ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות ברכת כהנים | אתר ישיבה

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ליקוטים א כהנים ומצוות התלויות בארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשנ"ד

הלכות ברכת כהנים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

למבחן עצמי על ההלכות המופיעות בשעור זה לחץ כאן.

מצוות ברכת כהנים
מצוות ברכת כהנים היא אחת מרמ"ח מצוות העשה שבתורה. ועניינה הוא, שציווה ה' את הכהנים לברך בכל יום את ישראל, שנאמר (במדבר ו, כב-כו): "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". בברכת כהנים אנו למדים לשים לב לעובדה היסודית, שמקור כל החיים והברכה שבעולם נובע מה' אלקי ישראל, וההתייצבות שלנו לברכת כהנים בכל יום, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מו"נ ח"ג פרק מ"ד; העקדה שער ע"ד). וככל שנהיה מודעים יותר לעובדה שהקב"ה הוא המברך את עמו ישראל באהבה, כך נהיה פתוחים ומוכנים יותר לקבל את הברכה (עיין בחינוך שע"ח). הבחירה החופשית היא יסוד העולם, ולכן לא שייך שהקב"ה יברך אותנו ללא השתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מתבטא בלשון הקבלה: "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", כלומר על-ידי התעוררות הרצון שלנו לקבל את ברכתו, מתעורר הרצון העליון להשפיע ברכה לישראל. לכן ציווה הבורא את הכהנים לברך בכל יום את ישראל, ועל-ידי כך תחול הברכה.

כל כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך את ישראל וסרב, אף שמצד הדין הוא מבטל מצווה אחת בלבד, נחשב לו הדבר כאילו ביטל שלוש מצוות מן התורה. משום שמלשון הפסוקים משמע שהקב"ה מתאווה לברך את ישראל, ולכן שלוש פעמים נזכר לשון של ציווי וזירוז לכהנים לברך את ישראל, שנאמר: "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". ולפיכך סירובו של הכהן לקיים את רצון הבורא ולברך את ישראל, נחשב כביטול שלוש מצוות מן התורה (סוטה לח, ב; רמב"ם הלכות תפילה טו, יב).

חשיבות הכוונה בברכת כהנים

בסעיף הקודם הוסבר שהיסוד המרכזי שאנו לומדים ממצוות ברכת כהנים, שהקב"ה הוא מקור כל הברכה בעולם. ההתייצבות שלנו יום-יום לברכת כהנים, מטביעה בתוכנו את הידיעה הזו, ועל-ידי כך אנו נעשים פתוחים ומוכנים יותר לקבל את הברכה. וכפי הכלל הידוע, שאין דבר טוב יורד מן השמיים ללא השתדלות מסוימת מצידנו בעולם הזה. על פי זה ברור שיש לכוון היטב ולהתרכז בשעת ברכת כהנים. כמה הלכות יש בזה. ראשית, הכהנים שמברכים את העם אסור להם להביט בדבר שעלול להסיח את דעתם מן הברכה, ולכן נהגו הכהנים לכסות את ראשם ופניהם בטלית (שו"ע או"ח קכח, כג).

עוד תקנו חכמים, שכהן שיש בגופו משהו משונה, שעלול לגרום לאנשים להתבונן בו ולהסיח את דעתם מן הברכה, לא יעלה לישא את כפיו. לכן, לפני שנהגו הכהנים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, כל כהן שהיה לו מום בפניו או בידיו, כגון שהיו בפניו בהרות מיוחדות, או שאצבעותיו עקומות, לא היה עולה לדוכן. אבל היום, שהכהנים נוהגים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, מום שבפנים או בידיים אינו מונע את הכהן מלברך. אך גם היום אם יש לכהן מום שניכר ברגלו, לא יעלה לישא את כפיו, שמא הדבר יסיח את דעת השומעים. ואם הוא תושב קבוע באותו מקום, כך שהמום שלו כבר לא מסקרן את האנשים, יכול הכהן בעל המום לעלות לדוכן, משום שמן הסתם הדבר לא יסיח את דעת השומעים (שו"ע קכח, ל, לא). וכן מי שיש לו מבטא משונה, כגון מי שמבלבל את הגיית האות 'אלף' בהגיית 'עיין', לא ישא כפיו, משום שהדבר יסיח את דעת השומעים מן הברכה. וזה דווקא כאשר הוא ממש מבלבל את ההגייה, אבל אם הכהן מדבר במבטא האשכנזי המקובל, שאינו מדגיש מספיק את ה'עיין', אין הדבר מסיח את דעת השומעים, מאחר שהכל רגילים לשמוע את המבטא הזה. ורק מי שממש מבלבל או משבש את ההגיות מעבר למקובל, או שקולו משונה, לא ישא את כפיו (שו"ע קכח, לג).

