסקים כי אסיר שיצא לחופשה מהכלא אינו מברך "הגומל", כיוון שהוא לא ניצול לגמרי מהסכנה. כן הדין ביורדי הים שלא מברכים כשהם בחניית ביניים באחד האיים. כמו כן הולכי דרכים לא מברכים כשהם נכנסים לרגע לעיר. ואפילו אם הם נמצאים בה יום או יומיים. כך כותב החיד"א ב"ברכי יוסף", וכך מעיד הכף החיים על עצמו שהם הלכו לחברון להתפלל על קברי אבות והיו שם יום או יומיים ולא ברכו "הגומל" – רק כשחזרו לירושלים. אבל אם מתעכבים שם שלושה ימים ויותר, מברכים "הגומל" במקום שבו הם מתעכבים.
כן הדין במחלה, שלא מברכים על הפסקה קצרה בה. כך כתב במחב"ר אות ה', שגם בחולי קדחת שמתרפא בשלבים, שמרגיש טוב ויכול ללכת, ושוב דרך החולי להתגבר – "לא יברך עד שמסתלק החולי לגמרי, ויגרשהו וילך". כן פסק הרב גם ב"לדוד אמת" (ה'): "אין לברך עד שיצא מהצרה לגמרי, כגון חולה עד שילך על בוריו, וכן עד שיעלה מן הים לגמרי אף שבא לנמל ונתעכב שם. מי שהולך ממקום למקום ודרך הילוכו עבר בעירות גדולות לא יברך שם הגומל עד שיגיע למחוז חפצו" (כן כתב גם הבן איש חי עקב ח).

החמאס כמחלה מזמן לזמן
ואולם אחרי שהסתיים השלב הזה של המחלה והיא עוד מקננת, האם לברך או להמתין עד הריפוי הגמור? והרי הריפוי יכול להגיע אחרי שנים רבות, או לא להגיע כלל. האם לא להודות על ההצלה הנוכחית? על זה הביא ה"בית יוסף" את דברי הרשב"א בתשובה (ח"א סי' פ"ב) שכתב: "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע לבוא מזמן לזמן ובין שאינו קבוע, ואדרבה כל שהוא קבוע הוא יותר חזק ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו – מן השמים רחמוהו. ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא" (מגילה ז ע"ב).
מדבריו למדנו שגם אם האדם לא התרפא לגמרי מן המחלה, והיא עוד מקננת בגופו, אבל המיחוש הקבוע לא מופיע אצלו עכשיו, מברך "הגומל". על-פי דבריו פסק ב"שולחן ערוך" (ריט סעיף ח) כי בכל חולי צריך לברך. "ואין הפרש בין שיש לו מיחוש קבוע ובא מזמן לזמן, ובין שאינו קבוע".
לפי זה, אם נתבונן על המציאות של התקפות החמאס מהדרום, שכעת יש אתם הפסקת אש אבל לכולם ברור כי זה לזמן בלבד וההתקפות עלולות לחזור – הרי החמאס הם כמו מחלה שבאה מזמן לזמן. בוודאי שהרופא המומחה צריך לעקור את המחלה משורשה, אבל גם אם התרפאו עכשיו מהמחלה והיא עוד עתידה לחזור – מברכים "הגומל" על ההצלה הזאת. וכדברי הרשב"א שכתב "ואע"פ שנעשה לו נס פעמים רבות וניצל ממנו – מן השמים רחמוהו. ולאו כל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא".

