בית המדרש

  • הלכות צומח ובעלי חיים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל

הלכות בכור בהמה

הקדושה מתגלית בבכורות - הבכורות כמרמזים לבריאת העולם - העמקת האמונה על ידי הקרבת בכורות; ההלכות המעשיות במצוות בכור בהמה; הטיפול בבכור בזמן הזה ודיני הטלת מום; החיוב בשותפות עם גוי בזמן הזה.

undefined

תשנ"ד
7 דק' קריאה
מצוות בכור בהמה וטעמה
כשם שישנה קדושה בבן הבכור, כן ישנה קדושה בבכור בהמה, שכל בהמה שתמליט זכר מהריונה הראשון, הרי הוא קדוש, שנאמר (שמות יג, ב): "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא". קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה טהורה בלבד ולא על בכורות חיה, שכן נאמר (במדבר יח, טו): "אשר יקריבו לה'", על מין שמקריבים ממנו קרבן לה' חלה מצוות בכור, ולא על מיני חיה שאין מקריבים מהם קרבן. מיני הבהמה הם שלושה: שור, כבש ועז. בכור הבהמה הוא אחד מן המתנות שצוותה התורה שישראל יתנו לכהנים כדי שיוכלו להתפנות לתפקידם הרוחני. אם הבכור תמים, הכהן מעלהו לקרבן ואוכל מבשרו בטהרה, ואם נפל בו מום, אף על פי שאין מקריבים אותו צריך ליתנו לכהן, והכהן שוחטו ואוכל את בשרו כבשר חולין. ומצווה זו נוהגת בכל הבהמות השייכות לישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שו"ע יו"ד שו, א).

כדי להבין מעט את טעמה של מצוות קדושת בכורות, צריך לבאר שבתוך כל המציאות גנוזה קדושה, שהרי הקב"ה מחייה את הכל. אלא שבעולם הזה קדושה זו נעלמת ומוסתרת, וייעודו של עם ישראל לגלות את הקדושה שבמציאות, לשם כך ניתנו לנו מצוות רבות. אחת מהן היא המצווה לקדש כל בכור בבני ישראל. ולא רק בכור האדם קדוש אלא אף הבכור הנולד לבהמת ישראל קדוש. על ידי הקדושה שבבכורות, אנו מבינים שבעצם זו מגמת הולדת החיים בישראל, לגלות קדושה בעולם. אצל הראשון שנולד הקדושה בולטת ומקריבים אותו למזבח, ואילו בשאר כל הנולדים אחריו הקדושה נסתרת והם מסייעים למגמה הכללית של ישראל. טעם נוסף לכך שהבכור מקודש, מפני שבכל דבר ראשוני, בראשיתי, ישנו איזה חידוש פלאי שחושף בפנינו טפח מהבריאה האלוקית, ועל כן הראשון שמרמז לבריאת העולם, מקודש (עיין מהר"ל גבורות פרק ל"ח; עולת ראיה ח"א לו) 1 .

בנוסף לכך מן הצד המוסרי ראוי להקדיש את הבכור לה', כדי להראות בזה שכל הבריאה שייכת לה'. מטבעו של אדם שהוא שמח במיוחד לאחר ההמלטה הראשונה של בהמתו: הנה עוד בהמה החלה להמליט ועושרו ירבה, בשעה זו הוא עלול לשכוח שה' מחייה את הכל. גם המצרים כפרו באלקים, וחשבו שכל עושרם וכוחם התחיל מעצמם, ושפרעה מלכם הוא הבכור והראשון לכל, ומעליו אין אלקים. ומתוך כך כפרו גם ביסודות המוסר, וחשבו כי הכל מותר להם עד ששעבדו את ישראל באכזריות ולפיכך נענשו במכת בכורות. אבל כאשר בכור הבהמה מקודש וניתן לכהן, אין חשש של שכחת האמונה, ולהפך, נקבעת בתוך ליבו של האדם הידיעה כי עיקר מגמתו להתקרב לעבודת ה', ולכן דווקא הבכור החביב מקודש ומוקרב על המזבח.

פרטי דיני בכור בהמה
שני צדדים יש במצוות בכור בהמה. האחד שישנה קדושה בבכור וצריך להקריבו לה'. והשני שהוא אחד מעשרים וארבע מתנות שצוותה התורה לתת לכהנים כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'. על ידי נתינת הבכור לכהנים, יהיה להם בשר לאכילה. אם הבכור תמים, הכהן מקריבו על המזבח ואוכל מבשרו בירושלים בקדושה ובטהרה ואם נפל בו מום, כגון שנחתכה אוזנו - נפסל לקרבן. אמנם הוא נשאר רכושו של הכהן, ודינו כחולין שמותר לכהן לאוכלו בכל מקום גם בהיותו טמא. כמו כן הכהן יכול למכור את בשרו לישראל, ובתנאי שלא ימכרנו באיטליז, שאין זה כבוד למצווה שיהיה הבכור נמכר בחנות. קדושת הבכור חלה רק על הזכר הנולד מהריון ראשון, אבל אם המליטה תחילה נקבה או שהפילה את עוברה, ואח"כ המליטה זכר - אין בו קדושה. כל בכור בהמה מתקדש, בין אם הוא שייך לכהן או לוי או ישראל, אלא שאם בהמת ישראל או לוי המליטה בכור - יש ליתנו לכהן. ואם בהמת כהן המליטה בכור, מפרישו משאר בהמותיו ומשאירו אצלו ונוהג בו כדין בכור שקיבל מישראל.

