ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ביאור יסודות ההלכה בפסק ההלכה בעניין סירוב פקודה | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף סירוב פקודה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשנ"ד

ביאור יסודות ההלכה בפסק ההלכה בעניין סירוב פקודה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

חשוב לציין, שכבר בשנת תשנ"ד נפסק על ידי מספר רבנים חשובים, שאסור לחייל להשתתף בפינוי ישובים. עתה אבאר את יסודות ההלכה, תחילה את איסור הנסיגה, לאחר מכן מה הדין כשיש התנגשות בין ההלכה לפקודות הצבא, סיכום ההלכה ועוד הערות סביב העניין.
איסור הנסיגה
א. הנה ברור שקיים איסור חמור לסגת מנחלת אבותינו. שהרי מצוות ישוב הארץ מצווה אותנו להיות נכונים להילחם על כיבוש הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נג). ועוד נאמר (דברים יא, לא): "כי אתם עוברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלהיכם נותן לכם, וירשתם את הארץ וישבתם בה". וכפי שכתב הרמב"ן בהוספות למצוות עשה ד', שמצווה זו קיימת בכל הזמנים. וכן נפסק בשולחן ערוך חלק אבן העזר סימן ע"ה, וכן כתב בפתחי תשובה שם סק"ו, שכן הסכמת כל הפוסקים. ומבואר שמצוות ישוב הארץ דוחה אף פיקוח-נפש של יחידים, שהרי על פי התורה הננו מצווים לכבוש את הארץ, ואין מלחמה ללא הרוגים, מכאן שבמצוות ישוב הארץ אין מתחשבים בפיקוח-נפש של יחידים (מנחת חינוך תכ"ה). ואם מצווים אנו לכבוש את הארץ, קל וחומר שאין לוותר על חלקים מן הארץ. ועל כן ברור כי תוכניות הממשלה לסגת מערים ביש"ע הן פשע כלל ישראלי, וחילול ה' מן המדרגה החמורה ביותר. אין דומה חטאו של יחיד, לחטא של הכלל שנעשה לעיני כל העמים, תוך התנכרות בוטה להבטחה האלוקית, וליעוד האלוקי - לרשת את הארץ.

ב. בנוסף למצווה הכללית לרשת את הארץ, ישנם עוד כמה איסורים פרטיים, האוסרים על יהודי למכור קרקע בארץ-ישראל לנכרי, שנאמר: "ולא תחנם" (דברים ז, ב), ולמדו חז"ל שאסור לתת לנוכרים חנייה בקרקע בארץ-ישראל (עבודה זרה כ, א). ועוד איסור נאמר בתורה: "לא ישבו בארצך" (שמות כג, לג), ופסק הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) שבעת שידינו תקיפה, אין להניח לשום גוי לשבת בארצנו. ורק אם נעשה גר תושב על ידי קבלת שבע מצוות בני נח, מותר להניח לו להתגורר בארץ. וקל וחומר שאסור לפנות ישובים שלמים ולהניחם לערבים. ואמנם יש פוסקים שסוברים שאין איסור שמוסלמים שאינם עובדי עבודה זרה יתגוררו בארץ. אבל לדעת הרמב"ם הדבר אסור. עוד איסור ישנו, שנאמר: "והארץ לא תמכר לצמיתות" (ויקרא כה, כג), ולמד מכאן הרמב"ן על פי חז"ל, שאין למכור שום קרקע מקרקעות ישראל לגוי, משום שהיא לא תחזור ביובל (רמב"ן מצוות ל"ת רכ"ז). וברור מזה שאסור למדינה לתת קרקעות מנחלת אבותינו לנוכרים 1 .

ג. על פי המבואר בתלמוד (ערובין מה, א), וכפי שנפסק בשולחן ערוך (או"ח שכט, ו), בכל ויתור, ואפילו קטן לאויב, יש סיכון עוד יותר גדול. ועל כן התירו לחלל שבת ולסכן נפשות, כדי ללחום באויבים שבאו לגנוב קש ותבן מיישוב הסמוך לגבול, משום שאם נוותר להם על קש ותבן, יבואו לכבוש ישובים ולהרוג נפשות. וקל וחומר שאין לוותר לאויב על ישובים שלמים. (על סמך יסוד זה התנגד האדמו"ר הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, בכל תוקף לכל נסיגה בארץ-ישראל).

ד. בנוסף לכך, לשום מלך ושלטון שבעולם אין זכות לעקור יהודי מביתו שבארץ-ישראל. משום שהקב"ה הנחיל את הארץ לישראל, ולכל יהודי חלק בארץ, ולשום שלטון אין סמכות לגזול את נחלתו ולפגוע בזכותו האישית 2 .