מלחמה בשם ובמלכות
בתלמוד מסכת ברכות (נד ע"ב) מוזכרים ארבעה אנשים שצריכים לברך "הגומל" כשניצלים מהסכנה שהיו מצויים בה, ואלו הם: יורדי הים, הולכי מדבריות, חולה שנתרפא ואסיר שהשתחרר. מה הדין בסכנות אחרות כגון מלחמה וירי טילים? האם מברכים כשניצלים מהם?
בשאלה זו דן הריב"ש. יש להניח שהוא עצמו דן בשאלה גם על עצמו, כיוון שחלק מחייו היו בבריחה מספרד לצפון-אפריקה, בעקבות רדיפות שהיו שם כנגד היהודים. אף שחלק מהתשובות שלו נכתבו בעת שהיה בסכנת דרכים, הן מדהימות גם בהיקף הידע וגם בשכל הישר, ועד היום הן משמשות יסוד לפסיקה. הריב"ש (בסימן שלז) נשאל מה דינו של אדם שניצל מסכנות אחרות, כגון שקפץ עליו אריה, שירו עליו חץ, שנפל עליו כותל וניצל או שניצול מדריסת שור ונגיחותיו, וכיוצא בנסים כאלו. האם יברך או לא?
וענה הריב"ש: "נראה שצריך לברך; שהרי הולכי מדברות, שצריכין להודות, זהו מפני סכנת אריה וגנבי המצויים בדרכים, ואם כן, כשעמד עליו אריה לטורפו, אפילו בעיר, אם גנבים באו לו, אם שודדי לילה, וניצל מהם, וכיוצא בנסים אלו, כל שכן שצריך להודות. ולא הוזכרו הארבעה בכתוב, אלא מפני שהם מצויים תמיד בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים".
הוכחה לזה הוא מברכה שמברכים על נסים "שעשה לי נס במקום הזה", שמברכים על נס של אדם שניצול מאריה וכד' כשחוזרים לבקר באותו מקום פעם בשלושים יום. ומוכיח משם הרב שאם צריך לברך לדורות על נס זה – כל שכן שצריך להודות מיד אחרי הנס. ואם לא יעבור באותו מקום לעולם – וכי לעולם לא יודה על הנס שקרה לו? "אלא ודאי נראה שברכת ההודאה מברך אותה מכל מקום".
ה"שולחן ערוך" הביא את דעתו של הריב"ש ופסקה להלכה. אמנם אחר כך הביא את דעת הרד"א בשם "יש אומרים", שלדעתו רק הארבעה שנזכרו בגמרא ובפסוקים בתהלים מברכים "הגומל", וסיים כי טוב לברך הגומל בלי שם ומלכות במקרה כזה.
האם לפי זה כל אלו שהיו במלחמה, בין ביישובי הדרום ובין חיילי המילואים, צריכים לברך ברכת "הגומל" בלי שם ומלכות? התשובה היא לא. וכדלקמן.

האשכנזים מוציאים את הספרדים
אמנם להלכה פסקו הפוסקים האשכנזים כמו דעת הריב"ש, ולדעתם מי שניצל מסכנה אחרת כמו מלחמה או ירי טילים צריך לברך "הגומל" בשם ובמלכות. כך פסק המשנה ברורה (ריט, לב) על-פי הפוסקים האחרונים, שהמנהג הוא שכל הניצולים מן הסכנות מברכים "הגומל" בשם ובמלכות, וכך יש לנהוג. ואף שיש לנו כלל "ספק ברכות להקל" – אין אומרים ספק ברכות במקום שיש מנהג.
לדעת הספרדים שלא מברכים על סכנה שאינה מהארבעה הללו, צריך לברך בלי שם ומלכות ולחשוש לדעת הריב"ש שדעתו יותר נראתה ל"שולחן ערוך", ורק מספק ברכות אמר לא לברך בשם ומלכות. במקרה זו יש פתרון נוסף, והוא לשמוע מישהו אחר שחייב ומברך ולענות אחריו אמן. וזה יכול להיות אשכנזי שנוהג על-פי המשנה ברורה, או מי שנתחייב מסיבה אחרת – כדלקמן.