היכן צריכים המתברכים לעמוד
בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים להמצא מולם, שנאמר (במדבר ו, כג): "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", ודרשו חז"ל שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם שכל המתברכים יוכלו לשומעו. ומי שעומד אחרי הכהנים אינו נכלל בברכה. ולכן אלו שיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים, מפני שאם ישארו במקומם, ימצאו עומדים אחרי הכהנים, והברכה לא תחול עליהם. ואין צורך לעמוד ממש מול הכהנים, אלא גם מי שעומד בצידיהם נכלל בברכה, בתנאי שלא יעבור את הקו שמצידי הכהנים ואחורה. וכן מי שעומד לפני הכהנים אבל מפנה להם את גבו - אינו נכלל בברכה (שו"ע קכח, כד). עוד צריך להוסיף, שכמובן כל מי שעומד בבית-הכנסת בצד שמול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, ואפילו אם לפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לבינם, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם, הרי הוא בכלל הברכה. גם מי שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת נכלל בברכה, כמו למשל מי שהיה צריך לצאת לעבודתו, או נשים וילדים שאינם באים לבית-הכנסת, כל אלה נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. ורק אלו שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ומתרשלים בכך - אינם נכללים בברכה.

כאן המקום להוסיף חידוש מעניין שמובא בספר חרדים (יב, יח), שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מן התורה בשעה שהם מברכים את ישראל, אלא אף הישראלים העומדים מול הכהנים בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן לאחר הברכה, שותפים בקיום מצוות התורה של ברכת כהנים.

בלשון הקודש
בין מצוות התורה יש מצוות רבות שמתבצעות על-ידי דיבור, כמו למשל, קריאת שמע שאנו קוראים בבוקר ובערב, תפילה, ברכת המזון, וכן ברכת כהנים. אחת השאלות המרכזיות בכל המצוות הללו היא, האם צריך לומר אותן דווקא בלשון הקודש, כלומר בעברית, או שניתן לומר אותן גם בשפות אחרות. המשנה במסכת סוטה (פרק ז' משנה א') מבארת שאכן קריאת שמע ותפילה וברכת המזון אפשר לומר גם בשפות אחרות, ובלבד שהתרגום יהיה מדויק. אבל את ברכת הכהנים צריכים לומר דווקא בלשון הקודש, שנאמר: "כה תברכו", כלומר בלשון הזו שכתובה בתורה.

יתכן שההסבר לכך הוא, שקריאת שמע - עניינה לבטא את האמונה שלנו בפה, ולכן לא חשוב כל כך באיזה שפה היא תאמר. וכן לגבי תפילה, העיקר שנבטא את תפילתנו בצורה מובנת. אבל ברכת כהנים היא ברכה שבאה אלינו מה', והשפה שבה הקב"ה מגלה את רצונו בעולם היא לשון הקודש, ולכן הכהנים מצווים לומר את הברכה האלוקית בדיוק כפי שנכתבה בתורה. ברור גם, שככל שהברכה נאמרת בצורה מעולה יותר, כך היא יכולה להשפיע יותר, וכדי שהברכה תחול בצורה השלימה, צריכים לאומרה בלשון הקודש. למעשה חשוב לציין, שכיום גם את קריאת שמע אומרים רק בעברית, והסיבה לכך, שאין שום תרגום שיהיה מספיק מדויק. ומאחר שקריאת שמע צריכה להאמר בדייקנות, לא ניתן כיום לאומרה בתרגום. אבל תפילה וברכת המזון, שאין חיוב לומר נוסח מסוים בדייקנות מירבית, גם כיום ניתן לומר בתרגום לשפה זרה.