פקודה הסותרת הלכה

ה. אף אם יבוא מלך שהתמנה כחוק ויצווה על נטישת חלקים מארץ-ישראל ומסירתם לזרים, אין לשמוע לו, באשר ציוויו מנוגד לצו התורה, כפי שמבואר במסכת סנהדרין (מט, א), שכך נאמר ליהושע בעת שקיבלו הנהגתו, "רק חזק ואמץ מאוד לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל, למען תשכיל בכל אשר תלך" (יהושע א, ז), כלומר החובה לציית למלך היא רק כאשר הפקודות אינן מנוגדות למצוות התורה. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מלכים פרק ג' הלכה ט': "ואין צריך לומר שאם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעין לו". ואין מעמדה של ממשלה תקיף ממעמד המלך, ולכן גם להוראות ממשלה המנוגדות למצוות התורה - אין שומעים. שדברי הבורא, ודברי העבד הנברא, דברי הבורא קיימים. דרך אגב, לכל אדם באשר הוא יש גבולות מצפוניים לציות, והוא נתבע שלא לציית לפקודות המנוגדות בתכלית לצו מצפונו. אשרינו שגבולות המוסר והציות שלנו נקבעו על ידי התורה האלוקית.

ו. קל וחומר כאשר מדובר בממשלה שאין לה רוב יהודי, שכבר פסק הרב גורן זצ"ל (גליון רבני יש"ע מס' 16), על פי הרמב"ם בהלכות מלכים פ"א ה"ד, והחינוך במצווה תצ"ח, שממשלה שתפסה את השלטון בסיוע קולות ערבים, שונאי ישראל, אין להוראותיה שום תוקף. וכל זמן שרוב היהודים אינם תומכים בה, אין לה סמכות לקבוע ולהורות בשום תחום הנוגע לעם היהודי ולזכות אחיזתו בארצו.

ז. לפי דעת מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן זצ"ל, אם ח"ו תינתן פקודה כללית לפנות ישובים בארץ-ישראל חומרת האיסור תגדל. הפקודה הממשלתית לא רק שלא תתיר לבצע את הפינוי, אלא להיפך תחריף את האיסור. משום שמרגע שניתנת פקודה מחייבת לכל הציבור, הרי זה נחשב ככפייה לעבור על דת. כלומר לא מדובר כאן רק בהפרת מצוות ישוב הארץ, אלא מדובר כבר בחילול ה' בפרהסיא ומרידה בתורה כולה. ובמצב כזה על פי ההלכה כל יהודי מחויב ליהרג ולא לעבור. (עיין סנהדרין ע"ד; רמב"ם הל' יסודי התורה ה, ג; להלכות ציבור ע' רט"ו).

ח. גם שבועת האמונים של כל חייל לצבא ההגנה לישראל, היא דווקא לייעודו היסודי, היינו להגנת ישראל, וברור שעל פי ההצהרה הזו אין החייל צריך להישמע לפקודות בעלות מגמה הפוכה, הפוגעות בישראל, ובבטחון הישובים באשר הם שם, בין ותיקים ובין חדשים.

מסקנת ההלכה
ט. ועל פי הנימוקים הנ"ל, נפסק על ידי גדולי הרבנים, ובראשם הרב גורן זצ"ל, והרב ישראלי זצ"ל, וייבדלו לחיים ארוכים, הרב שפירא שליט"א, והרב נריה שליט"א, ונתקבל הדבר על דעת רובם הגדול של רבני ישראל, שאם ח"ו יקבל חייל פקודה לפנות ישובים יהודיים ממקומם, עליו לסרב לפקודה הבלתי חוקית הזו. שכל המשתתף בפינוי ישובים, נעשה שותף ממש לדבר עבירה.

י. ועתה הועלתה שאלה נוספת, מה דינם של מחנות הצבא. ופסקו גדולי הרבנים, שדין מחנה כדין ישוב. שהרי עיקר מצוות ישוב הארץ שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת, ועל ידי מחנות הצבא חלה הריבונות למעשה. לפיכך איסור פינוי מחנות כאיסור פינוי ישובים. ובנוסף לכך, ברור שכל פינוי של מחנה צבאי מהשטח חושף את היהודים המתגוררים בסביבתו לסכנת נפשות, ויש בפינוי איסור חמור של הפקרת חיי אדם, והמפנה עובר על "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז, סנהדרין עג, א).