הגומל לחיילים טובות
מי שנסע לאילת דרך הערבה או מי שנסע דרך בקעת הירדן – אם נסע יותר מ-72 דקות מברך "הגומל", כיוון שהוא נחשב כמו הולכי מדבריות. אבל מי שנסע מתל-אביב לחיפה 72 דקות, האם מברך "הגומל" או לא? וכן מי שנסע פחות מכך במקום סכנה האם יברך "הגומל"?
בעניין זה יש מחלוקת במנהג המדינות השונות. כך כותב ה"שולחן ערוך" (ריט ז): "באשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכין מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים; ובספרד נוהגים לברך, מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה; ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך, ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר, אפילו בפחות מפרסה".
פרסה היא ארבע מיילים. וכשהולכים אותה ברגל זה אורך 72 דקות. על כן קבעו הפוסקים כי מברכים הגומל רק על נסיעה של 72 דקות או יותר (עיין רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כ"ד). ואולם במקום סכנה כל הפוסקים מסכימים כי על כל נסיעה מברכים "הגומל", ומקור הדברים הוא של רבנו יונה בשם הירושלמי שאמר כי מברכים ברכת הדרך במקום סכנה אפילו על פחות מפרסה. והוא הדין לברכת "הגומל".
לפי זה, אם נסע אדם במקום סכנה אפילו פחות מפרסה – פחות מ-72 דקות – בזה אין מחלוקת בין מדינות אשכנז וצרפת לבין ספרד. כולם מודים שמברכים על נסיעה כזאת "הגומל", אפילו שלא אירע לאדם שום דבר – רק שהיה במקום סכנה.
על כן כל מי שנסע באזורים אלו של הסכנה, בין אם הוא חייל שהגיע לשם לעשות מילואים ובא ממרחק של 72 דקות ובין אם הוא אזרח שגר במקום ונסע נסיעה של 10 דקות – כל אלו חייבים לברך "הגומל". ואפילו אם רק פעם אחת נסע באזורים אלו שבהם נפלו טילים מגדרה ועד באר-שבע, וכל מה שבכללם וכיוצא בהם – צריך לברך "הגומל" לכל הדעות, כיוון שהמקומות הללו היו דרכים שהן בחזקת סכנה.

תודה בכל שפה
מי שמברך "הגומל" יכול להוציא אחרים ידי חובה. וכך גם רצוי לעשות, כיוון שבימים אלו חייבים עשרות אלפי אנשים לברך "הגומל", ובוודאי לא כולם יכולים לעלות לתורה ולא כולם מכירים את ההלכה הזאת, או שמתביישים לברך בציבור. בוודאי נשים רבות חייבות לברך "הגומל" והן לא נמצאות במקום שהן יכולות לברך. על כן יכוון אדם להוציא את כולם ידי חובה. ויאמר לפני הברכה לכולם שהוא מכוון להוציאם ידי חובה. ואפילו לא יאמר החייב "אמן" על ברכתם, די ששמע – יצא (שולחן ערוך הפירות ריט סעיף ה).
המקור לזה הוא מסיפור בגמרא על רב יהודה, שהיה חולה ונתרפא, באו לבקר אותו חכמים עם רב חנא בגדתאה (רב חנא שהיה גר בבגדד – רש"י). אמרו לו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" ברוך ה' שהשיבך אלינו ולא נתנך לעפר, כלומר שלא נקברת ואתה עדיין חי עמנו. אמר להו, פטרתון יתי מלאודויי. אמר להם שעל-ידי ברכתם פטרו אותו מברכת "הגומל".
כך נפסק להלכה (רי"ט ד) "וכן אם אמר: בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן - יצא". וכן בכל שפה שהיא או בכל לשון שהיא, אם אמר דברים שמשמעותם כדברים הללו – יצא ידי חובה ומוציא גם אחרים. לפי זה מי שנמצא בחברתם של אנשים שאינם רגילים לברך, יכול לדבר על נסי ה' ונפלאותיו, ובזה הוא מעורר את האחרים שאומרים שאכן נכון, שהוא צודק וכיו"ב, דברים שמשמעותם הסכמה, ובזה הוא מוציאם ידי חובה, לפחות חלקית.