ואין נותנים לכהן את בכור הבהמה בהיותו קטן מאוד, כדי שלא להטריח הכהן בטיפולו, אלא הישראל משהה את הבכור אצלו עד שיגדל מעט. בכבש ועז עד היותו בן שלושים יום, ובשור עד היותו בן חמישים יום, ואח"כ נותנו לכהן. אם לאחר אותו זמן לא מצא כהן, צריך לטפל בו עד שימצא כהן (שו"ע יו"ד שו, ב), ומכל מקום צריך ליתן את הבכור לכהן בתוך שנתו, כדי שהכהן יקריב אותו על המזבח לפני היותו בן שנה, שנאמר (דברים טו, כ): "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה". וגם אם נפל בו מום צריך ליתנו לכהן בתוך שנתו הראשונה (שו"ע שם ז'). כיוון שהבכור קדוש, אסור להשתמש בו, בין אם הוא תם בין אם הוא בעל מום. לדוגמה, אסור לחרוש את השדה בשור בכור, וכן אסור לגזוז צמרו של כבש בכור, ואם עבר וגזז - הצמר אסור בהנאה. אבל אם נפל מום בכבש הבכור, ושחטוהו לאכילה, הצמר שעל עורו מותר בהנאה (שו"ע שח, א).

בעיית הטיפול בבכור בזמן הזה
בזמן הזה שבית המקדש חרב, אין אפשרות להקריב בכור תם על המזבח, לפיכך, כאשר נולד בכור, צריכים להמתין עד שייפול בו מום שיפסלנו מקרבן, ורק אז רשאי הכהן לשוחטו ולאכול מבשרו. למרות שיש בטיפול בבכור, עד שייפול בו מום, טרחה עצומה, אסור לכהן לסרב לקבלו, מפני שאם יסרב לקבלו ייראה כמבזה מתנות כהונה. וכן אסור לכהן להכניס הבכור למקום סגור עד שימות מרעב, משום שהוא מפסיד הקודשים. וכן אסור לכהן לגרום שייפול מום בבכור, למשל, אסור ליתן בצק על אזנו של הבכור כדי שיבוא הכלב וינשוך הבצק עם האוזן ויטיל בו מום, וכן אסור לבקש מגוי להטיל בבכור מום (שו"ע שיג, א-ג). אלא צריך הכהן לקבל את הבכור ולטפל בו. ואם יפול בו מום מעצמו - ישחטנו, ואם לא נפל בו מום, יצטרך לטפל בו עד מותו, ואז יקברנו, שבשרו ועורו אסורים בהנאה (שו"ע שט, א).

כיוון שכל זמן שלא נפל מום בבכור אסור לשוחטו, היו הכהנים מעונינים מאוד שייפול בו מום, עד שאמרו שהכהנים חשודים להטיל בבכורות מומים. לפיכך, אם נפל בבכור מום שעלול להיגרם על ידי אדם, צריך הכהן להביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו, ואם אין לו עד, אין מכשירים את הבכור לשחיטה על פי אותו המום (שו"ע שיד, א). אם נפל בו מום - מראים את המום למומחה הבקיא בדיני מומים. וכשאין מומחה, מראים אותו לשלושה תלמידי חכמים שאחד מהם מצוי בדינים אלו, ואם פסקו שנפל בו מום קבוע שאינו עתיד להתרפא - מותר לשוחטו (שו"ע שט). ואם נפל בו מום ושחטו בלא להראותו לחכם, בשרו אסור באכילה, ואפילו אם לאחר השחיטה אמר החכם שאכן נפל בו מום קבוע, מכל מקום הואיל ולא הראהו לחכם תחילה - קנסוהו חכמים שבשרו אסור באכילה. ויש שהקלו בזה (שו"ע שי, א).

