ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

סיכון חיים לצורך הצלת נפש | אתר ישיבה

דף הבית בית מדרש הלכה ומנהג רפואה ושמירת הנפש Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (15 ד') הורד mp3
שלח לחבר

תשנ"ד

סיכון חיים לצורך הצלת נפש


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

מצוות לא תעמוד על דם רעך
מצווה גדולה מן התורה להציל אדם שנמצא בסכנה. שכן מצווים אנו אף להשיב לאדם חפץ שאבד לו, שנאמר (דברים כב, ב): "והשבותו לו", על אחת כמה וכמה שאת נפשו אנו צריכים להשיב לו ולהצילו. וכן נלמדת המצווה מן הפסוק (ויקרא יט, טז): "לא תעמוד על דם רעך", ומובא בתלמוד מסכת סנהדרין (עג, א), ברייתא הפותחת בשאלה: מניין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר, או שחיה רעה גוררתו ועומדת לטורפו, או שליסטים באים עליו להורגו, מניין שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך".

בנוסף למצווה היסודית "ואהבת לרעך כמוך", שעליה אמר רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה, ומובן שהיא כוללת בתוכה את כל היחסים הטובים שצריכים לשרור בין אדם לחברו, פרטה התורה עוד ציווי, "לא תעמוד על דם רעך". לא מספיק לחייך אל החבר, ולפעמים אף לעזור לו, כשיש זמן... אלא, קובעת התורה, שיש לאדם אחריות וערבות כלפי חברו. שאם חברו נמצא בצרה, חובה עליו לקום לעזרתו. ולא לחסוך במאמצים ובממון בעת הצלת החבר. אם אכן ננהג כך, ונרגיש בלבנו את הערבות ההדדית שבין כל ישראל, ללא ספק החברה שנקים כאן, תהיה מגובשת ומלוכדת יותר, ותוכל להתמודד עם האתגרים הגדולים מבית ומחוץ.

סיכון חיי המציל
שאלה מרכזית במצוות "לא תעמוד על דם רעך", עד היכן מגיע חיוב מצווה זו. ברור לכל, שהרואה את חברו בסכנה, כגון שבאים ליסטים להורגו, או שהוא טובע בנהר, שחובה עליו לקום ולהצילו. אלא שהשאלה היא, מה הדין במקרה שכדי להציל את החבר, צריך המציל לסכן את חייו. האם גם אז מוטלת עליו המצווה "לא תעמוד על דם רעך", ועליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את חברו, או שהמצווה מוטלת על המציל רק כאשר הוא אינו מסתכן בנפשו? לדוגמה, אדם שעבר ברחוב וראה בית שעולה באש, ומתוכו צועקים ילדים לעזרה. הוא יודע שאם ינסה להיכנס לבית להצילם, יתכן מאוד שאף הוא יחנק מהעשן, יישרף וימות. האם גם במקרה כזה עליו להיכנס לתוך הסכנה כדי להציל את הילדים, או שמא במקום שיש סכנה ממשית, אין חובה להסתכן כדי להציל חיי יהודי אחר?

שתי שיטות עיקריות נאמרו בהלכה זו, יש אומרים שככלל שווה מצוות "לא תעמוד על דם רעך" לשאר המצוות שבתורה, וכשם שאין מצווה לסכן את הנפש כדי לקיים מצוות אחרות, כך אין אדם צריך לסכן את נפשו כדי להציל את חברו. ויש אומרים, שמצוות "לא תעמוד" שונה משאר המצוות, ומאחר שחברו נמצא בסכנת מוות, מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להצילו. כיוון שסוגיה זו יסודית, נרחיב בהלכה הבאה בביאור שתי השיטות. אך נציין, שכל הדיון אודות מצוות "לא תעמוד" נוגע לאדם רגיל בחיים האזרחיים. אולם בעת מלחמה, חובת הנכונות להסתכן ולהלחם אינה נובעת ממצווה זו, אלא ממצוות המלחמה. ואם הדבר נצרך על פי הוראת הפיקוד הבכיר, מחויב החייל להיכנס לסכנה ממשית, ואפילו למצב שבו מירב הסיכויים שלא יחזור חי מהקרב. משום שבעת מלחמה החשבון הוא כלל-לאומי, וכדי לנצח צריכים היחידים להיות מוכנים לסכן את חייהם (הצבא כהלכה פרק ט"ו, ציץ אליעזר יג, ק).