אין חוק התיישנות על הודיה
בכל הברכות הללו צריך לברך מיד כשקרה הנס. אמנם אם עבר זמן – ישתדל שלא לאחר יותר מג' ימים. ואם עבר שבוע או שבועיים – גם חייב לברך. אפילו אחרי שנים ארוכות. "אם איחר, יש לו תשלומין לברך כל זמן שירצה; ונכון שלא לאחר שלשה ימים" (שו"ע רי"ט ו).
לכן מי שנמצא בקהל ויש עשרה אנשים לפחות, יברך עם כל הקהל לזכּוֹתם במצווה יקרה זו, וישיבו שם עשרה אנשים או יותר ויברך בפניהם או יברכו כולם. וישיבת האנשים השומעים היא לקיים מה שנאמר "במושב זקנים יהללוהו". אבל המברך – יעמוד. ויברך בין ביום ובין בלילה, אף שלכתחילה אנו משתדלים שיהיה ביום, ויהיה ליד ספר תורה וכד' אך אין כל זה מעכב כשמברך ברוב עם. אבל צריך לשים לב שיהיו לפחות עשרה אנשים, שנאמר (תהלים קז) "וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם" – זה עשרה שנקראים קהל. ועוד לשים לב שיש שם שני תלמידי חכמים, שנאמר "וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ". שאין הכוונה לזקנים בגיל, אלא אלו שקנו חכמה.

ברכה מדין חינוך
נשים חייבות בברכת "הגומל" בדיוק כמו גברים. ולכן כל יולדת מברכת ברכת "הגומל", כיוון שהיא כמו חולה שהתרפאה. ובאמת חייבת על כל דבר כמו גברים.
על קטן יש מחלוקת אם מברך או לא. יש אומרים שלא יכול לברך, כיוון שנוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", הלא הוא הקב"ה שגומל טובות לאנשים שאינם צדיקים אלא חייבים, וזהו שבחו של הקב"ה. ודבר זה לא ניתן לומר בקטן, כיוון שאינו בר עונשים שנאמר בו "חייבים". אמנם יש אומרים שזה מדין חינוך. כמו שהקטן מברך על הציצית למרות שלא חייב בה, וכן על כל מצוות אחרות מדין חינוך, כך גם בזה. ויש בזה מחלוקת, ולכן הטוב שישמע ברכה מאחרים, ובמקום שנהגו שקטן מברך – יכולים להמשיך במנהגם (עיין כה"ח סי' רי"ט ס"ק ב', ועיין ב'שמח נפש' עמוד כ"א).

יצחק אבינו לא בירך "הגומל"
היה מעשה ביורם שקולניק, שישב בבית הסוהר כמה שנים בגלל שנקם והרג מחבל רוצח. בתי-משפט לפעמים שופטים עוול, ובית-המשפט שפט אותו למאסר של כמה שנים. הרב זצ"ל בירך אותו באמצעות אשתו שיצא מבית האסורים, ויצא מיד אחר כך באורח פלא. יורם הגיע מבית האסורים ישר לשיעור של יום שני, ביחד עם אשתו, ובירך במעמד הרב זצ"ל ברכת "הגומל". ואחר כך בירכו הוא ואשתו ברכת "הטוב והמיטיב", שזה טוב לו וטוב לאחרים, לו ולאשתו ולבניו ולבנותיו.
שאל הרב "שמח נפש" (כ"א ע"ב): מה הדין באדם שהביא על עצמו את המאסר? האם גם הוא יברך "הגומל" כשיצא מבית האסורים? וסיפר מעשה על אדם שחלם ששאל את יצחק אבינו ע"ה אם בירך ברכת "הגומל" כשניצול מהעקידה, וכן וכתוב שארבעה נכנסו לפרדס, וכן כהן גדול נכנס לתוך קודש הקודשים – האם היה מברך ברכת "הגומל" או לא?
בחלום השיב לו יצחק אבינו שלא בירך "הגומל", כיוון שלא תיקנו חכמים ברכה זו רק "בצרה הבאה לאדם בעל כורחו ושלא מדעתו, אבל הנכנס לבית קדש הקדשים, הרי הוא הכניס עצמו, ועל זה אינו חייב לברך ברכת הגומל". וכתב על זה ה"שמח נפש" כי הביאו את החלום הזה לפני מהר"י מיגאש ודחאם ואמר שאין לקבלם. שלא פוסקים הלכות על-פי חלומות. וראיה לדבר הוא ההולך לים או למדבר, שהוא עצמו הכניס את עצמו למצב סכנה זו ואעפ"כ מברך "הגומל". משמע שגם מי שלא לבש בגדים חמים והצטנן – למרות שזו אשמתו – מברך "הגומל".