שותפות עם גוי
בכור הבהמה מתקדש כאשר הוא נולד לבהמה השייכת לישראל, ואפילו אם היא שייכת לשותפים, אם כל השותפים יהודים - הבכור קדוש. אבל אם הבהמה שייכת לגוי, או שיש לגוי שותפות בה, אין כל קדושה בבכור שהמליטה, ומותר לעבוד בו ולהשתמש בצמרו ולשוחטו בכל עת. בזמן הזה שבית המקדש חרב, על פי ההלכה יש לעשות שותפות עם גוי בבהמות המבכירות, כדי להיפטר מדין הבכורות. וזאת מפני שכל הבכורות התמימים צריכים לעלות לקרבן, וכיוון שבית המקדש חרב איננו יכולים להקריבם, ועם זאת אסור לשוחטם או לעבוד בהם, אלא צריכים לטפל בהם עד שייפול בהם מום, ורק אז יהיה מותר לכהן לשוחטם ולאכול מבשרם. בפועל, ברוב הבהמות לא יפול מום עד יום מותם, ואם כן יצטרכו הכהנים לטפל בהם שנים ארוכות ללא תמורה. כיוון שחששו חכמים שמא יהיו כהנים שלא יעמדו בכך, ויפילו בכוונה מום בבכורות, או ישתמשו בהם למרות קדושתם, הורו הראשונים שמצווה לשתף גוי בבהמות המבכירות, ועל ידי כך הבכורות שיוולדו בעדר לא יהיו קדושים. אף על פי שעל ידי מכירה זו מפקיעים את מצוות קדושת הבכור, מכל מקום מוטב להיפטר לגמרי מהמצווה מאשר להיכנס לחשש מכשול הנאה מבכור (תוס' בכורות ג, ב; שו"ע שכ, ו).

כדי שהגוי יהיה שותף צריך למכור לו חלק מהבהמה, וצריך למכור איבר כזה שאם ינטל - הבהמה תמות או תיחשב בעלת מום. למשל יכול למכור את כל רגליהן הימניות הקדמיות של הנקבות, או את הוושט שלהן, או את אוזניהן, ועל ידי כך הגוי יהיה שותף בבהמות, וכל בכור שיוולד שם לא יהיה קדוש (שו"ע שכ, ד).

יש לדקדק שהמכירה תיעשה כדין, וכיוון שיש שיטות בין הראשונים באיזה קניין על פי התורה יכול הגוי לקנות, יש להחמיר ולמכור לו בכל הקניינים המועילים. לדעת רש"י הגוי קונה על ידי כסף, לפיכך צריך הגוי לתת פרוטה ליהודי עבור החלק שלו בבהמות. ואף שאותם איברים שווים יותר מפרוטה, ברור לנו שהיהודי חפץ למכור לו אותם האיברים בפרוטה כדי להיפטר מדין בכורות. ועוד יקנה לו את הבהמות בקניין משיכה, שהגוי ימשוך את הבהמות לרשותו, שזהו הקניין המועיל לשיטת רבנו תם. ואם אין שם קרקע השייכת לגוי, תחילה ימכור היהודי לגוי את המקום שעליו עומדות הבהמות, ואח"כ ימכור לו איבר אחד מכל בהמה המבכירה, והגוי ימשוך הבהמות, וכיוון שלפני כן קנה הגוי את החצר, קנה במשיכה את חלקו בבהמות. לאחר מכן ימכור הגוי בחזרה את החצר ליהודי (שו"ע שכ, ו). אם ימכור לגוי את חלקו בקניין המקובל באותה המדינה על פי חוק, נחלקו הפוסקים אם מועיל. לדעת רוב הפוסקים כיוון ש"דינא דמלכותא דינא", ממילא הקניין שנעשה על פי חוק המדינה מועיל, ונעשה הגוי שותף בבהמות, ואין קדושה בבכורות שיוולדו להן (כנסת יחזקאל י"ד; חת"ס יו"ד שי"ד). ויש אומרים שצריך למכור את הבהמות דווקא על פי הקניין המועיל לפי התורה, ואם מכר בקניין המועיל לפי חוק המדינה ולא לפי התורה, הבכורות שיוולדו יהיו קדושים (דברי חיים ח"ב ק"ז).

כבר למדנו, שאף שהטיפול בבכור בזמן הזה קשה, אסור לכהן לסרב לקבל את הבכור מהישראל, שאם יסרב נמצא מבזה את מתנות הכהונה. מכל מקום צריך להוסיף, שאם הישראל בכוונה לא מכר את בהמתו, כדי שתמליט לו בכור קדוש ויוכל לצער בו את הכהן, על ידי שיתנו לו ויחייבו בזה לטפל בבכור עד שימות או עד שייפול בו מום, אין הכהן צריך לקבל ממנו את הבכור (רמ"א שו, ד).
ואם הישראל פשע בכך שהתרשל ולא מכר חלק מבהמתו לגוי, אך לא התכוון להקניט בזה את הכהן, ישנם דיונים בפוסקים האם הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור ולטפל בו, או שיכול הכהן לומר שכיוון שהישראל פשע בכך שלא מכר חלק מבהמתו לגוי, אחריות הטיפול בבכור צריכה להיות עליו (חת"ס ש"ב, פת"ש שכ, ב, ג).


^ 1. אולי אפשר לבאר שהטעם שאם נולדה תחילה נקבה אין בה דין קדושת בכור, מפני שקדושת הבכור היא קדושה גלויה שמתגלה כלפי חוץ, ואילו עניינה של הנקבה הוא לגלות את הקדושה הפנימית שבתוך החיים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il