באור שתי השיטות
לשיטה הראשונה שהיא דעת רוב הפוסקים, אין אדם מצווה להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חברו. משום שמצוות התורה נאמרו כדי לחיות בהם ולא כדי שימותו על ידם, וכפי שאמרו חכמים: "וחי בהם - ולא שימות בהם" (יומא פה, ב). וכלל זה חל גם על המצווה "לא תעמוד על דם רעך". אם כן מצוות התורה לקום לעזרת החבר אינה מחייבת את האדם לסכן את נפשו.

בכל זאת ברור שאין לחשוש יותר מדי מסכנות בעת שהחבר נמצא בסכנת מוות. שכשם שאדם מוכן להסתכן מעט כדי להתפרנס, כך לכל הפחות עליו להסתכן כדי להציל את החבר. הרי ישנם אנשים שבעבודתם מטפסים למקומות גבוהים, וישנם שמפליגים לימים רחוקים, וישנם שעובדים עם חומרים מסוכנים. וכן כל אדם שרכושו עולה בלהבות, מוכן להיכנס לסיכון קל כדי להציל את מה שניתן, וקל וחומר שכדי להציל חבר - מצווה להסתכן מעט. וכן מבואר בברייתא (סנהדרין עג, א) שאדם צריך להיות מוכן להסתכן מעט כדי להציל את חברו, כגון לקפוץ לנהר כדי להציל טובע, ולקום כנגד חיות רעות או ליסטים כדי להציל את המותקף. אבל במצב שהצלת החבר דורשת להיכנס לסכנת נפשות ממשית, אין אדם מצווה להציל את חברו. שכן לדעה זו גם על מצוות הצלת חבר חל הכלל "וחי בהם". סכנת נפשות ממשית מוגדרת כסכנה שאדם רגיל אינו מוכן להסתכן אפילו כדי להציל את כל רכושו. ואסור למציל לפחד ולחשוש לעצמו יותר מדי. ועל כגון זה אמרו חכמים, שכל הנזהר והמפחד יתר על המידה, יענש מידה כנגד מידה, וסופו שיקרה לו אותו דבר ולא יבואו לעזרתו (פתחי תשובה חו"מ תכו, ב; מ"ב שכט, יט).

לסיכום: כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה להסתכן כדי להציל את החבר. וכך היא דעת רוב הפוסקים 1 .

אולם לפי השיטה השנייה, מצוות "לא תעמוד על דם רעך" שונה משאר המצוות, משום שהיא עוסקת בהצלת חיי אדם. ועל כן היא מחייבת אותנו להיכנס לסכנת חיים ממשית כדי להציל את החבר ממוות ודאי. ואפילו אם זו סכנה שאדם רגיל אינו מוכן ליטול על עצמו כדי להציל את רכושו, מכל מקום כדי להציל אדם אחר, צריך להיכנס גם לסכנה ממשית. וכל זה בתנאי שלמרות שפעולת ההצלה מסוכנת, ויש סיכון ששניהם ימותו, מכל מקום ברור שעל פי רוב הסיכויים פעולת ההצלה תצליח ושניהם יחיו. אבל אם המצב הוא שפעולת ההצלה מסוכנת עד כדי כך שישנם רק חמישים אחוז שתצליח, ולעומת זאת ישנם חמישים אחוז שתיכשל ושניהם ימותו, במקרה כזה אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל.

הטעם לכך הוא, שמבחינה עקרונית חייו וחיי חברו שווים, אלא שכמובן על כל אדם לדאוג תחילה לעצמו. אולם כאשר חברו נמצא בסכנה ודאית, וכדי להצילו עליו להיכנס למצב של ספק סכנה, כאשר רוב הסיכויים נוטים לצד ההצלחה, עדיף להתחשב בסכנה הודאית של החבר ובסיכויי ההצלה המרובים, מאשר לחשוש לספק הסכנה שלו. שעל ידי פעולת ההצלה מירב הסיכויים ששניהם יחיו. אבל במצב שאחוזי ההצלה והכישלון שווים, ברור שעל כל אדם לדאוג תחילה לעצמו 2 .