פמליה של מעלה מצטרפת להודאה
הפסוק בספר תהלים (קז טו) אומר: "יוֹדוּ לה' חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם". על זה נשאלת שאלה בזוהר הקדוש (בא רמ"א ע"א. מובא בכה"ח רי"ח ט"ל): למה להודות לה' על נסים שהוא עשה לנו? וכי אין אלוקים יודע את הנס? מילא מה שמפרסמים נסים לבני אדם, שזה בחינת מה שעשה אברהם שקרא בכל מקום בשם ה'. אבל מי שמספר לאלוקים מה בכך. הרי אלוקים יודע הכול?
וז"ל: "חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון נסין דעבד, ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קב"ה ידע כולא כל מה דהיה ויהוי לבתר דנא ואמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע. אלא ודאי אצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מלין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודן כלהו לקב"ה, ואסתלק יקריה עלייהו עילה ותתא".
עונה הזוהר, כי שבח שמשבחים לאלוקים משתמע בכל פמליה של מעלה. גם המקטרגים עלינו וגם הסנגורים בשמים שומעים. המקטרגים – נסתמות טענותיהם. המלמדים עלינו זכות אומרים לריבונו של עולם: ראה את בניך, שלא כמו בני עשו הרשע. שבני עשו לא יודעים להודות לך על כל הטוב שעשית להם. אבל בני אברהם יצחק ויעקב עסוקים בלהודות לך ובלימוד ההלכות של ההודאה הזאת. ועל כן ראוי שתעשה להם נסים ונפלאות, ונודה לשמך הגדול סלה.
יהי רצון שהקב"ה יראה לנו נסים ונפלאות בגאולה השלמה, כמו שעשה ביציאת מצרים ויותר מכך, שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אכי"ר.

סיפורים על הרב זצ"ל
ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים
פעם הגיעו אל בית הרב זצ"ל הורים לילדה משותקת לגמרי. היא נפלה מגובה רב ונפגעה בעמוד השדרה. כל ניסיונות הרופאים להחזיר אותה לתנועה כשלו, והיא הייתה משותקת ברוב גופה.
מי שקיבל אותם הייתה הרבנית שליט"א, שנזדעזעה מהסיפור. הרבנית הלכה אל הרב וביקשה ממנו שיעשה כל מה שאפשר על-מנת להציל את הילדה משיתוק למשך כל חייה.
אמר לה הרב: נשאר לנו מעט משמן הנרות של חנוכה. תני להם מהשמן שנותר מהדלקת נרות חנוכה, שימרחו אותו במקום שבו נפגעה.
ההורים עשו כדברי הרב והילדה נרפאה לגמרי.
במקרה אחר בא הרב יחזקאל דאום ז"ל אל הרב משום שהייתה לו "שושנת יריחו", פצע גדול ברגל שקשה מאוד לרפא אותו. הרב הציע לו לשים ברגלו מעט משיירי השמן של נרות חנוכה. הרב דאום, שהיה תלמיד-חכם גדול, שאל האם מותר להשתמש בשמן זה, הלא הוא הוקצה למצוותו? אמר לו הרב: "שאלת חכם חצי תשובה. אנחנו במפורש לא מקצים את שיירי השמן למצווה, רק מה שנדלק בנרות". הוא נתן לו את השמן למרוח ואמר לו שזה רמוז בשיר "מעוז צור": "ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים".
(מתוך הספר "בשער המלך")