יא. ואם יטען הטוען, שגם לאחר שיסרבו חיילים רבים, בכל אופן עדיין חיילים רבים אחרים יפנו את הישובים, ואם כן לשם מה לסרב פקודה? תשובה לדבר: גם כאשר המצב הכללי מקולקל, אין שום היתר ליחיד להיות שותף לאותם פשעים שהציבור ככלל מבצע. וכל אדם שיפנה במו ידיו יהודים מביתם, ייעשה שותף לכמה וכמה איסורים חמורים מן התורה 3 . ייעשה שותף ח"ו להפרת מצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות, ולחילול ה' הנורא שבזה, ולאיסור "לא תחנם", ולאיסור "לא ישבו בארצך", ולאיסור "והארץ לא תמכר לצמיתות", ועל גזלת רכוש המתיישב. ואם יהיה שותף בפינוי מחנה, יעבור גם על האיסור: "לא תעמוד על דם רעך".

יב. לפיכך, אם חס ושלום תינתן פקודה מרושעת לפנות ישוב או בסיס מארץ-ישראל - אין לציית לה, משום שהיא נוגדת מצוות גדולות מן התורה. וקל וחומר שאסור לחייל לפנות יהודי מביתו הפרטי, וחובתו הדתית-מצפונית שלא להשמע לפקודה זו. ואף אם יאיימו עליו במאסר, עליו לסרב להשתתף בעבירה.

יג. עם זאת, על פי ההלכה הזו, אין חובה על החייל או השוטר לסרב פקודה באופן דוקר ובוטה. לא נעלמת מנגד עינינו העובדה שהצבא נשען על לכידותו, ועל נורמת הציות לפקודות. ועל כן לפי ההלכה אין החייל צריך לסרב פקודה באופן מתמרד, אלא הוא יכול לפנות אל מפקדו ולומר לו, שעל פי אמונתו, אין הוא יכול להשתתף בדבר עבירה חמור שכזה. אמנם אפשר לטעון, שדווקא סירוב בוטה ומתמרד יפורר את שורות הצבא, וימוטט את החלטות הכת השלטת. אבל עניין זה לא ברור, יתכן שהסירוב הבוטה ימוטט את שלטונה ויתכן שלא. ואף אם הסירוב יציל את ארץ-ישראל, אם הסירוב הבוטה יגרום לפגיעה בלתי הפיכה בלכידות הצבא, כפי הנראה הנזק חמור יותר מן התועלת. וכדי להכריע בכך, יש להעריך תחילה מהי מידת הנזק שסירוב בוטה יגרום, ויש להתייעץ עם מומחים לדבר, ולאחר מכן יש לקבוע משקלו של איזה ערך גובר. וכאמור עניין זה עדיין לא הוכרע. וככל העניינים הלא מוכרעים, שב ואל תעשה עדיף. היינו סירוב פסיבי ולא אקטיבי.

הערה נוספת
יד. ואם ישאל השואל: מה התועלת שבסירוב פקודה אם הדבר לא יציל את ארץ-ישראל. תשובה: גם כאשר אין בכוחינו למנוע את הציבור מלחטוא, כל אחד ואחד מאיתנו מצווה לשמור על טוהר חייו ונקיון כפיו. גם במקום שכולם גנבים, על היחיד מוטלת המצווה שלא לגנוב. וגם אם כל האחרים יחמסו ויגזלו, ואין בכוחו להשפיע עליהם להיטיב את דרכם - עליו להישאר עיקש, בודד וצודק. למען האמת ולמען ההיסטוריה. כדי שידעו בכל הדורות, כי לא הכל טעו, ובזכות אותם צדיקים תשמר הגחלת עד לתיקון העולם. כמו שנאמר: "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" (מלכים א' יט, יח). וכן בזמן גדעון, על ידי שלוש מאות האנשים אשר לא התרגלו לכרוע לבעל, ניצח את כל מחנה מדין, ונעשתה על ידם תשועה גדולה (שופטים ז').