למעשה נפסקה הלכה, שמצד הדין אין אדם צריך להכניס את עצמו לסכנה מעבר למה שאנשים רגילים מסתכנים למען רכושם ופרנסתם. אולם מידת חסידות להסתכן למען הצלת החבר אף מעבר לכך, כל זמן שברור שמירב הסיכויים שפעולת ההצלה תצליח 3 .

תרומת איברים ותרומת דם
למדנו, שאין אדם מחויב להיכנס לסכנה ממשית כדי להציל את חברו, אבל יש בזה מצווה ומידת חסידות. על פי זה מובן הדין לגבי תרומת איברים מאדם חי, שאין חובה לתרום, אבל יש בזה מידת חסידות. לדוגמה, אין חובה לתרום עבור מי שסובל מסיסטיק-פיברוזיס אונה אחת מן הריאות, וכן אין חובה לתרום חלק מן הכבד עבור מי שסובל משחמת-הכבד וחייו בסכנה, וכן לגבי כליה. כל זה משום שאין חובה להציל את החבר תוך סיכון עצמי ממשי. אבל המתנדב ותורם מקיים מצווה גדולה ויש בזה מידת חסידות. אמנם יתכן שבחלק מן התרומות הללו אין סכנה ממשית, ואף-על-פי-כן אין חובה לתרום. משום שכתב הרדב"ז, שאין חיוב לתרום איבר עבור הצלת החבר (וכבר הרחבנו בנושא זה בהלכות השתלת איברים).

לגבי תרומת דם, ברור שיש מצווה לתרום דם עבור חבר הנמצא בסכנה. אלא השאלה היא האם על פי התורה ניתן לחייב אדם לתרום מדמו. כתב הרב וואזנר, שבמצב שיש חולה מסוכן הנצרך לדם נדיר, חובה על מי שיש לו אותו סוג דם לתרום, כדי להצילו. ואפילו אדם שחושש שמא יחלה מעט בעקבות התרומה, מחויב לתרום, הואיל ואין סכנה בתרומת דם, והצער המועט או החשש מפני מחלה קלה, אינם יכולים לשמש תירוץ להשתמטות מקיום המצווה "לא תעמוד על דם רעך" (שבט הלוי ה, ריט). אמנם בזמן שישנם אנשים אחרים שיכולים לתרום דם, מסתבר שאדם חלש יכול לומר, עדיף שבריאים וחזקים ממני יתרמו. אבל כאשר אין מי שיתרום, וחיי אדם בסכנה, חובה לתרום דם (עיין בשו"ת ציץ אליעזר טז, כג).

הרב פיינשטיין נשאל, האם מותר לאדם לתרום דם עבור תשלום כספי. סיבת השאלה היא, שהרי אסור לאדם לחבול בעצמו, והשאלה אם-כן האם מותר לאדם לחבול בעצמו עבור כסף? השיב הרב פיינשטיין שמותר, משום שאין זה נחשב חבלה, שהרי בזמנים עברו נהגו להקיז דם לרפואה. ואף שכיום אין זה נחשב לרפואה, מכל מקום לא נחשיב תרומת דם כחבלה האסורה (אג"מ חו"מ ח"א קג). ועוד שכל האיסור לחבול בעצמו הוא דווקא דרך בזיון והיזק, אבל כאן לשם תועלת רפואית וריווח כספי - אין איסור. בנוסף לכך אמר הרב אויערבאך, שמאחר שיש בתרומת הדם מצווה של הצלת נפשות, אין היא נקראת חבלה (נשמת אברהם יו"ד שמט, ע' רס"ה). ויש מי שכתב, שלכתחילה עדיף לתרום דם שלא על מנת לקבל שכר (שו"ת וישב משה ח"א צג-צד).