תמונה מקיר תזעק
מספר נתנאל סרוסי: אנחנו גרים בשדרות, עיר מאוימת על-ידי קסאמים וטילי משחית. לעתים ישנה רגיעה במקומנו ולעתים הסלמה. בתקופה ההיא הייתה העיר מצויה בהתקפה. התגובות של צה"ל לא היו מרתיעות מספיק, והמחבלים בעזה המשיכו לירות עוד ועוד.
היה סיפור של נס גלוי בשדרות שלא יישכח לעולם. זה היה יום של שמחה, הכנסת ספר תורה של משפחת דהן, משפחה מוכרת בשדרות. תושבים רבים ביקשו להשתתף בשמחת התורה ובשמחתם.
אותו יום היה גם יום של טירוף מערכות. שלושים רקטות נחתו באותו היום בשדרות. אבל זה לא מנע מהתושבים הרבים להגיע. מאות אנשים באו ורקדו בחוצות העיר עם ספר התורה שנלקח לבית הכנסת "אוהל יצחק". שם התקיימה סעודת מצווה ארוכה עם דרשות, ובסיומה ביקש הקהל להתפזר כל אחד לביתו. עד כאן הכול עבר בשלום.
לרגע הזה כנראה חיכו משמים. כל זמן התהלוכה הכול היה שקט. אבל אחרי שעזב אחרון החוגגים את בית הכנסת נשמעה אזעקת "צבע אדום". כולם רצו לחדר שבו אכלו כדי להסתתר בו אך בית הכנסת היה נעול. בלית ברירה הסתתרו האנשים במקומות אחרים, כשהם אולי כועסים על מי שנעל את בית הכנסת.
הטיל נחת קרוב מאוד אלינו. שמענו. אך לא ידענו איפה. כל החשמל בשדרות כבה.
לאט לאט קמנו מהמקומות בהם הסתתרנו, הדלקנו פנסים וראינו את גודל הנס. הטיל נפל בדיוק אותו המקום שבו התקיימה הסעודה קודם לכן. במקום שבו כולם רצו להסתתר.
נכנסנו לחדר הפגוע. הכול היה הרוס ושבור. רק שתי תמונות שהיו תלויות על הקיר במסמר דק מאוד נשארו תלויות, התמונות היו תמונות קודש של הבבא סאלי זיע"א ושל הרה"ג מרדכי אליהו זיע"א. הגיוני היה שהן ייפלו כתוצאה מההדף, אך הן נשארו תלויות על עומדן. שני צדיקי עולם שמגנים עלינו משמיים.
כיום בית הכנסת שופץ בסיוע תרומותיהם של אנשים נדיבים.

לא לשכוח את הנסים
מדברי הרב זצ"ל: אלוקים עשה עמנו נסים ונפלאות פעמים רבות בהיסטוריה של העם היהודי. והנה, ברוך ה' גם אנחנו זכינו להיות עדים לנסים ונפלאות שכאלה, כפי שראינו בעינינו בשנת התש"ח, עת קמה המדינה, וגם אחר כך כמה וכמה פעמים.
במיוחד בעת הקמת המדינה היו רבים מאוד שהיו בטוחים בסופנו המר. הבריטים חשבו שאנחנו כולנו עומדים להישחט על-ידי הערבים, אף שרבים מאוד מהם היו מצוידים בנשק בלי גבול וגם מאומנים במלחמות מנעוריהם.
הערבים חשבו כי עוד מעט הם יזרקו אותנו לים. הם התרברבו וכבר חילקו את רכושנו ביניהם. ממש התקיים בנו מה שאמרה אסתר המלכה בימי המן הרשע: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי: אֲסַפֵּר כָּל עַצְמוֹתָי הֵמָּה יַבִּיטוּ יִרְאוּ בִי: יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם וְעַל לְבוּשִׁי יַפִּילוּ גוֹרָל" (תהלים כב, יז). אך רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' תקום – והוא הפר עצתם וקלקל מחשבתם, והנה אנחנו כאן. בזקנינו ובנערינו, על אפם ועל חמתם.
על אף שעבר כבר זמן מה מאז התחוללו כל התשועות שנחלנו במלחמות, צריך לשים לב ולהתעורר לכך שאלוקים זיכה אותנו בדור הזה לקבל בחזרה את מה שלא זכו בדורות הקודמים לנו מאז יצאנו לגלות. וכי מי יכול היה להיכנס למערת המכפלה? מי יכול היה לבוא לכותל המערבי ולקבר רחל בכל עת? ואנחנו בחסדי שמים זכינו לכל המקומות הקדושים הללו. עדיין לא הכול בידינו, אך ישועת ה' כהרף עין!
ובעבור מה זכינו לכל זאת? משום ששמנו מבטחנו באלוקים. לא שמנו מבטחנו ב"כוחי ועוצם ידי", שכן לא היו לנו כוח ועוצם יד בזמן קום המדינה, רק אמונה גדולה וחזקה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il