ארבע הלכות בברכת כהנים
ארבע הלכות יסודיות מן התורה ישנן בברכת כהנים, וכשלא ניתן לקיים את אחת ההלכות הללו, אין לשאת כפיים, וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח קכח, יד): "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם".

א. על כך שנשיאת כפיים צריכה להאמר דווקא בלשון הקודש למדנו בסעיף הקודם, ואף הסברנו שהואיל והמגמה היא להתברך בשלימות ממקור הברכות, לכן הברכה צריכה להאמר דווקא בלשון המושלמת שבה העולם נברא ובה ניתנה התורה.

ב. צריכים לומר את ברכת כהנים בעמידה. אם הכהן חלש או נכה הנאלץ לשבת בכסא גלגלים, ואינו יכול לעמוד על רגליו אפילו בעת ברכת כהנים, אסור לו לשאת כפיים. כי דין נשיאת כפיים הוא כדין העבודה במקדש, שנאמר (דברי הימים א' כג, יג): "לשרתו ולברך בשמו", מה העבודה במקדש נעשית בעמידה, אף הברכה חייבת להאמר בעמידה. ההופעה השלמה של האדם היא בעמידה, כך הוא נראה מראשו ועד רגליו, מה שמבטא את מכלול כוחותיו, הרוחניים והמעשיים. וכדי שעבודת כהנים וברכת כהנים יהיו בשלמות, הן צריכות להתבצע דווקא בעמידה. כך לגבי הכהנים, אבל הישראלים המתברכים מצד הדין יכולים לשבת, אלא שכבר נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).

ג. הכהנים צריכים לשאת את כפיהם בעת הברכה, כלומר לפשוט את ידיהם כלפי המתברכים. וכהן שידיו חלושות ורועדות, ואין בכוחו להחזיקן נשואות בעת הברכה - אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך. ואף אם יתקין לו איזו רצועה או מוט שיסייעו לו להרים את ידיו - הדבר לא יועיל, משום שעל הכהן לשאת את כפיו בכוחות עצמו, ללא שום סיוע (מ"ב קכח, נב). אזכיר שני טעמים בעניין נשיאת הכפיים. רבי נחמן מברסלב אמר, שנשיאת הידיים מבטאת את עוצמת רצונו של הלב לברך את ישראל באהבה. יש קשר ושייכות בין הידיים ללב, והראיה לכך - הידיים סמוכות ללב. לכן תנועות הידיים הן כלי הביטוי של הלב, כמו שנאמר (איכה ג, מא): "נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמיים". וכשהכהנים פורשים את ידיהם לברך את ישראל, הם מבטאים בכך את אהבת הלב כלפי ישראל בעוצמה חזקה (ליקוטי הלכות נשיאת כפיים ה, ג).

הוסיף הרב קוק, שנשיאת הכפיים קדימה מבטאת את העתיד, שהרי הידיים מתקדמות אל מעבר למקום שאליו הגיע הגוף. ועל-כן הכהנים נושאים את כפיהם, לבטא את הכמיהה והתפילה המובעות בברכת כהנים, אל עולם שלם ומתוקן (עולת ראיה ח"א רפד).

ד. הכהנים יברכו בקול רם, כדי שכל המתפללים בבית-הכנסת יוכלו לשומעם. שנאמר: "אמור להם", כדרך שאדם אומר לחברו (סוטה לח, א). אם בית-הכנסת קטן, מספיק שהכהן יברך בקול בינוני, שכך מדבר אדם במקום קטן. ואם בית-הכנסת גדול, צריך לברך בקול רם, כך שגם אם היה מברך לבד, היו כולם שומעים אותו. וכהן שקולו חלוש, עד שאי אפשר כמעט לשומעו, לא יעלה לישא את כפיו (מ"ב קכח, נג). אבל אם יש כהנים אחרים שקולם נשמע היטב, מותר לכהן שקולו חלש לעלות יחד עמם לדוכן ולברך (עיין ציץ אליעזר טו, כא).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il