הזוכה לשמור על דרך האמת הנצחית הוא בן החורין האמיתי, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ו, ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", מפני שהוא קשור ונאמן לעקרונות הנצח. עליו לא ניתן להשפיע על ידי לחצי תקשורת, ולא על ידי דעת הקהל, ולא על ידי שאר פיתויים או הפחדות. וכך במשך כל הדורות שמרו הצדיקים על חירותם האישית, והיו למצפן מוסרי לעולם כולו. ורק בזכותם יגיע העולם כולו, בסופו של דבר, לדרך האמת. נכון הוא שאת רוב האנשים ניתן לקנות בפיתויים ובהפחדות, אבל עם ישראל ידע תמיד להיות נאמן לעקרונותיו הנצחיים. ככל שעם קשור לערכים שהם יותר מוחלטים ונצחיים - כך גם קיומו יותר מוחלט ונצחי, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ומאחר שעם ישראל ככלל קשור במסירות נפש לערכים אלוקיים-נצחיים, לכן הוא חי וקיים, וכל הצרות והגלויות לא כילוהו. ויתר על כן, לא רק שהוא ממשיך להתקיים, אלא שהחיוניות הערכית-מוסרית שלו ממשיכה לפעום ולתסוס. אולם האומות האחרות, שהיו קשורות לערכים פחות מוחלטים, כשם שהערכים שהנחו את חייהן היו יחסיים ומוגבלים, כך גם קיומן יחסי ומוגבל, והן חלפו ונעלמו. יהי רצון שסגולת ישראל תתגלה, והערכים האלוקיים שלנו יהיו לנחלת הכלל, ויתקיים בנו הכתוב: "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ".

ניתן לקרוא הרחבות הלכתיות ופסיקת הלכה של הרב בנושא זה במדור "שאל את הרב" באתר, בקישור הבא.


^ 1. ואף שלעניין מצוות השמיטה פוסקים רבים סמכו על הדעות החולקות, שסוברות שאין איסור "לא ישבו בארצך" חל על מוסלמים, וכן על דעות היחידים שאין איסור "לא תחונם" חל על מוסלמים, או על גויים שכבר מתגוררים בארץ, ועל סמך זה התירו למכור את האדמה למוסלמים, כדי להפקיע את מצוות השמיטה ולאפשר לחקלאים יהודים לעבוד בקרקע במשך השמיטה. שתי תשובות בדבר. ראשית, סמכו על דעות המקילים כדי לסייע למצוות ישוב הארץ, שהרי כל עניינן של המצוות הללו לחזק את האחיזה היהודית בארץ, ולכן הקילו כדי לחזק את היאחזות החקלאות היהודית באדמת ארץ ישראל, וודאי שלא העלו על דעתם לסמוך על מיעוט הפוסקים כדי להפקיע את הריבונות הישראלית על אדמות ישראל. ועוד, שכל המכירה בשמיטה אינה אלא מחירה פרטית שאינה מפקיעה את הריבונות הכללית של ישראל על האדמה, ואף היא לשנה אחת בלבד. אולם כאן מדובר על נטישה מוחלטת של האדמות ומסירתם לגויים, שזהו איסור גמור. וכן כתב מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, לנתיבות ישראל ח"א ע' צד-צה. עוד עיין ב"ויעמידה ליעקב לחק" לפרופ' שוחטמן, עמודים 16-29, ובמיוחד בע' 27 בדברי הרב צ"פ פראנק שכתב כן.
^ 2. ידועה מחלוקת הראשונים, האם 'דינא דמלכותא' מחייב גם בארץ ישראל. לדעת הר"ן והרשב"א (בפירושם לנדרים כח, א), רק בחוץ לארץ דינא דמלכותא מחייב, משום ששם הארץ שייכת למלך, וכל המתגורר בארצו חייב לציית לחוקיו ודיניו. אבל בארץ ישראל ששייכת לכל ישראל, אין חובה הלכתית לציית לשלטון. ורק כאשר מדובר בשלטון יהודי שיש לו דין של מלך ישראל (עפ"י הרב קוק), חלה חובה לציית לחוקים. ואילו לדעת הרמב"ם ורוב הפוסקים, גם בארץ ישראל חל הכלל: 'דינא דמלכותא דינא'. משום שעצם ההסכמה הציבורית לשלטון, מעניקה לשלטון את הכח לשלוט ולקבוע חוקים. אבל ברור שעל יסוד דבריהם של הר"ן והרשב"א אין מחלוקת, היינו שלכל הדעות אין לשום שלטון זכות וסמכות לעקור יהודי מנחלת אבותיו.
^ 3. ידועה ההלכה, שכל המסייע לאדם אחר לעבור עבירה, במצב שבו ללא סיועו לא יכול היה לעבור העבירה, כגון שהגיש לנזיר כוס יין מן העבר השני של הנהר, הרי המסייע לנזיר לעבור עבירה עובר על איסור תורה: "לפני עיוור לא תתן מכשול" (ע"ז ו, ב). ואם גם ללא סיועו היה יכול לעבור העבירה, כגון שיכול היה הנזיר לקחת את כוס היין בעצמו, המסייע עובר על איסור חכמים של "סיוע לדבר עבירה". אולם כאן לא ניתן לומר שזהו רק איסור של חכמים, משום שכל חייל שיפנה במו ידיו יהודים מביתם, נעשה שותף ממש, במו ידיו, לדבר עבירה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il