הסתכנות רופא לצורך הצלת חולה
רופא שהוזעק לטפל בחולה במחלה מסוכנת ומדבקת, האם עליו לטפל בחולה תוך סיכון עצמי, או שמותר לו להשתמט מהטיפול בנימוק שמחובתו לדאוג לבריאותו ולחייו? וודאי שחובתו של הרופא לטפל בחולים אפילו אם הם חולים במחלה מדבקת. והטעם לכך, שכבר למדנו, שמצוות "לא תעמוד על דם רעך" מחייבת אדם להציל את חברו מסכנה. וכאשר ההצלה דורשת מן המציל לסכן את עצמו על-פי ההלכה אין חובה להסתכן, אבל מידת חסידות להסתכן כדי להציל. ואם כן רופא שמתפרנס מעבודתו, וקיבל על עצמו את כל מה שמקובל בעולם הרפואה, אינו יכול לטעון: במחלה מדבקת איני רוצה לטפל. משום שבעצם קבלתו את תפקיד הרופא - התחייב לנהוג במידת חסידות הכוללת הסתכנות מסוימת למען הצלת חיי החולים.
ועוד, שגם לצורך פרנסה מותר לאדם לסכן מעט את נפשו, ולעבוד בעבודות שדורשות הפלגות מסוכנות או טיפוס על עמודים ומקומות גבוהים, או עבודה עם חומרים מסוכנים. קל וחומר שמותר לרופא להסתכן בפרנסתו כדי להציל חיי-אדם. ואם התחייב לכך בהיכנסו לתפקיד, חובתו לקיים את הבטחתו. כן ברור שבתי-החולים צריכים לחייב את הרופאים לטפל בחולים במחלות מדבקות, משום שלא יתכן מבחינה ציבורית, שאותם חולים יעזבו לנפשם עד שתצא נפשם. ועל כן נשכרו הרופאים, כדי שיטפלו בחולים, ומי שאינו רוצה לטפל בהם, צריך להתפטר מתפקידו כרופא.

כן מסופר על גדולי ישראל, וביניהם רבי ישראל מסלנט, שבעת שפרצה מגפת החולירע, ארגן חבורה שהוא עמד בראשה, וטיפל בכל החולים. ופעמים רבות, בזכות המצווה דווקא אותם שטיפלו בחולים ניצלו מן המגפה. והטעם לכך הוא, שלא יתכן שחולים מסוכנים יעזבו לנפשם. אמנם, נחלקו הפוסקים האם יש מצווה לבקר את מי שחולה במחלה, שיש סיכון סביר שהמבקר ידבק ממנה. לדעת בעל "כנסת-הגדולה" מצווה לבקר, ואילו לדעת בעל ה"שולחן-גבוה" אסור לבקר. אבל ברור שהציבור ככלל חייב לדאוג שמישהו יטפל בחולה. ולתפקיד זה מיועדים הרופאים והאחיות, ועל כן אינם רשאים לומר, שמצד מצוות שמירת הנפש אינם רוצים לטפל בחולים אלו.

גם בחולי אידס צריך הרופא לטפל, ראשית מפני שלכך התחייב, ושנית אם יזהר שלא לגעת בדמו - הסיכון להידבק אפסי. ואף מי שצריך לנתחו יכול לנקוט באמצעי זהירות ולהפחית את הסיכון לרמה נמוכה עד שאין להתחשב בו. ואין לטעון שאולי החולה הזה אשם במחלתו מפני שחטא במשכב זכור. ראשית, מפני שיתכן שחלה מסיבה אחרת, שנית, אף אם חטא אולי דינו בעניין זה כשוגג ואנוס, מאחר שלא ידע חומרת העבירה (עיין במאמרו של הרב ד"ר שטיינברג אסיא ז' עמוד 79). אמנם רופאה שנמצאת בתחילת הריון, שנקראה לטפל בחולה אדמת, פטורה מלטפל בו. משום שאם תידבק באדמת, ישנם עשרים אחוזים שתפיל את עוברה או שייוולד בעל מום. ומאחר שישנם עוד רופאים, אין סיבה שדווקא היא תטפל בחולה האדמת. ועוד, שגם כאשר קיבלה על עצמה להיות רופאה, מן הסתם לא התחייבה להיכנס לסיכון מיוחד הנוגע לתקופת ההריון (עיין ציץ אליעזר ט, יז, ה; ובמאמר הרב זילברשטיין אסיא ז, ע' 3-7).


^ 1 . כך פסק רבנו יונה גירונדי בספר איסור והיתר, כלל נ"ט דין ל"ח, שאין לאדם להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. וכן פסק הסמ"ע חו"מ תכו, ב, שו"ע הרב או"ח שכט, ח, והלכות נזקי גוף ונפש ז'. מ"ב שכט, יט. וכן פסק האג"מ יו"ד ח"ב קעד, ב, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ט, מה, ועוד. הסברה שאדם צריך להסתכן מעט כדי להציל את חברו, כשם שהוא מסתכן לצורך הצלת רכושו, מבוססת על הברייתא בסנהדרין עג, א, וכן הובא ברמב"ם ובשו"ע חו"מ תכ"ו. וכן הרחיב ובאר הרב אונטרמן ב"צומת התורה והמדינה", ח"ג ע' 319, ועיין במאמרו של הרב זילברשטיין באסיא ח"ז ע"מ 4.
^ 2 . כך היא דעת הבית יוסף חו"מ תכ"ו על פי בעל הגהות מימוניות בשם הירושלמי. לגבי שיטת הרדב"ז שהרחיב בביאור סוגיה זו בשתי תשובות חשובות, יש מחלוקת בין הפוסקים. ממה שכתב בח"ה סימן אלף תקפ"ב, רי"ח, נראה שדעתו שאדם מצווה להיכנס לסכנה כדי להציל את חברו, ובלבד שרוב הסיכויים שההצלה תצליח, כדעת השיטה השנייה. אולם יש שלמדו מהתשובה שבח"ג תרכ"ז שדעתו כשיטה הראשונה, ששם פסק שאדם אינו מחויב להסכים שיקטעו את ידו כדי להציל את חברו. ואפשר לומר שקטיעת יד רעה בעיני אדם יותר מאשר ספק סכנה שמירב הסיכויים להצליח, וכמו שכתב הש"ך יו"ד קנז, ג, שאיבוד איבר שווה למסירות נפש. עיין יחו"ד ג, פד, אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד, ציץ אליעזר ח"ט מה, מנח"י ח"ו קג. והרצי"ה קוק בלנתיבות ישראל ח"א ע' קיט, מוכיח מהתלמוד והרמב"ם שחייב אדם להסתכן ממש כדי להציל את חברו, והתנאי הוא, שיש ביכולתו להצילו.
לחשיבות העניין, יש לדעת שלכאורה נראה מדברי הפוסק הגדול רבי יוסף קארו שיש לו דעה שלישית, שלפיה אפילו אם הסיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויציל את החבר, וחמישים אחוז שייכשל ואף הוא ימות, חובה עליו להסתכן כדי לנסות להצילו. אולם למעשה רוב הפוסקים חולקים עליו, וכפי שנראה מסתבר שאף לדעתו אין ההלכה כן, ונברר זאת מעט:
יסוד דברי רבי יוסף קארו מבוססים על התלמוד ירושלמי בתרומות סו"פ ח', ששם מסופר שרב אסי (יש גורסים רבי אמי) נתפס על ידי שודדים שעמדו להורגו. אמר רבי יונתן, יכרך המת בתכריכיו, (כלומר התייאש מלנסות להציל את חייו). אמר רבי שמעון בן לקיש, אני אלך לנסות להצילו, או שאצליח להרוג את השודדים או שהם יהרגוני. הלך ולבסוף הצליח לשכנע אותם לשחרר את רבי אסי. מכאן למד הפוסק הגדול רבי יוסף קארו, שאדם מצווה להיכנס לספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית. והיו שרצו ללמוד מכך שלדעתו אפילו אם ישנם סיכויים שווים, חמישים אחוז שיצליח במשימתו ויצא בשלום, וחמישים אחוז שאף הוא עצמו יהרג, אע"פ כן מצווה להציל, משום שהוא נכנס רק לספק סכנה ואילו חברו בסכנה ודאית. וכפי שריש לקיש עשה, שנכנס למצב שאו יהרוג או יהרג.
אלא שתחילה יש לפקפק האם אכן זוהי דעת הירושלמי, שהרי יתכן לומר שריש לקיש ידע בעצמו ששישים אחוז שיצליח להציל, אך כיוון שישנם גם כארבעים אחוז שייכשל ויהרג, אמר או שאציל או שאיהרג. וידוע שריש לקיש ידע כיצד להתמודד עם שודדים, כמבואר בגיטין מז, ב, וב"מ פד, א. בנוסף לכך אין הוכחה שהלכה כריש לקיש, אולי הדין כרבי יונתן שסבר שבמצב כזה אין לנסות להציל, ואמר "יכרך המת בתכריכיו". ועוד שמהבבלי סנהדרין עג, א, מוכח שאין להיכנס לספק סכנה כזה, כפי שמבואר בספר אגודת אזוב המובא בפתחי תשובה חו"מ תכו, ב, וכן כתב בשו"ת יד אליהו מ"ג. ועל פי זה כל שאר הפוסקים הורו שאין להיכנס לספק גדול כל כך של סכנה. ואם כן כדי שלא להרבות במחלוקת עדיף לפרש את הירושלמי באופן שאינו חולק על התלמוד הבבלי.
בנוסף לכך, הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, באר שאף לדברי הירושלמי אין חובה להיכנס לספק של חמישים אחוז סכנה, אלא שלדעת הירושלמי זה מנהג חסידות. ובשו"ת יד אליהו כתב שגם לדברי הירושלמי אין להיכנס לספק סכנה כדי להציל חבר, ושם נכנס ריש לקיש לספק סכנה כדי להציל את רב אסי משום שסבר שרב אסי גדול ממנו בתורה, ולפיכך רצה לסכן עצמו כדי להצילו. אבל במקרה רגיל, גם לפי הירושלמי אסור להיכנס לספק סכנה של חמישים אחוז כדי להציל חבר. ואף כשמדובר בהצלת תלמיד חכם גדול, אין זו חובה אלא מנהג חסידות בלבד, הראיה שרבי יונתן אמר "יכרך המת בתכריכיו".
נמצא אם כן שלא ברור כלל שהירושלמי אכן סובר שצריך להיכנס לספק שקול בסכנת נפשות, וגם על פי הסברה אין לחייב דבר כזה, ואף הב"י לא אמר אלא להיכנס לספק נפשות, ומסתבר שגם ארבעים אחוז סכנה נקראים ספק נפשות, ומסתבר שלכך התכוון ולא לסכנה של חמישים אחוז. בנוסף לכך אם כוונתו היתה לפסוק שאדם צריך להיכנס לסיכון של חמישים אחוז כדי להציל את חברו, מדוע לא כתב כן בספרו החשוב שולחן ערוך? על כן מן הדין שנאמר שלדעת רבי יוסף קארו, צריך להיכנס לספק נפשות כדי להציל חבר, אבל כל זה בתנאי שרוב הסיכויים נוטים להצלה. ולפיכך יש לנו שתי דעות ולא שלוש. ועיין במה שכתבתי בקיצור בכרך א' בהלכות פיקוח נפש סעיף 7, ששם כתבתי כפי הנראה לכאורה מהב"י והעיקר הוא כפי שמבואר כאן.
^ 3 . כך היא דעת רוב הפוסקים, וביניהם: אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ד; הרב ישראלי שבילין תשל"ז; שערי עזרא חו"מ קכה; יחו"ד ג, פד; עיין הצבא כהלכה יד, ד. ועוד עיין תפארת ישראל יומא ח, ג; הנצי"ב בהעמק שאלה קכט, ד, כתב שמותר אף להיכנס לספק סכנה שקולה כדי להציל חבר. וכן נראה ממשפט כהן קמג. אמנם לציץ אליעזר ט, מה, משמע שאסור, אך כאמור רוב הפוסקים סוברים שזהו מנהג חסידות.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il